ביסוד גדר התענית בתשעה באב

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

תנו רבנן, כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ואגדות.

(תענית ל' ע"א)

א

 

הנה מצינו בשני תחומים שתשעה באב חמור משאר ד' צומות, א: בדיני אבילות שבו, ב: בחומר תעניתו, דהנה רק בת"ב בלבד נאסרו חמשת עינויים משום אבילות ולא בשאר הצומות וכך כתב בתשב"ץ (ח"ב סי' רע"א) "משום דבט' באב איכא מילתא אחריתי דליכא בשאר צומות אפילו איכא שמד, והוא משום חיוב אבלות כגון לא יאכל בשר ולא ישתה יין ושאר מצות הנוהגות באבל, דמשמע שהדינין ההם הם מיוחדין לט' באב בלבד משום אבלות החורבן משום גררא דהנהו דיני תנא לכולהו גבי ט' באב". והתשב"ץ הבליע תירוץ למה שיש לתמוה במה דמבואר בתענית שם שת"ב אסור באכילה ושתיה משום אבילות והלא אבל אינו מצווה לצום. אלא דמשום אבילות אסור באכילת בשר ושתיית היין, ודו"ק.(ובביאור דבריו פשיטא דאף דכל ד' תעניות ענינם אבילות על החורבן מ"מ לא נהיגי דיני אבלות אלא בת"ב בלבד). ומאידך מצינו בדברי השו"ע דעשו דין התענית בת"ב כמצות התענית דיוה"כ, וז"ל "ת"ב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלים מבע"י ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים" (סי' תקנ"ג ס"ב). הרי דב' פנים הם בחומר תענית זו מיתר תעניות, א' מדין אבילות שנתחדש בה, ב' משום שגזרו דיני התענית כמצות העינוי דיום הכפורים.

והנה שמתי אל לבי דקדוק גדול מדברי רבותנו הראשונים דמיסוד תקנת הנביאים אין בין צום החמישי לשאר צומות ודין אחד לכולם, דהא כתבו התוס' (מגילה ה' ע"ב) וז"ל "קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא דרבי היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי, והא אמרינן (תענית ל' ע"ב) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים, ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תענית, ודורות ראשונים לא גזרו אלא רק שיהא יום תענית ולא יותר". ומאידך הרמב"ן בתורת האדם כתב והביאו הבית יוסף בסימן תק"נ, דמיסוד תקנת הנביאים נאסרו בכל הד' תעניות כל חמשת העינויים, אלא דבימי בית שני שחזרה שכינה למקומה ושבו ישראל לאדמתן חזרו והקלו בג' הצומות לאוסרן באכילה ושתיה בלבד, חזינן מדבריהם דמיסוד תקנת הנביאים אין לחלק בין תענית לתענית ודין אחד להם, אלא דפליגי ביסוד תקנתם לחומרא או לקולא. פירוש, אם באו חכמים שאחריהם להחמיר על תקנת נביאים או להקל עליה.

ולכאורה נפקא לן הלכתא מדבריהם, דאם נחלש המתענה בתענית, ומשער בנפשו דאם ירחץ גופו בצונן יוטב לו ולא יזדקק למאכל ומשתה (ובמקום אחר הארכתי עוד אם חצי שיעור דשתיה חמיר טפי משיעור שלם דרחיצה אם לאו, ואכמ"ל), אם התירו לו רחיצה זו אם לאו, דלשיטת התוס' דמדברי נביאים לא אסרו אלא אכילה ושתיה בלבד (אף דמדברי סופרים נאסר אף בכל חמשת העינויים מ"מ דברי נביאים חמירי טפי) א"כ עדיף טפי שירחץ בצונן ואל ישתה. אך לשיטת הרמב"ן דכל חמשת העינויים מתקנת נביאים נאסרו, מסתברא דליכא נ"מ ואשר ירצה יעשה.

אמנם באמת נראה פשוט גם בשיטת הרמב"ן דאיסור אכילה ושתיה חמיר טפי וכדחזינן דלא חזרו והקילו אלא בשאר עינויים בלבד, והרי אף ביוה"כ חמור אכילה ושתיה די"א דשאר עינויים אינם אלא מדרבנן, ולכו"ע אין בהם כרת, מ"מ נראה דכיון דחומרא בעלמא הוא ואין בו נ"מ להלכתא לגבי תשעה באב, וכל חמשת העינויים מתקנת נביאים הם וליכא נ"מ ביניהם, להכי נראה דלא אמרו בזה הקל הקל תחילה ומה שירצה יעשה, וצ"ע.

 

ב

חמשת עינויים בת"ב

 

יש לעיין בשורש איסור חמשת העינויים בת"ב אם מדיני אבילות הוא או משום דעשאוהו כיוהכ"פ, הנה בדיני תורה לא מצינו זה האיסור אלא בהלכות אבילות ובדיני יום הכפורים. ויש מרבותינו האחרונים שכתבו (מנחת חינוך מצוה שי"ג, חי' הגרי"ז ריש הל' תעניות) דשני דינים יש באיסור הרחיצה בת"ב, האחד מצד אבילות, והאחר מדין חומר ת"ב שעשאוהו כיום הכפורים. וכתבו להוכיח כן מהא דלא נאסר האבל בהושטת אצבעו במים משא"כ בת"ב דאסור אפילו להושיט אצבעו במים (חגנ"ד ס"ז), והא קי"ל בכ"מ דאבילות דיחיד חמירא מאבילות דרבים, ע"כ דב' דינים הם, איסור הרחיצה שהוא מדין אבילות, אך חומר איסור הושטת אצבעו במים משום דהוי כיום הכפורים לכל דיניו.

ולפי דבריהם נפקא לן הלכתא רבתא, דהנה נחלקו הפוסקים (סימן תקנ"ד סי"ט) בדין ת"ב שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אם יש לנהוג בשבת זו דיני אבלות בצנעא, דעת המחבר דעצם הת"ב הלא נדחה הוא וכמי שקבעוהו מעיקרא לעשירי באב, וא"כ ליכא חיובא לנהוג אבילות שבצנעא. ולשיטת הרמ"א לא עקרו האי יומא מעיקרא אלא דדיני התענית והלכות האבילות נדחין לאחר השבת, ולכך אף בשבת יש אבילות בצנעא וכן נוהגין. ומעתה למאי דקי"ל לאסור דברים שבצנעה בשבת זו יל"ע אי שרי לרחוץ גופו בשבת זו (באופן המותר בשבת, ופשוט). ולכאורה אי נימא דלא נאסרו חמשת העינוים אלא לחומרת התענית א"כ כשנדחית התענית נדחין גם יתר דיניה, אך אי נימא דאיסור הרחיצה אף מטעם אבילות הוא אפשר דדיני אבילות בצנעא נוהגין בשבת אף שתדחה התענית. ואם כנים הדברים דאיסור הושטת אצבע למים ורחיצה בכל שהוא מטעם דדמי ליוהכ"פ הוא, א"כ בשבת זו יש להתיר רחיצת פניו ידיו ורגליו בצינעא.

אך באמת נראה דאף לשיטת הרמ"א אין להחמיר בזה אלא בתשמיש שכל עיקר ענינו דברים שבצנעא ולא ברחיצה, ודו"ק בזה.

אמנם בעצם שאלתנו כבר נגעו בה ראשונים, הנה בריטב"א (תענית י"ג ע"ב) תמה מאי טעמא תיקנו חכמים לאסור אף הושטת אצבעו במים בת"ב מה שאינו באבל, ותירץ דלא החמירו באבל כולי האי לפי שז' ימים הם וצער גדול הוא והוי כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, משא"כ בתשעה באב דחד יומא הוא ראוי לחומר אבילות להחמיר אף בזאת. חזינן איפוא, דאף לחומר הקושיא לא נטה לחדש שני דינים וכחידוש האחרונים הנ"ל.

אך כבר נמצא בית אב לדבריהם ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ (שלהי תענית) וז"ל " וממה שאתה חייב לדעת, כי כל המצות הנהוגות באבל נוהגות בט' באב ועוד יתבארו הלכות אבל במקומן, ודין תעניתו כדין תענית צום כיפור, רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקודש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד", עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשונו דחמשת העיניים נאסרו אף משום חומר דין תשעה באב שעשאוהו כיוהכ"פ, ועיין תענית ל' ע"ב כל האוכל ושותה בט"ב כאוכל ושותה ביוה"כ.

והנה יש לעיין לשתי הדרכים ממה שמצינו בתעניות שתיקנו חכמים על עצירת הגשמים ועל צרות הכלל דנאסרו אף בחמשת העינויים כדאיתא ברמב"ם (הל' תענית פ"ג ה"ד) ואפ"ה תנינן דרחיצת פניו ידיו ורגליו מותרת, (עיין סימן תקע"ח ס"ג), דלשיטת המנ"ח והגרי"ז באבילות בלחוד הוא דלא אסרו הושטת אצבעו למים משא"כ בתעניות שאסרו בהם רחיצה וא"כ יקשה מהני צומות דהא איירי בתענית דיום אחד ולא הקילו בו. וצ"ל דכיון דגזרו להתענות כסדר בה"ב לא רצו להחמיר על רחיצת כלשהוא בצונן, וצ"ע.

עוד יש להעיר, דהא יש מרבותינו הראשונים שנקטו דאבילות יום ראשון לבד דאורייתא היא, ולסברת הריטב"א הו"ל לגזור חומרי אבילות לכה"פ ביום הראשון דהוא לבדו דאורייתא. וצ"ל אף בזה דלא חילקו חכמים בין ימי האבילות והשוו מדותיהן, ומ"מ דברי האחרונים הנ"ל חידוש הן ויש לעיין בהם טובא.

 

ג

צום ליל תשעה באב

 

חידוש עצום כתב בספר נזירות שמשון סימן תקנ"ד דאדם שמצד מצב בריאותו אינו יכול לצום מעל"ע יאכל בליל ת"ב כדי שיוכל להתענות ביומו דתענית דיממא חמורה מתענית דלילה. ואף שיש מקום לקוות דאף לאחר שיצום בלילה יוכל לצום ביום, אינו צריך לחשוש לכך, ועדיף שיאכל בלילה כדי שיוכל להתענות ביום. עי"ש.

ולא ידעתי מנא ליה דעיקר התענית הוא תענית היום והלילה טפילה ליום, ולכאורה כונתו משום דחזינן דבשאר הצומות מתענין רק מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אך באמת תמוהין הדברים דמה ענין זה אצל זה, דאף דבשאר הצומות לא גזרו על הלילות, בתשעה באב דלילו כיומו כיוה"כ (לשון השו"ע סימן תקנ"ג ס"ב) מהי"ת לחלק בין יום ללילה.

ונראה בזה לפי דברי התו"י במגילה ה' ע"ב דמעיקר תקנת הנביאים דין ת"ב כדין כל יתר ד' הצומות ובכולם לא תיקנו אלא תענית בלבד וכלישנא דקרא צום הרביעי צום החמישי וכו' ורק לאחר חורבן בית שני החמירו יותר בת"ב מבשאר הצומות ואסרו בו כל חמשת העינויים, וכבר הארכתי בזה במק"א (עיין בקובץ דרכי הוראה ב'). ולכאורה מסתבר לפי"ז דגם לענין לילו כיומו מסתבר דמעיקרא מילתא אין בין ת"ב לשער הצומות ובכולם לא תיקנו הנביאים אלא לצום ביום וכשם שהחמירו בת"ב לענין חמישה עינויים לאחר חורבן בית שני כך החמירו בו לאסור לילו כיומו. ולפי"ז אכן חמור יומו של ת"ב דהוי דברי קבלה מלילו דהוי דברי סופרים בלבד. ויש מקום לדברי הנזירות שמשון.

ולשיטתו כל ארבעת הצומות נאסרו  בחמשת עינויים ובכולם התחילו מבעוד יום בימי הנביאים ודין אחד היה לכולם, אלא דבזמן בית שני הקילו בשאר הצומות והתירו בהם את הלילות ואת חמשת העינויים. ודבריו הובאו בר"ן ובבית יוסף בסימן תק"נ עי"ש. ולהדיא כתב כן גם לגבי דין לילו כיומו דמעיקרא היו כל ארבעת הצומות אסורים באכילה גם בלילה, אלא ששוב התירו את הלילות בזמן בית שני, ולשיטתו אין נפ"מ בין ליל ויוםת"ב כפי שביארתי לעיל.

ועוד חידוש יש בדברי הנזירות שמשון דאף אם אכן נניח דהלילה קל מן היום, עדיין יש לדון דכל עוד בידו לצום חייב הוא לעשות כן, ולא נתיר את האיסור מחשש עתידי, דכאשר יתעורר צורך בהיתר לאכול ביום המחרת יעשה כן בהיתר ולמה יאכל באיסור בליל ת"ב.

וכיוצא בדבר נחלקו האחרונים במי שקשה לו לצום בצום גדליהו וביוה"כ, באשל אברהם סימן תר"ב פסק דחייב להתענות בצום גדליהו ואם שוב יסתכן ביוה"כ יאכל בהיתר ודיה לצרה בשעתה, אך באהל משה סימן ט"ז כתב דיש להתיר לו לאכול בצ"ג כדי שיוכל לצום ביוה"כ, ועיין בזה בשדה חמד מערכת יוה"כ סימן א' אות י'.

אמנם יש לדון דאף הא"א יודה בני"ד כיון דשני הצדדים צום אחד הם דהיינו ת"ב מסתבר טפי להקל בליל ת"ב הקל כדי לאפשר תענית יום ת"ב. וכעין זה אמרו במנחות מ"ח ע"א עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן, עיין שם היטב ודו"ק.

ובמקום אחר דנתי בחתן וכלה שתענית ציבור נופל תוך שבעת ימי המשתה וקשה להם להתענות יומיים בזמן קצר, האם ראוי להקל בתענית של יום החופה שאינו אלא מנהג אשכנז (והובא ברמ"א או"ח סימן תקע"ג ואהע"ז סימן ס"א) כדי שיוכלו לצום בי"ז בתמוז וכדו', או שמא נאמר דיה לצרה בשעתה כנ"ל.

ועוד מצינו שנחלקו האחרונים במי שנאסר בבית האסורים ונתנו לו יום חופשי, האם יצא בשבת הראשונה כדי להתפלל בציבור ולשמוע קריאת התורה או שמא ימתין עד שבת זכור או לפורים כדי לשמוע מגילה וכדו', ונחלקו בזה הרדב"ז והחכם צבי והביא דבריהם בבאר היטב בסימן צ' עי"ש.

ויש לחלק בין הדברים כמובן לכל מעיין ואכמ"ל.

 

 

›"והאמת והשלום אהבו

"צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו"

(זכריה ח' י"ט).

הנה יש לתמוה על פסוק זה, הלא תחילתו תפילה, תקוה, והבטחה על עתיד זוהר שבו ימי הצום והאבל יהיו לימי שמחה ואורה, ומה ענין רישא לסיפא, שבו דברי מוסר ותוכחה "האמת והשלום אהבו?

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו"

(ירושלמי יומא א' א').

דבריהם ז"ל נוקבים על תהומא רבא וכחרב הם המתהפכת מעל ראשנו.

מעלין עליו כאילו הוא החריבו! הלא אילו היינו ראויים להשראת השכינה היינו זוכים בו ברגע לבית המקדש של אש שירד מן השמים (רש"י ותוס' ר"ה ל', סוכה מ"א, ושבועות ט"ו) ואם לא זכינו אין זה אלא משום שלא נמצינו ראויים לכך, ומשום כך הרי זה כאילו אנחנו החרבנו את בית המקדש בזמנינו.

ודבר זה מטיל אחריות כבדה על כל דור, על כל ציבור, ועל כל יחיד, לפשפש במעשיו, להטיב דרכיו ומעלליו ולעשות מה שבידו כדי שמהרה יבנה בית המקדש.

ובעיקר צריך לחזק ולהתחזק באותם הענינים שהביאו לחורבן הבית בראשונה ובשניה, כי הן הסיבות המונעות את בנינו בכל דור ודור.

והנה אמרו חז"ל (נדרים פ"א ע"א) "על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו" עד שפירשה הקב"ה בעצמו "על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה" והר"ן כבר כתב שם דפשוט שלא משום ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם", לא די בכך שאנו עוסקים בתורה אלא צריך שתהיה התורה חשובה בעינינו, שנבין ונדע, "כי היא חייכם ואורך ימיכם", שנדע ונבין ש"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובין (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), אין אנו ראויים להשראת השכינה עד שנשמח בדברי תורה ונשתעשע בהם ונדע כי הם חיינו ואורך ימינו.

וכבר כתב בדגל מחנה אפרים פרשת בשלח בשם זקינו ומורו הבעש"ט שבזמן החורבן לא בירכו את ברכת "והערב נא" וכתב שזה דבר פלא, ולכאורה אכן פלא הוא, הלא הברכה האחרונה, אשר בחר בנו היא המעולה שבברכות, הראשונה היא ברכת המצוה "אשר קדשנו במצותיו", והערב נא היא הקלושה שבהם ואינה אלא סמוכה לחבירתה, מדוע אפוא אומר הבעש"ט דרק משום חסרון ברכה זו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתן.

והנראה בזה, דרק אם נזכה למתיקות התורה, נשמח ונשתעשע במתיקות עריבותה, רק אז נוכל להבטיח שגם בנינו אחרינו יצעדו בגאון בדרך התורה ובתלמודה, ולא בכדי הסמיכו חז"ל "והערב נא…ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" וכן כתוב בשירת האזינו "וענתה בי השירה הזאת…כי לא תשכח מפי זרעו" רק אם התורה תהיה שירה בפינו ונשיר את זמרתה בשקיקה ובצמאון יובטח "כי לא תשכח מפי זרעו".

ולכן אמר הבעש"ט זי"ע כי רק משום שחדלו לומר והערב נא אבדה הארץ, חרב הבית, וגלו ישראל מעל אדמתם.

ובדבר זה עלינו להתחזק, להרבות בשמחת התורה, בשירה ובזמרה, בצמאון ובשקיקה כדי להשרות השכינה בישראל.

והבית השני חרב בעון שנאת חנם (כמבואר ביומא ט) ורק כאשר נתקן חטא זה, באהבה ובאחוה יבנה הבית במהרה.

וזה שאמר הנביא "והאמת והשלום אהבו" אמת – היא תורת אמת, כאשר תורת אמת תאהבו ובכך תתקנו את חורבן הבית הראשון, והשלום אהבו, ובכך תתקנו את חורבן הבית השני, אז ורק אז תזכו שצום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א.

מקל שקד אני רואה

"ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א' י"א – י"ב).

והנה אמרו בירושלמי (תענית כ"ג ע"א) "מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום".

ולבי אומר לי דיש רמז נוסף במראה הנבואה ד"מקל שקד" דהנה אמרו בפ"א דמעשרות מ"ד. דשקדים מרים הם, אלא שאמרו בעירובין (כ"ח ע"א) דמערבין בשקדים המרים משום "דיכול למתקן ע"י האור", ורמז זה ניתן לירמיהו, דחורבן הבית נמשל לשקד, השקדים מרים הם, אלא שיש בידנו למתקן ע"י האש, ע"י התורה שנמשלה לאש, "הלא כה דברי כאש נאם ה'".

דרך אחת לנו להמתיק את מרירות החורבן והיא דרך התורה, בתי התורה, בתי הכנסיות והמדרשות שבישראל הלא הם בתי מקדש מעט (מגילה כ"ט ע"א) ועל ידם נזכה לבית הגדול והקדוש, הלא לא חרב הבית ולא אבדה הארץ אלא משום שלא ברכו בתורה תחלה, ולא היתה התורה חשובה בעיניהם ולא עסקו בה לשמה, ורק ע"י אהבת תורה ותלמודה נזכה לבנין הבית.

פוק חזי מה שכתב האור החיים הק' בריש פרשת תצוה "ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

ולבי אומר לי שאין כונת הדברים שמשה אינו חפץ לגאול, אלא שאינו יכול לגאול, דהלא כל כוחו של משה כח התורה היא, ורק כשנעסוק בתורה ובאהבתה נשגה תמיד ניתן כח למשה רבינו לפעול ולקרב ישועת ישראל וגאולה שלמה.

"כי אתה ה' באש הצתה ובאש (התורה) אתה עתיד לבנותה" בב"א.


תגיות: