תלמוד תורה בתשעה באב (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

פרשת דברים

הנה איתא בשו"ע סי' תקנ"ד ס"א "אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש  בגמרא בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומבואר דטעם שאסרו לעסוק  בתורה בט"ב משום שהתורה משמחת לב האדם וסותרת הרגשת האבל דתשעה באב, אך המהרש"א בתענית ל' ע"א  כתב דעיקר הטעם שאסרו ת"ת בת"ב שלא יסיחו דעת מן האבילות (וכעין איסור משא ומתן בת"ב  ואיסור כביסה בשבוע שחל בו וכמ"ש רש"י בתענית דף כ"ט ע"א), וחיליה דמהרש"א מלשון הברייתא  שם דרק בסיפא בהא דמבטלין תינוקות של בית רבן אמרו טעם זה דפקודי ה' ישרים ולא ברישא  בעיקר איסור ת"ת עי"ש, אמנם רש"י שם כתב להדיא גם ברישא דאין קורין בתורה וכו' משום דכתיב  בהו משמחי לב עי"ש.

 

והנה נחלקו שם ת"ק ור' יהודה אם מותר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ופירש"י דבמקום שאינו רגיל ללמוד מצטער הוא בעמלו ומשום כך מותר לת"ק, אך לא ביאר שיטת ר' יהודה דאף במקום שאינו רגיל אסור (והלכה  כר"י בזה). והט"ז שם בס"ק ב' כתב דאף שמצטער הוא בתחילה שמח הוא בסופו כאשר יעמוד על בוריים של דברים ותחילתו אסור משום סופו (ועי"ש שכתב דר' יהודה לשיטתו במו"ק ט' ע"ב דמותר לאשה לטפול סיד על פניה במועד אף שהיא מצטערת כיון שהיא שמחה כשתוריד הסיד מפניה ותעדן את  הבשר הרי דאזיל בתר סוף בין לקולא בין לחומרא). אמנם לפי"ד המהרש"א י"ל בפשטות דאף שהוא  מצטער בלימוד זה מ"מ מסיח דעתו מן האבילות, והט"ז שלא כתב טעם זה משום דאזיל בשיטת הב"י וכל הפוסקים דכל עיקר האיסור משום שמחה הוא וכמ"ש רש"י כנ"ל.

ועוד נתקשה הט"ז שם במה דמבטלין תינוקות של בית רבן והלא ידוע שאין התינוקות שמחים  ללמוד תורה (ולא בכדי אמרו חז"ל כתינוק הבורח מבית הספר), ותירץ דאסור בשביל שמחת המלמד  עי"ש, ובערוך השלחן תמה דעינינו הרואות דגם בשביל המלמדים עול הוא ולא שמחה ללמד תינוקות וא"כ למה מבטלין תינוקות של ב"ר, וכתב בעה"ש דאף כשהוא מצטער בתלמודו יש שמחה פנימית לנפש היהודי  ומשום שמחה זו אסרו ללמוד תורה אף לתינוקות, ואף זה דוחק.

והנראה עיקר בכ"ז דחכמים השוו מדותיהם ולא  פלוג, ואסרו ללמוד כל חלק שבתורה שיש בה לשמח לבו של אדם, ואף במקום שעפ"י רוב אינו משמח  כגון במקרי דרדקי ובמקום שאינו רגיל וכדו', דאל"כ נתת דבריך לשיעורין דכי יש בידינו לקבוע באופן  ברור מי שמח בד"ת ומי אינו שמח בהם, והלא הכל תלוי לפי הענין והמקום והזמן ודרך הלימוד וטרדת הנפש, אלא ע"כ לא פלוג, ולא התירו אלא דברים הרעים שמטבעם מצערים את הלב וגורמים לעצבון רוח, ודו"ק בזה.


ב

 

הנה נחלקו באחרונים אם יש חיוב במצות ת"ת בת"ב, בספר מטה יהודה בסי' תקנ"ד כתב דאף שמותר  ללמוד דברים הרעים בת"ב, אינו מחוייב לעסוק בתורה כחיובו בכל ימות השנה. ומאידך הגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי סי' י' חלק עליו ונקט דגם בת"ב יש חיוב לעסוק בתורה וילמוד דברים הרעים, וכ"כ בתוקף מו"ר בשו"ת דברי יציב או"ח ח"ב סי' ר"ה דכיון דמותר ללמוד דברים מסויימים חייב לעסוק בהם דבת"ת אין גדר רשות וכיון  דמותר מצווה הוא עי"ש.

אמנם בדברי הראשונים חזינן דאין ת"ת חובה בת"ב, דהלא הקשה הריטב"א במו"ק ט"ו ע"ב במה דאמרו  אבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפילין והלא אסור הוא בת"ת, ותירץ בשני דרכים, א' דאין למדין מן הכללות  ובאמת פטור אף מת"ת. ב', דאכן אף האבל חייב בת"ת ופטר נפשיה בקרי"ש שחרית וערבית עי"ש. ולכאורה יקשה דהלא  בריטב"א שם בדף כ"א ובדף כ"ג כתב דאבל מותר ללמוד בדברים הרעים דדין אבל כדין ת"ב, ואעפ"כ כתב דפטור מת"ת לגמרי או דיוצא בקר"ש שחרית וערבית הרי דמ"מ לא הוי כשאר הימים ולא אמרינן דחייב להגות בתורה יומם ולילה כבכל יום ויום, אמנם כבר הארכתי במק"א בעיקר הדין דיכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית ובדברי הריטב"א בנדרים ח ע"א דבאמת אין אדם יכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית וכל כונת הגמ' אינה אלא דאינו מחוייב ללמוד פרק מסויים זה, (ועי"ש שכתב מתחלה פי' אחר דבשעת הדחק אכן פוטר עצמו בקר"ש שחרית וערבית שוב כתב לעיקר דאינו פוטר עצמו בכך ממצות  ת"ת) ולשיטתו ע"כ צ"ל דשאני ת"ב מכל יום אחר, ודו"ק בזה.

ובאמת כבר עמד רש"י בשאלה זו עיין במו"ק כ"א ע"א ד"ה ואסור לקרות "והא דאמר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה". הרי דגם רש"י הקשה למה לא אמרו דאבל פטור מת"ת ותירץ דפטור משום דת"ת משום שיש בה שמחת לב משא"כ בתפילין שפטורים מהן מגזה"כ, הרי דגם לשיטתו אבל פטור מח"ת, ואין לדחות דשמא ס"ל דאבל אסור אף בדברים הרעים כשיטת התוס' שם שהרי כתב רש"י להדיא דאבל פטור מת"ת משום שמחתה ולא מגזה"כ ד"האנק דום" ומסתבר אפוא כשיטת התוס' שם דדין אבל כדין ת"ב וגדר אחד ודין אחד בשניהם, ובשניהם מותר בדברים שיש בהם עצבות, ודו"ק בזה.

וע"ע בשבלי הלקט הל' שמחות סי' כ"ו שכתב דבת"ב ובימי אבלו אין לברך ברכות התורה, ומוכח מדבריו דפטור הוא לגמרי מת"ת אף דמותר בת"ב ללמוד דברים הרעים כמבואר להדיא בברייתא, ונראה דאף למ"ד  דחייב לברך ברה"ת אין זה הכרח משום דמחוייב ללמוד אלא משום דמ"מ אומר פסוקי תורה בקר"ש ובתפלה וכעין נשים דמברכות כמבואר בסי' מ"ז סי"ד וז"פ. (וצ"ל דס"ל להשבלי הלקט דאי"צ לברך ברכה"ת משום קר"ש, והארכתי בזה במק"א).

ועוד יש לציין בשאלתנו את דברי הכלי יקר בפרשת תולדות (בראשית  כ"ז מ"א) עה"פ "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי  ואהרגה את יעקב אחי" דכתב שם דעשיו חשב בלבו דכיון דאבל אסור בת"ת אין זכות התורה בימים אלו שתגן על יעקב אבינו ולכן יצליח בזממו להרגו, והנה את"ל דחייב האבל בת"ת כבכל ימות השנה א"כ מה טעם  לא תגן זכות ת"ת, ודוחק לומר דכיון שאינו לומד מתוך שמחה אין זכות התורה מגינה, הרי לן מדברי הכל"י דנקט בפשטות דאין האבל חייב בת"ת.

ובאמת צ"ב בד"ז דמכיון דמותר לו ללמוד למה לא יהא מחוייב לעשות כן.

ויש לבאר ד"ז בכמה דרכים.

א' לפי המבואר לעיל (סברת הערוך השלחן) דאף כשאין האדם מרגיש בשמחת התלמוד מ"מ יש ענין יסודי של שמחה בת"ת ומהאי טעמא אתי שפיר מה דמבטלין תינוקות של בית רבן אף שאין הם שמחים בת"ת. ואפשר מעתה דאף בדברים הרעים יש שמחה מסויימת מצד עצם התלמוד שבהם, ובאמת כך דרכה של תורה  דאף בדברים הרעים מתחדשים רעיונות בתורה ובמוסר ובפירושי המקראות שמשמחים את הלב אלא  שהתירו ללמדם משום הצער שיש בהם מצד אחר, ומ"מ לא חייבוהו לעסוק בהם כיון דמ"מ אף הם  משמחי לב.

(ולפי"ז אפשר דיותר ראוי להיות שרוי באבל ולא לעסוק אף בדברים הרעים ואינם אלא היתר בלבד,  אך מ"מ נראה דבזמנינו שאין אנו מתאבלים כ"כ על חורבן הבית כראוי, מצוה לעסוק בדברי התוכחה  שבנביא ובאגדות חז"ל בענין החורבן דרק בכך יגיע אל לבנו רגש החורבן ואבלותו לדורות).

ב' לפי מה שביארנו במק"א ביסוד גדר מצות ת"ת דאינו חייב לעסוק בתורה אלא כשהוא פנוי מדברים  אחרים (וכמ"ש האו"ש בריש הל' ת"ת וכן הוא בקה"ע יבמות ס"ב ובקה"י שבת סימן י"ד) ואף שאין מחשבת האבילות בכלל עוסק במצוה הפטור בשל כך מת"ת דא"כ יהא פטור מכל המצוות והרי שנינו דאבל חייב בכל המצוות, מ"מ לא גרע משאר צרכיו היסודיים של אדם דבשעה שעסוק בהם פטור הוא מת"ת, והארכתי ביסוד גדר זה. ולפי"ז אפשר דבת"ב כיון שהוא עסוק באבילות במצות חכמים ממילא פטור מת"ת, דאטו העסוק באבילות גרע מהעוסק בצרכי גופו וכדו', (ואף שאין סתירה בין  אבילותו על חרבן הבית ולימוד דברים הרעים פטור הוא ודו"ק) ולדרך זה ברור דמי שאינו "שרוי  באבילות" שוב מחויב הוא לעסוק בתורה, וז"פ.

ג' והנראה עיקר בזה דעיקר מצות  ת"ת הוא ללמוד במקום שלבו חפץ ולהשתעשע בד"ת, והקב"ה נתן לכל ישראל חלק בתורתו ונטע  בתכונת נפשו ושכלו של אדם שיזכה לדבוק כל א' בחלק מסויים מהתורה, וכמ"ש המהרש"א בסנהדרין צ"א ע"ב, ובמעלות המדות בשם הגר"א, ועיקר דרך התלמוד בשמחת הלב הוא כמ"ש הט"ז בסי' רכ"א ס"ק מ"ג דבת"ת לא אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו דעיקר המצוה להנות מת"ת וכ"כ בפירוש ר"א מן ההר בנדרים מ"ח, ומשום חיבת הקודש נעתיק לשונו "ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ומשום הכי אבל אסור לקרות בנביאים ובכתובים מפני שהם משמחים לבו על כרחו הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו" ומשום כ"ז נראה  דכשא"א ללמוד אלא בדברים הרעים המצערים א"א שיהיה חיוב ת"ת ודו"ק.

אמנם נראה פשוט דכו"ע מודו דכאשר הוא לומד בתשעה באב ודאי ופשוט דמקיים מצוה, ולא נחלקו  אלא אם הוא מחוייב בדבר. ומשום כך נראה לדחות מה שהביא אחי יקירי הגאון רבי חיים שליט"א ראיה מהמבואר בסי' תקנ"ד סי"ב דההולך להקביל פני רבו מותר לעבור עד צוארו במים וכתב שם המשנ"ב ס"ק כ"ג דאף שאין מצוה לקבל פני רבו אלא ברגל מ"מ יש מצוה אף בזה שמא ישמע ממנו איזה ד"ת, ואת"ל דאין  מצות ת"ת בת"ב איך התירו משו"כ לעבור עד צוארו במים, אך באמת נראה דלא משום חיוב בלבד  התירו אלא אף במצוה שאינה חיובית, וגם לקבל פני אביו אינו חיוב אלא מצוה (וכך משמעות לשון השו"ע "או לשאר דבר מצוה") וא"כ פשיטא דגם בת"ב יש מצוה אם ישמע ממנו ד"ת מעניני היום ובדברים  המותרים, ועוד דאפשר שהולך לקבל פניו בת"ב ויהיה עמו גם בצאת היום וישמע ממנו ד"ת בצאתו, וז"פ.


ג

 

הנה נחלקו הפוסקים אם יש לקרוא קר"ש בהנחת תפילין בת"ב במנחה, הכרעת המשנ"ב תקנ"ה סק"ד שיניח אולם לא יקרא קר"ש, אך רבים נוהגים לקרוא קר"ש אף בתפילין דר"ת (עיין בכה"ח ס"ק ז' וסי' תקנ"ד סקי"ט), ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ז כתב לחדש דיכול להקדים ולהתפלל תפלת ערבית מבע"י בתפילין כדי שיקרא קר"ש בתפילין ויחלוץ תפיליו לפני תפילת העמידה עי"ש, ובשע"ת ר"ס תקנ"ה הביא דבריו  ודחאן דמה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או בפנ"ע יניח תפילין ויקרא קר"ש ואח"כ יתפלל בזמנו  וכהלכתו, ובשער הציון שם סק"ד תמה עליו דהלא אסור לקרוא  קר"ש דהוי כקורא בתורה עי"ש. ולכאורה יש לתמוה על השעה"צ דגם אם יתפלל מבעו"י הלא אין כאן מצות קר"ש והוי לפני זמנו ואינו אלא כקורא בתורה וא"כ מה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או בפנ"ע.

אך באמת נראה פשוט דכיון דקורא קר"ש בסדר התפלה הוי כתפלה לענין זה דאין בו איסור בת"ב  והוי ככל שאר הדברים דסדר היום כפרשת התמיד וכאיזהו מקומן, ועדיף מיניה, דבאמת הוי קר"ש וברכותיה כחלק  מסדר התפלה לאחר שתיקנו חז"ל להסמיכה לתפלה כדי שיעמוד בתפלה מתוך ד"ת (ירושלמי יומא פ"א ה"א ובתוס' ברכות ב' ע"א), ואף לענין הלכות אחרות הוי כתפלה דהלא חזינן בסי' נ"ח ס"ו דקורא קר"ש בברכותיה עד סוף שעה ד' אף שאינו מקיים מצות קר"ש אלא עד סוף שעה שלישית הרי לן דחשיב שפיר כתפלה, אבל לאחר שעה ד' קורא בלי ברכותיה דאינו אלא כקורא בתורה (ובלבוש שם כתב דעד סוף שעה ד'  הוי קצת זמן קימה וזה תמוה), ועיין עוד בבית יוסף בסי' מ"ז לבאר שיטת הירושלמי דאינו יוצא ברכת התורה בברכת קר"ש אלא בשנה על אתר ולא מהני מה שקורא קר"ש דקר"ש זו כדברי תפילה היא, ומשו"כ צריך לשנות על אתר לצאת יד"ח ברכה"ת, עי"ש.

וזה הנראה ברור בכונת הרמב"ן (הביאו הטור בסי' תקנ"ד) שהוכיח דמותר לומר איזהו מקומן וכל  השייך לסדר היום ממה דקורין קר"ש וברכותיה, ולכאורה תמוה דשאני קר"ש דהוי מצוה דאורייתא ואין כח ביד איסור דרבנן דת"ת בת"ב לדחות מצ"ע דאורייתא (ואין נראה מה שראיתי בכמה אחרונים דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בכח זה ביטלו מצות ת"ת, דכבר ביארתי (ראה במנח"א לפסחים סי' ע"ט אות א') דרק כשבאו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה יש כח בידם לעקור דבר  מה"ת, ולא בתקנה שאין בה גזירה וסייג) אלא נראה ברור דכונתו לקר"ש שקורא בשעה ד' אף דאין בו מצות עשה דקר"ש מ"מ מסדר התפלה הוא וכה"ג לא גזרו ושפיר נקט מה דקורא קר"ש בברכותיה וע"כ דהיינו משום דכיון  דתיקנו כך בסדר התפלה הוי כתפלה ולא כת"ת וה"ה בכל השייך לסדר התפלה ודו"ק.

ולפי"ז נראה כשיטת השבו"י והשעה"צ דיכול להתפלל ערבית מבעו"י ולקרוא קר"ש אף אם אסור  לקרוא קר"ש במיוחד בשביל מצות התפילין.


ד


הנה נחלקו האחרונים במי שנפשו חשקה בתורה וחידושי תורה עולים בלבו בהיסח הדעת אם מותר לו לכתבם, ועיין בשע"ת סי' תקנ"ד סק"כ דמי שנתחדשו לו ד"ת בהיסח הדעת אסור לו לכתבם דשמחה היא לו, אך בשדה חמד מערכת בין המצרים סי' ב' אות י' ובכף החיים ס"ק ק"י הביאו מכמה אחרונים שהקילו בזה, והשד"ח הכריע דיכול הוא לכתוב בראשי פרקים ע"מ שלא ישתכחו ולאחר ת"ב יעתיקם כהוגן עי"ש.

ויש לעיין במה פליגי דלכאורה מדובר בחידוש שנתחדשה לו בדברים המותרים, אבל בדברים האסורים מהי"ת להתיר לכתוב כאשר אסור אף להרהר, אך באמת ראיתי בחכמת שלמה להגרש"ק שם שכתב דאף דאסור לו לאדם לקבוע עצמו ללמוד בת"ב, אם בא לו הרהור בד"ת בדרך ארעי אין בו איסור כלל ואי"צ לדחוק במחשבתו לבטל הרהורו, (משא"כ לגבי המהרהר בד"ת במקומות מטונפים שהתירו רק לאונסו כמבואר בזבחים ק"ב עי"ש, ועיין מש"כ במנחת אשר דברים סימן מ"ג ודו"ק). ולפי"ז אפשר דכשם שמותר לו להרהר בדרך ארעי ה"ה דמותר לו לכתוב מה שעלה במחשבתו, ואף דמסתבר לחלק בין כתיבה להרהור, מ"מ אין פלא בדברים, ואפשר עוד דאף שאסור לו להוסיף לקח בת"ת מ"מ אינו מצווה להפסיד את מה שכבר למד, והלא אמרו חכמים (אבות ג' ח') "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומשו"ה אפשר דמותר לו לכתוב כדי שלא ישתכח ממנו.

 

 

›"דרך חיים תוכחות מוסר

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל"

(א' א').

"אלה הדברים אשר דבר משה וגו' וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד והלא הוא כתב את כל התורה כולה שנאמר ויכתוב משה את כל התורה הזאת (דברים לא ט') מה תלמוד לומר אלה הדברים מלמד שהיו דבר תוכחות"

(ספרי).

ספר זה רוב רובו דברי תוכחה ומוסר, וכבר הפליגו חכמי הדורות בסגולת הקריאה בחומש זה, עיין בפרי צדיק (פרשה זו) בשם היהודי הק' מפרישסחא שבכל יום ויום היה לומד במשנה תורה ואמר שחומש זה ספר מוסר הוא, ובספר זכרון זאת להרה"ק מלובלין כתב לפרש "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", כל מה שכתוב בספר זה מדבר אל כל אחד ואחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, וכל אחד מישרלא ימצא בו הנצרך אליו לפום דרגא דיליה. וכ"כ הנצי"ב בהעמק דבר בהקדמה לחומש דברים "המדקדק יפה בדברי המוסר שבזה הספר שיצא מפי משה רבינו ברוח קדשו ימצא כל איש לפי ערכו דבש וחלב עד שגם יהושע רבן של ישראל השקיף בזה הספר תמיד. ומזה יתבונן כל אחד לפי כחו וימצא דרך ישר להלוך נכחו לפי הליכות עולם לו, ואור זה הספר יהי נר לרגלו".

וכיון שכן עלינו להתבונן בתחילת הספר וללמוד ממנו את תורת התוכחה, נתבונן בדרכו של משה רבינו ונלמד ממנו על דמותו ודרכו של מוכיח בישראל. לא דבר קל הוא להיות מוכיח בישראל, וכבר אמר רבי אליעזר בן עזריה (ערכין ט"ז ע"ב) "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח". עבודת התוכחה חכמה היא ומלאכה היא ולא כל אחד יודע להוכיח, אך עוד אמרו שם "אמר ר' טרפון תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה", ולא ידענו האם הקולר תלוי בצואר העם שאינו מקבל תוכחה ומשו"כ אין מי שיודע להוכיח בדרך שהתוכחה תפול על אזנים כרויות, או שמא הקולר תלוי בצוארי המוכיחים שאינם יודעים להוכיח ומשו"כ אין בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמנם רש"י בערכין שם כתב "מי שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהיו פניו משתנין" הרי שאמר רבי אליעזר ב"ע שהוא תמה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כראוי בדרך כבוד, בחמלה וברחמים. אין הדבר תלוי אלא במוכיח עצמו.

שכך דרך התוכחה הראויה לא מתוך כעס והקפדה אלא באהבה בחמלה וברוך.

ראה נא בספרי (פרשה א') שם נשנו הדברים בסגנון אחר "אמר רבי טרפון העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחה אמר רבי עקיבא העבודה אם יש בדור הזה ידוע היאך מוכיחים אמר רבי יוחנן מעידני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר עלי רבי עקיבא לפני רבן גמליאל ביבנה שהייתי קובלני עליו והיה מקנתרו ויודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט' ח'). ומן הדברים האלה משמע שאמר רבי טרפון שאין בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ועל דבריו ענה רבי עקיבא דאין זה אלא משום שאין מי "שיודע היאך מוכיחים", וכן דרכו של רבי עקיבא בתוכחתו שהיה מוסיף אהבה כמבואר.

וכך משה רבינו אדון הנביאים כשבא להוכיח לישראל בספר זה, לא במקל חובלים הכה על קדקדם אלא ברמז ובמליצה פתח דבריו וכדברי רש"י (א' א') "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל", משום כבודן של ישראל לא דיבר אליהם אלא ברמז ובחידות, והוסיף להם אהבה יתירה בדברו אתם.

ולא זו בלבד אלא מנהג כפול נהג בהם, מצד אחד הוכיחם על חטאתם ועל פשעם, והזכיר את כל המקומות שבהם עברו על רצון ה', ומאידך עמד בשער כדי ללמד זכות על בני ישראל ולעורר עליהם רחמי שמים.

וכך אמרו חז"ל (דברים רבה א' ב') אמר הקב"ה, כביכול משה הוכיחנו אחר ישראל, והוכיח ישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם, להקב"ה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'", וכך מצינו בפרש"י (א' א') ודי זהב 'הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", מחד גיסא הוכיחן על מעשה העגל שעשו, ומאידך הבליע בדבריו למוד זכות שלא חטאו בעגל אלא בשביל רוב זהב שהיה להם.

וזה דרכם של גדולי ישראל צדיקי אמת בהוכיחן את צאן קדשים, כשושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא גם יחד, כך נהג הקנאי הגדול פנחס בן אלעזר בקנאו קנאת ה' צבאות בהרגו את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא נשיא שבט בישראל, ועשה פלילות עם קונו (סנהדרין פ"ב ע"ב) לעורר על ישראל רחמי שמים, מצד אחד קנא קנאות ה', ומאידך כל כונתו לכפר על בני ישראל, מלאכי השרת בקשו לדחפו (כמבואר שם בגמ') עד שאמר להם הקב"ה "הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה". ונראה בביאור הדברים, מלאכי השרת גם הם אינם בוחנים כליות ולב, הם חשבו שכל קנאותו ממדת הכעס ומשו"כ בקשו לדחפו, עד שהעיד עליו יודע תעלומות שאמנם קנאי בן קנאי הוא, אבל גם משיב חמה בן משיב חמה. וכבר הארכתי במקום אחר בביאור מעלתו של קנאת פנחס בדרך זה (עיין מנחת אשר במדבר מאמר "ויכפר על בני ישראל").

*     *     *

מה גדול זכותו של כל מי שמלמד זכות על בני ישראל ומה נשגבו דברי חז"ל בשבחן של גדולי עולם שמסרו נפשם ללמד זכות ולעורר רחמי שמים על ישראל.

ראה מה שאמרו (שמו"ר כי תשא פרשה מ"ג א') "ויחל משה כך פתח ר' תנחומא בר אבא (תהלים קו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, אמר ר' חמא בר חנינא הסניגור הטוב מסביר פנים בדין משה אחד משני סניגורין שעמדו ללמוד סניגוריא על ישראל והעמידו פנים כביכול כנגד הקדוש ברוך הוא, משה ודניאל, משה מנין שנאמר לולי משה בחירו וגו' דניאל מנין שנאמר (דניאל ט' ג') ואתנה את פני אל ה' האלקים לבקש וגו', אלו שני בני אדם שנתנו פניהם לנגד מדת הדין לבקש רחמים על ישראל ר' ברכיה אמר שתים אחת בשם רבינו ואחת בשם ר' שמואל בר נחמן רבינו אמר למה הדבר דומה למלך שהי הדן את בנו והיה הקטגור עומד ומקטרג מה עשה הפדגוג שן בן, כיון שראה אותו מתחיב דחף את את קטיגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד מבחוץ מה עשה משה עמד ודחף את השטן והוציאו לחוץ ועמד במקומו שנאמר (תהלים קו כג) עמד בפרץ לפניו עמד לו במקומו של פורץ, ר' שמואל בר נחמן אמר עמד בפרץ לפניו, דבר קשה משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחיבו נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו מה עשה סונתקדרו חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקדוש ברוך הוא עליהם בדין לחייבם שנאמר (דברים ט' יד) הרף ממני ואשמידם ולא עשה אלא בא לחתום גזר דינם שנאמר (שמות כב יט) זובח לאלקים יחרם מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקדוש ברוך הוא כדי להשיב חמתו וכו' מיד התחיל חוגר בתפלה, הוי ויחל משה את פני ה' אלקיו שעמד בקלות ראש לפני הקדוש ברוך הוא לבקש צרכן של ישראל הוי ויחל משה".

והדברים מבהילים, וגם שמחים ומאירים, זה רצון אבינו שבשמים שאף בחטא העגל שעליו אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"ב) עלובה כלה שמזנה תחת חופתה, ילמד משה סניגוריא עליהם, ויעורר עליהם רחמיו וחסדיו ית"ש, ובנין אב הוא זה לכל המוכיחים בשער שבכל דור ודור, לכל מטיפי המוסר והתוכחה שלצד התוכחה ילמדו גם זכותן של ישראל. וכפי שאמר הקב"ה למשה "הוכיחנו אחר ישראל, והוכיח את ישראל אחרי".

 

 

 

תגיות: