Darchei Shalom 5773

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה מחד נצטווינו להתרחק מחברתם של אומות העולם ולהבדל מהם, ותקנות רבות תיקנו חכמים על מנת להרחיק אותנו ואת בנינו מלהתחבר עמהם, ואף אבותינו לא נגאלו ממצרים אלא בזכות שהתרחקו מלהדמות להם בלבושם, בלשונם ובשמותיהם.

וכך אסרו חכמים יינם משום בנותיהם (שבת י”ז ע”ב ועבו”ז ל”ו ע”ב) ואף בישולי נכרים לדעת מקצת ראשונים אסרו חכמים משום חתנות (רש”י עבו”ז ל”ה ע”ב וביצה ט”ז ע”א, וכ”ה ברמב”ם פי”ז ממאכ”א ה”ט, וכ”ה בתוס’ עבו”ז ל”ח ע”א).

וכן אסרו חכמים להנות ממשתה של עובד כוכבים כמבואר בעבו”ז (ח’ ע”א) וכ”כ הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פ”ט הט”ו).

“עובד כוכבים שעשה לבנו או לבתו משתה אסור ליהנות מסעודתו, ואפילו לאכול ולשתות הישראל משלו שם אסור הואיל ובמסיבת עובדי כוכבים אכלו, וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו וגו’”.

הרי לן מכל זה שמאוד חששו חכמים מחברתם של עובדי כוכבים פן נדבק בהם ובבנותיהם.

ומאידך הקילו בהלכות שונות ביחס שבין ישראל לעמים משום איבה ומשום דרכי שלום. ויש לעיין בגדרים אלה, האם כך תיקנו לכתחלה או שמא אין היתרים אלה אלא בשעת הדחק ומחוסר ברירה ויש להשתדל להמנע ככל האפשר מלהזדקק להיתרים שהקילו משום איבה ודרכי שלום.

ועוד יש לעיין האם איבה ודרכי שלום שני דינים המה ושני גדרים שונים או שמא אינם אלא לשונות מתחלפים ומשמעות דורשין איכא בינייהו.

ונבאר הלכתא דא לפי קט דעתנו בסעייתא דשמיא.

 

א

הנה מבואר במשנה גיטין (נ”ט ע”ב) “אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום”. ועוד אמרו שם במשנה (ס”א ע”א) “ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום”.

ויש לעיין בגדר זה דדרכי שלום האם כל ענינו למנוע איבה ביננו ובין שכנינו וכדי שלא יפגעו בנו הנכרים אשר סביבותינו, או שמא יסוד הלכה זו משום שנצטוינו ללכת בדרכיו ית”ש ולדבוק במדותיו, ו”טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”, ומשו”כ יש להאיר פנים לכל אדם ולהטיב עמו אף אם אינו מבני ישראל.

ונפ”מ בני שתי דרכי הבנה אלו, האם היתר דחוק יש כאן, וכעין גדר דחויה ולא הותרה, וככל שאפשר להמנע מלהשתמש בהיתר זה עדיף טפי, או שמא יש בהלכה זו ביטוי נשגב למדת הרחמים שבני ישראל מצטיינים בה וכמ”ש (יבמות ע”ט ע”א) “שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנין וגומלי חסדים”

והנה בברכות (י”ז ע”א) אמרו על התנא הגדול רבי יוחנן בן זכאי שמימיו לא קדמו אדם בברכת שלום והיה מקדים אף לנכרים, הרי שבכך נשתבחו גדולי החכמים, וע”כ דמה שאמרו שואלין בשלומן אין זה היתר דחוק אלא מדה נשגבה וראויה שראוי להשתבח בה.

אמנם במסקנת הסוגיה (ס”ב ע”א) מבואר דמפני דרכי שלום התירו אף ביום חגם וא”כ לק”מ, אך יש להעיר דברש”י במשנה כתב דקמ”ל דאף שמטיל שם שמים על העכו”ם מותר משום דרכי שלום וצ”ע. ואפשר דריב”ז לא הגה שם שמים אלא בקדים לברכם בלשון אחר, ועדיין י”ל.

ועיין עוד בלשון הרמב”ם בהלכות מלכים (פ”י הי”ב).

“וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו”ם לא בגר תושב, אפילו העכו”ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.

הרי לן במה שאמרו שמפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום דאין זה כדי למנוע פגיעה וסכנה לבני ישראל אלא משום דכך היא דרכה של תורה, דכתיב בה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

ולפי”ז נראה לכאורה דגדר דרכי שלום וגדר איבה תרי מילי הן ולא הרי זה כהרי זה, דדין איבה פשוט שכל עיקרו אינו אלא למנוע איבת הגויים אלינו ולהציל את בני ישראל מפגיעתן הרעה, משא”כ דרכי שלום דהוי גדר חיובי וכך היא דרכה של תורה.

אך באמת כל זה תמוה, דהלא תקנות רבות מצינו שם בפרק הניזקין במס’ גיטין שתיקנו משום דרכי שלום, ולא רק בין ישראל לעמים אלא אף בין אדם לחבירו בינינו לבין עצמנו, וכולם למנוע ריב ומדון, וכהא דכהן עולה ראשון ולוי אחריו, וכהא דעני המנקף בראש הזית, ומציאות חרש שוטה וקטן דכל הני פשוט שתיקנו משום דרכי שלום כדי למנוע ריב ומחלוקת, ופשוט דאין לחלק בין דרכי שלום שבין ישראל לגויים ובין דרכי שלום בינינו ובין עצמנו, דהלא במשנה אחת שנינו הלכות אלה.

ועוד יש לתהות בזה דהלא הרמב”ם כתב הלכות אלה בהלכות מתנות עניים (פ”א) ובהלכות עבודה זרה (פ”י) ובעוד מקומות, ושם לא כתב הסבר זה ולא כתב כן אלא בהלכות מלכים שבהם נכתבו הלכות אלה כבדרך אגב, וכמה רחוק הדבר שהרמב”ם ביאר עיקר שרש הלכה זו דוקא שלא במקומה.

והנראה עיקר בזה דזה פשוט דכל התקנות שתיקנו משום דרכי שלום עיקר ענינם באמת למנוע ריב ומדון כמבואר, וכל כונת הרמב”ם שמלבד תקנת דרכי שלום, בכל גילוי של חסד והטבה אף כלפי גויים יש ביטוי לדביקותנו במדותיו ית”ש. צא וראה מש”כ הקדוש רבינו חיים ויטאל בשערי קדושה שער א’ פ”ה בביאור מעלת החסיד האמיתי “ויאהב כל אדם אפילו גוי”.

ומ”מ נראה דאף שעיקר גדר דרכי שלום מניעת המחלוקת והקטטה אך אין זה מחשש ישיר שמא תגיע סכנה לישראל אלא משום גנות המחלוקת ותחלואיה ולמנוע קטטה, וכשם שתיקנו תקנות רבות בין ישראל לחבירו משום דרכי שלום כדי למנוע מחלוקת ולהרבות שלום כך גם מה שתיקנו בין ישראל לעמים משום דרכי שלום אינו אלא להתרחק מנגע המחלוקת. משא”כ חשש איבה שענינו חשש שמתוך איבה ושנאה יפגעו בישראל בגופם או בממונם.

וניחא בזה דקדוק לשונות חז”ל דבמה שתיקנו למנוע נזק וסכנה מבני ישראל הגדירו זאת משום איבה דהיינו מניעת האיבה והסכנה, אבל במה שתיקנו במגמת החיוב להרבות שלום להתרחק ממחלוקת ניסחו דבריהם באופן חיובי משום דרכי שלום, ודו”ק בזה.

ועיין בלשון הרמ”א יו”ד סי’ רצ”א ס”ב “במקום דאיכא למיחש משום איבה ושירע בשביל זה לישראל“. הרי דחשש איבה הוא מחשש שירע לישראל מתוך איבה. (ואין נראה כלל מש”כ באג”מ יו”ד ח”א סימן קפ”ד דכוונת הרמ”א לתרי מילי, איבה לחוד וחשש נזק לחוד, דו”ק בזה).

וזה הנראה כונת השו”ע או”ח בסימן שכ”ה ס”ב “היכא דאיכא משום דרכי שלום, או באינו יהודי אלם, מותר לתת לו או לשלוח לו ע”י אינו יהודי”. דהיינו שני דינים דרכי שלום או איבה שע”י אלם.

אך באמת יש לעיין בכל זה, דהלא גם משום איבה תיקנו תקנות לא רק בין ישראל לעמים, אלא גם בין בני ישראל ובין עצמם, וכדמצינו בכמ”ק:

א. מעשי ידי אשה שייכי לבעלה משום איבה, כך תיקנו בכתובות (נ”ח ע”ב).

ב. מציאת אשה לבעלה משום איבה כמבואר בב”מ (י”ב ע”ב).

ג. וכמו שחששו חכמים מאיבת הבעל לאשתו, כך חששו גם לאיבת אשה לבעלה ומשום כך תיקנו שבעל שכנס את אשתו ויבם שכנס יבמתו לא יאמרו הרי כתובתך מונחת על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה (כתובות פ”א ע”ב).

ד. וכמו”כ חששו לאיבה בין אב ובנו, ומשו”כ תיקנו שבן הסמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו וכמבואר בב”מ (י”ב ע”ב). וגם מציאת הבת לאביה משום איבה וכמבואר בכתובות (מ”ז ע”א), עי”ש.

ה. ועוד תיקנו משום איבה שאם אידע פסול בכה”ג ביוה”כ ומינו אחר תחתיו, כאשר הראשון חוזר לכהונתו השני אינו עובד לא ככהן גדול ולא ככהן הדיוט, ככה”ד אינו עובד דמעלין בקודש, וככה”ג אינו עובד משום איבה דכה”ג, עי”ש.

הרי לן הלכות שתיקנו חכמים משום איבה בין איש לאשתו בין אב ובנו ובן אדם לשכנו הקרוב אליו, וברור כשמש דכל תקנות אלה דומים הם ביסודן דכולם תוקנו משום איבה, ושוב צ”ע מה בין איבה לדרכי שלום.

ואף שכתב הפרי חדש (או”ח סימן תצ”ו) דיש להקל באיסור דרבנן משום איבה בין ישראל לגוי אבל לא משום כל תקנות איבה בין ישראל לחבירו, מ”מ נראה דיסוד אחד הוא.

ובאמת נראה מתוך דברי הרמב”ן דגדר אחד הם ביסודם, דז”ל רבינו הרמב”ן בב”מ (ע”ח ע”ב) “וכן מצאתי בירושלמי פ”ק דמגילה ‘אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו’, וכן מנהג בכל ישראל, ואפי’ ליתן לגוים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין אנו נותנין לגוים יש בו משום איבה, ותנן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום“.

ולכאורה משמע מדבריו דאיבה ודרכי שלום דין אחד הם שהרי כרכן אהדדי, אך אפשר דכונתו דמשני צדדים יש ליתן מעות פורים אף לגויים, משום איבה וגם משום דרכי שלום, וצ”ע.

והנה יש לעיין בכל הני שתיקנו משום דרכי שלום האם היתר אמרו או שמא כך מצוה לכתחלה ולא רק היתר.

ולכאורה נחלקו בזה הרמב”ם והטור. דז”ל הרמב”ם בהלכות מלכים שם “אפילו העכו”ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל” וכו’. הרי דכתב דכך צוו חכמים, ומשמע שכך מצווים לעשות. אך הטור והשו”ע ביו”ד סימן קנ”א סעיף י”ב כתבו “מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום”. הרי שכתבו דמותר לעשות כן אבל אין זו מצוה.

וכבר האריך הט”ז שם ס”ק ט’ לבאר דודאי אין בזה מצוה אלא היתר בלבד, ומשו”כ אמרו “עם מתי ישראל” להשמיענו דאין כל מצוה להטיב עם הנכרים ולא תיקנו כן אלא למנוע נזק וסכנה מאחב”י, עי”ש.

ונמצא לפי”ז דהרמב”ם לשיטתו דגדר דרכי שלום ביטוי הוא למדת הרחמים שבתורה וא”כ מצוה יש כאן ולא רק היתר. אך כבר נתבאר לעיל הנראה לענ”ד דאין כונת הרמב”ם כלל לעיקר גדר דרכ”ש.

ובאמת נראה דאין בהכרח מחלוקת בין הרמב”ם והטור ולכו”ע אין בזה מצוה, אך מ”מ כך צוו חכמים לנהוג וכיון שתקנה היא ודאי שכך נוהגין לכתחילה, וז”פ.

ונראה עיקר דשאני גדר דרכי שלום מדין איבה, דכל הני שתיקנו משום דרכי שלום הוי תקנות קבועות, כגון סדר הקדימה בקריאת התורה, בעלות על מציאות שמוצאים חשו”ק, מקום הנחת העירוב, אופן חלוקת כספי צדקה, סדרי קבורת המת וגמילות חסדים וכדו’ שאר ענינים בסדר הציבורי, משא”כ איבה שבין ישראל לעכו”ם שאינו אלא היתר, דבמקום שנראה שיש חשש איבה הקילו להתיר איסורים שונים, כך נראה ברור. (אמנם גם באיבה מצינו תקנות קבועות כגון כל הני דלעיל, אך בין ישראל לעכו”ם הוי היתר ודו”ק בזה).

 

ב

והנה נחלקו הראשונים באיזו מדה הקילו משום איבה, ונתבונן בעיקרי הסוגיות:

א. בעבו”ז כ”ו ע”א אמרו במשנה דבת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, וכן לא תניק בנה של עכו”ם, ובגמ’ שם אמרו דבשכר מותר משום איבה כיון שאינה יכולה להשתמט, עי”ש.

ב. בעבו”ז ו’ ע”ב מבואר דאף שאסור לקבל דורון מעובד כוכבים לפני אידיהן, אם נתנו לו מותר להשליכו כלאחר יד משום איבה. והרמב”ם (פ”ט מעבו”ז ה”ב) והטור (יו”ד סימן קמ”ח) פירשו שאין צריך דוקא לזורקו ובלבד שלא יהנה ממנו והט”ז שם פירש שצריך לנהוג באופן שהגוי יבין שלא נהנה מן המתנה, עי”ש.

ג. בבמ’ ל”ב ע”א מבואר דבהמת עכו”ם מטפל בה כבהמת ישראל משום איבה, ומבואר שם דמסייעים לגוי גם בטעינה משום איבה, עי”ש.

והצד השוה שבכל אלה שהתירו את האסור משום איבה. אמנם במה שמטפלים בבהמת עכו”ם לכאורה אין כאן צד איסור שהתירו משום איבה, ואפשר דלולי חשש איבה היה בזה איסור מצד לא תחנם, וצ”ע.

והנה נחלקו הראשונים והאחרונים אם התירו איסור מחשש איבה, וכתב הריטב”א בעבו”ז  (ו’ ע”ב) דאף איסור דרבנן אין להתיר משום איבה ומשו”כ אין להתיר בישולי נכרים או חלב ופת עכו”ם משום איבה, ולא מצינו היתר זה אלא במה שחכמים עצמם לא החליטו את האיסור בכל גוני והקילו במקום איבה, עי”ש.

ולשיטתו אזל בדף כ”ו ע”א במה שאמרו שהתירו ליילד עובדת כוכבים בשבת משום איבה דהיינו באופן דליכא אפילו שבות, דאם יש שבות לא התירו בשבת דאפילו איסור דרבנן לא התירו משום איבה, וכ”כ הר”ן שם.

אך התוס’ שם (ד”ה סבר) כתבו דלא התירו מלאכה דאורייתא משום איבה ומשמע מדבריהם דאיסור דרבנן התירו וכ”כ להדיא בתוס’ רבינו אלחנן שם, ועיין עוד בפמ”ג א”א סימן ש”ל סק”ה.

והנה כבר הבאנו לעיל את מה שמבואר בעבו”ז (ח’ ע”ב) דאסור ליהנות במשתה עכו”ם וחז”ל הסמיכו איסור זה על הכתוב “וקרא לך ואכלת מזבחו” (שמות ל”ז ט”ו) ואמרו שהוא כאכל זבחי מתים, וכתב הדרישה (יו”ד סימן קנ”ב) להסתפק דשמא במקום חשש איבה מותר, והש”ך שם (סק”א) נקט כותיה.

אך הט”ז (שם סק”א) כתב דכיון דכל עיקר איסור זה לא תיקנו אלא כדי להרחיק את האדם מחברתם ומבנותיהם אין להקל בזה משום איבה, וכמו שאין מקום להקל בבישולי נכרים משום איבה. וכדבריו כתב בשו”ת חיים ביד לרבינו החיד”א סימן כ”ט.

והש”ך בנקודת הכסף כתב ליישב דעת הדרישה דגם איסור זה משום דאזל ומודה, וא”כ יש להקל בו משום איבה כמו באיסורים שאסרו ביום אידם.

וצ”ע דהלא הסמיכו איסור זה עה”כ “וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך“, וכ”ה ברמב”ם (פ”ט מעבו”ז הט”ו).

והנה נשאלתי פעמים רבות ע”י קציני צבא בישראל המשרתים ביחד עם קצינים דרוזים ושאר נכרים, ומטבע הדברים יש תועלת גדולה ביחסי אחוה ביניהם במוסרם נפשם זע”ז במלחמה משותפת נגד אויבנו בנפש, אם מותר להם להשתתף בשמחות עמיתיהם הנכרים, וכיוצא בזה נשאלתי ע”י אנשים שיש להם שותפים נכרים בעסקים, אם יש להקל משום איבה. ולענ”ד כיון שבדרבנן עסקינן, ועכו”ם שבנינו אינם עובדים עבו”ז וגם חשש בנותיהם חשש רחוק הוא בני”ד, כדאי הם הדרישה והש”ך לסמוך עליהם בשעת הדחק. (וזאת כאשר אין חשש מצד סדרי הצניעות והכשרות). וראיתי בשבט הלוי ח”ט סימן ע”ו שהחמיר בזה, ואני את הנלענ”ד כתבתי.

 

ג

 

כתב המהרי”ל בהלכות מזוזה אות ד’ “אמר לי מהר”י סג”ל דשאירי הח”ר זלמן זאלצפורק ז”ל שאל מאתו אם רשאי למסור מזוזה לגוי, כי ההגמון מעירו בקשו למסור לו אחת ורוצה לקבוע אותה על מזוזת המבצר שלו, ואמר להטיב לו ולגמול לו חסד על זה כל ימיו, והיה מתיירא שאם מחזיר פניו ריקם יארע לו תקלה ח”ו. והשיב לו בתשובה מכמה ראיות שאסור למסור להם, והיה מצטער על שהשליח היה נחוץ לדרכו שלא הספיק להניחני להעתיק את התשובה מקודם”.

והרמ”א הביא את דברי מהרי”ל ביו”ד סימן רצ”א ס”ב בדרכ”מ וברמ”א אך כתב דבמקום חשש איבה יש להקל.

וכבר תמהו בבאר שבע וכן רבינו היעבץ על דבריהם מירושלמי מפורש במס’ פאה ד’ ע”א “ארטבון שלח לר’ הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון א”ל שלח לי מילה דטבא דכוותה שלח ליה חד מזוזה א”ל מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר א”ל חפציך וחפצי לא ישוו בה ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה ואנא שלחי’ לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך וגו’”.

ומשמע שאין בזה איסור כלל ולא בעינן להיתירא דאיבה, שהרי ארטבון לא ביקש מזוזה ולא ידע כלל מהי ואעפ”כ נתן לו רבי מזוזה במתנה.

ועיין מה שכתב ליישב בדוחק בשאילת יעבץ ח”ב סימן קכ”א – קכ”ב ואכמ”ל.

וכבר כתבו האחרונים דכל האיסור בנתינת מזוזה לגוי אינו אלא מחשש שלא ישמרנו כראוי ויבא לידי בזיון, וכיון שהכיר רבינו הקדוש שר זה ששמו ארטבון וידע שישמור את המזוזה בדרך כבוד אין בזה איסור כלל. (ועיין לעיל סימן        מה שנתבאר לפי”ז להלכה).

 

א

 

ארבע לשונות של גאולה

“לכן אמר לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים” (שמות ו’ ז’).

כתבו רש”י והרשב”ם בר”פ ערבי פסחים (צ”ט ע”ב) ד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות י’ ו’-ז’), והנה בין כוס ראשון לשני מותר לשתות, וכן בין שני לשלישי, אך בין שלישי לרביעי אסור להפסיק באכילה או בשתיה, ויש בזה רמז, רבים האנשים החושבים שעיקר הגאולה גאולת הגוף הוא חרות וחופש ופריקת עול זרים, לדידם די בשלש לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי, על הלשון הרביעית “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים” הם מוכנים לוותר. באו חז”ל ללמדנו, דוקא בין שלשת הראשונים אפשר להפסיק אבל בין השלישי לרביעי אין להפסיק! כי עיקר הגאולה גאולת הנפש היא, על גאולתנו ועל פדות נפשנו אנו חודים ומהללים, גאולת הנפש וקרבת אלקים, בית המקדש והשראת השכינה, הן הם הגאולה המיוחלת “עד אשר אל מעלת אבותם ישובון” (לשון הרמב”ן בפתיחה לספר שמות).

ב

הוציאנו מעבדות לחרות

“לכן אמור לבני ישראל אני ה’, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם” (שמות ו’, ו’ – ז’).

הנה העבדות חויה קשה היא, אך דרגות רבות יש בה, עבד שיש לו אדון רשע רע לב הרודה בו ללא רחם, נתון לסבל קשה, פיזי ונפשי, אך אף עבד שאדונו טוב לב הוא, מ”מ עובד הוא עבודת פרך ואין לו מנוחה, אמנם יש לך עבד שאדונו איננו מעביד אותו הרבה, אך מ”מ משועבד הוא לעבודה ולשרת כרצון אדוניו ואינו בן חורין לכלכל את דרכיו וצעדיו כרצונו הוא.

פרעה מלך מצרים רשע גדול היה ובני ישראל סבלו תחתיו סבל נורא בגזירות קשות והרג ואבדון, מלבד העבודה שכבדה עליהם.

וזה כונת הכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ושוב לא יסבלו ישראל מגזירותיו של פרעה, אך לא רק זאת אלא אף והצלתי אתכם מעבודתם ושוב לא יצטרכו לעבוד להם, זאת ועוד אחרת, וגאלתי אתכם מתחת עול מצרים ושוב לא יהיו משועבדים אלא בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

ומעל כל אלה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”!

ג

על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

והנה זה תימה דבזמן שנצטוינו להראות הנהגות של חירות וגאולה אנו מזכירין ומדגישין גם את העבדות והשיעבוד, אלא טעמו של דבר הוא כדי להשריש בלבנו דגם מה שנראה בעינינו כרע באמת יש בו טוב דכל מדותיו ית”ש רחמים וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ראו נא מה שכתב האבן עזרא עה”פ (דברים י”ד א’) “בנים אתם לה’ אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם”.

וזה היה דרכו של רבי עקיבא שאמר על כל צרה “כל דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס’ ע”ב) וגם בשעה שנתפס ר”ע על דברי תורה והוציאוהו ליהרג היה משחק (ירושלמי ברכות פ”ט הלכה ה’ וסוטה פ”ה הלכה ה’) ולא רק ביסורי עצמו ראה ר”ע טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס (כמבואר בסנהדרין ק”א ע”א) וכן בגלות ישראל וחורבן בית מקדשנו ראה ר”ע מידת החסד (כמובא במכות כ”ד ע”א) וראה לעיל בפתיחה לחומש שמות מאמר דרך אמונה אות ד’ שהארכנו בביאור הענין.

ושמעתי ממו”ר מרן אדמו”ר מצאנז זצ”ל דמטעם זה יש לאדם להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י”ג ע”א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים “ה’ אלקינו ה’ אחד” דהיינו שמדות הרחמים והדין המרומזים כידוע בשמות הוי’ ואלקים – אחד הם, וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה דמידת הדין יש כאן, אנו מכסים את עינינו ומכריזים ה’ אלקינו ה’ אחד, דכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ובקול אריה בפתיחה במאמר פתח טוב אות ז’ פירש באופן נפלא מאי דכתיב “אל תירא מרדה מצרימה… ויוסף ישית ידו על עיניך” (בראשית מ”ו ג’ – ד’) דחשש יעקב אבינו מהירידה למצרים ואמר לו הקב”ה דאף אם נראה מתחילה שהירידה למצרים היא גזירה קשה, לבסוף יתברר ויתגלה שהיה לטובה, וכעין מעשה דמכירת יוסף דהיה נראה מתחילה שמידת הדין פגעה ביעקב כשנזרק בנו לבור ונמכר לישמעאלים, אך הוברר לבסוף שלמחיה שלחו אלוקים, וזה שאמר הכתוב “ויוסף ישית ידו על עיניך” כהא דמעביר ידו על עיניו בקריאת שמע לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שבמידת הדין יש רחמים גדולים אלא שאנו לא זכינו עדיין לראות, וזה מה שאמר בזוהר הקדוש על האי פסוקא “דא היא רזא דקריאת שמע” דפרשת יוסף וירידתו למצרים היא סודה של קריאת שמע, ודו”ק כי הדברים נפלאים.

והביא שם מהחתם סופר לפרש את הפסוק “וראית את אחורי ופני לא יראו” (שמות ל”ג, כ”ג), דאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי ה’ המוסתרים במדת הדין בראיית פנים דהיינו לפני המקרה, אבל “אחורי” כלומר לאחר זמן מתברר לנו ולדורות הבאים את מדת טובו, וזהו “וראית את אחורי”.

ואמרתי לפי”ז בביאור מאמרם (מנחות כ”ט ע”ב) “אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש”ע הראהו לי אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב”ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור לאחורך חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש”ע זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כך עלה במחשבה לפני”. כאשר משה התרעם על מיתת רבי עקיבא א”ל הקב”ה הלא כבר אמרתי לך וראית את אחורי אך פני לא יראו, גזירה זו של מיתת רבי עקיבא מלפני היא חזור לאחריך!

והשתא דאתינא להכי תחזינה עינינו במה שכתב בשו”ת חתם סופר או”ח סי’ קל”ב להמליץ על מיני המרור השונים דכמו שיש רמז בחסה “דחס רחמנא עלן”, יש רמז אף בתמכא הנמנה במשנה (פסחים ל”ט ע”א) דהוא ראשי תיבות “תמיד מספרים כבוד א-ל” ועוד הוסיף וכתב שם ומו”ר רבי נתן אדלר טרח לדעת איזהו ירק הנקרא כרפס ונפיק מפומא דגברא רבה המהרי”ל דהוא ירק הנקרא ברוב לשונות אפי”א, וסימן אפי”א ראשי תיבות “א-ל פועל ישועות אתה”, עי”ש. נראה דאין כונתו לדרוש ר”ת בלבד, אלא דזה באמת תכלית אכילת המרור, כדי שתמיד נספר כבוד א-ל אף בימים קשים כאשר החשך יכסה ארץ, אף שאין אנו רואים את חסדיו באתגליא, מ”מ נאמין שהוא לעולם בכל עת ובכל שעה א-ל פועל ישועות וממכה עצמה מתקן הרטיה.

תגיות: