ברכה שאינה צריכה (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ' ז')
"כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא"
(רמב"ם ברכות א' ט"ו).

 

א
ביסוד איסור אמירת ברכה שאי"צ

הנה נחלקו הראשונים בברכה לבטלה אם יש בה איסור דאורייתא או דרבנן, דעת הרמב"ם (בשו"ת סימן פ"ד) דהוי מה"ת וכ"כ המגן אברהם (סימן רט"ו סק"ו) בדעתו, אך רוב הראשונים נקטו דהוי איסור דרבנן, ומה שאמרו בברכות (ל"ג ע"א) דעובר בלאו, אסמכתא בעלמא היא, כך כתבו התוס' בראש השנה (ל"ג ע"א), הרא"ש קידושין (פרק א' סימן מ"ט) בשם ר"ת, החינוך (מצוה ת"ל), התרומת הדשן בסימן ל"ז בשם הגאונים וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סימן שפ"ד).
אמנם זה ברור דמה שנקטו בגמ' וברמב"ם "ברכה שאינה צריכה" היינו מה שקראו הפוסקים לבטלה, ובלשונות הפוסקים "ברכה שאינה צריכה" היינו כאשר גורם ברכה שאינה צריכה, אך בשעה שמברך בפועל כבר מחוייב בה ואינה לבטלה, כגון מה שכתבו התוס' בכמה מקומות (עיין תוס' חולין פ"ז ע"א ומנחות ל"ו ע"א) דהשוחט בהמות רבות אסור להסיח בין שחיטה לשחיטה מפני שגורם ברכה שאינה צריכה וכן בסח בין תפילין לתפילין דעבירה בידו משום שגורם ברכה על של ראש ואילולי כך היה יוצא יד"ח בברכה שבירך על של יד, עי"ש.
ומקור איסור זה מיומא (ס"ח ע"ב) דכהן גדול ביום הכפורים אחר שקרא מן הספר ב"אחרי מות" קרא על פה ב"עשור שבחומש הפקודים" (שם ע' ע"א), ובגמ' נחלקו אמוראי בטעם הלכה זו, למה לא יקרא גם קריאה שניה מתוך ספר אחר, רב הונא אמר משום פגמו
ראשון, ולריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה דהקורא בפנים צריך לברך, עי"ש.
וחידוש כתב בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סימן ס"ז) דלרב הונא שאמר משום "פגמו של ראשון" מותר לגרום ברכה שאינה צריכה, וכיון שהרמב"ם (פ"ג ה"י מעבודת יוה"כ ובפיה"מ שם) לא כתב אלא טעמו של רב הונא מוכח דס"ל דאין איסור בברכה שאינה צריכה ולא כשיטת התוס' עי"ש. (וע"ע נשמת אדם כלל ה' אות א'), אך המרדכי במגילה (סימן תשצ"ג) כתב דלכו"ע יש איסור בברכה שאינה צריכה ואין רב הונא חולק בזה על ריש לקיש עי"ש, ובשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן א' כתב דגם הרמב"ם מודה דיש איסור לגרום ברכה שאי"צ עי"ש.
ולהלכה נפסק דאסור לגרום ברכה שאי"צ אפילו לצורך מצוה, עיין שו"ע סימן כ"ה סעיף י' דאפילו לענות קדיש וקדושה לא יפסיק בין תש"י לתש"ר עי"ש, אמנם לדעת השל"ה מותר לגרום ברכה שאי"צ כדי להשלים מאה ברכות ומשו"כ מותר להשאיר פירות וכדו' לאכלן לאחר הסעודה ולברך עליהם) והמג"א חלק עליו בסימן רט"ו סק"ו, וע"ע מגן אברהם סימן מ"ו סק"ח.

 

ב
ברך על המצוה ונמלך שלא לעשותה

 

הנה ידועים דברי הריטב"א בחולין ק"ו ע"ב דהנוטל ידיו לפת ונמלך בדעתו שלא לאכול אין ברכתו לבטלה. ובשו"ת עמודי אש סימן ב' למד מדבריו לכל מי שבירך ברכת המצוה ונמלך בדעתו שלא לקיימה דאין ברכתו לבטלה כיון שבשעה שבירך היה בדעתו לקיימה. ודבריו תמוהים לענ"ד גם מגמרא וגם מסברא. (ועיין לקמן אות ג' שיש עוד מן האחרונים שכתבו כדבריו).

דהלא איתא בשו"ע סימן תקפ"ב ס"ג דמי שבירך על השופר ולא יכול לתקוע אין ברכתו לבטלה כיון שהוציא בברכתו את מי שיתקע במקומו, הרי לן דאף מי שנאנס מלקיים את המצוה ברכתו לבטלה וק"ו למי שנמלך בדעתו.
וגם מסברא פשוט דאין הנידון דומה לראיה כלל, דכל כונת הריטב"א דכיון דעל הנטילה ברך והרי נטל כבר קיים המצוה וכאשר נמלך מלאכול ובטלה סיבת המצוה לא בטלה המצווה, אבל המברך על המצוה ולא קיימה פשוט שברכתו יצאה לבטלה, והרי הוא כמי שבירך על הפרי ולא אכלו שברכתו לבטלה וכמבואר להדיא בתוס' ברכות ל"ט ע"א ומקורו בירושלמי ברכות פ"ו מ"א עי"ש.
וכנראה הבינו העמודי אור וסייעתי' דלאחר שנמלך שלא לאכול אין הנטילה מצוה כלל אלא כרחיצה בעלמא דהסעודה היא שקובעת את כל גדר מצות הנטילה, אך נראה יותר כנ"ל, דאין הנידון דומה לראיה.
ומשו"כ נראה עוד דאין סתירה בין דברי הריטב"א לדברי התוס' בכתובות ע"ב ע"א שכתבו דלא תיקנו לברך על ספירת הזבה שמא תסתור, דגם שם החשש הוא שתסתור ספירתה ונמצא שלא קיימה מצוה דאין מצוה אלא בספירת שבעה נקיים ואם לא השלים ספירתה לא קיימה מצוה כלל. (אמנם כבר כתבתי במק"א דלענ"ד אין כונת התוס' שם כלל לברכה לבטלה אלא שלא תיקנו ברכה על מצווה שאינה ביד האדם לקיימה ולהשלימה, וכעין מש"כ הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח דלא תיקנו ברכה על הצדקה כיון שקיומה תלוי ברצון המקבל, ואכמ"ל).
וממילא יש לפקפק גם במה שכתב החיד"א בספר מורה באצבע דלפי שיטת הבה"ג דכל ימי ספירת העומר תלויים זב"ז ואם דילג יום אחד שוב אינו סופר וכך חוששים להלכה לגבי ברכת הספירה, ומ"מ אין הברכה למפרע ברכה לבטלה לפי דברי הריטב"א, (והארכתי בזה בקובץ דרכי הוראה על ספירת העומר ח"ה סימן א') ולדידי נראה פשוט דשאני ספה"ע שאם דילג יום א' לא קיים מצות הספירה, ואף שלענ"ד כל יום הוי מצוה בפנ"ע מ"מ מדין תמימות הוי חסרון בשלימות הספירה שהיא עצם המצוה, משא"כ בנט"י דקיים מצותו בשלימות כשנטל. אמנם מטעם אחר נראה עיקר דאין הברכה לבטלה למפרע דבאמת הוי כל יום מצוה בפני עצמה אלא דכל שדילג יום אחד אינו יכול לספור מכאן ולהבא ואכמ"ל, ועיין שם בדרכי הוראה.
ואם נרצה למצוא דוגמא לדברי הריטב"א לכאורה הרי זה דומה למי שהפריש תרו"מ ונמלך שלא לאכול את הפירות או שחט ונמלך מלאכול בשר, דהלא אין אדם מצווה במצוות אלה אא"כ ברצונו לאכול בשר ופירות וכאשר נמלך מלאכול אין כאן מצוה, והרי זה דומה למש"כ הריטב"א.
אך באמת אין זה דומה כלל, דאף שאין אדם מחוייב במצוות אלה אא"כ ברצונו לאכול, מ"מ פשוט דמי שהפריש ושחט ולא נתכוין מעיקרא לאכול אין ברכתו לבטלה דמ"מ הרי התיר את הפירות ואת הבשר לאכילה, וכל דכפין ייתי ויאכל, כך נראה פשוט לענ"ד.
אלא אי איכא לדמויי להא דמיא למי שקבע מזוזה בפתח ביתו ונמלך מלדור בבית, דכיון דמזוזה חובת הדר כל שנמלך ואינו דר בבית בטלה סיבת המצוה ובזה אין לומר כלל דמ"מ התיר את הבית, דבאמת אין איסור לדור בבית שאין בו מזוזה אלא מצוה יש על הדר לקבוע מזוזה וכמבואר במרדכי מנחות ל"ז ע"ב (סימן תקמ"ד). אך עדיין יש מקום לדון דמ"מ יש מזוזה בפתח הבית וכל מי שידור בו פטור מעתה מלקבוע מזוזה ומקיים מצותו במזוזה זו, ומשו"כ לא הוי ברכה לבטלה.
ונראה דוגמא לדברי הריטב"א, לשיטת הירושלמי דמברכין על עשיית הסוכה (וכמובא בתוס' סוכה מ"ו ע"א) ונמלך שלא לישב בסוכה זו אם ברכתו לבטלה, ואפשר שיש לעיין בזה גם לדברי הבבלי לגבי ברכת הזמן, אך גם בזה י"ל דכיון דמ"מ ראויה סוכה זו לישיבת מצוה אין ברכתו לבטלה ושאני מנט"י שנפסלת ע"י היסח הדעת וכיון שנמלך לא לאכול בטלה הנטילה, אך אם יסתור סוכתו בזה הוי לחומרא דומה לדברי הריטב"א. ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
(ובמק"א דנתי במה שנחלקו האחרונים במי שנשאל על הפרשת חלה ותרו"מ אם ברכתו לבטלה, ואין זה ענין לכל ני"ד דשם קיים מצותו בשלמות, אלא ששוב נעקר למפרע ומשו"כ יש לדון בו לכאן ולכאן ואכמ"ל)


ג
ברך על הדלקת נ"ח ולא הדליק

 

הנה מעשה שהיה באחד שבליל חנוכה ברך על הדלקת הנר ולפני שהדליק שם לב שחלק מבני הבית אינם נוכחים. מכיון שרצה שכל בני הבית יהיו נוכחים בשעת ההדלקה כנהוג וכראוי לא הדליק, אלא המתין עד שיגיעו כל בני הבית ושוב חזר והדליק בברכה, והסביר את מעשיו על פי דברי הריטב"א.
דהנה כתב הריטב"א (חולין ק"ו ע"א) "והנוטל ידיו לאכילה ומברך על נטילת ידים ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, והאי שעתא דעתו היה לאכול. וכך דנתי לפני מורי והודה לדברי". עכ"ל.
וטעות גמורה טעה בזה וברך ברכה לבטלה, דעד כאן לא חידש הריטב"א אלא בנטל ידיו אלא שנמלך לא לאכול, דהלא על הנטילה הוא מברך והרי נטל וחידש הריטב"א דאף שנתברר שנטילה זו לא היה בה צורך כיון שנמלך שלא לאכול מ"מ כיון שבשעת הנטילה רצה לאכול ומצווה היה ליטול ידיו באותה שעה אין ברכתו לבטלה. אבל אם ברך על הנטילה ונמלך שלא ליטול פשוט דהוי ברכה לבטלה כיון שלא נטל (אלא שאין זה מצוי כיון שמברכין ענט"י לאחר הנטילה). וכן פשוט בכל מצוה דאם ברך על המצוה ונמלך שלא לקיימה ודאי הוי ברכה לבטלה וכך גם בנר חנוכה.
ויתירה מזו נראה דאם נטל ידיו ונמלך שלא לאכול לפני שברך על הנטילה, אם יברך הוי ברכה לבטלה, דכיון שנמלך לפני ברכתו שוב אין הנטילה מצוה וברכתו לבטלה, ודו"ק בעומק הענין.
ומשום כך תמה אני על מה שכתב בהר צבי או"ח סי' צ"ט לפי"ד הריטב"א דה"ה מי שברך על האוכל ברכת הנהנין ונפל מידו או שנמלך לא לאכול דאינו ברכה לבטלה, ומה שכתבו התוס' בברכות ל"ט ע"א מן הירושלמי דהמברך על התורמוס ונפל מידו דצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו אלא משום מראית העין דנראה כברכה לבטלה. אך לענ"ד פשוט דאין זה דומה כלל לדברי הריטב"א כמבואר, דעד לא דן הריטב"א אלא בנטל ידיו אבל אם נמלך ולא נטל ודאי הוי ברכה לבטלה.
והנה בשדי חמד ח"א כללים מערכת ברכות סי' כ"ט כתב דאין דברי הריטב"א מוסכמים והרשב"א חולק עליו שהרי כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח דאין לברך על מצוה התלויה ביד אחרים כגון מצות צדקה דאם פלוני לא יקבל נמצאת ברכתו לבטלה. הרי דאף שבשעת הברכה עשה כדין ובכונתו היה לקיים המצוה, מ"מ אם בסוף לא קיים הוי ברכה לבטלה ולא כדברי הריטב"א, ומשו"כ כתב להלכה דיש לדחוק את עצמו לאכול כשנטל ידיו לסעודה עי"ש.
אך לדרכנו גם דבריו אינם, דאף לשיטת הריטב"א הוי ברכה לבטלה אם בסוף לא עשה את מעשה המצוה ואין הנידון דומה לראיה כלל.
והנה נחלקו האחרונים במי שברך על הפרשת חלה תרומות ומעשרות, ואח"כ נשאל על תרומתו אם ברכת ההפרשה הוי לבטלה. בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' מ"ח כתב דלא הוי ברכה לבטלה, וכ"כ החת"ס בשו"ת יו"ד סי' ש"כ ואהע"ז ח"ב סי' צ"ב דכיון דברך על הפרשת התרו"מ והרי הפריש הקיים מצותו, ואף דחכם עוקר את הנדר מעיקרא מ"מ לא הוי ברכה לבטלה, אלא שסתר דברי עצמו בשו"ת יו"ד סימן רנ"ג שם נשאל איך מברכים על גירות של קטנים כיון שיכולים למחות כשיגדלו ואם ימחה תהיה ברכתו לבטלה, וכתב החת"ס דאין צריך לחשוש שמא ימחה כשם שאין צריך לחשוש בברכת הפרשת תרו"מ שמא ישאל ותהיה ברכתו לבטלה, הרי דאם אכן ישאל תהיה ברכתו לבטלה, וצ"ע. ועיין עוד בספר יהושע כתבים ופסקים סי' תקי"ח שנקט דאכן הוי ברכה לבטלה ואין היתר לשאול על תרומתו אא"כ הפריש על כמה פירות ועיסות ובחלקן אינו נשאל והם נשארים בתרומתן עי"ש (ויש לדון בזה בדין נדר שבטל מקצתו בטל כולו ואכמ"ל בזה).
ויש לעיין בשאלה זו לפי דברי הריטב"א, דלכאורה יש מדבריו ראיה דלא הוי ברכה לבטלה דגם כאן ברך על ההפרשה והרי הפריש לקיים את המצוה אלא שאח"כ נשאל על תרומתו, ויהיה מזה ראיה לדברי מהר"י חגיז והחת"ס.
אך באמת יש לחלק לכאן ולכאן, דמחד גיסא עדיף הנשאל על תרומתו מהנמלך שלא לאכול, דבשעה שברך קיים את המצוה בשלימות ועשה כל מה שהיה בידו לעשות בשלימות המעשה אלא שאח"כ נשאל, משא"כ במי שנמלך שלא לאכול הלא אין מצוה כלל בנט"י אלא בנוטל ידיו לסעודה, ומאידך יש מקום לטעון דכיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו גרע טפי ואיגלאי מילתא למפרע דמעולם לא קיים מצוה משא"כ במי שנטל ידיו ונמלך שלא לאכול, דכיון שבשעה שנטל היה בדעתו לאכול פת קיים מצוה באותה שעה, ואף למפרע אין המצוה מתבטלת, ודו"ק.
אך אף שיש מקום לחלק בין שאלה זו להא דחידש הריטב"א, מ"מ מסברא נראה כדעת האומרים בשואל על תרומתו דאין בזה ברכה לבטלה כלל, ודו"ק בכל זה.

" היו נכונים ליום השלישי"š
"היו נכונים ליום השלישי" (שמות י"ט י"א)
הנה הארכנו כבר פעמים רבות בענין ימי הספירה שכולם ימי הכנה לקבלת התורה, ובמה שאמרו גדולי הדורות שמ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אך השבוע מתקרבים אנו לשלשת ימי הגבלה, השלב האחרון בהכנה ליום קבלת התורה. ואם מ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד הדברים שהתורה נקנית בהם, יש לעיין בשלשת ימי הגבלה כנגד מה הם, ומה ענינם.
ונראה בזה עפ"י דברי אור החיים (שמות י"ט ב') עה"פ "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וז"ל:
"אכן כוונת הכתוב היא להקדים ג' עניינים הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה, הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו ועיין מה שפי' בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל למיימינים בה וכו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שא"כ היה לו להקדימו קודם תחנותם אלא נתכוין לומר שנסעו מבחי' רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רז"ל בפסוק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים ע"כ והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה' והוא אומרו ויבאו מדבר סיני, וענין שני הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו, וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיה בד בבד שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". ע"כ.
הרי לן שלושת יסודות ההכנה לקנין תורה, העמל, הענוה, ודיבוק חברים, ונראה עוד דיסודות אלה רמוזים אף במה שאמרו (במדבר רבה וילקו"ש תרפ"ד):
"בשלשה דברים ניתנה תורה באש, במים ובמדבר"
וצריך ביאור מה ענין שלושת אלה ומה רמז טמון בהם.
האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש.
המים עליהם אמרו חז"ל (תענית ז') "תורה נמשלה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם"
הרי לן שהאש והמים מסמלים את שני היסודות הראשונים שכתב בעל אוה"ח, היגיעה והענוה.
והתורה ניתנה אף במדבר, ואף שאור החיים פירש ענין המדבר לענוה, לא כך פירשו חז"ל אלא הם אמרו "מאי דכתיב ממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה ע"א) וברש"י שם "מלמד תורה בחנם לכל", עיין עוד בעירובין (נ"ד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה", הרי שהמדבר רמז לדיבוק חבירו ופלפול תלמידים והרבצת תורה לכל דורש ומבקש ה' (אמנם בדברי הר"ן בנדרים שם יש מקור לפירוש האוה"ח, דכתב הר"ן שבדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר" הרי שפירש שהמדבר רומז לענוה ושפלות עי"ש).
ועוד אמרתי לאורו ולדרכו של אוה"ח בדברי הגמ' בב"מ (נ"ט ע"ב) כאשר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בתנור של עכנאי ואמרו שם:
"תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".
ונראה דשלשת ההוכחות שהביא ר' אליעזר הגדול, החרוב, אמת המים, וכותלי בית המדרש, רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו, החרוב רומז על ההסתפקות במועט וסיגוף (כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה ועוד אמרו "חנינא בני די לו בקב חרובין), שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו' אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וכותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.
כי שלשה הם עמודי התורה, המכשירים את האדם לזכות בכתרה של תורה העמל, הענוה, ודיבוק חברים, שלשה הם כנגד שלשת ימי הגבלה.
עלינו לנצל ימים אלה כדי לבא אל שער המלך, בלבוש תכלת וארגמן, מוכנים ומזומנים לקנין תורה ולשמחתה.

תגיות: