Burial and embalming (5778)

מרן הגאב"ד שליט"א


"וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה" (נ' י"ג).

א
ביסוד מצות הקבורה
הנה מקור מצות הקבורה מצינו בסנהדרין (מ"ו ע"ב) דהוי אמינא ללמוד מאבות, ודחו דלמא מנהגא ואף מהקב"ה שקבר את משה אין ללמוד דדילמא לא לשנות ממנהג, אלא למדו מצוה זו מהכתוב לגבי הרוגי בי"ד "כי קבור תקברנו" וכ"ה ברמב"ם (פרק י"ב הלכה א' מאבל), ובסהמ"צ (עשין רל"א), וכ"ה בחינוך (תקל"ז) וברמב"ן (שורש א'). אבל היראים (מצוה רנ"ב) כתב מצוה זו רק בנתלין וכ"ה ברס"ג וברדב"ז (ח"א סי' שי"א), ונראה מדבריהם דקרא אינו אלא אסמכתא וכלשון חז"ל בסנהדרין שם רמז לקבורה מה"ת. וגם בל"ת ד"לא תלין" נחלקו האחרונים דעת שו"ת חת"ס (יו"ד סי' של"ח) דהוי מה"ת ומהר"צ חיות בספר דרכי הוראה (סי' ג') כתב דהוי מדרבנן וכ"כ בשו"ת חות יאיר (סי' קל"ט) והוכיח כן מחו"מ (סי' ק"ז סעיף ב') דמעכבין קבורה עד שישלמו חובות האב ואם היה חיוב דאורייתא אין להבין הלכה זו עי"ש.
ונראה דיש ג' דינים במצות קבורה, א' מצוה על הקרובים וזה דין טומאת כהנים כדי לעשות צרכי המת ע"י קרוביו ודין זה מבואר ברמב"ם (פ"ב מאבל). ב' כשאין קרובים או כשלא רצו לקיים מצותן מצוה על כל ישראל מ"קבר תקברנו" והלכה זו מבוארת ברמב"ם (פי"ב מאבל). ג' להרבות בכבוד המת בכל עניניו וזה מדברי סופרים (פי"ד שם).
אך יש לתמוה, דהרמב"ם סתר דבריו, דהלא (פי"ד ה"א מאבל) כתב דקבורה הוי מצות עשה של דבריהם וכ"כ (שרש א') דהוי כמו ביקור חולים ונחום אבלים, וכבר תמה עליו הרמב"ן שם וכתב דהוי מצות עשה של תורה, ובלב שמח תירץ דעל הקרובים יש מצוה מדאורייתא ועל כל אדם מדברי סופרים, אך אין זה משמע בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ובפי"ב, וע"ע במרגניתא טבא ובנמוקי מהרא"י שכתבו ליישב בדוחק.
ואפשר בזה, דהנה הרמב"ן בתורת האדם והר"ן בחידושיו בסנהדרין שם כתבו רמז לקבורה מן התורה מנין "כלומר קבורת קרקע", הרי דנקטו דמה"ת צריך לקבור דוקא בקרקע, אך בדעת הרמב"ם אפשר דמה"ת אסור שיהא המת מונח כדומן על פני השדה אך אין מצוה מה"ת לקוברו דוקא בקרקע ומצות הקבורה בקרקע מדרבנן הוא, ומדוייק לפי"ז דבסהמ"צ ובפי"ב כתב דמה"ת צריך לקבור אבל בפי"ד כתב דלחפור ולקבור הוי מדבריהם, ומה מאוד שמחתי כשראיתי בקהלת יעקב למהר"י אלגאזי (אות ק' סי' רפ"ד) שכתב בדעת הרמב"ם דאף דמה"ת מצוה לקוברו אפשר בארון ומדרבנן צריך לקוברו בקרקע דוקא עי"ש.
והנה בשו"ת מחנה חיים (יו"ד חלק ג' סי' מ"ב) דן בא' הנוסע בין הנכרים לצרכי מסחר ומזדהה כגוי ופוחד שמא ימות ויקבר בבית קברות נכרי ושאל אם נכון שישאיר צוואה שישרפוהו, ואחרי תוכחה מגולה דהחי את חייו כגוי סופו שיקבר כגוי, האריך בהלכה והסיק דנכון טפי להשרף ולא להקבר בין הגוים דאם מת במקום שאין יהודים אף אחד לא מצווה בקבורתו ואין בזה ביטול מצוה כאשר ישרפו את גופתו, וזה חידוש גדול, ומצאנו כעין שאלה זו בשו"ת אגרות משה (ח"ח יו"ד סי' נ"ו) ונטה לומר דעדיף ליקבר בין הנכרים ולא להשרף וכתב דשלא כדין עשו בנים שהוציאו אביהם מקברו בביה"ק נכרי ושרפו את גופו עי"ש.
ב
אין קוברין רשע אצל צדיק
רבינו בחיי בפרשתנו (מ"ז ל') ביאר דאין קוברין רשע אצל צדיק ולכן ביקש יעקב מיוסף להעלות את עצמותיו ממצרים, ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שמ"א) שכתב דאיסור דאורייתא הוא לקבור רשע אצל צדיק עי"ש.
והנה בשו"ת מחנה חיים (חו"מ חלק ב' סי' מ"ז) כתב לגבי צדיק שחברה קדישא שיחדו את בני משפחתו לקוברו אצל רשע בקצה השדה כדי להעלות את מחיר החלקות ורב העיר צעק ככרוכיא ומחה כנגדם, והמחנ"ח פסק שלא להוציא את הצדיק מקברו כיון שכבר עברו י"ב חודש מאז שנקברו שכניו הרשעים שהוא משפט הרשעים בגיהנם, ואף דמ"מ אינו נעשה צדיק, לאו מינו אינו מחריב בו עי"ש. ויש להעיר דבספרי הקודש איתא דלפעמים עוברים שנים רבות עד שמגיע לגיהנם, וכל זמן שלא הגיע לגיהנם אינו מתכפר לו בי"ב חודש, ובעיקר הדבר נראה דהכל תלוי במעלת האדם בחייו ולא במעלתו לאחר מותו דאל"כ הרי גם מיתה וקבורה מכפרים (אם עשה תשובה והתודה, כמבואר ברמב"ם ריש הל' תשובה) ולמה אין קוברין צדיק אצל רשע וע"כ דאין הדבר תלוי אלא אם היה רשע בחייו, ומה שדייק מלשון הגמ' אין קוברין רשע אצל צדיק (סנהדרין מ"ו ע"ב) ולא להיפך צדיק אצל רשע אינו דיוק דרשעים ירצו להיות אצל צדיק ולא להיפך. (ועיין יש"ש יבמות פ"ג סי' ט"ז דבאמת יש חשש וסכנה לרשע להיות קבור אצל צדיק ולא מעלה וז"ל "מה שנוהגים העשירים לקנות מקום חשוב לקברו כדי להיות שוכבים אצל צדיק לפי הסברא יצא שכרן בהפסדן כי אולי אינם ראויים לכך ויענשו, כי רע וצר לצדיק שישכב רשע אצלו").
אמנם בשו"ת חת"ס הנ"ל משמע כהבנת המח"ח דאין הדבר תלוי אם היה רשע בחייו אלא בשעה שאנו דנים אם להוציאו, עי"ש היטב ודו"ק.
ג
בעלות על מקום הקבורה
בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' של"א) למד משדה עפרון דאדם צריך להיות קבור בחלקה שלו (ואם נקבר בשל אחרים אם יש להעבירו עיין ירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ד) דמותר לפנותו אפילו ממקום מכובד לבזוי כדי שיהא קבור בתוך שלו וערב הוא לאדם שהוא ינוח אצל אבותיו וע"ע בסנהדרין (מ"ז ע"ב) "קבר הנמצא מותר לפנותו" וברש"י שם שלא יהא קבור בגזילה עי"ש, ועיין ברכי יוסף (יו"ד סי' שס"ג), אמרי אש (יו"ד סי' קי"ח) אג"מ (יו"ד חלק א' סי' ר"מ), ובשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (יו"ד סי' ת"ו) מבואר שנחלקו גדולי אשכנז אם ראוי לסמוך על חוזה חכירה בחלקת קבורה, אך בשו"ת מחנה חיים אהע"ז (חלק ג' סי' ע"ח) טען שאין בחלקת קבורה גדר קנין כלל דמת אין לו קנין, ודמי החברה קדישא בשביל ההסכמה והשירות בלבד הם ולכן אין להוציא אדם שנקבר בקבר שאינו שלו, אמנם ידועים דברי הרשב"א בשו"ת (חלק א' סי' שע"ח) דמת יש לו זכיה למה שנצרך לו אך במהר"ח אור זרוע (סי' ק"ס) כתב דאין למת קנין וכן כתב במחנ"א (זכיה ומתנה סי' ל"א) ועיין ב"ח (חו"מ סי' רע"ה) דמת זוכה בקנין ד' אמות במה שצריך לו, ומ"מ נראה דלכו"ע יש לו קנין בקברו דזה עיקר קנינו וחפצו כמבואר, ובמק"א כתבתי תשובה בענין סכסוך בין חב"ק ליורשי אדם שקנה חלקה ובסוף נקבר במקום אחר אם יורשיו יורשים את חלקת הקבורה שלא נקבר בה ואכמ"ל.
ד
כתב רש"י (בראשית נ' ה') שנטל יעקב כל כסף וזהב שנטל מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשיו "טול זה בשביל חלקך במערה". ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שכ"ט - ש"ל) העיר דלמה גינו חז"ל את עפרון שביקש ד' מאות שקל כסף מאברהם בשביל מערת המכפלה ולא גינו את עשו שנטל מיעקב כרי מלא כסף וזהב בשביל חלקתו, וביאר דאחר שנקברו במערה צדיקי יסוד עולם אברהם ויצחק והאמהות עלה ערכו לאין ערוך, והוכיח מזה דאף שאין ראוי לחברה קדישא לדרוש סכום גדול בשביל חלקת קבורה אבל בחלקות הקרובות למקום מנוחת הצדיקים מותר להפריז עי"ש, והנה אף דמילתא דמסתברא הוא, בודאי אין ראי' מפרשתנו דבעפרון לא מצאו פגם גדול מזה באותה שעה, אבל עשו היה רשע גמור ורוצח לפני שמכר חלקו ליעקב ויש בכלל מאתיים מנה.
ובגוף העניין עיין עוד בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ב' ח"א סי' כ') באמרי אש (יו"ד סי' ק"ט) ובית שלמה (יו"ד סי' רכ"ז).
ה
ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו (נ' א')
ויש לתמוה לכאורה דהלא אסור לנשק מת כמ"ש בצואת ר' יהודה החסיד סעיף ד' ובספר חסידים (אות רל"ו) ואיך נשק יוסף ליעקב, והנה באוה"ח כתב דאסור לנשק מת דטומאתו בוקעת ועולה אך יוסף נשק ליעקב כיון שלא מת אלא היה כישן ונרדם כמו שאמרו חכמים בתענית (ה' ע"ב) "יעקב אבינו לא מת", אך עדיין קשה מירושלמי שבת (פ"י ה"ז) דר' יהושע נשק לר"א בן הורקנוס לאחר מותו, וכן ר' ישמעאל כה"ג נשק לראשו של רשב"ג לאחר שנהרג ע"י מלכות הרשעה כמבואר במדרש אלה אזכרה ומכל אלה חזינן לכאורה שכך נהגו גדולי התנאים, והנה החיד"א בספר דבש לפי (מערכת נ' אות כ"ד) כתב דלאביו ולאמו מותר לנשק ולכן נשק יוסף את יעקב אך מדברי חז"ל חזינן שכך נהגו אף כלפי אחרים וקשה כנ"ל. ונראה מזה ראיה למש"כ הפתחי תשובה (יו"ד סי' שצ"ד ס"ק א') דרק לבנו ובתו אסור ולא לאחרים עי"ש. ועיין צרור המור בפרשתנו (נ' א') בשם המדרש דמצוה לנשק מת בפטירתו, ובמדרש הגדול כתב שהוא "נשיקה של פרידה", ובמדרש שכל טוב כתב דמותר לנשק מת ורק לאחר קבורה אסור והדברים חידוש.
ו
ויחנטו הרופאים את ישראל (נ' ב')
עיין תוי"ט במשנה פסחים (נ"ו ע"א) דזה היה הדרך בימיהם לחנוט מלכים וכמו דמצינו ביעקב וב"ליקוטים" שם תמה עליו וכתב דאין ראיה מיעקב שלא מת כמבואר, והנה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קס"ט) כתב דאין המת מרגיש באיזמל ותמהו עליו משבת (י"ג ע"ב) שם אמרו "קשה רימה למת כמחט בבשר החי" וברדב"ז (ח"א סי' שפ"ד) יישב דבריו ובתו"ד כתב דהרשב"א הוכיח שיטתו מיוסף שחנט את יעקב ואם היה בזה צער או בזיון לא היה עושה כן עיי"ש.
ז
ויאמר השבעה לי וישבע לו (מ"ז ל"א)
צ"ע דהוי נשבע לקיים את המצוה שאינו חל כמבואר שבועות (כ"ז ע"א), ולשי' הר"ן בנדרים (ח' ע"א) דיש לאו ומלקות בנשבע על המצוות ורק מקרבן פטור ניחא, ויש לומר עוד ע"פ דברי הרמב"ם (פ"ה הט"ז מהל' שבועות) דאין בו שבועת ביטוי אבל יש בו שבועת שוא, אך הרדב"ז הסיק שם דרק בנשבע לבטל את המצוה יש שבועת שוא ולא בנשבע לקיים, אך בהגהות הרש"ש הבין שגם בלקיים כתב כן עי"ש היטב.
וי"ל עוד עפ"י דברי הרמב"ן עה"ת דכל כונת השבועה היתה שיוסף יוכל לומר לפרעה "אבי השביעני", ולפי"ז אפשר דבאמת לא חלה השבועה, אך הרמב"ן כתב עוד דבאמת השביע את יוסף כדי לחייבו. ונראה עוד עפ"י מה שאמרו שרי לאיניש לזרוזי נפשיה כמבואר בנדרים שם וזה היה כונת יעקב, לזרז את יוסף ביותר, ועיין מש"כ בקצות חחושן (סי' רע"ג סק"ה) דאף דלא חלה השבועה כיון דנשבע לקיים את המצוה יש בו חומרא עי"ש, והארכתי בזה במקום אחר.
אמנם באמת נראה עיקר דכיון דלא היו מצווים שפיר חלה השבועה אף שקיימו את כל התורה דמ"מ לא היה מושבע ועומד כל זמן שלא נצטוו, וא"כ באופן שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה באמת חלה שבועה אף על דבר מצוה שעתידין להיות מצווים בה.
ח
וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים (נ' כ"ו)
הנה צריך עיון איך ביטלו מצות קבורה דהלא אין קבורה אלא בקרקע ולא בארון, ולעיל נתבאר שיטת הרמב"ן והר"ן דמה"ת צריך לקבור בקרקע (ולהרמב"ם אפשר דאין זה אלא מדרבנן ומה"ת אפשר גם בארון כמבואר), אמנם בבעל הטורים כתב שעשו כן כדי שיהא מזומן בידם להעלותו לארץ כבקשתו ועדין קשה דבכל יום ויום הוי ביטול מצות עשה, וראיתי בספר נפש חיים למהר"ח פלאג'י (מערכת א' אות צ"ב) בשם המקובלים "שכל מי שלא פגם בריתו צריך לקוברו בארון עצמו שאין לו צורך שיגע גופו לארץ וראיה מיוסף שלא פגם בריתו כתיב ויישם בארון" עכ"ל, ומקורו בזוה"ק פר' ויקהל עי"ש וע"ע בערוך השלחן (יו"ד שס"ב ס"ג) שרמז לטעם של חכמי האמת עי"ש.
הרחמן הוא יזכנו לתחיית המתים ובלע המות לנצח בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

משם רועה אבן ישראל
"ויחל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט ל"ג).
"אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה' ע"ב). ופירש רש"י שם "ודחנטו חנטייא, נדמה להם שמת אבל חי היה".
דברי רבי יוחנן נעלמים ונשגבים, ספדנייא ספדו וחנטייא חנטו וקבריא קברו, כסבורים היו שמת, אך לא היא, יעקב אבינו חי וקיים. אמנם אפשר להספיד את החי, אך איך אפשר לחנוט את החי ולקוברו? ובמהרש"א שם פירש, דאמנם יעקב אבינו מת מיתת הגוף אבל לא מיתת הנפש, נפשו של יעקב חיה וקיימת, עדיין חי הוא חיי הנפש, חיי הנצח, בנפשו של יעקב לא נאמרה מיתה, יעקב אבינו ע"ה זכה שתהיה מטתו שלמה, כל י"ב בניו כולם זרע ברך ה' הולכים בדרכו דרך ה' ומפיצים את אורו הגדול, הולכים הם במסילה העולה בית א-ל, ועל זה אמרו "יעקב אבינו לא מת". [ועיין ב"ב קט"ז ע"א "דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ועיין עוד רש"י (בראשית י"ח י"ט)].
  
"מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" [בראשית מ"ט כ"ד] ופרש"י "משם רועה אבן ישראל אבן נוטריקון, אב ובן אבהן ובנן יעקב ובניו".
משם רועה אבן ישראל, שלשלת הדורות כולם מאב לבנו "מידי אביר יעקב", בזכות יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה הוא הוא הנותן שלא תינתק שלשלת הזהב גם מבניו ובני בניו.
והנה יעקב אבינו טרם הסתלקותו מהעולם מכנס את בניו ומקבצם כולם יחד. "ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואמרו חז"ל:
"ביקש יעקב אבינו לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (פסחים נ"ו ע"א).
יעקב אבינו כשרואה שנסתלקה ממנו שכינה חושד בבניו שבטי יה שמא יש בליבם על הקב"ה שמא אין אמונתם שלמה, ושומה עלינו להבין מדוע יעקב אבינו חושדם דוקא בפגם חמור זה, פגם של עבודה זרה, שאין אמונתם שלמה, הלא דבר הוא?
וביאור הדברים נראה ע"פ מה דאיתא בזוהר [סוף פרשת בהר] דאדם הראשון פגם בחטאו (באופן מן האופנים לפי מדרגתו הנשגבה) בג' עבירות חמורות שבתורה, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכעין זה אמרו בסנהדרין ל"ח ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, ועוד אמרו שם מושך בערלתו היה. ובמדרש תנחומא פר' מסעי אות י"א איתא דאדה"ר ע"י שהביא מיתה לעולם היה צריך למות מיד, אלא שהקב"ה חס עליו ודנו כדין רוצח בשגגה שחייב גלות, ולכן גרשו מגן עדן, הרי שאדם הראשון פגם בג' עבירות החמורות שבתורה שדינם יהרוג ואל יעבור (והדברים נעלמים ונסתרים ואין לנו עסק בנסתרות, ועיין מש"כ ברבינו חננאל בסנהדרין שם), ועל האבות הקדושים הוטל לתקן ג' פגמים אלו.
ובזוהר הקדוש מבואר שם דדרך תיקונם של אברהם ויצחק היה כדרך צורפי הזהב, המבדילים ומפרישים מתוך הזהב כל סיג וכל פסולת, עד אשר נשאר זהב טהור מזוקק שבעתיים.
אברהם אבינו היה עליו לתקן את הפגם דגילוי עריות, על כן הופרש והובדל מזרע אברהם ישמעאל שהיה שטוף בזימה, עד אשר נשאר יצחק לבדו טהור כזהב המזוקק.
יצחק אבינו הוטל עליו לתקן את הפגם דשפיכות דמים על כן הובדל עשיו מזרעו שהיה רוצח ושופך דמים "איש ציד איש שדה", ובכך תיקן עון שפיכות דמים.
על כן חרד יעקב אבינו חרדה גדולה כשראה שנסתלקה ממנו שכינה, שמא חס ושלום יש במטתו פסול, שמא מי מבניו אין אמונתו שלמה ויהיה עליו להבדילו ולהפרישו מכרם ה' צבאות לתקן פגם עבודה זרה, היחידה מג' עבירות שעדיין לא באה על תיקונה ע"י אבותיו הגדולים, ובלב כבד שאל הוא את בניו שמא יש בלבכם על הקב"ה, ענו לו בניו ואמרו "שמע ישראל ה"א ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כולנו שלמים באמונתנו, אל לך לחשוש, לא נמצא פסול בזרעך, מיד "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והדברים מפורשים בתרגום ירושלמי (בראשית מ"ט א'):
"וקרא אבונן יעקב לבנוי ואמר להון, אתכנשו ואתני לכון קיצא גניזא... סברין דהוא גלי להון סדרי ברכתא ונחמא ואתכסי מיניה, ענא אבוהון יעקב ואמר להון: אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשיו אחי, ואנא דחיל דלא יהא ביניכון גבר ליבה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אחרנין. ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין: שמע מינן ישראל אבונון ה' אלוקינו ה' אחד. ענא יעקב אבונון ואמר: יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".
ולבי אומר לי, דהטעם שזכה יעקב אבינו לתקן את הפגם החמור דע"ז בלי שהוצרך להפריש ולהבדיל אי מי מזרעו, וזכה למה שלא זכו אבותיו, ע"פ המבואר בזוהר (ח"א קמ"ו ע"ב) "על שלשה דברים העולם עומד, התורה - דא יעקב, העבודה - דא יצחק, גמ"ח דא - אברהם", אברהם אבינו עמוד החסד, יצחק אבינו עמוד העבודה, ויעקב אבינו עמוד התורה איש תם יושב אהלים (ועיין ברכות נ"ח ע"א "תפארת זה מתן תורה"), כשבאים לתקן בכח התורה אין צורך להפריש ולהבדיל את הסיגים מהזהב, סגולת התורה הקדושה, סגולה נפלאה היא, שהמאור שבה מחזירן למוטב, הסיג והפסולת עצמן נהפכו לזהב בכבשונה של קדושת התורה, ועל כן זכה יעקב אבינו תפארת התורה שתהא מיטתו שלמה איש מזרעו לא נפקד, "משם רועה אבן ישראל, מידי אביר יעקב".