ביסוד מצות ספירת העומר (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כ"ג ט"ו, ט"ז).

א

הנה המושכל הפשוט והראשוני דמצות ספירת העומר מן המצוות שבדיבור היא, ומן הסתם פרטיה ודקדוקיה כשאר פרטי ודקדוקי מצוות אלה, אמנם לכשנתבונן בדברי הפוסקים והאחרונים, נחזה נכוחה שבכמה וכמה הלכתא גבורתא אין דין ספירת העומר כדין שאר מצוות אלה, וצריך ביאור מה נשתנה מצוה זו משאר המצוות, וכדי לבאר חידה זו אמרתי אשיחה וירווח לי.

 

הנה בתחילת דברינו נדון בקיצור בשני תחומים שונים ובהם ארבע הלכות, שתים שהן ארבע הן, א' בתחום מחשבת המצוה, ושני פרטיה כונה והבנה, והתחום השני במעשה המצוה בשני ענינים שונים שהם נחשבים כאילו דיבר, ונחזי אנן.

הנה מבואר בסי' תפ"ט ס"ד "מי ששואל אותו חבירו בה"ש כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה אבל קודם בה"ש כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום" ונתקשו האחרונים להבין הלכה זו הלא בסי' ס' ס"ד מבואר "י"א שאין מצות צריכות כונה וי"א שצריכות כונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה" וכיון דמצוות צריכות כונה הרי פשוט דהעונה לחבירו כך וכך ימים לעומר הרי לא התכוין לצאת יד"ח ולמה א"כ נבצר ממנו לחזור ולספור בברכה כיון שעדיין מצווה ועומד מהר סיני.

ובפמ"ג מש"ז סק"ז כתב דבאמת נסתפק המחבר להלכה אם מצצ"כ ודעתו להחמיר בכל ענין, ומשו"כ בסי' ס' כאשר הספק אם צריך לחזור ולקרוא קר"ש נקט להחמיר דמצוות צריכות כונה, וכאשר הספק הוא אם יכול לחזור ולברך לאחר שקיים מצוה ללא כונה דעתו להחמיר בסי' תפ"ט שאינו חוזר ומברך עי"ש.

אך בביאור הלכה סי' ס' דחה את דברי הפמ"ג דבאמת אין כאן ספק כלל אלא אמת מוחלטת דמצוות צריכות כונה, וכך הוא לשון השו"ע שם "וכן הלכה".

ובבהגר"א שם כתב במש"כ השו"ע דשוב אינו יכול לחזור ולמנות היינו "למ"ד מצוות צ"כ" וכונתו דבאמת יחזור ויספור בברכה כיון דקיי"ל מצצ"כ אך לכתחלה עדיף שיענה לחברו בענין שיוכל לספור בברכה לכו"ע, וגם זה דוחק דמפשטות לשון השו"ע משמע טפי דבאמת נפסקה הלכה דאם יענה לחבירו כמה ימי העומר היום אינו יכול לספור שוב בברכה.

ובחק יעקב (סי' תפ"ט שם) כתב בזה "דאפשר דזה מקרי כונה כיון שמתכוין עכ"פ לומר כמה ימי ספירה, ומצותו הוא רק ספירה בעלמא" והגאון סתם ולא פירש, הלא כל המצוות נוכל להטביע מטבע זו, דקר"ש אינה אלא קריאה בעלמא, ומצה אינה אלא אכילה בעלמא, ומה בינם ובין ספה"ע דאינה אלא ספירה בעלמא. ומ"מ חזינן לשיטת החק יעקב דבענין הכונה שאני ספה"ע שבה אין מצצ"כ משאר כל המצוות שבדיבור דבהן נפסקה ההלכה דמצ"כ.

ולגבי שאלת ההבנה, הנה כתב המגן אברהם (סי' תפ"ט ס"ק ב') "ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין בלשון הקודש וסיפר בלה"ק לא יצא" והגר"י עמדין תמה עליו במור וקציעה דמאי שנא מצוה זו מכל המצוות שבדיבור שכתבו התוס' בסוטה ל"ב ע"א דאם אומרים בלשון הקודש יוצא יד"ח אף שאינו מבין וחלק על המג"א, הרי לן דגם בהלכה זו שונה מצוה זו משאר מצוות שבדיבור שבהן אין ההבנה מעכבת ובמצוה זו לא יצא יד"ח אם אינו מבין אף שבשאר מצוות שבדיבור אין ההבנה מעכבת.


ב


והנה מצינו תרי הלכתא הדומים בסגנונם, אמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום (סוכה ל"ח), ויש מן האחרונים שכתבו שהכתיבה כדיבור, ואף בשתי הלכות אלה מצינו שאין מצות ספה"ע כשאר מצוות שבדיבור, דכבר נסתפק המג"א בס"ק ב' אם אמרינן שומ"כ בספה"ע, דשמא אין זה נחשב ספירה לכל אחד ואחד כאשר יוצא הוא יד"ח בשמיעה מפי אחרים, ולא ביאר המג"א את צדדי הספק בזה. (ובמק"א הארכתי לבאר עפ"י מה שיש לעיין ביסוד האי דינא דשומ"כ ואכמ"ל), הרי לן דאף דבכל המצוות שבדיבור אמרינן שומ"כ אפשר דבספה"ע לא אמרינן כן.

ומאידך מצינו בשו"ת רעק"א סי' כ"ט – ל' שעלה ונסתפק אם מהני כתיבה כדיבור בספה"ע, והערוך השלחן בסי' תפ"ט תמה עליו דכי עלה על הדעת לומר כתיבה כדיבור במצוה כלשהי מן המצוות שבדיבור כגון קר"ש ותפלה וכדו'.

ובאמת מסקנת הגרעק"א שם דלא מהני כתיבה לצאת יד"ח, אך העה"ש תמה בצדק אף על מה שנסתפק בזה הגרעק"א, אמנם באמת יש מגדולי האחרונים שנקטו להלכה דכתיבה מהני בספירה עיין שבות יעקב ח"א סי' ל' ועיין בכף החיים שם ס"ק כ"ח שהביא כן מכמה פוסקים, וחידוש עצום מצינו בשו"ת כת"ס יו"ד סי' ק"ו שהעתיק מגליון החת"ס על שו"ת הגרעק"א שם שכתב דכשם דיש איסור למנות את בני ישראל אף בכתב גם מקיימים מצות הספירה אף בכתב. וא"כ ביותר יש לתמוה מה בין מצוה זו לכל הני.

סוף דבר, חזינן דלגבי כמה וכמה הלכתא גבורתא, שאני ספה"ע משאר מצוות שבדיבור ודבר זה אומר דרשני.


ג


הנה דרשו חז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) "וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד" וכתב התוס' לבאר דהו"א דמצוה זו על הבי"ד כמו ספירת שנות השמיטין ויובלות, קמ"ל שמצות הפרט היא ולא מצות הכלל, וחזינן דהו"א דמצוה זו מוטלת על הבי"ד ולא על כל או"א, ויש לשאול וכי יש הו"א דמצוות קר"ש ותפלה וכיו"ב מוטלות על הבי"ד ולא על הפרט, והלא פשוט כביעתא בכותחא דכל מצוות הבי"ד אינם אלא חובת אחריות במצוות המוטלות על הציבור ולעולם אין מצוות הבי"ד בעצם עשיית הדברים אלא באחריות המוטלות עליהם שהדברים ייעשו, ומשו"כ פשיטא לן בכל המצוות שבדיבור דמצות היחיד הן ולא מצוות הבי"ד. וא"כ שוב צ"ב למה הו"א דמצות ספה"ע מוטלת על הבי"ד ולא על היחיד.

וחידוש עצום כתב בחזקוני בפרשת ראה דשתי המקראות שבהן נצטוינו במצוה זו שני דינים הם דבפרשת ראה (דברים ט"ז ט') כתוב בלשון יחיד "שבעה שבועות תספור לך" דמצוה זו מוטלת על הבית דין, וקרא דפרשת אמור כתבו בלשון רבים "וספרתם לכם" דרשו חז"ל לחובת הפרט "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", ולכאורה איתא להדיא כדבריו בספרי שם (סי' קל"ו) "שבעה שבועות תספר לך, בבית דין, ומניין לכל אחד ואחד ת"ל וספרתם לכם כל אחד ואחד" אך לכאורה זה תמוה מאד דלא מצינו לאחד הראשונים שכתב שיהא מצוה מיוחדת על הבי"ד, וגם תמוה לומר דיש מצוה כפולה גם על הפרט וגם על הבי"ד ולא מצינו בכל התורה דמצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד תוטל גם על הבי"ד, אלא בכל מקום נצטוו הבי"ד לקיים מצוות במקום ובשם כל ישראל, ועוד תמוה שדייני הבי"ד יתחייבו לספור פעמים א' כיחידים ועוד כבית דין, ואפשר דמצד מצות הבית דין אין כל הדיינים סופרים אלא גדול הדיינים במעמד כולם, וכל זה תמוה.

והגר"א תיקן את לשון הספרי וגרס "יכול בבי"ד, מנין לכל אחד ואחד ת"ל וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ולפי"ז כונת התו"כ ככונת התוספות, וז"פ.

אך מ"מ נראה דעצם ההו"א דמצוה זו מוטלת על הבי"ד אין לה פשר אלא משום דענין מצוה זו לא בעצם מעשה הספירה אלא במה שרצון התורה שימים אלה יהיו ספורים אצל כלל ישראל.

ובאמת לענ"ד פשוט מסברא דכל ענין הספירה מעצם טבעו וענינו לעולם אינו מטרה בפנ"ע ולעולם הוא אמצעי לידע מספר הדברים שאנו סופרים, וכן גם במצוות שבספירה, דכל שאר מצוות שבדיבור יש בעצם הדיבור ענין שיש בו עבודת הא-ל, כמו תפלה וברכה והלל וכדו' אבל ספירה אין בה עבודה כלל, וע"כ דאינו אלא אמצעי לקבוע מספר הדבר, וכן פשוט בכל מצוות שבספירה, שארבע הן, ספירת ימי העומר, שנות השמיטין והיובל, ספירת שבעה נקיים דזבה, וספירה שבמעשר בהמה, וכמו דפשיטא לן בספירת שנות השמיטין ובז"נ דזבה וכן בספירת הבהמות היוצאין מן הדיר במעשר בהמה שאין חפץ בעצם הספירה אלא בתוצאת הספירה, בשנות השמיטה כדי לקדש יובלות, בז"נ כדי לטהר את הזבה, ובמעש"ב כדי לקבוע שהעשירי יהיה קודש, כך פשוט דגם בספירת העומר אין ענין המצוה בעצם הספירה אלא בתוצאתה וכמו שאמרו מנה ימים וקדש עצרת. (בחגיגה י"ז ע"ב איתא "מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת, ובתוס' שם גירסת ר' משולם "מנה שמיטין וקדש יובלות מנה ימים וקדש עצרת" עי"ש).


ד


ונראה דהבנה זו דשאני ספה"ע מכל שאר המצוות שבדיבור ביסוד גדרה הוא היסוד לכל חידושי ההלכות הנ"ל, דכבר ביארתי במק"א דלא מצינו הא ד"מצוות צריכות כונה" אלא במצוות שעצם עשייתן הוא התכלית הנרצית בהן כגון קר"ש (ברכות י"ג) ברכות הנהנין (ברכות ט"ו) מצה ושופר (ר"ה כ"ח) מרור (פסחים קט"ו) וכדו', אבל במצוות שכל ענינן ותכליתן בתוצאת המעשה כגון מעקה וביעור חמץ ומילת הבן וכדו' אין הכונה מעכבת בהן כלל, וראיה לדבר ממה שנחלקו בעבו"ז כ"ז ע"א אם גוי כשר למילה ואף למאן דפוסל גוי מגזה"כ נחלקו אם כותי כשר למילה ויסוד פלוגתתן אם יש דין לשמה במילת הבן, ולמה לא פסלום משום דמצוות צריכות כונה והני אדעתא דנפשיהו עבדי, וע"כ דבמצות מילה אין כונת המצוה מעכבת משום דעיקר גדרה בתוצאת המעשה, שיהא הבן חתום באות ברית קודש של אברהם אבינו, וכל זה ברור ופשוט.

וזה הנראה כונת החק יעקב דשאני ספה"ע דאינו אלא ספירה בעלמא ועיקר ענינה בתוצאה ולכן ל"צ בזה כונת המצוה אלא כונת המעשה בלבד.

ומן הטעם הזה מסתבר דהבנת הדברים מעכבת דכיון דכל ענין ספירה זו כדי שהימים יהיו ספורים ומנויים אצלנו אין קיום המצוה אם לא תשיג תכליתה, ולפיכך לא יצא יד"ח אם אינו מבין את לשון הספירה.

ואפשר דיסוד זה ישפוך אור גם על שאלתנו מה צד יש לומר דוקא במצוה זו כתיבה כדיבור אף שלא מצינו שכתיבה תועיל בשאר המצוות שבדיבור ומאידך לא נאמר שומע כעונה אף שבכל שאר המצוות שבדיבור השומע כעונה.

ולפי המבואר אפשר דבמצווה זו שאינה מצוה שבדיבור אלא מצוה שאופן קיומה ע"י דיבור צריך לעשות מעשה שעל ידה יקבע מספר היום ובעינן עכ"פ מעשה ספירה, וכתיבה מעשה היא ולכן מהני משא"כ שמיעה שאינה מעשה וכמבואר ברא"ש נדרים ע"ב דלא מהני שליחות בשמיעה דאינה מעשה וכמו שביאר הקצות בסי' קפ"ב סק"א עי"ש.

כך נראה עיקר שמועה זו אף שלא נגענו אלא באפס קצהו כמכחול בשפופרת ודו"ק בה.


 

›"וספרתם לכם

הנה אמרו חסידים הראשונים "וספרתם לכם" לשון ספיר ויהלום, ימים אלה שבין פסחא לעצרתא, צריכים להאיר את החשיכה כאבני חן ומרגליות, כל יום ספיר ויהלום הוא, כל יום והחן המיוחד הנסוך עליו.

הלא כבר אמרו גדולי החסידות והמוסר גם יחד (עיין חי' הרי"ם על התורה, לב אליהו להגה"ק הר"א לאפיאן, וכבר קדמם המהר"ל בנתיבות עולם) שמ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם, כל יום ומדתו המיוחדת, כל יום ועבודת יומו.

אלא שהתימה כמו עולה מאליה, אם מ"ח דברים הם שהתורה נקנית על ידם מדוע ניתנו מ"ט ימי ספירה, מה פשר היום הפנוי, מה עבודתו ומה יעשה בו.

שני הנביאים הנ"ל, חי' הרי"ם והגר"י סלנטר (מובא בלב אליהו) בסגנון אחד נתנבאו, היום האחרון ערב חג העצרת חזרה כללית היא, וביום הזה עלינו לפשפש ולבדוק בחורין ובסדקין שבבדקי הנפש שמא החסרנו דבר, שמא עדיין לא השלמנו נפשנו בכל המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, עבודה כפולה ומכופלת היא עבודת היום והיא גמר הקנין של תורתנו הקדושה.

ואפשר שיש ביום הזה כונה נוספת הנה שאלו אנשי אלכסנדריה של מצרים את רבי יהושע בן חנניה (נדה ע' ע"ב) "מה יעשה אדם ויחכם, א"ל ירבה בישיבה וימעט בסחורה, א"ל הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, א"ל יבקש ממי שהחכמה שלו" ואמרו שם "הא בלא הא לא קיימי", ללא עמל ויגיעה אין אדם זוכה לתורה "אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם (ברכות ס"ג ע"ב), אך גם ללא תפלה אין אדם זוכה לכתרה של תורה שהרי אמרו "לאסוקי שמעתתא סייעתא דשמיא", וכך אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדריה "יבקש ממי שהחכמה שלו".

וביאור עומק הדברים נראה על פי מש"כ הלבוש (או"ח סי' רצ"ד ס"א בהג"ה) לבאר את מנהגנו לומר בתפלת ערבית במוצ"ש "אתה חונן לאדם דעת...אתה חוננתנו למדע תורתך וכו', ורבים תמהו על הכפילות שבנוסח זה, וביאר הלבוש דשני גדרי דעת ושכל ברא הקב"ה באדם, השכל הכללי שחנן יוצר האדם לכל בני אנוש להבין את הויות העולם בכללותם, ועל ענין זה אנו מודים "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", ומלבד זאת ברא הקב"ה את "שכל התורה" שהאציל רק לעם התורה בניו חביביו בני אברהם יצחק ויעקב, ובמוצ"ש כאשר נדרש בן ישראל להבחין בין הקדש ובין החול צריכים אנו דוקא לדעת זו ומשו"כ אומרים לנו במוצ"ש "אתה חוננתנו למדע תורתך". (ועי"ש בלבוש שכתב שפירוש זה "מתוק מדבש").

ויסוד הדברים, דאין התורה מדע ככל המדעים שהאדם זוכה בהם בשכלו בלבד, "הלא כה דברי כאש נאום ה'" בדרך הטבע אין אדם זוכה בתורה כשם שאינו מחזיק אש בכפיו ורק "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

פוק חזה מה שאמרו (נדה ל' ע"ב) "תינוק במעי אמו... מלאך מלמדו כל התורה כולה...יצא לאויר העולם סוטרו על פיו ומשכיחו". וכבר תמהו רבים מה תועלת ותוחלת יש בתלמוד שסופו להשכח לגמרי. ושני נביאים נתנבאו בזה בסגנון אחד. בחכמת בצלאל של הגר"ב רנשבורג כתב בשם "הגאון האלקי ר' אליהו מווילנא" וכ"ה בנועם אלימלך בפרשת חיי שרה דאילולי התורה שלמד במעי אמו טרם צאתו לאויר העולם לא היה אדם זוכה לכתרה של תורה. ועיין תיקוני הזוהר תיקון ח' דכשאדם לומד ועמל בתורה מזכירין לו  מה שלמד בבטן אמו, עי"ש.

הרי לן דשכל זה שכל התורה מתנת אלקים הוא, מתנה מיוחדת לעם התורה לזכות בה לכתרה של תורה, ועלינו להתפלל כדי לזכות בה ובאמצעותה לכתר תורה, "יבקש ממי שהחכמה שלו", כך, ורק כך, "יעשה אדם ויחכם"

בא וראה דבר נפלא, מעשה באחד מרבותנו הראשונים שהביא עמוד המוסר רבינו ירוחם ממיר (בספר דעת תורה פרשת בלק במאמרים) "יש ספר מראשון אחד קראו בשם "ברוך שאמר" על שם שנשאר יתום מהוריו בהיותו נער קטן ולא ידע רק תפלת ברוך שאמר ונכנס לבית הכנסת ופתח את ארון הקודש ואמר תפלת ברוך שאמר כי לא ידע אחרת וישמע ה' את בקשתו ונעשה לגדול הדור (עיין הקדמת הספר ברוך שאמר וצ"ע).

והנה בתמורה ט"ז ע"א אמרו דאלף ושבע מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכולן החזיר עתניאל בן קנז בפלפולו. ולבי אומר לי דיעבץ זכה במה שלא זכו אחרים לא רק בכח פלפולו וכשרונותיו העצומים אלא בעיקר בכח התפילה, דכך אמרו שם דתפילה היתה שגורה בפיו "ומנלן שענאו אל דכתיב ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך לבלתי עצבי ויבא אלקים את אשר שאל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי התלמידים והיתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי ריעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לא הריני הולך לנסיסי לשאול". ופרש"י שם "הריני מת בעצבוני".

כך היתה תפילתו של יעבץ. אם לא אזכה להגדיל תורה ולהאדירה הריני מת בעצבוני.

בתפילה זו זכה עתניאל בן קנז לכתרה של תורה באופן הנעלה והנשגב ביותר.

מ"ח ימי הספירה הראשונים יש להקדיש לעצה הראשונה של ר' יהושע בן חנניה, "ירבה בישיבה וימעט בסחורה", והיום האחרון לעצתו השניה "יבקש ממי שהחכמה שלו".

פוק חזי מה שאמרו (ירושלמי הוריות י"ח ע"ב) "א"ר יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף ניתנה לו במתנה, וכל כך למה בשביל להחזיר את הטפשים". משה רבינו! שלא קם נביא כמותו, אף הוא היה לומד ומשכח עד שניתנה לו תורה במתנה, ודבר זה בא ללמדנו ולחזקנו, בל להתיאש, יגעת ומצאת תאמין, "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" רק בסייעתא דשמיא, רק כאשר נפיל תחנון ותפילה לפני נותן התורה שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו רק אז נזכה לעלות בסולם העולה בית אל, להגדיל תורה ולהאדירה.

 

מצוה למימנא יומא מצוה למימנא שבועי

הנה הארכנו במצוה הכפולה של ספירת העומר כמבואר במנחות (ס"ו ע"א), מנין הימים והשבועות.

ונראה לתת טעם בהלכה זו בפנימיות הענין. דבאמת מצינו שני סגנונות בטעם מצוה זו.

מחד אמרו גדולי הדורות דימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכבר כתב בספרו לב אליהו מהגה"צ רבי אליהו לאפיאן שתלמידיו הגדולים של ר' ישראל סלנטר נהגו לקשור את מ"ט ימי הספירה למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכ"כ בחידושי הרי"ם על התורה (ובמק"א הארכתי בשאלה מה פשר היום הנוסף דהלא מ"ט הם ימי הספירה ואין לנו אלא מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם עיין לעיל מאמר "וספרתם לכם" ואכמ"ל).

ומאידך מצינו בזוה"ק פרשת תצוה דשבעה שבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעה נקיים דזבה וז"ל הזוהר שם וכ"ה גם בפרשת אמור אות קע"ה "כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה, וספרה לה אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון, מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון חמשין יומין דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא ולמקרב אתתא לבעלה" עי"ש.

ורבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב ד' חלק ה' כתב מדעתיה את שני הטעמים הללו עי"ש.

הרי לן דמנין הימים נועד להיות הכנה לקבלת התורה ושלימות קנינה, ומנין השבועות אמור להעלות אותנו מטומאה לטהרה ומבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ושתי הספירות הללו נועדו להעלות את האדם למעלות התורה והטהרה, ותורה בטהרה היא שלימות האדם.

והוא שאמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימנא שבועי.

 

 

תגיות: