(5779)

מרן הגאב"ד שליט"א


"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (ל"ח כ"א).

"המשכן משכן שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל" (רש"י שם).

א

אם הקריבו קרבנות לאחר החורבן

הנה הרבה האריכו גדולי הדורות בשאלה הגדולה אם אפשר להקריב קרבנות בזמן הזה והאם אכן הקריבו קרבנות אף לאחר חורבן בית מקדשנו ותפארתנו. ותחילה נדון במאי דמשמע לכאורה בכמה מקורות בש"ס שאכן נהגו להקריב קרבנות בדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית, ונחזה אנן.

א. הנה מבואר בסנהדרין (י"א ע"ב):

"מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו, ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות... וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלוותא בבבל, ולאחנא דבמדי, ולשאר כל גלוותא דישראל, שלומכון יסגא לעלם, מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין, ואימריא ערקין, וזמנא דאביבא לא מטא, ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין - דילמא בתר דעברוהו".

ופרש"י שאין המדובר ברבן גמליאל הזקן בן בנו של הלל שעוד היה בזמן החורבן אלא ברבן גמליאל דיבנה שהיה בימי רבי יהושע ורבי עקיבא. ומפשטות הדברים משמע שמעשה זה היה בימי נשיאותו של רבן גמליאל והוא בעל הסמכות לעבר את השנה ולהודיע לכל בני הגולה על העיבור, וכך מוכח מגוף הסוגיא במסקנא שהיה מעשה זה לאחר שהעבירו את רבן גמליאל מן הנשיאות וכמבואר בברכות (כ"ח ע"א), ופשוט שהיה זה לאחר החורבן ואעפ"כ הקריבו את הפסח.

ובשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן פ"ט) כתב להוכיח מכאן שאכן הקריבו קרבנות גם לאחר חורבן ביהמ"ק וכשיטת רבי יהושע (זבחים ק"ז ע"ב) דמקריבין אעפ"י שאין בית, ואפשר שהמזבח עמד במקומו, וגם היה להם אפר פרה לטהר טמאי מת. והוסיף שקרבנות ציבור לא הקריבו כיון שלא נתרמו שקלים לאחר החורבן אך קרבן יחיד הקריבו, ואלה הן גוזלים לקיני זבים ויולדות ואמריא לקרבן פסח.

ועוד כתב שם דאפשר דאף שלא הקריבו קרבנות מ"מ ציפו לישועה והתפללו שמהרה יבנה בית המקדש ויזכו שוב להקריב את הפסח במועדו, ולפיכך עשו את כל הנדרש ובכלל זה עיבור השנה כדי שיוכלו להקריב את הקרבן כשיבנה ביהמ"ק. אך הגרי"ע נטה יותר לדרך הראשונה שאכן הקריבו קרבנות לאחר החורבן.

אך כבר עמד בזה הר"ן בחידושי לסנהדרין שם וכתב:

"וקשה לאחר החורבן היאך היו שולחין גוזליא רכיכין ואמריא דקוקין והרי לא היה להם קרבן פסח ולא קיני זבים ויולדת. וצ"ל שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אלו הי' ב"ה קיים שאם יבנה הבית בימיהם יהיו העניינים על מכונם".

ב. שנינו במשנה (פסחים ע"ד ע"ב):

"אמר רבי צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה".

ובמשנה זו אין ליישב כדברי הר"ן, שהרי אמרו להדיא שאכן צלו את הפסח, וגם רבן גמליאל זה הוא רבן גמליאל דיבנה שבכ"מ בש"ס מסופר שהיה לו עבד בשם טבי.

ובהגהות הרש"ש (פסחים שם) כתב בשם סופרי האומות שבו כוזיבא גבר לזמן מה על הרומיים ובנה את בית המקדש מחדש עד שחזר ונחרב על ידי אדוריינוס קיסר, ולפי דבריהם י"ל דבזמן רבן גמליאל דיבנה אכן עמד ביהמ"ק על תילו, אך אין להנחה זו כל זכר במקורותינו, עי"ש בדבריו.

ועוד כתב שם עפ"י המבואר בביצה (כ"ב ע"ב) שנהגו לאכול גדי מקולס בליל א' דפסח, וברש"י כתב שעשו כן זכר לפסח, ואפשר שקראוהו פסח משום חביבות זכר לפסח, עי"ש.

ואפשר עוד דגם לרבן גמליאל הזקן היה עבד בשם טבי, ואפשר שרבן גמליאל הוריש עבד זה לנכדו רבן גמליאל דיבנה, וצ"ע.

ג. ובפסחים (ג' ע"ב) איתא:

"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא. כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו מאליה ספו לי. אמרו ליה אליה לגבוה סלקא. אמרו ליה מאן אמר לך הכי, אמר להו רבי יהודה בן בתירא, אמרו מאי האי דקמן, בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".

ובשו"ת מהר"ץ חיות (סימן ב') תמה במאי דמשמע מעובדא זו שרבי יהודה בן בתירא היה בזמן הבית, והלא בילקוט שמעוני (שמואל א' רמז ק') אמרו שרבי יהודה בן בתירא בירך את אבוה דשמואל שיולד לו בן כמו שמואל הרמתי. וברכתו נתקיימה בהולד האמורא הגדול שמואל, הרי שחי עוד בסוף תקופת התנאים, ולפי"ז חי יותר ממאתים שנה.

ויש להוסיף בזה תימה ע"ג תימה דהלא המסופר בפסחים יש ללמוד עוד דבזמן ביהמ"ק היה רבי יהודה בן בתירא מגדולי הדור עד שאמרו "את בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים". ועוד דבתוס' שם כתבו שלא עלה לרגל משום שהיה זקן, ואם זקן היה בעוד ביהמ"ק קיים איך חי עוד מאתיים שנה.

ואף אם נניח שהקריבו קרבנות לאחר חורבן הבית מ"מ אין זה אלא סמוך לחורבן כמ"ש בשאילת יעבץ, אך כו"ע מודים שלא הקריבו קרבנות מאות שנים אח"כ, והקושיא במקומה עומדת.

אך באמת פשוט וידוע שהיו שני תנאים בשם רבי יהודה בן בתירא, ובירושלמי (סנהדרין מ"א ע"א) מסופר על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל שירדו לרומי ונתארחו בבית אחד, ובעל הבית היה לו בן חשוך בנים, ובירכוהו ויצא ממנו רבי יהודה בן בתירא, הרי שנולד בברכתם של רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל, ואי אפשר שהיה זקן מהם טובא, וע"כ דתרי רבי יהודה בן בתירא היו, ורבי יהודה בן בתירא האחרון הוא זה שנחלק במשנה (אהלות פ"ז מ"א) עם תלמידי רבי עקיבא הרשב"י ורבי אליעזר בן שמוע, וכ"ז פשוט וברור.

ובעיקר שאלה זו נראה פשוט מדברי המשנה דמשחרב ביהמ"ק פסקו הקרבנות, דהלא הקשו התוס' ושאר ראשונים למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל, ותירצו בדרכים שונות. ולמה לא אשכחן לאחד הראשונים שיתרץ תירוץ פשוט דמיירי לאחר חורבן הבית, וזו פשיטא לן כביעותא בכותחא דמשחרב הבית אין מצוה לעלות לרגל (כדמשמע במכות י' ע"א), וע"כ דפשוט היה בעיניהם דלאחר חורבן הבית שוב לא הקריבו קרבנות, וכדמשמע גם מדברי הר"ן בסנהדרין וכמבואר לעיל.

ב

קדושת ירושלים בזמה"ז

"אמר רבי יהושע שמעתי שהיו מקריבין אעפ"י שאין בית... מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא" (זבחים ק"ז ע"ב).

וכך פסק הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה הלכה ט"ו – ט"ז:

"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואיה מוקפת במחיצה. ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אף על פי שאין שם חומה. שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלם שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינו בטלה. והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל".

ובהשגות הראב"ד שם כתב "סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב... כך נגלה מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

ועי"ש ברדב"ז שכתב על דברי הראב"ד "אם נגלה אליו הדבר בסוד ה' ליראיו אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים היא ומידי פלוגתא לא נפיק" (ועיין במש"כ הראב"ד בפ"ח מלולב ה"ה "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים". ובשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן ק"י הבין כונתו לרוה"ק ממש, אך בכפות תמרים סוכה ל"ב ע"ב כתב דאין כונתו אלא למליצה בעלמא עי"ש).

והנה על סמך דברי הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית, התעוררו במשך ימי גלותנו להקריב קרבנות בירושלים. בכפתור פרח פ"ו כתב:

"אחרי שהענין כן (שקדושה ראשונה קידשה לע"ל) הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלים כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלים והוא בשנה שבע עשרה לאלף הששי ושיקרב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס".

ולפני כמאתיים שנה התעורר הגאון מוה"ר צבי הירש קאלישר זצ"ל שהיה מתלמידי הגרעק"א להשתדל אצל השלטונות העותומאניים ששלטו בירושלים ע"מ שיאפשרו להקריב קרבנות בירושלים, ורבים מגדולי הזמן דנו בשאלה זו לבנות ולסתור לחייב ולשלול. הגרצ"ה העלה את רעיונו בספר דרישת ציון וכלל בספרו תשובותיהם של גדולי הזמן, ולעומתו כתב הג"ר חיים נטנזון ספר עבודה תמה לסתור את כל דברי הדרישת ציון ולהוכיח שא"א בשום פנים להקריב קרבנות בזמה"ז. ועוד האריכו בזה הגר"ד פרידמן מקרלין בקונטרס דרישת ציון וירושלים שבשו"ת שאילת דוד והגרצ"פ פרנק בספר מקדש מלך, עי"ש.

ונעסוק בקצרה בעיקרי שאלה זו.

ג

טומאה דחויה בציבור

ראשית דבר דנו גדולי הזמן איך נוכל להקריב קרבנות והלא כולנו טמאי מת, וטמא שנכנס למקדש חייב כרת (רמב"ם פ"ג מביאת מקדש הי"ב) וכהן שעבד עבודה בטומאה חייב מיתה (רמב"ם שם פ"ד ה"א).

אלא שכבר כתב שם בכפתור ופרח דלגבי קרבנות ציבור הלא טומאה הותרה בציבור, וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ו דאי משום הא אין מניעה מלהקריב קרבנות.

אך באמת זה תמוה דהלא פסק הרמב"ם בפ"ד הט"ו מביאת מקדש כמ"ד טומאה דחויה בציבור ולא הותרה, ולהדיא מבואר בדבריו דכיון שטומאה דחויה ולא הותרה צריך ריצוי ציץ וכ"כ שם בה"ז, ובאמת כך מבואר בגמ' פסחים ע"ז ע"א. (אך ביומא ז' ע"ב כתבו התוד"ה מכלל, דבאמת לא צריך ריצוי ציץ אם דחויה טומאה בציבור ועיין מש"כ בזה במנחת אשר פסחים סימן ע"ג ואכמ"ל).

וכיון שאי אפשר למנות כהן גדול בזמה"ז דאינו מתמנה אלא ע"י סנהדרין גדולה כמבואר בתוספתא (פ"ג ה"ב דמס' סנהדרין) וברמב"ם (פ"ד הט"ו מכלי המקדש) וללא כה"ג לא שייך ריצוי ציץ בזמה"ז דהלא דעת הרמב"ם (בפ"ד מביאת מקדש ה"ח) דאין הציץ מרצה אלא כשהיא על מצחו של כה"ג, וללא ריצוי ציץ שוב לא דחויה טומאה בציבור.

והנה התוס' ביומא שם הוכיחו דע"כ אין ריצוי ציץ מעכב בדיעבד שהרי אין הציץ מרצה על טומאת גברא כלל ואעפ"כ הותרה טומאתן בציבור, אך הרמב"ם הרי כתב בפ"ד מביאת מקדש הלכה ז' דהציץ מרצה אף על הגברא ולשיטתו אין כל הכרח דריצוי ציץ לא מעכב בדיעבד, ונראה יותר לשיטתו דריצוי ציץ מעכב אף בדיעבד, וא"כ בזמה"ז אין להקריב קרבנות.

אמנם חידוש כתב שם מהר"י קורקוס, דהנה לכאורה סתר הרמב"ם את דבריו דבגמ' נחלקו ר' יהודה ור' שמעון (יומא ז' ע"ב) אם אין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו של כה"ג או שמא מרצה אף כשאינו על מצחו והקשו מכה"ג ביוה"כ שאין הציץ על מצחו ומרצה, ותירץ רבי יהודה שאני כה"ג ביוה"כ דטומה הותרה בציבור. והיוצא מסוגיה זו דלמ"ד אין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו בהכרח ס"ל דטומאה הותרה בציבור, וא"כ קשה דהרמב"ם פסק מחד דטומאה דחויה בציבור, ומאידך פסק (שם ה"ח) דאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו.

ותירץ דהיכי דאי אפשר ע"כ דחויה טומאה בציבור אף ללא ריצוי ציץ, עי"ש.

ולפי"ז היה אפשר להקריב קרבנות בזמה"ז מצד טומאה דחויה בציבור אף שאין לנו ציץ לרצות.

(ובעיקר דין מינוי כה"ג דעת התוס' ביומא י"ב ע"א וזבחים י"ח ע"א שנתמנה ע"י המלך ואחיו הכהנים ולא צריך בי"ד הגדול, וכך מוכח מהמבואר ביבמות ס"א ע"א דמרתא בת בייתוס העלתה לינאי המלך תרקבא דדינרא והעלו את יהושע בן גמלא לכהונה גדולה, הרי דלא צריך בי"ד. אמנם עיין שו"ת חת"ס חו"מ סימן כ' שכתב דלאחר שהמלך מינהו לכה"ג הסכימו בדיעבד גם אחיו הכהנים כדי שהעבודה לא תפסל, וי"ל כן גם לגבי בי"ד הגדול, דבדיעבד יסכימו למינוי כדי שהעבודה לא תתחלל, ודו"ק בזה).

ד

כהנים מוחזקים

ועוד העיר שם בכפתור ופרח דאין לנו כהנים מיוחסים בזמה"ז ולעבודת המקדש צריך כהנים מיוחסים, וכ"כ הגרעק"א בתשובתו להגרצ"ה ומשו"כ נקט דא"א להקריב קרבנות בזמה"ז.

אך החת"ס (שו"ת יו"ד סימן רל"ו) נקט דדי בכהנים מוחזקים להקריב קרבנות, דהלא אף חלל שלא נודע עבודתו כשרה וכמו שדרשו (תרומות פ"ח מ"א, קידושין ס"ו ע"ב) מ"וברך ה' חילו" וא"כ שפיר יש לסמוך על חזקת כהונה בזה.

אמנם באמת אין ראיה כלל מחלל שלא נודע, דכאשר עבד עבודה היה מוחזק ככהן גמור ובזה נתחדשה הלכה דכיון שלא נודע פסולו עבודתו כשרה, משא"כ בני"ד שאנו מסופקים בכל עיקר כהונתו, ולכאורה לא מהני חזקה זו אלא למה שהוחזקו בפועל וכמבואר במס' כתובות כ"ד ע"ב "דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה שנאמר ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול". הרי לן דלא מהני חזקת הכהונה אלא למה שהוחזקו בפועל. (וידוע מה שנחלקו גדולי הדורות בכל עיקר חזקת כהונה בזמן הזה. עיין יש"ש ב"ק פרק ה' סימן ל"ה ובחולין פרק ח' סימן ד' שדעתו שדין כהנים בזמה"ז כספק כהנים וגריעי מכהנים מוחזקים. ודבריו הובאו בש"ך יו"ד שכ"ב סק"ט ובמג"א תנ"ז ס"ק ט', וכ"כ בשאילת יעבץ חלק א' סימן קנ"ה ובמור וקציעה או"ח סימן קכ"ח. אך לדעת רוב האחרונים דינם ככהנים גמורים מכח חזקת כהונה).

אך חידוש כתב החזון איש (אהע"ז סימן ב' אות ז') "ואפשר דבליכא כהן אחר לא העמידו חכמים דבריהם, לכן בזמן הזה אי איתיהב רשות להקריב קרבן פסח אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות...ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כה"ג, ושמענו שדנו בזה רבותינו האחרונים".

ה

בגדי כהונה

ועוד דנו האחרונים, דהלא ד' בגדי כהונה מעכבים ובזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם (זבחים י"ז ע"ב). ובאבנט צריך תכלת וכיון שאין לנו תכלת בזמן הזה אין לנו אבנט. ובאמת נחלקו (יומא י"ב ע"ב) באבנט של כהן הדיוט אם הוא כאבנט של כה"ג שעשוי מד' מינים- שש, תכלת, ארגמן ותולעת שני. וכך פסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ח ה"א, ועי"ש בכס"מ ובמשנה למלך).

וכבר כתב כן הגרעק"א בדרישת ציון, והגרצ"ה השיב על דבריו דכשם שאין התכלת מעכבת בציצית כך אינה מעכבת באבנט, ועוד דבקדשים צריך שנה עליו הכתוב לעכב.

אך באמת אין  כל הכרח לדמות ציצית לבגדי כהונה ומה שאין התכלת מעכבת את הלבן היינו משום שמדובר במצוה וקי"ל להו לחז"ל דעיקר מצות ציצית בעצם חוטי הציצית ואין מצות התכלת מעכבת, אבל בבגדי כהונה לא מדובר במצוה ללובשן אלא דלבישתן מכשרת את הכהן לעבודה וכיון שזו צורת האבנט וענינו מהי"ת לומר שאינה מעכבת.

ומטעם זה נראה לדחות גם מה שכתב הגרצ"ה דכיון דלא שנה עליו הכתוב לעכב אין התכלת מעכבת, ולענ"ד אין כל גדר "שנה עליו הכתוב לעכב" אלא במצוות ובמעשים, אך כיון שזה ענין האבנט ומהותו אין לנו אבנט זולתו.

והנה הרמב"ם כתב לגבי צבעי התכלת והארגמן (כלי המקדש פ"ח הי"ג) "וכל מקום שנ' בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכוחל. הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום. ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת".

ולכאורה משמע מדבריו דבתכלת דבגדי כהונה אין צריך דוקא דם חלזון כבציצית וכל ענין התכלת אינו אלא כצבע השמים, וכמ"ש לגבי ארגמן שהוא צבע אדום, אך במשנה למלך שם נקט בפשיטות דאין תכלת אלא מדם חלזון ותמה על הרמב"ם שהשמיט דבר זה ונדחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ציצית פ"ב שצבע התכלת הוא מדם החלזון, עי"ש.

אך רבים מן האחרונים פירשו כונת הרמב"ם כפשטות לשונו דלא בעינן בבגדי הכהונה אלא צבע התכלת, עיין במרכבת המשנה בהלכות ציצית פ"ב ה"א, באבני נזר או"ח סימן ט"ו ובתשובת הגרעק"א שם. ולשיטתו אפשר לעשות אבנט מתכלת וארגמן גם בזמה"ז. אך רש"י פירש בפרשת תרומה (כ"ה ד') "תכלת צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק", וכ"כ שם לגבי ארגמן "צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן". וכיון שלא ידענו בבירור חלזון זה מהו, וכן לא נדע מהו מין הארגמן לכאורה א"א לעשות אבנט, ואם אין אבנט אין כהונה.

ו

מקום המזבח

עוד כתב שם הגרעק"א דלא נוכל להקריב קרבנות בזמה"ז כיון שאין אנו יודעים בדקדוק מזבח זה איה מקום כבודו, דהרי חזינן דבבית שני עלו עמהם ג' נביאים, והנביא גילה את מקום המזבח כמבואר בזבחים ס"א ע"א, עי"ש.

והגרצ"ה כתב לעומתו דאפשר למדוד בדקדוק מכותל המערבי ולכוון מקום המזבח. ודבריו תמוהים דלכאורה נראה מדבריו דהכותל המערבי חומת העזרה היא, וזה אינו אלא הכותל מחומת הר הבית הוא, ואין לנו כל אפשרות לקבוע את המרחק מכותל הר הבית למזבח דכל מה שידענו אינו אלא דהר הבית חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כמבואר במשנה (מדות פ"ב מ"א) ורובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב. אך לא נאמרו שם כל מידות מדוייקות ביחס שבין ביהמ"ק להר הבית.

ובדרישת ציון כתב עוד דיש לכוון את מקום המזבח ביחס לאבן השתיה, אך כבר דחו דבריו שהרי נחלקו הראשונים לגבי מקום הארון בקודש הקדשים. לשיטת רש"י (מגילה י' ע"ב) היה הארון באמצע קה"ק, לדעת התוס' ב"ב כ"ה ע"ב היה למזרח קה"ק, ולשיטת הרמב"ם בפ"ד מביהב"ח ה"א היה הארון במערבו, וא"כ שוב לא נדע מהיכן למדוד.

אמנם נסתפקתי האם צריך שיהיה המזבח במקומו המדוייק במקום שעמד מקדם, או שמא די שיהיה מובלע בחלקו במקום המזבח, ואם די בו בהבלעת תחומין באמת יש בידנו לקבוע מקומו, שהרי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה וכל מקום קודש הקדשים היה עשרים על עשרים אמה וא"כ לעולם אפשר למדוד מאבן השתיה שהיה בקה"ק ומקומו ידוע היום (כמ"ש הרדב"ז ח"א סימן תרצ"א) למקום המזבח ואין נפ"מ במקומו המדוייק של הארון, וצ"ע בזה.

ומ"מ כתב הגרעק"א דאין אנו יודעין מקום המזבח כדי להקריב עליו קרבנות.

ז

שקלי הציבור

ובשו"ת החת"ס שם כתב דא"א להקריב קרבנות בזמה"ז ממ"נ, בקרבן יחיד לא הותרה טומאה ובק"צ אינם באים אלא מתרומת הלשכה ומשקלי הציבור, וכיון שבעוונותינו שרבו עם אחד מפוזר ומפורד בין האומות אנחנו וא"א שרוב הציבור יתרמו לקרבנות הציבור. והגרצ"ה השיב לעומתו דגם יחיד יכול למסור לציבור יפה יפה כמבואר בר"ה ז' ע"ב ובב"מ קי"ח ע"א.

(אמנם נראה פשוט דאין חיוב על היחיד ליתן משלו לקרבנות הציבור דמצוה זו על הציבור מוטלת ואין היחיד מחויב אלא במחצית השקל בלבד, וז"פ).

וכבר הבאתי לעיל את דברי הגר"י עמדין דאין היחיד יכול למסור לציבור אלא את מכשירי הקרבן אבל עצם הקרבן אינו בא אלא משקלי הציבור, עי"ש.

ח

ולא אריח בריח ניחוחכם

בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן א') חידש סברא חדשה לומר שא"א להקריב קרבנות בזמה"ז דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא כ"ו ל"א) "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" וכיון שתוכחה זו נתקיימה בנו וחרב בית מקדשנו ותפארתנו, איך נקריב קרבנות, והלא בזבחים מ"ו ע"ב אמרו "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, ולשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח ולשם ניחוח". וכיון שהכתוב אומר ולא אריח בריח ניחוחכם איך נקריב לשם ריח ולשם ניחוח, עי"ש.

והגה"צ רצ"ה קאלישר והגר"א מגריידיץ השיבו על דבריו, דהלא הנביא אומר "גם כי תרבו תפלה אינני שומע", וכי נחדל מלהתפלל משום כך, והלא עוד אומר הנביא "ובפרשכם ידיכם אעלים עיני" (שם) ואטו הפסקנו מלשאת כפינו, אלא אנן בדידן והקב"ה כטוב בעיניו יעשה.

אך באמת אין בכל אלה קושיא כלל דודאי פשוט דמה דמיפקדת איבעי' לך למעבד, אך שאני קרבנות, דהלא נצטווינו להקריב לשם ריח ולשם ניחוח כמבואר במשנה בזבחים, כיון שהקב"ה אומר ולא אריח בריח ניחוחכם אין בידנו להקריב לשם ניחוח וז"פ.

וכדברי הבנין ציון כתבו עוד בשו"ת הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי מקדש מלך עמוד צ"ז, הנציב בהעמק דבר (ויקרא כ"ו ל"א), ובחזון איש מנחות סימן ל' אות ה' "ואפשר דבזמן הגלות פקעה מצות תמידין, ולא מחמת אונס אלא זו בכלל גזירת הגלות וכדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם".

אמנם יש להעיר על דבריהם, דהרי הרמב"ן שם (ויקרא כ"ו ט"ז) כתב באריכות גדולה דהתוכחה שבתורת כהנים מתייחסת לחורבן בית ראשון ותקופתה בעוד התוכחה שבמשנה תורה מתייחסת לחורבן בית שני והגלות שבעקבותיה. ויש לעיין לשיטתו דכיון שבחורבן הבית הראשון אמר הקב"ה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, אך בנו את הבית השני והקריבו בו קרבנות, וע"כ צ"ל דכיון שעשו כן על פי נביא, ידעו אל נכון שגזירת שמים זו בטלה ושב הקב"ה להריח בניחוחי קרבנותינו שעולים לרצון.

והרי בתוכחה שבמשנה תורה לא נאמר כלל ולא אריח בריח ניחוחכם וא"כ מנ"ל לומר דקללה זו חוזרת וניעורה, ומסתבר טפי דכיון שנדחה נדחה וכיון שבטלה בטלה, ודו"ק בכ"ז.

ט

הלכתא למשיחא

ולמסקנה דמילתא נראה דכל זה אינו אלא לפלפול בעלמא, ודרוש וקבל שכר, וכבר כתב בבנין ציון שם להוכיח מן הספרי דאין להקריב קרבנות אלא עפ"י נביא, וכעי"ז כתב החת"ס בתשובתו שם לגבי בנין ביהמ"ק, דרמז הקב"ה בתורתו ככל אשר אני מראה אותך... כן תעשה לדורות, דכשם שאני מראה אותך במשכן שבמדבר, כן תעשה לדורות. דרק עפ"י נביא נבנה את בית מקדשנו ותפארתנו.

וידוע בשם הגרי"ז מבריסק במה שאמרו בזבחים (ע"ה ע"א) "תניא ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי הגלילי פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל, בדבר הנעשה בפנים לא פיגל... אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכתא כר' אלעזר, אמר רב יוסף הלכתא למשיחא, א"ל אביי אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא ליתנו הלכתא למשיחא, אלא דרוש וקבל שכר".

ותמה הגרי"ז וכי למה הוי כל שחיטת קדשים הלכתא למשיחא, והלא מקריבין אעפ"י שאין בית, אלא ע"כ דלמעשה לא נקריב קרבנות עד שיבא משיח צדקנו, יהיה הטעם אשר יהיה.

ומו"ר מרן אדמו"ר בעל דברי יציב היה אומר בשם רבינו הדברי חיים מצאנז לגבי הפולמוס הגדול בענין הקרבת קרבנות בזמה"ז. "יש בידנו לפתור את כל השאלות בהלכה בסוגיא זו אך לא לשם כך התייסרנו אלפיים שנה בגלות, כדי להקריב קרבנות בחסות השלטון העותומאני ובנדיבות לבו של השר מונטיפיורי", אין אנו ממצפים אלא למזבח של אש שירד מן השמים ושם נקריב מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם אל מזבחך בב"א.

וכבר כתב הרמב"ם (פי"א ממלכים הלכה א') "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות ביד דוד לישנה הממשלה הראשונה ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה". הרי שרק בימיו של מלך המשיח שוב מקריבין קרבנות, ודו"ק.

איך בונים בית מקדש מעט

"דריש ר"ע איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה י"ז ע"א).

כל בית בישראל יכול להיות וצריך להיות בית מקדש מעט, מקום להשראת השכינה. וכדברי הגמ' בסוטה (י"ז ע"א) איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם, ובברכות (דף ה') אמרו המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, הרי שיש מקדושת ירושלים והמקדש בכל בית יהודי.

וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

ודברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל".

והאיש והאשה הם כהני המקדש, ועבודת המקדש הוא: תורה עבודה וגמילות חסדים, דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

אולם בבית המקדש חוץ מעבודת הכהנים היה גם עבודת הלווים, וצריך התבוננות מהי עבודת הלווים בבית בישראל.

ונראה דעבודת הלוויים מתמקדת בשתי עבודות: השוערים והמשוררים.

השוערים. מפשטות הכתובים משמע שנצטוו הלווים לשמור את המקדש שלא יכנס בו זר, שהרי באו בנ"י ואמרו (במדבר י"ז כ"ח) "כל הקרב הקרב יומת האם תמנו לגווע" וכו' וע"ז נצטוו לשאת את עון כהונתם ולשמור את המקדש שלא יקרב בו זר, וכ"כ רש"י (בפסוק כ"ח שם) "אין אנו יכולים להיות זהירים בכך כולנו רשאים ליכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו...יומת" וגם בפרשת במדבר (ג' ו') "ומהו השרות ושמרו את משמרתו לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר כמו שנאמר ואתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש והלוים הללו מסייעים אותם זו היא השירות" ועיין עוד בפירוש רש"י שם (י"ח כ"ג) ובביאור הגר"א בריש מסכת תמיד "האי שמירה מפורש בסדר קרח משום שלא יכנס זר לתוכו".

(ובמה שכתב הרמב"ם בפ"ח מבית הבחירה ה"א ובסהמ"צ עשין כ"ב "שאין השמירה אלא לכבדו לגדלו ולרוממו" עי"ש. וכך כתב החינוך במצוה שפ"ח. וכך פירש הרמב"ן בפי' עה"ת (במדבר א' נ"ג) עיין מה שביארתי בזה במנחת אשר במדבר סימן א').

וגם השמירה בבית יהודי צריך להיות, מי נכנס ומי יוצא, מה נכנס ומה יוצא, לשמור על צביון הבית ורוחו.

המשוררים. שירת התורה, שמחת התורה ושמחת המצוה.

ב

כמה חשובה שמחת המצוה, למדנו במדרש:

"למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח" (ויק"ר פל"ד סי' ט').

"השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומו אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך', וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (רמב"ם שלהי הלכות לולב).

"התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר, דהיינו דכתיב 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל', פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות" ("חרדים" הקדמה למצות א' וד').

ועוד זאת מצינו לגדול תלמידי האר"י החי, דולה ומשקה מתורת רבו:

"גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי רז"ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בנ"א ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפילו בעוה"ז, אבל השרש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצות אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה, וזהו סוד הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' וזה סוד רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא ית' בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניו בפועל, וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוה"ק, וענין זה נוהג בקיום כל המצות כולם בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו ולקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה" ("שער המצוות" לרבינו חיים ויטאל - הקדמה).

וכונת האריה"ק למה שאמרו (ברכות ט"ז ע"ב):

"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".

אדם גדול הוא, במה נבחנת גדלותו של אדם, בשמחת המצוה.

השמח במצות, השש בעוז קיומן, "אדם גדול הוא".

כמה נשגבה מעלה זו אשר הזהירנו עליה בספר תורת האלקים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" עמוק הוא החטא, כבד ללא נשוא וכבר אמרו בשם הרבי הקדוש ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל "מילא לא עבדת את ה' אלקיך ובגין כך הילכת ביגונך וביסורי לבבך על כי המרת רצון קונך, אך היאך תיתכן זאת כי כשלת בעונך ועוד מתהלך הינך בשמחה ובטוב לבב? אכן בשל כך 'ראוי' אתה ורבצה עליך אלת הברית הכתובה עלי ספר.

ועוד מצינו (ברכות ל' ע"ב):

"אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא".

ופרש"י "תפילין מנחנא - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".

אך רבינו יונה פירש בדרך אחר:

"ופי' תפילין מנחנא ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו כשנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה".

הרי לן דשמחת המצוה לא היתה חבויה בלבם בלבד, אלא שמחה זו אפפה את כל הוייתם והיתה ניכרת על פניהם עד שאמרו כל גדולי החכמים, רבה ורב זירא דהוי קא בדחי טובא, ומזה נלמד מה גדולה היא שמחת המצוה.

ג

ושמחת התורה מה היא.

"אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אליעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אליעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו רבי הן אלא שר' יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי החזרת לי אבידתי, זלגו עניו דמעות של רבי אליעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו את המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (מנחות י"ח ע"א).

צהבו פניו של יוסף הבבלי ... וזלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות ... אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליהם ביותר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

וראה נא דבריו הנפלאים והנשגבים של אור החיים הק' בפרשת כי תבא (דברים כ"ו י"א):

"שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

ורק בצירוף עבודת הכהנים: תורה עבודה וגמ"ח, ועבודת הלווים: שוערים מחד ומשוררים מאידך אפשר לבנות בית מקדש מעט ולגדל ילדינו נאמנים לה' ולתורתו.