תרומות ומעשרות בזמן הזה (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבדתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד" (י"ח כ"א).

א

הפרשה ונתינה האם הוי מצוה אחת

הנה נחלקו הראשונים בהפרשת תרו"מ ונתינתם לכהן וללוי אם מצוה אחת הן או שתי מצוות. דעת הרמב"ם בספר המצוות (שורש י"ב) דהוי מצוה אחת וכשחיטה קבלה הולכה וזריקה בקרבנות, שכולם נכללו במצוה אחת אף שיש בהם מעשים שונים, כמו"כ בהפרשה ונתינה במתנות.

והרמב"ן שם חולק עליו והוכיח ממה דאיסור טבל הותר ע"י הפרשה לבדה דע"כ שתי מצוות הן שאינן מעכבות זא"ז.

ובדעת הרמב"ם צ"ל דאף דמצוה אחת הן, מ"מ אין היתר הטבל תלוי אלא בפרשה, ונתינה לכהן וללוי מילתא אחריתי היא.

וסברא פשוטה היא דהיתר הטבל תלוי בחלות קדושת התרו"מ בלבד, ובהתקדש התרומה והמעשה תוקנו השיריים, ונתחייבו הבעלים למסור את המתנות לכהן וללוי.

ומשו"כ פשוט דאף בזמן הזה שאין אנו נוהגין ליתן את המתנות לכהן וללוי, מ"מ הפירות מתוקנים לכו"ע ולית מאן דפליג בהיתר הפרי.

אמנם כבר הבאתי במק"א דבספר במגילת אסתר (סהמ"צ שם) אכן נקט דהמפריש שלא על מנת ליתן לכהן וללוי לא מהני להתיר את הטבל, אך באמת נראה יותר כנ"ל דאף לשיטת הרמב"ם אין היתר הפירות תלוי אלא בהפרשה.

ואף אם ת"ל דלא קיים מצותו עד שיתן, כיון דמצוה אחת הן, מ"מ הותרו הפירות, דהיתר הפירות איננו תוצאה של קיום המצוה אלא של עצם ההפרשה וחלות קדושת התרו"מ. וכבר ביארתי יסוד זה במק"א דיש ואדם לא קיים מצוה בהפרשת תרו"מ ומ"מ מהני הפרשתו, ואכמ"ל.

ב

בגדר הנתינה

והנה יש לעיין בכל עיקר מצות הנתינה לכהן וביסוד גדרו, האם מוטל על הבעלים לעשות מעשה בגופו וליתן מתנותיו לכהן וללוי, או שמא אין כאן אלא גדר ממוני ומצוות התורה אינה אלא שמתנות אלה לכהן וללוי המה ויבואו ויטלו שלהם.

ולסבר את האוזן נאמר דהספק הוא אם דומין הדברים להשבת אבידה או להשבת הפקדון. דבהשבת אבידה פשוט שהמוצא מחוייב לצאת מגדרו לאסוף את האבידה לביתו ולטפל בה ולהכריז עליה ולהשיבה לבית בעליה, ובהשבת הפקדון אין השומר חייב אלא לאפשר לבעלים ליטול את שלהם ותו לא, ויש להסתפק בכעי"ז במתנות כהונה ולוייה ומצות נתינתם.

ולגבי מעשר עני כבר כתבו התוס' (חולין קל"א ע"א ד"ה מעשר) דיש שני דינים ותרי גוני, יש מעשר עני המתחלק בתוך הבית שבו על הבעלים ליתן לעני, ויש מעשר עני המתחלק בגורן ובו אין לבעלים טובת הנאה וכל מצות הבעלים להפקיר לעניים וכמצוות לקט שכחה ופאה שנצטווינו להפקירן לעניים. אך מ"מ פשוט דאף במתחלק בתוך הבית אפשר דאין על הבעלים ליתן מתנות לעני אלא שיש לו טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה.

ובשאלה זו נחלקו האחרונים. הנתיבות (סימן רמ"ג סק"ח) כתב דכל מצות הבעלים אינו אלא לאפשר לכהן וללוי לבא וליטול, ומ"מ יש לו טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה. ולעומתו דעת היד אפרים (יו"ד סי' ס"א) דמצוות הנתינה כפשוטה וחייבים הבעלים ליתן לכהן וללוי, עי"ש.

ובשיטת הרמב"ם כתב בקנאת סופרים (ספהמ"צ שם) דאין מצות נתינה בפועל, אלא כמצות השבת הפקדון וכל מצות התורה שמתנות אלה שייכי לכהן וללוי, ובכך ביאר שיטת הרמב"ם דאין הנתינה מצוה בפני עצמה כי איננה אלא דין מסויים ביעוד התרומות והמעשרות ומשו"כ דעת הרמב"ם שאין ראוי למנותה כמצוה בפני עצמה. והגרח"ק (דרך אמונה תרומות פ"ב צה"ל ס"ק שס"א) נטה לדרך זו והביא בזה כמה מקורות, עי"ש.

וזה הנראה גם כונת הרשב"א בשו"ת המיוחסות (סימן קפ"ט) שכתב דאין מברכין על נתינת מתנות כהונה כיון שהכהנים משלחן גבוה זוכין, עי"ש. (ולא כדבריו בשו"ת ח"א סי' י"ח ואכמ"ל). וביאור דבריו דאין כאן מצות נתינה אלא דין מסויים שהמתנות לכהנים ולויים שייכי ולפיכך אין מברכין.

אמנם לגופן של דברים היה נראה לענ"ד שבגדר זה שאני מתנות לויה מכהונה. דהנה כתבתי באריכות במנחת אשר (במדבר סימן ל"ז) דרק במתנות לויה כתיב "חלף עבודתכם" ורק מתנותיהם נחלה להם מאת בני ישראל כיון שהמשוררים והשוערים ושומרי המקדש שלוחי דידן המה, לא כן הכהנים שבהם נאמר "ה' הוא נחלתם" וממנו הם זוכים במתנותיהם כי שלוחי דרחמנא המה בהקרבת הקרבנות, על שולחנו הם יושבים ומלחמו הם אוכלים, עי"ש.

ולפי"ז נראה לבאר דקדוק גדול שדקדקתי בלשון הרמב"ם. דהנה בפרטי המצוות שבריש הל' תרומות כתב שתי מצוות: א. להפריש תרומה גדולה. ב. להפריש תרומת מעשר. ולא הזכיר כלל את מצוות נתינתם לכהן.

אך בפרטי המצוות שבריש הל' מעשר כתב מצוה אחת "הלכות מעשר. מצוה אחת, והוא להפריש מעשר ראשון... וליתנו ללוים". הרי שבמעשר הזכיר גם את מצוות הנתינה ללוי, והלא דבר הוא.

ונראה לפי הנ"ל דאכן בתרומה אין כלל מצות נתינה דרמיא על בעל הפירות דלא עליו ליתן בפועל לכהנים דהלא משלחן גבוה קזכו ויבואו ויטלו את שלהם, ומשו"כ לא הזכיר הרמב"ם את מצות הנתינה, משא"כ בלויים הנוטלים מעשר חלף עבודתם הרי זה כשכר פעולה שודאי רמיא על בעה"ב לשלם לפועליו.

ודרך זו הרי היא כפשרה בין שיטת הנתיבות והבית אפרים, ודו"ק בכל זה.

ג

מצות הנתינה בזמן הזה

ויש לעיין במצוות הנתינה בזמן הזה, ונחזה אנן.

הן תרומה גדולה נאכלת לכהנים בטהרה ואסורה לזר.

וביו"ד (סימן שכ"ב ס"ה) מבואר דתרומת ארץ ישראל אסורה באכילה בזמה"ז כיון שכולנו טמאי מת, אך תרומת חו"ל נאכלת לטמאי מת, עי"ש.

ומשום כך כתב בשו"ע (או"ח סימן תנ"ז ס"ב) דאין נותנין חלה בזמן הזה לכהן, והרמ"א כתב דנותנה לכהן. דהמחבר מיירי בחלת א"י והרמ"א מיירי בחלת חוץ לארץ, וכמ"ש במשנ"ב (שם ס"ק כ').

ושוב כתב הרמ"א די"א דאין נותנים לכהן בזמה"ז כיון שאין לנו כהנים מוחזקים בזמה"ז ויש ספק בחזקת כהונה, עי"ש.

והנה מה"ת תרומה טהורה נאכלת לכהן וכרשיני תרומה שהן מאכל בהמה מאכילין לבהמה שהיא קנין כספו דכהן, ותרומה טמאה דינה בשריפה והכהן זכאי להנות ממנה בשעת שריפה להסיקה תחת תבשילו.

ונחלקו גדולי הזמן אם מותר להאכיל תרומה בזמן הזה לבהמת כהן. לגבי תרומה טמאה שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים בביצה (כ"ז ע"ב) אם מותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה. שיטת רש"י דאחשביה רחמנא להבערתה ומותר להאכילה לבהמה, ונחלקו עליו התוס' והרשב"א, עי"ש.

וגם לגבי תרומה טהורה נחלקו, האם יש להקל להאכילה לבהמה, דכיון שאינה ראויה לאכילת כהנים בהיותם טמאי מת, שמא דינה כמאכל בהמה. החזון איש (מעשרות פ"ז אות י"ג) כתב להקל בזה. ועיין עוד בהר צבי (זרעים ח"א סימן ק"ג - ק"ו.

וז"ל החזו"א שם:

"הנוהגים ליתן תרומה לכהן לבהמתו צריכים ליזהר שלא יוכשרו הפירות וכל שהוכשרו והוי תרומה טמאה מצותה בשריפה דוקא ואין ליתנה לבהמה... ונראה דאם אין לו עצים לשורפה הקוברה שלא יבא לידי תקלה ויש להסתפק אי רשאי ליתן לבהמתו כה"ג".

הרי לן שנסתפק החזו"א להתיר אף בתרו"ט להאכיל לבהמה. אמנם בדבריו בשביעית (סי' ה' אות י"ב) מבואר שנקט שאסור להאכיל לבהמה תרו"ט וכשיטת התוס' והרשב"א, עי"ש. (ועיין מש"כ בזה בדרך אמונה פ"ו סק"י ובצה"ל שם סק"נ).

ולמעשה נהוג היום להאכיל כמות עצומה של תרומת מעשר לבהמות שיש לכהן בהם חלק בשותפות.

ד

חזקת כהונה ולויה בזמן הזה

הנה הרמ"א בהל' פסח (סימן תל"ז ס"ב) הביא שתי דעות אם יש מצוה ליתן חלה לכהן בזמן שאין לנו כהנים בחזקה גמורה, אך ביו"ד (סי' של"א סעיף י"ט) סתם וכתב דיש ליתן תרומה לכהן. ועיין בזה בט"ז ובש"ך (יו"ד סוס"י שכ"ב).

ובשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קל"ה) פקפק בחזקת כהונה גם לגבי פדיון הבן. אך רבים דחו דבריו, ועיין בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' ס"ו) ובחי' חת"ס (כתובות כ"ה ע"ב) שדחה את דברי היעב"ץ.

והגרא"ז מרגליות בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' ו') וביד אפרים (יו"ד סי' ס"א) הלך בעקבות היעב"ץ וכתב דמטעם זה אין אנו נוהגים ליתן מתנות כהונה ולויה, וכתב עוד דמטעם זה אין נושאים כפים בחו"ל, וגם את דבריו דחה החת"ס שם.

וחידוש כתב בחזון איש (שביעית סימן ה' אות י"ב) דכיון דמעיקר הדין אין מעלין לכהונה ולויה על פי עצמן אלא עפ"י בי"ד וכמבואר בכתובות (כ"ה ע"ב) נהי שאין אנו מדקדקין בדבר ונוהגין להעלות לדוכן עפ"י עצמן, מ"מ אין ליתן להם תרו"מ, ואף דלכאורה אין בכך כל קפידא ואיסור, מ"מ ראוי יותר לא ליתן להם תרו"מ כדי שלא יתרבו העולים לכהונה ולויה בשקר. והדברים חידוש גדול.

ורוב גדולי א"י נקטו דאכן יש מצוה אף בזה"ז ליתן מעשר ראשון ללוי כיון שמותר לזר ואין בו חשש מכשול, ובדרך אמונה (תרומות פ"ו צה"ל ס"ק ע"ז - ע"ח) כתב דהחזו"א החמיר בעצמו ליתן ללוי על אף דבריו הנ"ל, עי"ש. ובגוף שאלת חזקת הכהונה בזמן הזה עיין מש"כ בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' פ'), ואכמ"ל.

והנה יש לעיין לדעת הסוברים דכל הכהנים והלויים בזמנינו יש ספק בעיקר ייחוסם, אם לוי תפס מע"ר אם מוציאין מידו. ואין זה דומה למה שדנו בב"מ (ו' ע"ב) בספק בכור אם תקפו כהן אם מוציאין מידו, דשאני התם דיש ספק בעיקר דין הבכור ונמצא שלבעלים יש חזקת ממון ודינם כמוחזק, משא"כ בעניננו שאין כל ספק במעשר הראשון לכשעצמו, וכל הספק הוא בחזקתו של הלוי ויש לעיין אם בעל הפרי יש לו דין מוחזק במעשר שבידו.

ולכאורה זה תלוי בשתי התירוצים של התוס' בב"מ (ו' ע"ב ד"ה פוטר) בכהן שחטף מתנ"כ מן הבעלים אם מוציאין מידו, דאם אין מוציאין מידו, הרי זה משום דאין לבעלים אלא טובת הנאה וטובת הנאה אין בה שמץ של דין בעלות וגדר הקנאה אלא מעין מצוה בעלמא וזכות ליתן לכל כהן ולוי שירצה, ומסתבר לפי"ז שאין לו דין מוחזק כלל.

אבל אם אין מוציאין מיד הכהן החוטף ע"כ דמפרשינן דין טובת הנאה ככח הקנאה ואי אפשר לכהן לזכות ללא הקנאת הבעלים ומסתבר לפי"ז שיש לו דין מוחזק, ודו"ק בכ"ז ועדיין יש לדון ולפלפל. ועיין בזה עוד במחנה אפרים (הל' זכיה פרק ח').

ה

במפריש שאינו מתכוין לתת

והנה ראיתי רבים המערערים ומפקפקים בתוקף הפרשת תרו"מ בזמה"ז מפירותיהם של חקלאים שאינם שומרי מצוות.

וכבר העיר הגרש"ז במנחת שלמה (ח"א סי' נ"ג) דכאשר המשגיח בא להפריש מתרו"מ גם מפירותיו של אדם חילוני וברור לנו כשמש שאילו היינו דורשים ממנו לתת לעניים חומש מפירותיו (עשר אחוז למע"ר ועשר אחוז למ"ע) ודאי היה מתקומם ומוחה נגדנו, אין כאן הפרשה כלל.

ולבי לא כן ידמה ונראה יותר דכיון שבפועל אין נוהגים לתת עשרים אחוז, ויש מוועדי הכשרות שסומכים על הוראת החזו"א ואינם נותנים מע"ר ללויים כלל, וגם מעשר עני אין נותנים בפועל אלא הרבה פחות מעשר אחוז, אין כל חסרון וריעותא בתרו"מ.

ותמוה בעיני מה צד יש לפקפק בהפרשה ומה סברא יש לומר דתוקף ההפרשה תלוי אם היה מסכים לתת לזולתו חומש מפירותיו וכעיקר דין תורה, כיון שבפועל אין נותנים אלא אחוזים בודדים, ולכך דעתם מסכמת. ודו"ק בכ"ז.


ב

בדין מעשר עני בזה"ז

לשאלת רבים מה הדרך הראויה בקיום מצות מעשר עני בזמנינו.

הנה אף שלגבי מעשר ראשון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שאין כהנים ולוים ודאיים בזה"ז אפשר דפטור מליתנם, לכאורה אין סיבה שלא נתחייב ליתן מעשר עני לעניים, אלא שצריך לבאר באיזה אופן נקיים מצוה זו בפועל.

א

ומלבד קיום המצוה בשלימות דכבר דנתי במקום אחר במה שכתב במגילת אסתר (בשורש י"ב מסהמ"צ) דכאשר אינו מקיים מצות נתינה במתנות גם ההפרשה לא חלה והפירות נשארים בטבלם, וביארנו דאין זה אלא כשמכוין מתחלה לבטל מצות הנתינה ומפריש שלא ע"מ ליתן דהוי חסרון בעצם ההפרשה אבל כשהפריש ע"מ ליתן אלא שבסוף לא נתן מכל סיבה שהיא, או משום שפטור היה מן הדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה או משום שנאבדו המתנות וכדו' בודאי אין ההפרשה בטילה, והבאתי עוד מקורות דהמפריש שלא ע"מ ליתן אין הפרשתו כלום. ולפי"ז יש פקפוק על הפרשת מע"ע כשלכתחילה אינו מתכוין לקיים בו מצות הנתינה או העזיבה (עיין תוס' חולין קל"א ע"א), אבל כשמתכוין לקיים מצות הנתינה ומשתדל בה אף אם חלילה לא קיים את המצוה כדין מ"מ הפרשתו כשרה והפירות יצאו מידי טבלן, והרי לתי' א' בתוס' ביבמות פ"ו ע"א יש איסור מיתה בטבל הטבול למע"ע. ואף ששיטה זו דהפרשה בנתינה תלי' הוא חידוש ולדעתי אינו עיקר להלכה, מ"מ ודאי ראוי גם משום כך לתקן ולהנהיג ליתן מע"ע לעניים כדת של תורה.

ב

נתינת דמי המעשר

ראשית חובתנו לבאר האם צריך שגוף המעשר ינתן לעניים או שמא בנתינת דמיו סגי דמה לי הן ומה לי דמיהן, ואם די בנתינת תמורת המעשר עני אפשר להעריך את ערך המעשר וליתנו לגבאי צדקה או לאחד מארגוני החסד (המפרנסת עניים ולא לבנין ביהכ"נ וכדו').

וכבר מצינו בב' מקומות בש"ס סוגיות הדנות אם תמורת הדבר נחשב כדבר עצמו או לא.

א. הנה בגיטין ע"ד ע"ב נחלקו חכמים ורשב"ג בהתנה ע"מ שתתני לי איצטליתי ואבדה האיצטלה אם יכולה ליתן דמיה ולחכמים אינה יכולה ליתן דמים וכך פסק הרמב"ם בפ"ח הכ"ג מגירושין.

אמנם פשוט שאין זה ענין לנידון דידן, דהתם עסקינן בדיני תנאי וקיומו, ובהלכות אלה הדבר תלוי בכונת המתנה ודרך בנ"א ובזה נחלקו אם עיקר כונת המתנה לחפצא גופה או לערך הממוני, ואין לדון מזה למצות התורה במתנות כהונה וכדו' אם יוצא בה ע"י דמי תמורה.

ב. וכעי"ז נראה דאין להביא ראי' מהמבואר בב"מ ס"ג ע"א במה שנחלקו רב ור' ינאי, דלדעת רב עושין אמנה בפירות ולא בדמים, ור' ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן וכשם שעושין אמנה בפירות כך עושין אמנה בדמיהם, דאין לדמות גדרי ממונות למצוות התורה והלכותיהן, ובפרט דטעם האיסור שם משום דמיחזי כרבית וכדפרש"י, וכיון שנותן ממון נראה כרבית ואין להוכיח מזה דהן ולא דמיהן לגבי מע"ע, וכל זה פשוט מאד.

אמנם שאלה זו, אם יוצא יד"ח בתמורת המעשר, במחלוקת הקדמונים היא שנויה, ולראשונה נחלקו בזה הרדב"ז ומהר"י קורקוס, יעויין בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ש"מ שהביא את תשובת מהרי"ק הארוכה שפסק דבמקום שיש עניים צריך ליתן להם את גוף המתנות דוקא, ושוב חלק עליו הרדב"ז וכתב ליישב המנהג ליתן דמים תמורת המתנות והוכיח כן מהלכות גדולות שכתב דאפשר ליתן דמי המתנות, ועוד הביא ראי' מתשובה מן השמים לר' יעקב מקורביל (וכתב די"א שהיא מר"ת) שהשיבו לו מן השמים דלא טוב עושים מי שאינו נותן מעשר עני או תמורתו לעניים, הרי דסגי בנתינת דמים עי"ש.

והחיד"א במחזיק ברכה על יו"ד (הובא גם ביד אפרים סי' ס"א) כתב לדחות ראיות הרדב"ז וטען לעומתו דכונת ה"ג ליתן דמים תמורת המתנות לאחר שהמתנות ניתנו לעני ולא בלי נתינת המתנות כלל, וכתב דכבר נהגו בירושלים ובחברון ליתן המתנות עצמן לעניים ולא כמו שנהגו מקדם ליתן דמי המתנות עי"ש, וכן דעת הפר"ח בסי' ס"א והיד אפרים שם.

ולעומתם ניצבים המחנ"א בהל' זכיה סי' ט' שגם הוא הביא שנהגו ליתן דמים ודחה בתוקף מנהג זה אך המעיין בדבריו יראה נכוחה שקצפו יצא על מה שנהגו ליתן פחות מערך המתנות ומשמע מכך שאילו היו נותנים דמי המתנות ממש הוי ניחא ליה, הרי דס"ל דאין צריך ליתן המעשר ממש. וכך מבואר גם בהלכות קטנות (ח"ב סי' ק"ע) עי"ש.

ויש להוכיח גם מדברי השל"ה שער האותיות (אות ק') דיכול ליתן לענין דמי המתנות, דכתב למחות במי שנוהג ליתן דמי מעשר עני בתור צדקה, דצריך לומר לעני שהוא נותן לו לשם מע"ע עי"ש, הרי דאם מודיע לעני מהני אף נתינת דמים. אך הרדב"ז, החיד"א הפר"ח והי"א נקטו דצריך ליתן המתנות דוקא, וגאון הדורות החזון איש סי' ח' ממעשרות אות ה' כתב ג"כ שאינו יוצא יד"ח אלא בנתינת המתנות ממש ולא בתמורתן עי"ש, וכן ראוי לנהוג.

ונראה לכאורה דיש לחוש לדעת מהר"י קורקוס, הפר"ח, היד אפרים, והחזו"א דאין אדם יוצא יד"ח בנתינת דמים אלא בנתינת גוף המ"ע, וכך ראוי לנהוג.

ג

במקום שאין עני

והנה מבואר בחולין (קל"ד ע"ב) לגבי לקט שכחה ופאה, דבמקום שאין עניים אינו מחוייב להניחם ד"לעני לגר ליתום ולאלמנה כתיב ולא לעורבים ולעטלפים", אך אין זאת אלא בהני דעזיבה כתיב בהם ולא נתינה אבל במתנות כהונה דנתינה כתיב בהם שם דמיהם ומניחן, והרמב"ם (פ"ט מבכורים הט"ז) כתב לגבי מתנ"כ דבמקום שאין כהן שם דמיהן ואוכלן משום הפסד כהן והיינו משום השבת אבידה, ובפי' מהר"י קורקוס שם כתב ב' פירושים בדבריו: לולי טעם דהפסד כהן הו"א דפטור לגמרי כמו במתנ"ע אך משום השבת אבידה חייב, והקשה על פי' זה דמדברי הגמ' מבואר דשאני מתנ"כ ממתנות עניים משום דכתיב בהו נתינה ולא משום השבת אבידה, ולכן הסיק בפי' הרמב"ם דלולי טעם השבת אבידה הו"א דאסור לו ליגע במתנות אלא יניחם וירקבו אלא דמשום השב"א אוכלן או מוכרן ושם דמיהן, ומסקנה זו תואמת את שיטת מהרי"ק הנ"ל שבתשו' הרדב"ז דמעיקר הדין צריך ליתן את עצם המתנות ולא את דמיהן ורק כשיש בזה השב"א יוצא יד"ח בדמיהן, ולשיטתו הלך בזה.

והנה יש לעיין בזמנינו אם הוי במקום שאין עניים דאין דרך עניים בזמה"ז לחפש בשדות ובמקומות מיון תוצרת החקלאית ואולי הוי כמקום שאין עניים, דאלפי עניים יש בקרבינו לדאבון לב ורבים גבאי הצדקה וארגוני החסד שהם כיד עניים שיבואו לכל מקום שהוא לקחת את המע"ע אילו ינתן האפשרות בידיהם, אך מאידך אפשר דמדין השבת אבידה אפשר לתת להם דמי המעשר שהרי אם יצטרכו לטרוח ולבא ולאסוף הפירות ולהוביל אותם ולאחסן אותם ושוב לטרוח בחלוקתן, אפשר שיצא שכרן בהפסדן ולפיכך מן הסתם ניחא ליה לעניים ומשתלם להם גם כלכלית לקחת דמיהם ואפשר דיש בזה דין השבת אבידה וכמו ששנינו בב"מ כ"ח ע"ב ול"ח ע"א דכל שאוכל ואינו עושה או פירות שירקיבו שם דמיהם ומוכרן משום השבת אבידה וה"ה בני"ד, וצ"ע.

אמנם כאשר מדובר במשקים גדולים וכמות גדולה של פירות בודאי לא מסתבר לומר דהוי כמקום שאין עניים.

ועוד יש לעיין בזה דהנה חידשו התוס' בחולין (קל"א ע"א ד"ה מעשר עני) דשני דינים יש במע"ע, יש מע"ע המתחלק בגורן דהיינו בימות הקיץ, ויש מע"ע המתחלק בתוך הבית דהיינו בימות הגשמים שאם יניחנו בחוץ יפסד, וביארו שם בתוס' דאין זה דין בעלמא משום הפסד עניים אלא דמפרש לה בספרי דתרי קראי כתיבי במע"ע בחד קרא כתיב "והנחת" וזה המתחלק בגורן ואין בו טובת הנאה ובחד קרא "ונתת" והיינו המתחלק בבית דעליו כתיב ונתת ויש בו טובת הנאה לבעלים. ולכאורה מתחלקים שני סוגי המע"ע גם לגבי הדין ד"במקום שאין עניים", דבמ"ע שמצותו בעזיבה מסתמא דינו כלקט שכחה ופאה דבמקום שאין עניים פטור ממנו לגמרי, אבל זה שכתוב בו נתינה דינו כמתנ"כ שדינו להינתן לעני בכל ענין ושם דמיהם, ולפי"ז יש לעיין עוד דלכאורה אין זה הלכתא פסיקתא לחלק בין ימות הקיץ לימוה"ג אלא דבכל ענין שיש הפסד לעניים יש במעשר עני דין נתינה וממילא אין בו דין דבמקום שאין עניים פטור, וצ"ע בכל זה.

ד

דין מכיר במע"ע

והנה איתא בגיטין (ל' ע"א) דהמלוה את הלוי מפריש עליו משלו, והקשו בגמ' הא לא אתי לידי' דלוי, ונאמרו בזה ג' תי', רב אמר במכירי לוי' עסקינן, שמואל אמר במזכה לו ע"י אחרים, ועולא אמר דאתי כר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה עי"ש, ובתוס' שם משמע דאף שאמרו שם בגמ' דרב ושמואל לא אמרו כעולא משום דלא אוקמינן למתני' כיחידאה מ"מ הלכה כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה, אך בדברי הרמב"ם בפ"ז ממעשר הלכה ה' – ו' מבואר דהלכה כרב ושמואל וכדכתב דמהני במכיר או במזכה ולא נקט הא דעולא, וא"כ נראה דלא מהני אלא במכיר או בזיכוי גמור בדרכי הקנינים.

ולכאו' פשוט דבזה"ז אין מכיר לעניים וצריך זיכוי גמור, ואף שיש מקום לכאו' לדון לפי דברי התוס' בב"ב קכ"ג דטעם מכירי כהונה דהוי כאילו אתי ליד כהן משום דהוי כמתנה מועטת שאסור לחזור בו וא"כ דון מינה למתנה מועטת ממש דהוי כאילו אתי לידי', ולפי"ז יתחייב דאם הבטיח לגבאי צדקה או לעני ליתן לו מ"ע הוי כאילו בא לידו, ברם באמת אין הכרח בסברא זו דאפשר דבמתנ"כ ומת"ע אין כלל דין מתנה מועטת שאסור לחזור בו כיון דלא הבטיח משלו ואין בו דין מתנה וגם לא סמכא דעתי' דכהן או דעני, אלא דמכירי כהונה הוי כמתנה מועטת דעלמא, ועוד דהרי רש"י בגיטין שם פירש בענין אחר הא דמכירי כהונה דהוי משום דשאר לויים ועניים אסחי דעתייהו מיני' ולפי"ז פשוט דאין זה אלא במכיר דהוי דבר ידוע ומפורסם ולא בהבטחה בעלמא בינו לבינו, ולדרך זה נוטים דברי הרשב"ם בב"ב קל"ב ע"ב דמכירי כהונה היינו שרוב בני העיר נותנים לו מתנותיהם, ונמצא דלפי שיטת רש"י והרשב"ם בודאי אין מכיר בזמנינו.

ועיין עוד במנחת אשר לב"ב סי' מ"ז שם ביארתי דבאמת לא נחלקו רש"י ותוס' ביסוד גדר מכירי כהונה, דלכו"ע יסוד גדרו במה דלא בעינן במתנ"כ גדר קנין אלא נתינה ובמה שנתקיים בהם מצות הנתינה ממילא הוי של כהן, אלא שנחלקו הראשונים במה נחשב במכירי כהונה כאילו ניתנו לכהן ובמה מתקיים מצות הנתינה, לשי' התוס' משום דדומה למתנה מועטת ולשי' רש"י בכך דשאר כהני אסחי דעתייהו אבל אין כאן פלוגתא ביסוד הדבר עי"ש, ולפי"ז אפשר דאף לשיטת התוס' בעינן שהיא ידוע ומפורסם שהוא רגיל ליתן מתנותיו לכהן זה, ודו"ק.

אמנם לפי דרכנו לכאו' לא שייך כלל גדר מכיר אלא במתנ"כ ולוי' דהוי ממון השבט אף לפני הנתינה ולא במתנ"ע, דכבר כתב הקצות בסי' רמ"ג סק"ג דבמתנ"ע אין גדר שבט עניים וממילא לא שייך בו גדר ממון השבט וצריך בו קנין גמור, ולפי"ז מתיישבת שיטת הירושלמי שם "דאין מכיר לעני" וא"כ אין לסמוך כלל על גדר מכיר במתנות עניים, ומ"מ נראה ברור דבני"ד אין לסמוך על הסברא דהוי כאילו מכיר הוא, וצריך זיכוי גמור לקיים מצוה זו בשלימות.

ה

דרכי הקנין

ועתה נדון בדרכי הקנין שעל ידם אפשר לזכות המתנות לעניים או לבאי כוחם.

והנה אדם פרטי שמפריש מעשר עני מפירות טבל שלו ודאי נכון וראוי שימסרם בפועל לעניים ואם אין זה אפשרי יזכה להם ע"י אחרים בקנין הגבהה או משיכה דמהני בשופי במטלטלי, אבל בכמויות מסחריות אין זה מעשי להשתמש בקנינים אלו, ואף שנראה לענ"ד ברור דהמגביה או המושך בכלים הידרואליים וכדו' קונה אף שאין זה כוחו ממש והארכתי בזה במק"א, מ"מ גם זה לא תמיד מתאפשר ולכן צריך קנין אחר לזכות לעני.

ולכאורה יהני בזה קנין חצר, ויש להקנות מקום המעשר עני לגבאי הצדקה וע"י חצרו יקנה את המעשר. ובדרך זה אי"צ לעשות קנין חדש בכל פעם אלא בתחילת שנת המעשר יקנו את מקום המעשר לגבאי הצדקה לכל השנה בקנין סודר או כסף או שטר ויתנו תנאי מפורש שיש זכות לבעל הבית דהיינו לסיטונאי או לחקלאי להשתמש במקום המעשר, ומ"מ הגבאי שהוא יד עניים יקנה המ"ע ע"י חצירו.

ואף שנחלקו המחבר והרמ"א בחושן משפט בסי' ר' סעיף א', ולדעת המחבר אין חצירו של אדם קונה לו אלא בעומד בצדו או משתמר לדעתו ולשיטת הרמ"א אי"צ שיהא עומד בצדו ודי בכך שהחצר משתמרת מדעת המקנה, אפשר לתקן שהמשגיח שמפריש את המעשרות יהא שליחו של מוסד הצדקה ובכה"ג ובודאי מהני דבשלוחו עומד בצד השדה סגי כמבואר שם בסמ"ע סק"א דשליחו של אדם כמותו בזה.

ועוד דרך יש, לזכות את המתנות לעני או לבא כחו בקנין אגב, אך בזה יצטרכו בכל פעם שמפרישים מעשר עני שהמשגיח שמפריש את המעשרות יקנה בכל פעם פיסת קרקע מבעל המשק או מאדם אחר בקנין סודר ואגב כך יזכה במתנות לעניים או שהוא יקנה לאדם אחר פיסת קרקע בביתו ואגב כך יקנה אותו פלוני במעשר לעניים, ולכאו' פתרון זה מסובך יותר, דבהכרח צריך עוד אדם שישתתף בקנין ויקנו ע"י סודר, וגם בכל פעם שמפריש מע"ע צריך קנין חדש, דרק אגב קנין קרקע ובשעתו קונה הפירות, וא"א להקנות את המתנות קודם שהופרשו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ועוד יש לתהות בקנין אגב בני"ד דחידשו התוס' בב"מ י"א ע"ב ובקידושין כ"ז ע"א דשכירות קרקע אינה נקנית בקנין סודר ושיטה זו הובאה בחו"מ בסי' קצ"ה סעי' ט' וכך פסק הש"ך שם ס"ק י' ויש לעיין אם קנין קרקע לזמן נקנית ע"י סודר, וקנין זה לזמן מועט הוא דכל פעם שמפרישים את המעשרות צריך לקנות קרקע כמבואר וצ"ע בזה.

אמנם יכול לקנות ע"י כסף, אך בזה יש לחכוך דלכאו' א"א לקנות דבר השוה סכום גדול בפרוטה אא"כ הוי תחילת פרעון, כמבואר בסמ"ע ריש סי' ק"צ והארכתי בזה במק"א, ועוד דבמקום שנהגו לכתוב שטר אין הכסף לחוד קונה, וכ"ז פשוט.

והיה נראה לכאו' דגם אם נשתמש בקנין חצר לקנות את המתנות, יש לקנות את החצר דהיינו את מקום המתנות גם ע"י שטר ולא רק ע"י סודר, דנחלקו הפוסקים בקנין סודר בקרקע אם מהני במקום שנהגו לכתוב שטר, דבקנין כסף פשוט דלא מהני כמבואר בסי' ק"צ ס"ז, ובקנין סודר לא נתבאר בשו"ע, ובפתחי תשובה שם סק"א הביא שנחלקו בזה האחרונים והוכיח מדברי הרמ"א בסוס"י קצ"ב דגם קנין סודר לא מהני במקום שנהגו לכתוב שטר, ולכן ראוי לכאו' שגבאי הצדקה יקנה את המקום המיועד לפירות בשטר כמבואר.

אך באמת אין בזה הכרח דהנה בשכירות קרקע כתב הרמ"א בחו"מ סי' קצ"ה סעי' ט' דקונה בכסף ואי"צ שטר ובסמ"ע ס"ק כ' ביאר דאין דרך לכתוב שטר בשכירות קרקע, ויש מן האחרונים שכתבו לפי דבריו דבמקום שנהגו לכתוב שטר אף בשכירות קרקע אינו קונה בלי שטר, כ"כ בערוך השלחן שם סעי' י"ג ובשו"ת אבני צדק או"ח נ"ה וכך נטה המהרש"ם ח"ב סי' רנ"ד, אך הגר"מ אריק במנחת פתים שם וכן בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' מ"ד דייקו מהבית יוסף שם דאינו תלוי במה שנהגו שלא לכתוב שטר בשכירות אלא משום דבשכירות סמכא דעתי' אף בלא שטר.

ואף דנראה לכאו' דראוי לקנות בחצר קנין גמור לזמן ולא שכירות, דבשדה שכורה הלא נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם בכלל קונה לשוכר, ובשו"ע שי"ג סיע' ג' פסק המחבר כשי' הרמב"ם דאינו קונה לשוכר, אמנם רוב האחרונים הסיקו דבאמת קונה חצר שכורה לשוכר ועיין בנתיבות בפתיחה לסי' ר' שהאריך בזה, אמנם באמת מסקנת האחרונים דכאשר השכירו את החצר ע"מ לקנות על ידו בודאי קונה השוכר. ועיין עוד בקצוה"ח שם שהסיק להלכה דהשוכר קונה ע"י חצר השכורה לו וכ"כ בפ"ת שם מרעק"א והבית מאיר וכך נראה עיקר להלכה, וא"כ די בשכירות מקום המעשר, ובשכירות כזה שנועד רק לקנות את הפירות מסתבר טפי דדי בכסף או בסודר ול"צ שטר כמבואר.

אמנם אפשר דלרווחא דמילתא ראוי לקנות גם בשטר, ולצאת יד"ח אף אם שכירות קרקע צריכה שטר בזמה"ז, דאין בזה טירחא יתירא, כיון שעושים קנין זה רק פעם אחת בתחילת השנה, וגם יש בזה כדי לאלם קנין זה בעיניהם ושלא יהא כחוכא וכטקס בעלמא וידוע שמטעם זה החמירו בכמה ענינים גם במכירת חמץ.

אמנם לקנות את גוף המעשר עני בקנין סודר לא מהני דמבואר בב"מ י"א ע"ב דלא מהני קנין סודר במתנות כהונה דנתינה כתיב בהו וסודר דרך מקח וממכר הוא ולא דרך נתינה, ועיין מש"כ בקצות סי' ר"ב סק"ד, ודנתי בדבריו במנחת אשר לגיטין סי' ל"ג.

ו

והנראה בזה בהנהגה למעשה, דיש להקנות את המ"ע בדרכים הנ"ל לאחד מארגוני החסד הדואג לעניים בישראל ומחלק להם צורכם ומחסורם. וכיון שברור שהובלות הפרי, איחסונו וחלוקתו לעניים דורש מערך גדול ועצום והוצאות עצומות, אנן סהדי דניחא להו לעניים שהפרי ימכר בחזרה למשקים שמפירותיהם הופרש המעשר.

וכיון שגם זה פשיטא לן, שהמשקים אינם מוכנים ואינם יכולים לספוג הפסד קבוע של עשירית מהיבול ולא יהיו מוכנים לשלם מחיר מלא תמורת מע"ע, וגם לא יהיו מוכנים לותר על כל המעשר, וגם זה פשיטא לן דאף אם המשקים היו מוותרים על כל פירות מע"ע אין בידינו למוכרם למאן דהו ואין גם בידינו להפיצם ולחלקם לעניים, ודאי ניח"ל לעניים למכור את פירות המ"ע למשקים במחיר מופחת בהרבה.

ומשו"כ יש להקל בגביה של סכום מסויים לצרכי העניים תמורת פירות המ"ע שזכו בהם לעניים.

 

 

דברי ריבות בשעריך

"בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" (רש"י ט"ז כ"ז).

אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל, ואם עון אבותם ישאו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה' כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

כמה קשה עונשה של מחלוקת, פוק חזי מה שכתב אור זורח רבינו חיים ויטאל בשם מורו הגדול האר"י החי בספר ליקוטי תורה פרשת שופטים (דברים י"ז ח') "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" דהפסוק זה רמז למה שאמרו חז"ל במדרש דבשעת חורבן הבית שאלו מלאכי השרת את הקב"ה "רבונו של עולם אתה ציויתה בתורתך 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' ולא קיימת דהרי דמם נשפך כמים ואין קובר, אתה ציויתה 'ופינו את הבית', ואח"כ 'וטמא הכהן את הבית' והרי הבית וכל מחמדיה עולה באש, אתה ציויתה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', והרי חנה ושבעת בניה נהרגו ביום אחד", והתשובה על השאלות הללו, השאלות הנוקבות עד עמקי תהומא רבא ומסמרות שערות ראש, "דברי ריבות בשעריך", כאשר יש מחלוקת בין בני ישראל ודברי ריבות בשעריהם, אין מדת הרחמים שורה עליהם ומדת הדין מושלת בכיפה, והדברים נוראים ומבהילים בחומרתם.

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות. וכך אמרו חז"ל (במ"ר פרק י"ט ב') "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים י"ב) אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע"י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נ"ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין". הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב"ר פל"ח ז') "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ"ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".

לא בכדי אמרו חכמים "גדול השלום ושנואה המחלוקת" (ספרי נשא מ"ב).

ב

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ט"ז ג').

כבר עמד הגה"ק בעל חדושי הרי"ם על התימה הגדולה בפסוק זה, הלא שטות גמורה לטפול על משה רבינו אשמת ההתנשאות כאשר הקב"ה מעיד עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג'), וכבר אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "גדול מה שנאמר במשה 'ונחנו מה' ממה שנאמר באברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' (וכבר אמרנו פעמים רבות לפרש "והאיש משה ענו מאוד מכל א'ד'ם', ר"ת אברהם דוד משה, ומשה היה העניו הגדול משלשת אבות העולם שהצטיינו במדה יקרה זו כמבואר שם בחולין), וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, ועם ה' שעליו נכתב "הן עם חכם ונבון" איך נפל בפח טענת סרק והבל זו.

אלא שזה דרכה וטבעה של מחלוקת שבשעת המחלוקת אין איש שם אל לבו דברי אמת וצדק ופיח המחלוקת מטשטשת את עיני השכל להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

הלא גדולה מזו אמרו בילקוט:

"ובמושב לצים זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן מה עשה כינס עליהם את כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וכו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה ראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל כל חרם בישראל לך יהיה נטל והלך לו להניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".

והתימה זועקת עד לב השמים, הלא שקר וכזב דיבר קרח, כל המצוות הללו לא נצטוו בהם במדבר כלל, ואיך הצליח להטות את לב העם בבדותות משונות שלא היו ולא נבראו, אלא שזה טבעה של מחלוקת שאף "דברי ליצנות" מתישבים על לב הבריות ללבות את אש המחלוקת ותבערת השנאה לכלות שדה וכרם ולאבד מאיש שיבה ועד יונקי שדים.

ג

"וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (ט"ז ה').

"ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'" (רש"י שם).

יש להתבונן בדברי משה רבינו אדון הנביאים מה ענין גבולות יום ולילה למחלוקת קרח ועדתו?

אמרתי מאז, דהנה אמרו חכמינו ז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ובפירוש עיון יעקב בעין יעקב כתב פירוש נחמד למאמר זה.

הלא הירח בא לפני יוצר בראשית וטענה בפיו "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" השמש עשה עצמו כאלם ולא השיב דבר, מה עשה הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח!

וכך נוהג הקב"ה בכל שעה ושעה ובכל דור ודור בין הנעלבין ועולביהן, הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים, מובטח להם שהקב"ה ירומם את קרנם וישפיל את קרן עולביהן ועל זה נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

וזה הנראה ביאור דברי רש"י במדרש אגדה אמר הקב"ה גבולות חלק ה' בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, "אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה", אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה' מכובד שהקב"ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"