Bedikat chametz (5775)

מרן הגאב"ד שליט"א


הן שאלות רבות נשאלתי בפרטי הלכות בדיקת חמץ, בענין הזיקה שבין הבית למי שגר בו ולחילופין בזיקה שבין החמץ למי שחייב לבודקו. ובפירוט השאלות נעמוד על מהותן.

א. העובד במשרד ויש לו חדר משלו או עמדה משלו ולפעמים אוכל הוא שם חמץ משלו או משל בעל הבית, האם חייב העובד בבדיקת חמץ במקום המיוחד לו.

ב. תלמיד בישיבה, האם חייב הוא בבדיקת חמץ בחדרו.

ג. חייל בשירות קבע או סדיר האם חייב בבדיקת חמץ בחדרו בפנימיה.

ד. אורח המתארח בבית חבירו ואוכל מפתו, ובעה"ב אינו שומר מצוות ולא בדק, האם חייב האורח בבדיקת חמץ.

וכיוצא באלה שאלות רבות שיסודן שנים:

א. האם חייב אדם בבדיקת חמץ במקום המיוחד לו אף שאין לו כל קנין וזכות ממונית במקום זה, או שמא אינו חייב אלא שוכר בבית משום שקנה זכות שימוש בו.

ואת"ל דאף ללא כל קנין יש חיוב בדיקה כל שהמקום מיוחד לו, עדיין יש לעיין האם דוקא כאשר המקום מיוחד לו למגורים, או אף במקום שאינו מיוחד לו אלא שעות מסויימות לצורך עבודתו.

ב. האם חיוב הבדיקה רובץ על בעל החמץ ואין אדם חייב לבדוק אלא אחרי חמץ דידיה או שמא כל מקום שהוא רשותו של אדם ויש חשש שיש בו חמץ חייב בבדיקה.

ואפתח במאי דסיימנא. האם חייב אדם לבדוק אחרי חמץ שאיננו שלו.

הנה בכל עיקר חיוב בדיקת חמץ מצינו בראשונים שתי דרכים. רש"י כתב בריש פסחים דבודקין את החמץ כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. והתוס' דחו דבריו דהלא הבודק צריך שיבטל כמבואר בגמ' (פסחים ו' ע"ב) ומשביטל חמצו שוב אינו עובר בבל יראה ואין הבדיקה כדי שלא יעבור בב"י.

והתוס' כתבו דכל חובת הבדיקה אינה אלא כדי שלא יבא לאכול, וכך כתבו רוב רבותינו הראשונים. אמנם יש מן הראשונים שכתבו ליישב פרש"י. הר"ן כתב דחששו חכמים שמא לא יבטל בלב שלם ויעבור בב"י ומשו"כ תיקנו שחייב לבדוק ולבער. הרע"ב לעומתו כתב דחיישינן שמא ימלך על הביטול באמצע ימי החג ויעבור בב"י, ומשו"כ תיקנו חובת הבדיקה והביעור.

אמנם במנח"א (סימן ח') הארכתי בזה, ושם הבאתי מדברי שו"ע הרב (סימן תל"ד סעיף ז') דאף לשיטת התוס' שחובת הבדיקה אינה אלא כדי שלא יבא לאכול חמץ בפסח, מ"מ תיקנו בל יראה דרבנן, וכל שלא בדק חמצו עובר בב"י מדרבנן, עי"ש.

ולכאורה שאלה דידן תלויה בשתי דרכים אלה. דאם חובת הבדיקה כדי שלא יבא לעבור על בל יראה אין מצוות בדיקה אלא בחמץ דידיה שעובר עליו בב"י, אבל אם חובת הבדיקה משום החשש שיבא לאכול, כל שיש חמץ ברשותו חייב לבדוק ולבער מרשותו.

אך יש מן האחרונים שנקטו שעובר אדם גם על חמצן של אחרים שברשותו וכמובא במנחת אשר (פסחים סימן ט'), אך לפשטות הדברים אין אדם עובר על חמץ חבירו, עי"ש.

וכיוצא בזה יש לדון גם לגבי השאלה הראשונה הנ"ל, דאם חובת הבדיקה משום בל יראה היא, כל שאין החמץ ברשותו ואינו עובר עליו בב"י, אין עליו חובת בדיקה. אבל אם חובת הבדיקה מחשש אכילה, כל שהמקום מיוחד לו והוא שוהה בו באופן קבוע מצוה עליו לבודקו מחמץ.

אך באמת נראה דלא הא בהא תלי', ויש מקום גדול לומר דאף אם חובת הבדיקה כדי שלא יעבור בב"י וב"י וכשיטת רש"י חייב אף ברשות שאין לו בו קנין ואף בחמץ שאינו שלו, וכל זאת לפי יסוד גדול שכתבתי במנח"א (שם).

ויסוד הדבר מה שביארתי שם דלאו דבל יראה וב"י אינו תלוי בבעלות על החמץ ולא בבעלות על הרשות שהחמץ נמצא בו, אלא בגדר מחודש שלא מצינו לו חבר, והוא מה שהחמץ מצוי בידו.

וגדר מחודש זה יש בו שילוב ומשמעות בשני התחומים גם יחד.

דמחד גיסא אמרו (פסחים ה' ע"ב) דעובר מה"ת בב"י על חמץ של גוי שקיבל עליו אחריות משום דהוי מצוי בידו. הרי דאף שאין לו שום בעלות בחמץ זה עובר עליו מה"ת כיון שהוא מצוי בידו.

ומאידך אמרו (שם ו' מ"א) דאין האדם עובר על חמצו שנמצא בבית שהשכיר לאחרים כיון שאינו מצוי בידו. ואף דשכירות לא קניא והבית של המשכיר הוא, מ"מ אינו מצוי בידו ומשו"כ אינו עובר עליו.

וגדר זה למדו חז"ל מלשינא דקרא "לא ימצא בבתיכם". ויש בו להקל ולהחמיר. דמחד אמרו שעובר מה"ת אף בחמץ שאינו שלו כיון שהוא מצוי בידו, הרי לן להחמיר. ומאידך גיסא אמרו שאינו עובר אף על חמץ שלו שנמצא בבית שלו כל שאינו מצוי בידו, וכגון בבית המושכר לאחרים הרי לן להקל.

וכיוצא בזה הבאתי שם שאין אדם עובר מה"ת בחמץ שבביתו אם שוהה הוא במדינת הים, דאף בזה הוי כאינו מצוי בידו, עי"ש.

ולפי"ז יש מקום גדול לומר דכל שהוא גר בבית ברשות והוא אוכל מן הפת ברשות אף שאין הבית שלו ואין הפת שלו מ"מ הוי מצוי בידו ועובר בב"י מה"ת.

ונחזה אנן.

הנה כתב בשלחן ערוך הגרש"ז (סימן תל"ב ס"ח):

"חובת הבדיקה היא על בעה"ב אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל (אלא אם כן אין האיש בביתו כמ"ש סי' תל"ו) כיון שאין החמץ שלהם".

ובדרכו כתב עוד (סימן תל"ו ס"ג):

"ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק אף על פי כן חייבים הם לבדוק אפילו אותן חדרים שלא הכניסו בהם חמץ אחר יציאת בעה"ב מביתו ואפילו אותן החדרים שהם לא יכנסו בהם בפסח כלל ולא יבואו לאכול מהחמץ שבתוכם דכיון שבעה"ב נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו שכל ישראל ערבים זה בזה".

הרי לן שיטתו דרק בעל הבית עובר בב"י על חמץ שבביתו, ורק עליו מוטלת חובת הבדיקה ושאר בני הבית אינם חייבים לבדוק כלל כיון שאין החמץ שלהם, ורק משום ערבות עליהם לבדוק.

ודבריו חידוש, דאף אם נניח שאין ב"י וב"י אלא בחמץ שבבעלותו ממש, ואין די במה שיש לאדם רשות גמורה לגור בבית כבתוך שלו ולאכול את החמץ כשלו לחייבו בב"י, וכל גדר מצוי בידו אינו אלא לחייב את מי שהחמץ באחריותו ואין בכלל אלא מה שבפרט, עדיין היה נראה דכיון דחובת הבדיקה מחשש שמא יבא לאכול, כיצד לא נחשוש שבני הבית האוכלים כל השנה כולה מן החמץ שבבית יבואו לאכול אף בפסח.

וע"כ דס"ל לשוע"ה דלא אזלינן בזה בתר טעמא וכל שאינו עובר בב"י דאורייתא אין בו חיוב בדיקה מדרבנן, והדברים חידוש.

ובמגן האלף (סימן תל"ו סק"י) פשיטא ליה דאשתו חייבת לבדוק מצד עצמה כיון שהיא גרה בבית ולא גרע משוכר, עי"ש. ופשוט הדבר לשיטתו דה"ה לשאר בני הבית דכל שגר בבית ואוכל בו מוטל עליו לבדוק.

ודעת המגן האלף דחיוב השוכר לא משום קנינו הוא אלא משום גר בבית וברשותיה קיימא וכלשון הגמ' לגבי שוכר (פסחים ד' ע"ב).

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רצ"א) דן לגבי בן הסמוך על שולחן אביו אך יש לו חדרים מיוחדים לו ואוכל בחדריו הוא ממאכלי אביו, אם חייב לבדוק חמץ בחדרים המיוחדים לו.

ופלפל באריכות במי שמזמין חבירו לאכול אצלו האם השיריים לאורח או לבעה"ב, ומ"מ פשיטא ליה דאם אין החמץ שייך לבן אין עליו חובת בדיקה, ולכן כתב במסקנת דבריו שכמה ימים לפני הפסח יקנה האב לבנו את כל החמץ שבחדיו, ובדרך זו יוכל הבן לבדוק בברכה ולצאת מידי כל ספק, עי"ש.

ובכל דבריו לא דן כלל האם יש חיוב על הבן לבדוק בחדריו, מצד דלכאורה אין לו בהם כל זכות ממונית, אך אפשר שהיה מדובר בבן ששילם דמי שכירות ואין הדברים מבוררים בתשובה.

ולענ"ד נראה עיקר בזה דכל השרוי בבית ואוכל מן הפת כדרך הבעלים בשלהם חייב לבדוק ואף עובר בב"י דאורייתא ואין הדבר תלוי בקנין כנ"ל, וכשיטת המגן האלף לגבי אשה, וכך גם בנידון דמהרש"ם.

ועיין באחיעזר (ח"ג סימן ב') שהקשה בהמוצא חמץ בביתו ביו"ט וכי למה לא יפקיר ביתו ויצא מידי חיוב בל יראה, וכתב דכל שהוא גר בבית ונוהג בו כבתוך שלו עובר עליו בב"י. ואכן נראה ברור כדבריו. ועי"ש במנח"א (סימן ט').

ויתירא מזו כתב החזו"א (או"ח סימן קכ"ד ריש דף ו' ע"א) דאף בחמצו הנמצא בסימטא עובר מה"ת, דכשם שהסימטא הוי כרשותו לענין קנין חצר הוא הדין דעובר בו בבל יראה, ולענ"ד הדברים חידוש.

אמנם מאידך גיסא נראה דהגר במקום שאין בו כל קביעות כגון חולה בבית חולים, אין עליו כל חיוב בדיקה. דכיון שאינו שוהה שם ברצונו. ואף במי שמאושפז זמן ממושך עצם שהייה זו מעצם טבעה ארעית היא ואין החולה גר בבית החולים אלא שוהה בו לזמן, משו"כ אין חובת הבדיקה רובצת עליו.

וכך גם בחייל בצבא. דאם מדובר בקצין שיש לו מגורי קבע חייב בבדיקה אבל אם מדובר בחייל שעובר ממקום למקום ולפעמים מעבירים אותו מחדר לחדר אין חובת הבדיקה רובצת עליו אלא על מפקד הבסיס ושלטונות הצבא.

וכך גם לגבי בחורי ישיבה, אם חדרי המגורים קבועים ואין זה מצוי שיעבירו בחור מחדר לחדר עליו לבדוק את חדרו, אך אם מצוי הדבר שהמשגיח מעביר תלמידים מחדר לחדר ללא הסכמתם אין עליהם חובת בדיקה. (אמנם ברוב הישיבות נהוג שמוכרים את הפנימיה לגוי בפסח וממילא פטורים מן הבדיקה).

וראיתי בהליכות שלמה מועדים (ח"ב עמוד קי"ד) שאכן כתב דבחורי ישיבה חייבים לבדוק בחדרם ואף יברכו על הבדיקה. ולעומתו כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א סימן רפ"ז) דאם התלמידים משלמים שכר דינם כשוכרים וחייבים לבדוק אבל אם אין משלמים שכר לימוד פטורים הם מן הבדיקה.

ולענ"ד אין זה תלוי בשכר כלל ואף אם תלמיד משלם שכר לימוד אין זה ענין כלל לשכירות בתים ואין הישיבה דומה לבית מלון ואין שכר הלימוד ענין כלל לשכירות החדר.

אך לענ"ד בלאו האי טעמא חייב לבדוק כמבואר.

ואסיר בבית הכלא כיון שהאסירים אחראים על הסדר והנקיון בחדרם ובדרך כלל הם שוהים בחדר אחד כל זמן שהותם בכלא, נראה דיש עליהם לבדוק חמץ בחדר.

ב

והנה השוהה בבית שיש בו חמץ שנמכר לגוי אך לא עשו מחיצה לחמץ זה נחלקו אם יש בו חיוב בדיקה.

הב"ח (סימן ת"מ ג') נקט דאין עליו כל חיוב בדיקה אלא שצריך לשים את החמץ המכור מאחורי מחיצה. אך הפמ"ג (שם א"א סק"א) תלה שאלה זו בשני הטעמים שבראשונים בעיקר החיוב בבדיקת חמץ, דאם משום בל יראה הוא פטור בחמץ נכרי, ואם משום שלא יבא לאכול חייב.

ומלשון הר"ן (א' ע"ב) משמע לכאורה דחייב לבדוק כה"ג וז"ל:

"והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור דהא אמרינן לקמן (ו' ע"א) וחמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה י' וכיון שכן בעיין אי הוי מקח טעות".

והרי כל הסברא דהוי מקח טעות אינו אלא משום חובת הבדיקה הרובץ על השוכר, הרי לן שגם בחמץ של נכרי חובה לבדוק אחריו.

ועדיין צ"ע.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

הנה פסוק אחד יש בסדר הגדה של פסח שחוזר על עצמו ארבעה פעמים בסדר ההגדה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". בתשובתנו לשאלת הרשע אומרים אנו "בעבור זה עשה ה' לי" לי ולא לו! הוא גם שאנו אומרים לשאינו יודע לשאול בהיעדר שאלה מצדו. מפסוק זה למדנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים, והוא המקור שאנו מצווים לספר ביציאת מצרים בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו. בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. וכאשר אמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים שוב מתבססים אנו על הפסוק הזה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

ובהכרח יש בפסוק זה מסר מרכזי בעבודת הלילה ויסוד גדול במצות סיפור יציאת מצרים.

ואכן כן, דכבר ביארנו פעמים רבות שזכירת יציאת מצרים וסיפורה צריכים להביא אותנו לידי קבלת עול מלכות שמים, ומקרא מלא דבר הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ה נ"ה) וכן אמרו חז"ל בפסיקתא זוטרתא דברים פרשת האזינו "ועל עבדיו יתנחם, אלו ישראל שלקחתי ממצרים להיות לי לעבדים", ועינינו הרואות, דמכל פסוקי התורה שיש בהם זכירת יציאת מצרים בחרו אנשי כנסת הגדולה פסוק אחד שבו נקיים את מצות הזכירה כל יום ערב ובוקר "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים".

וכבר הבאתי (עיין בגדש"פ מנחת אשר) את מה שנחלקו הראשונים בביאור הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג ח'), דהלא מבואר בגמ' (פסחים קט"ז ע"ב) בעבור זה, בעבור מצה ומרור. אך נחלקו הראשונים בביאור הדברים. הרמב"ן והרס"ג פירשו כונת הכתוב כאילו נאמר "זה בעבור" כלומר מצה ומרור שאנו אוכלים בשביל שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, אך רש"י מיאן בפירוש זה וכתב כדרכו לפי פשוטו של מקרא "בעבור זה, כדי שאקיים מצוותיו". זה תכלית יציאת מצרים, כדי שנקבל עול מלכותו, נשמור מצוותיו ונקיים אותן.

ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים, והוא זה שצריך לקבל עול מלכות שמים, להיות עבד נאמן לה' בקיום מצוותיו, חקיו ומשפטיו. ומשום כך אמרו "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", שהרי זה תכלית סיפור יציאת מצרים, לאכול את המצה ואת המרור לקיים מצוותיו ולדבקה בו.

כל ארבעת הבנים באים ומתישבים מסביב לשלחן ליל הסדר, כולם נהנים לשמוע ספורי יציאת מצרים, אך רק אחד מהם, הבן החכם מבין את תמצית הענין, הוא מבקש לדעת מה הן המצוות שעלינו לקיים, מה העדות החקים והמשפטים. הבן הרשע לעומתו אינו רוצה לדעת ואינו רוצה לשמוע, "מה העבודה הזאת לכם, מה הטרחה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" (ירושלמי פסחים ע' ע"ב), וזה שאנו אומרים לו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" הלא לא יצאנו ממצרים אלא "בעבור זה" כדי לקיים מצוותיו, ואם אינו חפץ בקיום המצוות והם עליו לעול ולטורח לא היה נגאל ועדיין היה עבד לפרעה במצרים, "לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל".

וכאשר ישב לו אותו הבן שאינו יודע לשאול, וגם לא יבין את אשר נספר לו לאשורו, גם לו נאמר "בעבור זה עשה ה' לי", אף אם לא יבין את עומק משמעותה של יציאת מצרים, מ"מ נחנכו לקיום המצוות שכן הם תכלית יציאת מצרים, שהרי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.