First Annual Doctors Conference Hilton JFK Kislev 5775

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

Physician Safety and Clinical Dangers,

Jeopardizing One's Life to Save Others 

The Halachos of Saving Lives Priority in Life Saving

חקרי הלכות בעניני הצלת נפשות

בענין אין דוחין נפש מפני נפש

ובאיזה מדה צריך להסתכן כדי להציל את חבירו

א

המסתכן כדי להציל את חבירו

שאלה זו אם יש חיוב על האדם להסתכן כדי להציל אחרים כבר נחלקו גדולי הפוסקים בחושן משפט סי' תכ"ו, כידוע. דהבית יוסף הביא שם את שיטת הגהות מיימוניות (פ"א מהלכות רוצח הט"ו) שהביא מן הירושלמי דחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה גמורה וודאית. אך בשולחן ערוך לא העתיק הלכה זו, והסמ"ע שם ס"ק ב' כתב דבאמת אין דעתו כך להלכה ולפיכך לא העתיקה בשו"ע, עי"ש.

אמנם נחלקו האחרונים האם רשות ביד האדם להסתכן אף שאינו חייב לעשות כן, כ"כ בהעמק שאלה שאילתא קכ"ט אות ד' ובתפארת ישראל על המשניות יומא רפ"ח, עי"ש.

אמנם הרדב"ז בשו"ת ח"ג סימן תרכ"ז כתב דחסיד שוטה הוא ומשמע מדבריו דאיסור יש בדבר, ועיין בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן קע"ד ד' שחילק בין המכניס עצמו לסכנה ודאית דאסור אבל בספק נקט דאף שאינו מחוייב מ"מ רשאי הוא, עי"ש.

אך יסוד גדול כתב בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' רי"ח (אלף תקפ"ב) דשאלה זו תלויה במידת הסיכון אותה נוטל המציל על עצמו, דאם נוטה הדבר יותר להצלה מדת חסידות היא, ואם נוטה הדבר ח"ו למוות אין לו להסתכן עי"ש. וכבר כתבתי במק"א דכך נהגו לגבי תרומת כליות והשתלת מח עצמות וכדו', דאף שאין בזה חיוב מ"מ מדת חסידות היא שבני משפחה יתרמו איבר ע"מ להציל את שאר בשרם מרדת שחת, ואכמ"ל (והארכתי בזה במק"א).

ולענ"ד יש ראיה מפורשת מן הירושלמי שמותר לאדם להכניס עצמו לסכנה מסויימת כדי להציל את חבירו מסכנה גמורה. במסכת תרומות (מ"ז ע"א) "רבי אימי איתצד בסיפסיפה, אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו (רב אמי נשבה ור' יונתן אמר שיש להכין לו תכריכים, וכונתו שודאי יהרגוהו) אמר ר"ש בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא" (או שאהרוג אותם או שאיהרג, מ"מ אלך להצילו בכח). הרי שרשב"ל הכניס עצמו לסכנה ע"מ להציל את חבירו (ובסוף הצילו ע"י פיוס ולא ניזוק).

ושוב ראיתי בהעמק שאלה שם שכתב שכוונת ההג"מ והב"י לדברי הירושלמי הללו, כי גדולי הפוסקים הנ"ל לא ציינו לאיזה ירושלמי כוונתם. אלא שאם אכן כדבריו, יש להקשות דמה ראיה יש מן הירושלמי שחייב אדם להסתכן, ולכאורה אין לנו אלא שמותר לו לעשות כן אבל מנ"ל שיש בזה חיוב, וצ"ע.

וחידוש עצום כתבו בזה בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד סימן רמ"ז סעיף א' ובשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן רכ"ט דאף שרבי עקיבא לימד שחייך קודמין לחיי חברך, אין זה אלא היתר אבל לא חובה, ורשאי האדם למסור את נפשו למיתה כדי להציל חבירו, וכ"כ גם במחנה חיים ח"ג יו"ד סי' ס"ה. אך אין זה דעת רוב הפוסקים שהבינו שהלכה זו חובה היא ולא רשות בלבד. וכך כתב היעב"ץ במגדל עוז (אבן בוחן פנה א' אות כ"ה) אלא שהתיר למסור נפשו להצלת רבו וכפי שמצאנו גם בדברי ספר חסידים (סימן תקח"צ). ובאמת דברי הלק"ט סתומים ועמומים אך כך נראה בכונתו, ודו"ק שם.

ובגוף המחלוקת בין רבי עקיבא לבן פטורא עיין במש"כ במנחת אשר (בראשית סי' ל"ח, ויקרא סימן נ"ט). ובענין חיי שעה לעומת חיים ארוכים הארכתי לקמן (אות ב').

ב

חיי שעה מול חיים ארוכים

בנוהג שבעולם, היות ומספר המיטות במחלקות של טיפול נמרץ מוגבל ובדרך כלל כל המיטות תפוסות, כאשר מגיעים מקרים דחופים ולפי שיקול הדעת הרפואי יש צורך לאשפז אותם במחלקה זו, מוציאים חולים אחרים שהצורך שישהו במחלקה זו אינו גדול כ"כ. ונשאלתי האם יש להוציא חולה סופני עם סרטן מפושט שתוחלת חייו בדרך הטבע קצרה מאד על מנת לפנות מקום לנפגע תאונת דרכים שאם יצליחו להצילו יכול לצפות לחיים ארוכים.

ובהשקפה ראשונה יסוד השאלה הוא האם חיי השעה של פלוני נדחים ע"י סיכוייו של אלמוני לזכות לחיים ארוכים כדרכו של עולם.

ופתרון שאלה זו מקורו בסתירה שבין שתי סוגיות ודברי התוס' ביישוב הסתירה. דהנה מבואר ביומא פ"ה ע"א דמחללין שבת אף על חיי שעה, ומפשטות הסוגיה משמע דאף על שעה מועטת של חיים מחללין שבת, וכך מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הי"ח. ומאידך מבואר בעבודה זרה כ"ז ע"ב דאף שאסרו חכמים להתרפא מן העכו"ם משום שהם חשודים אשפיכות דמים, חולה שללא טיפול רפואי ימות מותר לו להתרפא מהם, ואעפ"י שיש חשש שיהרגנו הגוי וימות מיד "לחיי שעה לא חיישינן". הרי דלא חששו חכמים להפסד חיי שעה. ותירצו התוס' בעבו"ז שם דאף דמחללין שבת בשביל חיי שעה מ"מ לא חיישינן לחיי שעה כשיש סיכוי שינצל לחיי עולם, ובשני האופנים מכריעים לטובתו. מחד גיסא מחללין שבת כדי להצילו לחיי שעה ומאידך דוחין חיי שעה כדי להציל במידת האפשר לחיים ארוכים, עי"ש.

וכבר הוכיחו האחרונים מסוגיה זו דחולה מסוכן שאם לא ינתחוהו לא יחיה אלא יום או יומיים ואם ינתחוהו או יעשו בו רפואה מסוימת אפשר שיקום מחליו לחיים ארוכים אך אפשר שימות מיד, דמותר לו לעסוק ברפואה זו ולעשות ניתוח זה, כ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן ע"ה בשו"ת בנין ציון סימן קי"א, בשו"ת אבני צדק חו"מ סימן י"ט, בגליון מהרש"א יו"ד סימן קנ"ה ובשו"ת אחיעזר יו"ד סימן ט"ו עי"ש.

אמנם דעת המשנת חכמים דאין היתר להסתכן אף במי שאין לו אלא חיי שעה אלא אם כן יש סיכוי יתר לחיים על מוות, אבל אם רוב בנ"א העוברים טיפול זה מתים ע"י הטיפול אסור לסכן אף חיי שעה, ועוד חידש דצריך היתר בי"ד בכל מקרה ומקרה.

אך האחיעזר שם נקט דאף אם רובם למיתה מותר לסכן חיי שעה בשביל סיכוי לזכות לחיים ארוכים וכך דייק מלשון הגמ' בעבו"ז שם ועוד הכריע שאין צורך בהיתר בי"ד בכל מקרה ומקרה, וכך נראה עיקר להלכה.

אמנם צריך ביאור מה גדר חיי שעה ומה גבולן. והנה רש"י במס' יומא כתב "יום או יומיים", אך בשו"ת אחיעזר שם כתב דאף מי שיכול לחיות ששה חדשים הוי בכלל חיי שעה עי"ש. ובאגרות משה יו"ד סימן ל"ו כתב לבאר דכל שמתנוון והולך ועומד בסכנת מות בכל יום אלא שיכול לחיות עד ששה חדשים הוי בכלל חיי שעה, עי"ש.

ולענ"ד לא מסתבר דזה תלוי במה שחייו תלויים לו כנגדו והוא נמצא בסכנת מות מיידית דמהי"ת דגדר חיי שעה תלוי בסכנה מיידית ומסתבר טפי דכל שמחלתו גורמת לניוון הולך וגובר עד שסופה מוות הוי חיי שעה, אך עדיין לא נתבאר האם יש בזה גבול מסוים מבחינת הזמן. ובחכמת שלמה יו"ד סימן קנ"ה כתב דאפשר דתלוי בשנים עשר חדש כמ"ש חז"ל דטריפה לא חיה יותר מי"ב חודש, וכ"כ באגרות משה חו"מ ח"ב סימן ע"ה אות ב' עי"ש. אך לענ"ד אין אלה אלא דברי נביאות דמה ענין טריפה לגדר חיי שעה, והלא שני גדרים שונים הם.

אלא נראה עיקר דאין בזה גדר ברור אלא כל שמתנוון והולך עד שימות תוך זמן שבעיני בנ"א נחשב זמן מועט הוי בכלל חיי שעה, ולמעשה נראה דיש לקבוע זמן של ששה חדשים וכמ"ש באחיעזר, מפני שראיתי מחקרים רפואיים שקבעו דהערכות הרופאים על מוות צפוי עד ששה חודשים יש בהם רמת דיוק גבוהה מאד, אך כשהרופאים מעריכים תוחלת חייו של חולה לתקופה של שנה או יותר מצוי מאד שהחולים האריכו ימים שנים רבות. ומשו"כ נראה למעשה דכאשר ההערכה הרפואית שאין החולה יכול לחיות אלא עד ששה חדשים יש לדון בו דין חיי שעה, אך כאשר לדעת הרופאים יחיה יותר מכך אין להקל בחייו מצד הגדרת חיי שעה.

אמנם גם קביעה זו לאו מילתא דפסיקתא היא והכל לפני הענין והמצב, ולא אוכל להאריך טפי בענין זה, ודו"ק.

ג

אמנם כל זה לגבי חיי שעה מול חיים ארוכים באדם אחד, ועדיין יש לעיין לגבי שני בני אדם האם חיי שעה של פלוני נדחים מפני סיכוייו של אלמוני לזכות לחיים ארוכים.

וכבר כתב החזו"א יו"ד סימן ס"ט לחלק בין שני אנשים לאדם אחד לגבי הלכה זו. דהנה בב"מ ס"ב נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא בשנים המהלכים בדרך ויש ביניהם קיתון של מים לבן פטורא ישתו שניהם עד שבא רבי עקיבא ולימד דחייך קודמין לחיי חברך, וכתב החזו"א בסברת בן פטורא דאין לקפח ולמנוע חיי שעה מחבירו בשביל הצלה דידיה דאף דלגבי עצמו דחינן חיי שעה בשביל חיי עולם לא כך לגבי שני בנ"א, עי"ש.

אמנם כבר ביארתי במק"א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ"ט) את הנלענ"ד בשיטת בן פטורא דכאשר ברור הדבר שאחד ימות ואחד יחיה מודה אף הוא דחייך קודמין לחיי חברך, דסברא פשוטה היא דיש להשתדל להציל את האחד ולא לתת לשנים למות, אלא דבסכנת הצמאון לאו מילתא דפסיקא היא ולפעמים ישתה הוא וחבירו יחיה והוא ימות, לפעמים ישתו שניהם ושניהם יחיו, ומשו"כ ס"ל לבן פטורא שישתו שניהם ויתפללו לה' הרחום והחנון שיצילם מרדת שחת, ור"ע סבר דאעפ"כ חייך קודמין ועליו למעט את סכנת עצמו אף שבכך גוברת סכנת חבירו. ולפי"ז שפיר נקטינן דחיי שעה של פלוני באמת נידחים מפני הצלת אלמוני לחיים ארוכים.

ד

ולעצם הענין, באגרות משה חו"מ ח"ב סימן ע"ה אות ב' וסימן ע"ו כתב דאם שני בני אדם באו כאחד לבית החולים ושניהם צריכים אישפוז במחלקת טיפול נמרץ ואין מקום אלא לאחד, מי שאפשר להצילו לחיי עולם קודם למי שא"א להצילו אלא לחיי שעה (ויסוד זה דוחה את סדר הקדימה בסוף מסכת הוריות, כהן קודם ללוי, איש קודם לאשה וכו' עי"ש).

אך בסימן ע"ו כתב דאם כבר הכניסו את מי שאפשר להצילו רק לחיי שעה למחלקה אין להוציאו ולדחותו מפני זה שאפשר להצילו לחיים ארוכים, כיון שכבר זכה במקומו ואין הוא חייב למסור את נפשו כדי להציל חבירו, עי"ש.

וזכיה זו לא ידעתי להולמו, דכי זכה מן ההפקר, והלא מנהלי בית החולים הם האחראיים על כל מערכת האישפוז והם המוסמכים להחליט על חלוקת החולים במחלקות השונות.

וראיתי בספר שושנת העמקים שכתב הגר"י זילברשטיין שליט"א שדברי האג"מ אמורים בבית חולים פרטי, דכיון שהחולה או בני משפחתו משלמים תמורת האישפוז והטיפול זכה במקומו, אבל בבי"ח ציבורי או ממשלתי אכן יש להוציאו כדי לפנות מקום לחולה שיש סיכוי להצילו לחיי עולם.

אך באמת מבואר להדיא באג"מ שם דמיירי אף בבי"ח ציבורי וכתב להדיא דאפילו המתאשפז בחנם לפי החוק, זכה במקומו ואין לפנותו לצורך חולה אחר עי"ש.

ונראה דאין כונת האג"מ לזכיה ממונית אלא לסברא מסויימת בדיני קדימה, דאם כבר קנה החולה מקומו במחלקה אין להוציאו משם דאין דוחין נפש מפני נפש והוצאתו מן המחלקה דומה במדה מסויימת לאיבוד נפש, ושאני ממצב שבו שני החולים עדיין מחכים בחוץ ועלינו להחליט מי מהם יקבל מקום במחלקה זו. כך נראה בכונת הגאון.

אמנם לענ"ד נראה טפי דיש אכן להוציא את החולה הזה מן המחלקה ולפנות מקום לחולה שאפשר להצילו לחיים ארוכים וזה משני טעמים, דבאמת יש לערער לענ"ד על שתי ההנחות שבדברי האג"מ:

א. נראה דכיון שזה דבר מקובל שמעבירים חולים ממחלקה למחלקה בבית החולים לפי שיקול דעתם של הצוות הרפואי ואין שום זכות או אפשרות ממשית לחולה להתנגד להעברתו, הרי שאין כל מקום לחדש שכבר קנה או זכה במקומו. וגם ממחלקת טיפול נמרץ מוציאים חולים כאשר יש הטבה במצבם או כשיש מקרים דחופים שיש בהם יותר צורך בהשגחה צמודה. ומשום כך נראה דאין נפ"מ בעובדה שחולה זה כבר נמצא בתוך המחלקה וחבירו עדיין בחוץ. ואף לפי המבואר שאין כאן גדר זכיית ממון, מ"מ כיון שאין כל קביעות במקום אישפוזו של החולה בבי"ח, ומעשים שבכל יום שמעבירים חולה ממחלקה למחלקה, אין בזה כל משמעות.

ב. נראה דאין להגדיר הוצאת חולה ממחלקת טיפול נמרץ כאיבוד נפש, דעיקר התועלת במחלקה זו היא בניתור, דהיינו השגחה צמודה ורציפה של מצב החולה, אבל אין הבדל משמעותי בין עצם הטיפול הרפואי הניתן במחלקה זו למה שניתן במחלקה אחרת, ובודאי שאין כל סכנה מיידית בשעה שמוציאים חולה ממחלקה זו, וא"כ אין להגדיר הוצאת חולה ממחלקת טיפול נמרץ כאיבוד נפש, ובודאי אין זו יותר מסיכון יתר עתידי, ובספרות הרפואית ידוע שלפעמים יש נזק בריאותי מהשהייה במחלקה זו משום המתח הרב, המכשירים הרבים והעובדה שלעולם לא מחשיכים את החדר. ומשום כ"ז נראה דאין להגדיר את ההוצאה ממחלקה זו כסכנה גמורה, ובפרט שיש אפשרות לשכור אחות פרטית שתשגיח על החולה בכל מקום שיהיה. ומסתבר א"כ דיש להעדיף את החולה שיש סיכוי להצילו לחיים ארוכים על זה שאין לו אלא חיי שעה בלבד.

ובספר שושנת העמקים הנ"ל הביא כעין זה בשם מרן הגריש"א שליט"א (זצ"ל), אך דבריו שם לא נתבררו אצלי, עי"ש.

אמנם כאשר מוציאים את החולה הסופני ממחלקת ט"נ יש ליתב דעתו ולומר לו סיבות שונות שמוציאים אותו ולא חלילה משום שמפנים מקום לחולה אחר שסיכויו טובים משלו, דהלא יתובא דעתא בכלל פקו"נ הוא, וכבר האריך בזה האגר"מ שם, וז"פ וברור.

ה

ולגבי עצם השאלה אם דוחין חיי שעה משום סיכוי להציל אדם לחיים ארוכים, הבאתי את דברי האחרונים שהוכיחו מדברי הגמ' בעבו"ז דלגבי הסיכוי להציל אדם לא חיישינן לחיי שעה. ויש לעיין מדברי החת"ס בשו"ת יו"ד סימן ע"ו לגבי חולה נכפה שהרופאים הכומרים אמרו "אפשר על דרך הרחוק ימצאו לה רפואה ע"י סמים חריפים או שתמות מיד, וזו היא טובתה לחיים או למות".

ובתחילה נסתפק החת"ס אם חולה נכפה הוי חולה שיש בו סכנה או דינו כחולה שאב"ס. ושוב כתב "ומ"מ בנידון שלפנינו פשוט יותר מביעא בכותחא שאסור למוסרה לבתי הכומרים הנ"ל מכמה טעמים. חדא אפילו רופאים ישראל כה"ג, מי התיר להם להיכנס עצמם בספק נפש להמית או להחיות, ומכ"ש דלדעת הרא"ש אין כאן סכנת נפשות וכו'", עי"ש.

ומבואר מלשונו דאף לשיטות הפוסקים דאכן חולה שיש בו סכנה הוא, מ"מ אסור להכניסו לספק מיתה מיידית, וזה לכאורה לא כדברי השבו"י וכל האחרונים הנ"ל, ולכאורה דבריו נסתרים מדברי הגמ' בעבו"ז.

אך באמת לק"מ דאין כל מסוכן בכלל חיי שעה אף אם חולה נכפה אכן דינו כחשיב"ס נראה פשוט דאין הוא בכלל חיי שעה, ובפרט לפי המבואר לעיל בגדר חיי שעה דאין זה אלא כאשר הוא מתנוון והולך עד שימות. ופשוט שאין זה שייך בחולה נכפה, ואין סתירה בין דברי החת"ס לדברי השבו"י. (אך מה שיש להוכיח מדברי החת"ס דאסור לאדם להסתכן באופן מיידי כדי לשפר את איכות חייו, ודו"ק ואכמ"ל בזה).

ומ"מ נראה להלכה כדברי השבו"י הנ"ל. ואף שגם בשו"ת אבני צדק הנ"ל כתב דאף שהלכה כדברי השבו"י מ"מ למעשה שוא"ת עדיף משום חומרת הענין, כבר נתפשטה ההוראה כדברי השבו"י, וכך ראוי להורות.

ו

"ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד' י"ט).

הנה חידוש עצום כתב המשך חכמה בפירוש פסוק זה, דאילולי שמתו כל האנשים שבקשו את נפשו של משה רבינו לא היה הקב"ה מצוה עליו לפקוד את בני ישראל במצרים ולהושיעם מצרתם, דאין אדם חייב לסכן את נפשו אפילו להצלת הכלל. ומכאן יצא לחז"ל מה שחידשו (מכות י"א ע"ב) דרוצח שגלה לעיר המקלט אינו יוצא משם אפילו כל ישראל צריכים לו כיואב בן צרויה שר צבא ישראל, דאף במקרה של הצלת כל ישראל אין האדם חייב לסכן את נפשו, דכיון שיש רשות לגואל הדם להורגו אינו יוצא מעיר המקלט אפילו כל ישראל צריכים לו, וכך למדו חז"ל מפסוק זה.

וכדרכו כתב שוב באור שמח פ"ז מהלכות רוצח הלכה ח' לבאר את דברי הרמב"ם שכתב שם "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול. ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו". וכתב הגרמ"ש דזה הטעם שאין הרוצח יוצא מעיר מקלטו אף שכל ישראל צריכים לו והצלת החיים תלויה בו, דאין אדם מצווה לסכן עצמו אף להצלת כלל ישראל. ומשו"כ כתב הרמב"ם בסוף הלכה זו דאם יצא מעיר המקלט התיר עצמו למיתה, דזה נתינת טעם לכל עיקר הלכה זו דאינו יוצא, עי"ש.

אך לדידי כל פירוש זה תמוה, וכי יד ה' תקצר שהקב"ה כביכול יושב ומצפה שימותו המבקשים נפשו של משה כדי לשלחו להיות מושיען של ישראל. אמנם ידעתי שי"ל דפסוק זה בא ללמדנו הלכה, אך מ"מ אין הדברים מתיישבים על הלב, הלא משה רבינו התריס בפניו של פרעה והוכיחו בדברים קשים כגידין בשם ה' וע"כ דהקב"ה ניצב עליו לשמרו מן הנזק ולהציל נפשו ממות וא"כ מה חשש יש ממבקשי נפשו.

וגם במה שפירש במשנה במס' מכות נראה יותר דאם היה בזה באמת הצלת ישראל מסכנת מוות הרי גם גואל הדם מצווה להציל את ישראל וממילא אסור לו לפגוע במי שיוצא להצילם, ואם מחשש שיחם לבבו ויהרגנו ללא רשות, יש ביד הבי"ד לאסרו בשלשלאות ונחשתיים, או להפקיד שומרים על הרוצח בצאתו מעיר המקלט להציל את ישראל.

וע"כ נראה כמ"ש במק"א (עיין מנחת אשר במדבר סימן ע"ג) דלעולם אין גדר סכנה גמורה אם פלוני הוא שר צבא ישראל או אלמוני במקומו, ואף שכל ישראל צריכים לו, אין בזה גדר פיקוח נפש ממש. ואף שלשון הרמב"ם "ואפילו להציל נפש" משמע לכאורה דאכן מדובר בהצלת נפשות, אין בזה כל תימה שודאי בהצלת נפשות עסקינן, אך אין דין פקו"נ שיתעסק דוקא פלוני ולא אלמוני, וז"פ. וגם מש"כ הרמב"ם דאינו יוצא להציל מן הדליקה והמפולת, מסתמא מיירי שיש מצילים רבים ואין דין פקו"נ ממש בצאתו לסייע, אלא צרכי רבים בלבד, וקמ"ל דאינו יוצא אף לצרכי רבים, ודו"ק.

ונראה טעם נוסף לדחות את דברי האור שמח, דכבר כתבו גדולי האחרונים דהצלת כלל ישראל שאני, ויש בזה שתי סגנונות:

א. י"א דדין מלחמה שאני כי זה טבעה של מלחמה שהלוחמים מסתכנים והרי התירה תורה אף מלחמת הרשות, וע"כ דבמלחמה מותר להסתכן, וק"ו שמותר לחיילים להסתכן כדי להציל חיי אזרחים או חיי חבריהם בשדה הקרב, כ"כ הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית ט' ה').

ועיין בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן מ"ד) שביאר את דברי הגמ' במס' שבועות (ל"ה ע"ב) "דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא", דכיון דהוי תיקון המדינה וצורך הנהגתה, מותר לסכן חיילים אף שאין בזה פקו"נ, וכ"כ בשו"ת או"ח (סי' ר"ח).

וכעין דבריו כתב תלמידו הגדול זקננו מהר"ם א"ש בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן נ"ב) שנשאל במי שעוסק בתורה וגוייס לצבא נכרי אם מותר לו לשלם כסף ליהודי אחר שיתנדב לעבודת הצבא תחתיו, או שמא כיון שיש בזה סכנה גמורה אסור לו לסכן חבירו ולמלט נפשו וכתב דאין בזה איסור דמלחמה שאני, עי"ש. (אמנם צ"ע בסברא אם הלכה זו נוהגת בצבא נכרי ואכמ"ל).

ב. אך מצינו מקורות רבים דלא רק במלחמה, אלא כל שיש כאן הצלת כלל ישראל שאני, וכך כתבו הראשונים לגבי אסתר המלכה ויעל אשת חבר הקיני, דאף ג"ע הותר לצורך הצלת ישראל, ובודאי שמותר ליחיד לסכן עצמו להצלת כל ישראל ופשוט דאף מחוייב הוא לעשות כן, ולענ"ד פשוט דאין לך מיגדר מילתא והוראת שעה גדול מהצלת כל ישראל, ובהוראת שעה למיגדר מילתא דוחין דבר מן התורה אף בקום ועשה, והארכתי בכ"ז במק"א.

סו"ד לענ"ד כל דברי גאון ישראל הגרמ"ש צריכים תלמוד.

[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן קט"ו]

 

Surgery Against the Patient's Desire

האם מותר לנתח אשה נגד רצונה כדי להציל את העובר שבמעיה

אשה אחת שלקראת סוף ימי הריונה קבעו הרופאים שאם לא יעשו ניתוח קיסרי כדי להוציא את הולד לאויר העולם כמעט ודאי שהעובר ימות טרם יצא לאויר העולם. האשה התייעצה עם מקובל אחד שאמר לה לא לעשות ניתוח אלא לסמוך על הנס ובעקבות כך אינה מוכנה לעשות ניתוח. זועק הבעל ומתחנן על נפשו שינתחו את אשתו על מנת להציל את הולד שבמעיה. ונשאלה השאלה ע"י בני המשפחה אם צריך להתחשב בדעתה או שמא יש לנתחה נגד רצונה.

ואחד הרבנים אמר דמכיון שאין האדם חייב להסתכן על מנת להציל את חבירו, וק"ו שאינו צריך להסתכן על מנת להציל עובר שאינו נפש, הוא הדין שאין האשה צריכה להסתכן בניתוח על מנת להציל עוברה ולפיכך אין לכפות עליה ניתוח שאינה מחוייבת בה על מנת להציל את העובר, אלא יש לנהוג כבקשתה גם אם עי"כ נגרום למות העובר.

לענ"ד טעות גדולה היא זו מחדא מתרי טעמי:

א. האמת נראה פשוט דחובה על האשה לעשות ניתוח קיסרי, דהסכנה שבניתוח זה קטנה ביותר. וכבר ביארתי במק"א (שו"ת מנחת אשר ח"א סימן קט"ו אות א') לפי"ד הרדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ה) דמצוה על האדם להכניס עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל חבירו מסכנה גדולה. ואף שבני"ד מדובר בעובר הלא גם הצלת עובר מצוה היא ומחללין את השבת כדי להצילו (עיין מנחת אשר שמות סימן ב' אות ד'). ועוד דהרי כתבו התוס' בנדה (מ"ד ע"א ד"ה איהו) דכאשר נעקר הולד לצאת כבר הוי עובר כילוד וההורגו נהרג עליו, וכיון דהוי כילוד פשוט דעל האם להסכים לניתוח כדי להציל את הולד.

ב. אילו אשה זו היתה מסרבת לניתוח משום הסכנה שבדבר היה מקום לטעון דשמא אינה חייבת להסתכן כדי להציל את העובר, אך באמת לא חששה אשה זו משום סכנה כלל, אלא דרוח שטות נכנסה בה ע"י מקובל זה לסכן את בנה. ונראה ברור דכשם שאין מתחשבין בדעת שוטה שאין בו דעת, כך אין להתחשב ברוח שטות, וכיון שברור לן דלולי אמונה טפלה זו ודאי היתה רוצה דיעשו לה ניתוח זה כדי להציל את עוברה כך יש לעשות.

ועיין בבית יוסף יו"ד סימן רכ"ח (הוצאת מכון המאור דף ק"כ) לגבי מ"ש דיש להתיר נדר שהודר על דעת רבים לצורך מצוה דאף אם הרבים בפנינו וצווחו דלא ניחא להו בהתרה זו אעפ"י שהיא לדבר מצוה דמ"מ מתירין את הנדר דאנן סהדי דודאי ניחא להם בדבר מצוה ומה שהם אומרים שהם מתנגדים להתרה אינו אלא משום דיצרם תוקפם, והביא דברי הרמב"ם (בפ"ב מגירושין הלכה כ') בביאור מה דמהני כפיה בגט משום דבאמת עומק רצונו הוא לעשות רצון אבינו שבשמים, אלא שיצרו מתגבר עליו וכיון שכופין אותו שב רצונו כבתחילה לקיים מצות ה', וכך כתב הב"י דיש להתעלם מצווחת הרבים שאין הם רוצים בהתרת הנדר דמסתמא רצונם לקיים מצות ה' וניח"ל בהתרת הנדר לשם כך, אלא שרוח שטות נכנסה בהם.

אמנם הבית יוסף הביא מהריב"ש דס"ל דאין להתיר את הנדר אם יש בין הקהל מי שמתנגד להתרתו אף שמדובר בהתרה לצורך דבר מצוה עי"ש. אך מכיון שבני"ד בפיקוח נפש עסקינן נראה דיש לסמוך על דעת הבית יוסף להתעלם מרוח שטות ולנהוג כפי עיקר רצונה של אשה זו.

כך נראה להלכה, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

[שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ק"ל]

 

Relying On Miracles

שמירת הנפש ואין סומכין על הנס

ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו).

"לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואת"ל עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו" (שבת ל"ב ע"א, תענית כ' ע"ב).

א

באיסור ליכנס לסכנה

הנה מצינו בכמ"ק בש"ס דאסור לו לאדם להכניס עצמו לסכנה (ברכות ל"ב ע"ב, עבו"ז י"ב ע"ב) והלכות אלה מבוארים בשו"ע חשן משפט סימן תכ"ז, וביו"ד סימן קט"ז (ועיין ברמ"א שם סעיף ח') ובסי' קע"ט ס"ב עי"ש, ומקור איסור זה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ד ממה דכתיב "השמר לך ושמור נפשך מאד", וז"ל "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". וכ"ה בשו"ע חו"מ תכ"ז ס"ח "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". ומקור הדברים בברכות שם אלא שבגמ' שם אמר כן השר הנכרי לחסיד והמהרש"א שם כתב דאליבא דאמת עיקר כונת הפסוק לשמירת הנפש מן העבירות ולא לשמירת הגוף מן הסכנה אלא שכך עלתה על דעת הגוי עי"ש, אך בדברי הרמב"ם והשו"ע מבואר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומכאן למדנו מצות שמירת הגוף מן הסכנה הטבעית עי"ש.

ויש לעיין אם איסור זה מה"ת או מדרבנן, ולכאורה משמע מדברי הרמב"ם דהוי מדרבנן, דהנה כתב בפי"א מהלכות רוצה ושמירת הנפש הלכה ה' "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות" וכ"ה בשו"ע שם סעיף י' ומדכתבו דמכין אותו מכות מרדות משמע דאין כאן אלא איסור דרבנן וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' קט"ז סעיף א' וז"ל "אע"ג שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה מכל מקום סמכו חז"ל על המקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאים את האדם לידי סכנה" אך ראיתי בבאר הגולה בחו"מ שם ס"ק ע' שכתב בד"א דבאמת יש בזה איסור דאורייתא ד"השמר לך ושמור נפשך מאוד" אלא שאין לוקה כמו בחצי שיעור שאסור מה"ת ומשו"כ לוקה מכת מרדות עי"ש, וכך משמע מדברי הלבוש בחשן משפט שם סעיף ח' – ט', אמנם לכאורה לא מצינו מכות מרדות באיסור דאורייתא אף שאין בו מלקות ארבעים כי אם באיסורי דרבנן בלבד, וצ"ע.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאף דמה"ת חייב אדם לשמור עצמו מן הסכנה שנצטוינו על שמירת הנפש בכמה מקראות, מ"מ לא ברור מה גדר מצוה זו, ומה מדת הסכנה האסורה דכבר ביארתי במק"א דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסוימת לתת לחם לפי הטף או לכל סיבה אחרת המקובלת בדרכי בני אדם, וכך למדתי מתוך דברי רש"י בב"מ צ"ב ע"א "בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה והיינו שכרו" וכ"כ שם בדף קי"ב ע"א עי"ש, הרי דמעשים בכל יום שאדם עולה באילן ובכבש וכדו', והבאתי לזה עוד כמה ראיות ואכמ"ל (עיין הגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן י"ט), ומשו"כ קשה לומר על ענין מסוים שיש בו איסור דאורייתא משום הקושי להגדיר את דרגת הסכנה ומדת הצורך שבכל ענין וענין, אלא שבאו חכמים וקבעו על ענינים מסוימים שהם אסורים משום סכנה, וענינים אלה הם איסורי דרבנן שיש להם עיקר מה"ת, ומשו"כ לוקה עליהם מרדות דמ"מ איסורים דרבנן המה.

וכיוצא בדבר מצינו ברמב"ם בפי"ד הלכה א' מאבל דביקור חולים וניחום אבלים וכו' גמילות חסדים הם והם מצוות מדברי סופרים אלא שהם בכלל מצות עשה ד"ואהבת לרעך כמוך", וצ"ב דאם בכלל מצות אהבת רעים הם הרי מה"ת הם ולא מדבריהם, אלא ברור דאף דכל אלה הם ביטוי לאהבת רעים, וכל העוסק בהם עוסק במצוה דאורייתא, מ"מ אינם חיוב דאורייתא דמי יקבע לנו שצריך לבטא אהבת חברים דוקא באופנים וענינים אלה, והלא באלף דרכים יכול אדם לאהוב את חבירו ולבטא אהבתו, ומאן יימר דמצווה הוא דוקא לבקר חולה ולהכניס כלה לחופתה, ומשו"כ מצוות דרבנן הם שעיקרן מה"ת, וענין זה כבר נתבאר במנח"א לויקרא סימן מ"ג.

ולדרכנו יתיישבו דברי הלבוש שלכאורה סותרים זא"ז, דביו"ד סי' קט"ז כתב דכל ענינים אלה שאסורים משום סכנה הוי איסור דרבנן ובחשן משפט שם כתב דאיסור דאורייתא יש בהם משום השמר לך וכו', ולהנ"ל ניחא, ודו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ב

בענין אין סומכין על הנס בחשש סכנה

הנה מבואר בדברי הגמ' (שם) דאסור לו לאדם ליכנס לסכנה ולומר עושין לי נס, שמא לא יעשו לו נס, ולכאורה צע"ג דמצינו בכמה וכמה סוגיות בש"ס שגדולי התנאים והאמוראים נכנסו לסכנה וסמכו על הקב"ה שיעשה להם נסים ונפלאות, ונפרט:

א. בתענית כ"א ע"א אמרו על נחום איש גמזו "פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית" הרי שנחום איש גם זו סמך על הנס שהבית לא ימוט כל זמן שהוא בתוכו אף שבדרך הטבע עמד הבית לפני סכנת קריסה, ופשוט שאין לחלק בין מי שנכנס למקום סכנה למי שנמנע להיחלץ ממנה.

ב. בברכות ל"ג ע"א מסופר על ר' חנינא בן דוסא "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרחב"ד אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בניי אין ערוד ממית אלא החטא ממית" וגם במעשה זה יש לתמוה איך הותר לו לסכן נפשו.

ג. בקידושין כ"ט ע"ב מצינו "כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מחדדן שמעתיה א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא שמע אביי דקא הוה אתי הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי אמר להו לא ליתיב ליה איניש אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דשבעה רישותיה כל כריעה דכרע נתר חד רישיה אמר להו למחר אי לא אתרחיש ניסא סכינתין" הרי שאביי הכניס את ר' אחא בר יעקב למקום סכנה ובטוח היה שלרוב צדקתו יעשה הקב"ה נס על ידו, והרי אין סומכין על הנס.

ד. בבבא בתרא קי"ט ע"ב אמרו על בנות צלפחד שצדקניות היו ולא רצו להנשא אלא להגונים להם ולכן לא נישאו לאנשים עד שהיו בנות ארבעים ואף שאמרו חז"ל שאשה שלא ילדה לפני גיל ארבעים שוב לא תלד כתב הרשב"ם שסמכו על זכויותיהם שהקב"ה יעשה להם נס כמו שעשה ליוכבד, והריטב"א שם כתב שבעליהם שהיו מבני מנשה אף הם סמכו על נס זה, הרי שסומכים על הנס.

ה. בכתובות ע"ז ע"ב מסופר על ר' יהושע בן לוי שלא חשש להתקרב לבעלי ראתן, אף שגדולי החכמים התרחקו מהם בהפלגה יתירה פן ידבקו במחלתם, ריב"ל אמר תורה מה כתיב בה "אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגני", הרי שסמך שזכות התורה תגן עליו ונכנס למקום סכנה, ואין לדחות דכיון דבמצוה קעסיק מותר לסמוך שזכות המצוה תגן עליו, (ואם כך היינו קובעים, יש ליישב גם הא דאביי ורחב"ד שעסקו בהצלת הרבים מן הסכנה ואין לך מצוה גדולה מזו), דבאמת חזינן להדיא בקידושין ל"ט ע"ב דאף שליחי מצוה נזוקין כשברי היזיקא כהא דמי שעלה על סולם רעוע לקיים מצות שילוח הקן ונפל ונהרג, וכן בפסחים ח' ע"ב דבמקום שמצויין עקרבים לא יבדוק חורים וסדקים משום הסכנה הרי דאין לסמוך על הנס אף כשעוסק במצוה והדרא קושיא לדוכתא.

והמהרש"א בתענית (כ' ע"ב) כבר רמז דצדיקים שאני וצדיק גמור שכל הליכותיו למעלה מדרך הטבע יכול לסמוך על הנס וכ"כ המהרש"ם בשו"ת ח"ו סימן ק"נ והוכיח כן מהא דבנות צלפחד בב"ב שם. אך באמת אין משם ראיה גמורה דהלא אין האשה מחוייבת בפו"ר ובנות צלפחד לא נכנסו לא לסכנה ולא לחשש איסור ולא סיכנו דבר כלשהו אלא שבטחו בהקב"ה שיתן להם בנים ואין בזה כל איסור ופגם, ואי משום בעליהם מאן יימר שלא נשאו נשים אחרות לקיים מצות פו"ר, ועוד דאין זה נס גמור ומעשים בכל יום שנשים זוכות לבנים ובני בנים אף שלא ילדו לפני ארבעים שנה, וכבר כתב כן הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה אהע"ז סי' ט' בענין אחד שנשתדך עם בתולה בת ארבעים ומעלה ושוב רצה לחזור בו כשנתודע לדברי חז"ל ששוב לא יולדת והגרש"ק כתב דחלילה לבטל את הסכם השידוכין ובזכות מועטה זוכין לזש"ק אף למעלה מארבעים ואין זה בכלל ניסא רבא אלא ניסא זוטא (ע"פ הגמ' ב"מ ק"ו עי"ש), אך לענ"ד יש להוכיח את עצם היסוד מכל הני עובדי דאביי, רחב"ד, ור' יהושע ב"ל, ונחום איש גם זו כמבואר.

ושו"ר שהדברים מפורשים בדברי אדוננו הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תי"ג לאחר שהאריך לבאר שאסור אפילו לחסיד שבחסידים לסמוך על הנס כתב "וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא וכמעשה דרבי חנינא שהיתה אשה מחזרת ליטול עפר תחת רגליו לכשפים ואמר לו שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו והא אמר מר למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה והשיבו שאני רבי חנינא דנפישן זכוותיה" והדברים נפלאים.

ג

שומר פתאים ה'

והנה בשבת קכ"ט ע"ב שנינו "בשבתא מ"ט לא (מקיזין דם) משום דקיימא מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזוויי כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'" וכיוצא בזה אמרו ביבמות י"ב ע"ב לגבי שלש נשים משמשות במוך משום הסכנה וחכמים אומרים שמותר להן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ועוד שם (ע"ב ע"ב) בענין מילה ביום המעונן דאף שיש בזה סכנה מסויימת מ"מ מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה'.

וצ"ב בגדר זה, ולמה מותר ליכנס לסכנה ולסמוך על הנס ומאי שנא מהא דלא יעמוד אדם במקום סכנה וכו'.

ולכאורה היה נראה דכל הני לא ברי היזיקא והסכנה רחוקה ובכה"ג מותר לו לאדם לסמוך על הנס בעוסקו בדבר מצוה ובכל הני סוגיות מדובר בדבר מצוה דהיינו מילה או עונה וכדו', ואף ללא דבר מצוה כבר נתבאר לעיל דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסויימת כדי למלא צרכיו ורצונותיו.

אך באמת אין זה נראה דא"כ אין זה אלא משום שאין כאן סכנה גמורה אלא סכנה מסויימת שמותר להכנס אליה, ובדברי הגמ' בכל הני דוכתא משמע דיש כאן לימוד מחודש מהא דשומר פתאים ה', ואם משום מצוה הרי זה משום דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע ולמה הביאו הא דשומר פתאים ה', ועוד דהרי מצינו עוד בעבו"ז ל' ע"ב דמותר לאכול תאנים בלילה ולא חיישינן לארס נחש משום שומר פתאים ה', אף דאין שום מצוה באכילת תאנים אלה.

ומשום כך נראה לכאורה דבאו לחדש בזה יסוד חדש, דכאשר האדם מתהלך בתומו בדרכו של עולם וכהנהגה הטבעית של בני האדם אין לו לחשוש מן הסכנה הרחוקה, וזה כונת הפסוק "שומר פתאים ה'" דכאשר מתהלך האדם לפי תומו כפתי הוא לגבי הסכנה הצפויה והקב"ה שומרו, ובכל הני מדובר כאשר נוהג האדם במהלך הטבעי כדרך העולם..(ודנתי בזה במק"א לגבי מה שלענ"ד אסור לעשן טבק מאחר שנתברר שהעישון גורם לסכנה, ויש מי שטען דגם לגבי העישון אומרים מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה, דאין זה טבעו של אדם לעשן ואין זה דרכו של עולם אלא סכנה גמורה שהאדם מביא על עצמו ללא שום צורך ותועלת ולענ"ד יש לקבוע שאיסור גמור הוא לעשן טבק. ועיין עוד בתרומת הדשן סי' רי"א שדן במה שרבים לא חששו לאיסור קטלנית ופקפק אם יש מקום לסמוך על הא דשומר פתאים ה' ובפרט לת"ח שיודעים הלכה זו דמאחר והסכנה ידועה שוב אין לומר שומר פתאים ה', עי"ש והארכתי בזה במק"א).

[מנחת אשר דברים סימן ז']

 

Endangering Ones Life to Save Another (treating Ebola etc.)

הסתכנות כדי להציל חבירו

זה לאחרונה קדרו השמים ועלה המוות בחלוננו כאשר רוצחים שפלים אויבינו בנפש מבני ישמעאל חדרו לבית כנסת, רצחו ולא חמלו, והקדושים עלו בסערה השמימה בהיותם עטופים בטליתות ועטורים בתפילין.

בין הנרצחים היה מי שנלחם ברוצחים והטיח בהם כסאות וספסלים עד שרצחוהו נפש. קרוב לוודאי שבזכותו ניצלו רבים והספיקו לברוח, ולדאבון לב נרצח הוא הי"ד.

ושאלו חבריו האם עשה כדין כאשר הכניס עצמו לסכנה נוראה ע"מ להציל אחרים.

ומענין לענין נשאלתי בתקופה האחרונה האם רופא חייב להסתכן ולטפל בחולים שנבדקו בנגיף האבולה (Ebola virus), כאשר יש בזה סיכון מסוים.

כבר הארכתי בכמה תשובות בעיקר הסוגיא באיזו מדה חייב אדם להסתכן כדי להציל אחרים, עיין שו"ת מנחת אשר (ח"א סי' קט"ו וח"ב סי' ק"ל) ובמנחת אשר במדבר (סי' ע"ג). ותמצית דברינו דיש בזה ג' דרגות:

א. כשיש סכנה גמורה וסכנת המציל מתקרבת לרמת הסיכון של הניצול לדעת רוב הפוסקים אסור לו להסתכן. ב. כאשר יש סכנה אך לא סכנה גדולה מדת חסידות יש בזה. ג. כאשר הסכנה מועטת וזניחה יש אף חיוב להסתכן על מנת להציל חבירו.

וכל זה למדתי מתשובות הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ז וח"ה סי' רי"ח).

אמנם נראה להוסיף שני יסודות מחודשים בהלכה זו:

א. עד כאן לא נחלקו אלא במי שמסתכן על מנת להציל חבירו, אבל זו פשיטא לי שמותר לאדם להסתכן על מנת להציל את הרבים מסכנה. דהלא טובים השנים מן האחד ובודאי דם הרבים סומק מדם היחיד, ואף שאסור לנו לסכן את היחיד כדי להציל את הרבים, הבוחר מרצונו להסתכן על מנת להציל את הרבים פשוט שמצוה גדולה בידו.

והרי נחלקו ר"י ור"ל (ירושלמי תרומות מ"ז ע"א) בסיעה של בני ישראל שאמרו להם הגויים תנו לנו את פלוני ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולכם, לדעת ר' יוחנן כיון שהגויים הן הם אלה שייחדו את פלוני נותנים להם, דאף דאין לנו כל רשות להחליט מי יחיה ומי ימות ואם לא ייחדו הגויים אדם מסוים אין נותנים להם, מ"מ אם יחדו את פלוני נותנים להם. ולדעת ר"ל רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי נותנים להם.

והחזו"א (חו"מ סימן כ"ה) ביאר שיטת ר"ל דכיון שנתחייב מיתה לנכרים והוא מסתתר בקרב אחיו מישראל הרי הוא כרודף אחרי חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו.

ולענ"ד פירוש זה רחוק ודחוק מאוד כמבואר לכל מעיין, דמה ענין זה לרודף. (וכבר הארכתי בזה במנחת אשר פסחים סימן כ"ח אות ג').

והנראה בזה דבאמת מודי כו"ע דמצוה ויש למסור נפש היחיד להצלת הרבים, אלא שמי אנו לגזור חלילה גזירת מות על איש מישראל להציל את זולתו אף אם רבים המה, ומשו"כ ס"ל לריו"ח דאם הגויים ייחדו את היחיד נותנים אותו כדי להציל את הרבים, אך ר"ל ס"ל דאם אין כאן סיבה מסויימת שבגינו רוצים הם את ראשו של פלוני ולא של אלמוני אלא שבאופן שרירותי ביקשו את פלוני אין מוסרין אותו, אבל אם נתחייב להם מיתה, אף שלפי דין תורה נקי הוא מכל חטא ועון, הרי לא אנו אלה שגזרו עליו משפט מות אלא הם ושוב נפש היחיד נדחית משום הצלת הרבים.

ומכאן נראה דאם היחיד בוחר מרצונו למסור את נפשו להצלת הרבים ודאי מצוה בידו. וכך מוכח מהא דפפוב ולוליינוס שחז"ל הפליגו במעלתם, ופרש"י (תענית י"ח ע"ב) דבת הקיסר נמצאה הרוגה ויצא קול שיד היהודים היתה במעל, וגזר המלך גזירה על היהודים, ופפוס ולוליינוס הודו בשקר שהן הם אשר הרגו את בת המלך כדי להציל את יושבי העיר מן הסכנה.

הרי שיחיד מוסר נפשו להציל את הרבים ומצוה גדולה בידו, עד שאמרו עליו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן.

אמנם נראה דאין זה אלא אם היחידים אף הם היו בכלל הסכנה, ואם לא מסרו נפשם היו נהרגים ביחד עם שאר כל יושבי העיר, אבל אין לנו ראיה דאם היחיד אינו בכלל הסכנה מותר לו ואף מצוה בידו למסור את נפשו להציל את הרבים.

אך באמת לא ידענו אם פפוס ולוליינוס היו בין יושבי העיר לוד ואפשר שכלל לא היו בכלל הסכנה ואעפ"כ מסרו נפשם, ואף אם היו מיושבי העיר לוד, אפשר שהיה בידם להתחמק ולברוח מן העיר ואעפ"כ לא עשו זאת אלא בחרו למסור את נפשם כדי להציל את הרבים, (וי"ל בלשון רש"י שם), ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה דמי ששם את נפשו בכפו ונלחם במרצחים והציל בכל רבים מחבריו זכותו הרבה מאוד.

ב. הנה רבים מן האחרונים כבר כתבו דבשעת מלחמה יש דינים אחרים בהלכות פיקוח נפש, כ"כ בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן מ"ד וכ"כ באו"ח סי' ר"ח), וכעין דבריו כתב תלמידו הגדול זקנינו מהר"ם א"ש בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן נ"ב), וכ"כ הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית ט' ה').

ונראה דאין זה דוקא בחיילים המשרתים בצבא המלחמה, אלא אף בכל מי ששמלא תפקיד חיוני שיש בו הצלת נפשות, כגון שוטרים, מכבי אש, צוללים שתפקידם להציל אזרחים שנאבדו בלב ים, מאבטחים של אנשי השלטון וכדומה, כל אלה מוטל עליהם למסור את נפשם על מנת להציל את הרבים ולפעמים אף להציל את היחיד.

ויסוד הדבר, דכשם שבמהלך הטבעי של חיי עם לפעמים יש צורך במלחמה, וללא מסירת נפש אין לנצח במלחמה, ומשו"כ פשיטא לן שמותר להסתכן במלחמה, כך גם פשיטא לן שחברה מתוקנת טורחת כל טרחה כדי לרפא את החולים ולהציל את אלה שסכנה רובצת עליהם, וכל שעושים את כל הנדרש והאפשרי למעט את הסיכון, מותר לאלה שנטלו על עצמם לעסוק בהצלה ולהסתכן כדי למלא את תפקידם ולהציל את זולתם.

ומשו"כ נראה דגם רופאים מותר להם ואף נדרש מהם להסתכן בסכנה מסויימת על מנת לרפא חולים, ואף החולים במחלה מדבקת.

דו"ק בכ"ז כי לענ"ד הדברים ברורים.

 

Kidney Donation

אם מחוייב אדם לתרום אבר בחייו כדי להציל בן משפחה

כבוד הגאון הגדול...

ראיתי את מש"כ מעכ"ת בקונטרס החשוב ששלח אלי, והנני לכתוב בזה את הנלענ"ד לבקשת כבודו.

האריך כבודו בשאלה אם חייב אדם לתרום אבר, כגון כליה, אונה של הכבד, או מח עצם כדי להציל אחד מבני משפחתו שזקוק נואשות לאברים אלה כדי להינצל ממות ל"ע. ולדעתי לא בחדא מחתא מחתינן להו, ואבאר.

כבר נחלקו גדולי קדמונינו אם חייב אדם לסכן עצמו כדי להציל חבירו, ולצערי ככל ששאלה זו ידועה, ורבים דשו בה בכל דור ודור, המבוכה בה עצומה ורבים כתבו בזה דברים שאינם ברורים ונכונים. על כן אבאר בקיצור את עיקרי השיטות והמסקנות.

הנה זה ברור דכאשר מדת הסכנה הרובצת על המציל דומה למדת הסכנה הרובצת על הניצול לית מאן דפליג דודאי אין בזה חיוב או אף מצוה. דהלא כבר קבע רבי עקיבא בן יוסף (ב"מ ס"ב ע"א) "חייך קודמין לחיי חברך".

אמנם חידשו שנים מחשובי האחרונים, מהר"י חגיז בהלכות קטנות (ח"א סימן רכ"ט) ובעל אוה"ח בספרו ראשון לציון (יו"ד סימן רמ"ז סעיף א') דרשאי אדם למסור את נפשו כדי להציל את חבירו, אף דפשוט דאין זה חיוב או אף מצוה לכתחילה. ולפי הבנתם מה שחידש רבי עקיבא חייך קודמין אין זה אלא רשות, דרשאי הוא להמנע מהצלת חבירו ולהחיות את נפשו, אך אין זו חובה ואם רצונו בכך רשאי הוא להקדים חיי חבירו לחייו.

אך פשטות הדברים דהלכה זו דחייך קודמין חובה ולא רשות, ואסור לו למסור את עצמו למיתה על מנת להציל חבירו, וכך כתב גם בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב סימן קע"ד), עי"ש.

אמנם חידוש עצום כתב בספר חסידים  (סימן תרח"צ) "שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא".

ודבריו חידוש עצום, אך פשוט דאף לדבריו אין זו חובה אלא מצוה ומדת חסידות, והרי בסימן תרע"ד כתב "כתיב (ויקרא י"ט ט"ז) ולא תעמוד על דם רעיך אבל אם הרבה מתלחמים עליו אל ישליך עצמו בסכנה ואל יעשה פשיעה בגופו ואם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו פן יטבע עמו".

הרי דאף לשיטתו אסור לו לסכן עצמו להצלת חבירו, ואעפ"כ אם הדיוט הוא וחבירו ת"ח מצוה עליו לא רק לסכן עצמו בסכנה מסויימת אלא אף למסור עצמו למיתה כדי למלט את נפש חבירו הת"ח.

אך כל דברי ספר חסידים בסתר רעם ולא הביאו הפוסקים דבריו בענין זה, ועיין שו"ת יד אליהו סימן מ"ג שהאריך בזה.

ב

אמנם כאשר חבירו נמצא בסכנה גמורה וודאית, ויש סיכוי להצילו ע"י שיכניס המציל עצמו לסכנה מסוימת, הפחותה ממדת הסכנה שחבירו נמצא בה, בזה נחלקו הפוסקים ושלש מחלוקת בדבר:

א. י"א דכל כה"ג חייב לסכן עצמו כדי להציל חבירו.

כ"כ בהגהות מיימוניות בהלכות רוצח (פ"א הט"ו), הב"י בחו"מ סימן תכ"ו, כסף משנה שם (הי"ד), מהרשד"ם (יו"ד סימן ר"ד) וחידושי חת"ס בכתובות (ס"א ע"ב).

ב. י"א דאסור לו להסתכן כדי להציל את חבירו.

כ"כ באיסור והיתר הארוך (שער נ"ט סעיף ל"ח), ז"ל שם: "...אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אף על פי שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית", וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ז) דהוי חסיד שוטה, וכ"כ המהר"ם שיק בספר המצוות מצוה רל"ח.

ג. י"א דאינו מחוייב אבל רשאי הוא כיון שאינו אלא מסתכן סכנה מסויימת וחבירו נמצא בסכנה גמורה.

והנראה עיקר בזה, דאין הדבר תלוי אלא בדרגת הסכנה שהמציל חושף את עצמו אליה, דכאשר סכנה גמורה היא וקרובה לסכנה שעל הניצל, קרוב הדבר דיש בזה איסור וכמבואר לעיל. וכאשר הסכנה קטנה ומירב הסיכויים שיזכה להציל חבירו ושניהם יחיו, מדת חסידות היא אף שאין בזה חיוב. וכאשר הסכנה למציל זניחה ביותר קרוב הדבר שחיוב גמור הוא ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ודרך זו למדתי מדברי רבינו הרדב"ז שמצינו בספרו בגדול שתי תשובות בענין זה:

א. בח"ג סימן תרכ"ז (אלף נ"ב) נשאל על מה שכתוב בספר אחד דאדם חייב להניח שיקטעו לו אבר אחד כדי להציל חבירו מן המיתה, וכוונתו למש"כ בפסקי הריקאנטי בסימן ת"ע, עי"ש.

והרדב"ז דחה דבריו בסברות רבות, ובין השאר כתב דיש בזה ספק סכנה, ומ"מ כתב דהוי מדת חסידות.

אמנם בסוף תשובתו כתב "ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה". ולכאורה סתר דבריו מיניה וביה, דבתחלה כתב דפטור משום חשש סכנה ומ"מ יש בזה מדת חסידות ושוב כתב דאם יש בזה ספק סכנה הוי מדת חסידות של שטות.

ונראה ברור בכוונתו דתלוי הדבר במדת הסכנה, דאם יש בזה ספק גמור וסכנה גדולה אף שחבירו ודאי מסתכן והוא ספק מ"מ הוי חסיד שוטה, אבל אם אין סיכון גמור בהצלה אף דמ"מ יש כאן ספק מסויים של סכנה הוי מדת חסידות.

ובח"ה סימן רי"ח (אלף תקפ"ב) כתב דכאשר אינו מסתכן כלל חייב להציל "ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה... אפ"ה חייב להציל". הרי לן דבקצת ספק סכנה חייב להציל.

ודרך זו נראית עיקר בעיני, כי מלבד שהיא מיישבת ומאחדת את דברי הפוסקים והראיות שהביאו מסוגיות שונות, ומלבד שהיא נסמכת מדברי הרדב"ז, היא גם מתיישבת על הלב יישוב גמור בסברא, כמובן לכל ישר דעת.

ומשו"כ נראה, דכאשר מדובר בתרומת מח עצם שהסכנה לתורם היא כמעט אפסית, אף אם נניח שיש בתרומה זו סכנה רחוקה, חיוב גמור הוא. בנוגע לתרומת כליה, לולי דמסתפינא מחבראי היה לבי נוטה שהיום חיוב גמור הוא, דכל המחקרים מוכיחים שהסכנה לתורם קטנה מאוד וכמעט זניחה, והסיכוי להציל גדולה מאוד.

אך מ"מ ברור דהוי מדת חסידות וכן ראוי לנהוג וראוי לעודד הנהגה זו.

ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

Endangering One's Self to Perform Mouth to Mouth Resuscitation

כבוד ידידי המו' הרב ידידי' גנז שליט"א

רב שלום עד בלי ירח.

בדבר השאלה במתנדבי הצלה ואנשי מ.ד.א. שנקלעו למצב שבו יש צורך להנשים אדם מפה לפה,  והנחיות מ.ד.א. הם שאם אין לחובש מסכה מיוחדת לא להנשים מפה לפה מחשש שמא ידבקו ממחלה  נגיפית או ממחלת האיידס ושאל האם יש לנהוג לפי הנחיה זו עפ"י ההלכה. (וכבו' כתב במכתבו שעשרים וששה  אחוז מן המונשמים זוכים לפחות לחיי שעה).

הנה ידוע מה שנחלקו הפוסקים האם יש לו לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה  ודאית וג' מחלוקות בדבר. א' הכס"מ פ"א הי"ד מרוצח הביא מהגהות מיימוניות דחייב להכניס עצמו  לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה גמורה ומקור הלכה זו בירושלמי וכך נקט החות יאיר בסי' קמ"ו,  ב' הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ו סק"ב כתב דכיון שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו הלכה זו הלכו השו"ע  והרמ"א בעקבותיהם ואין הלכה כדברי הירושלמי בזה וכ"כ במשנ"ב שכ"ט סקי"ט עי"ש. אמנם לא  נתבאר בדבריהם אם רשאי הוא להסתכן אלא שאין בזה חיוב או שמא אסור לו לעשות כן. ובשו"ת  הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז כתב דהוי חסיד שוטה ואין ראוי לעשות כן עי"ש, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי'  ק"ג כתב מכח דברי הרדב"ז הללו דאין ראוי לתרום כליה להציל חבירו וכ"כ בציץ אליעזר ח"ט סי'  מ"ה, אמנם החת"ס בחי' לכתובות דף סא ע"ב דחה את כל דברי הרדב"ז בזה עי"ש, ג' בשו"ת הרדב"ז  ח"ה סי' אלף תקפ"ב כתב דבספק מסויים שנוטה יותר לצד ההצלה חייב להכנס כדי להציל חבירו  מסכנה גמורה, ולכאו' סתר דבריו הנ"ל בח"ג ואפשר דשם מיירי בספק גמור אף שאין נראה כך מלשונו  עי"ש היטב.

וכבר כתב בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ז סקט"ו ובחו"מ שם דיש לדקדק בדבר היטב אם הוי באמת ספק סכנה  עי"ש היטב.

ולהלכה נראה ברור לענ"ד דלולי שהיו מסיכות ואמצעים מיוחדים למנוע סכנת הדבקות גם אני הייתי  מורה לאנשי הצלה להמנע מהנשמה דכאשר הוא בא במגע אם עשרות חולים גדול החשש שידבק  ויסתכן, אך מכיון שיש מיכשור מיוחד שע"י השימוש בו נמנע חשש הדבקות, אם קורה במקרה שאין  האמצעים בידו אין לו להמנע מלהנשים את חבירו דסיכוי ההצלה גדולה עשרות מונים ויותר מזה  מסכנת ההדבקות דרק אחוז מזערי מן האוכלוסיה נגועים במחלות מסוכנות אלו, ורק במיעוט מקרים  ידבק המנשים אף ממי שנגוע במחלה, משום כך נראה דאף אם אין בידנו להורות בזה הוראה ברורה  שחייב להנשים נראה ברור דיש לנטות את ההוראה דאין להמנע מכך, אמנם אם החולה נראה בעיניו  בעל סיכון גבוה כמו מכור לסמים וכדו' אין לו להסתכן כדי להציל חבירו כנלענ"ד.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

Opting for Potentially Dangerous Treatment to Avoid Discomfort

כבוד איש יקר ונפלא

בן תורה ורופא מומחה

הר"ר ד"ר אלישע קהן הי"ו

בדבר שאלתו באיש חולה במחלת הסרטן ל"ע ולדעת הרופאים הוא חולה סופני, וכיון שהמחלה פגעה בגרונו יש חשש שבאכילתו יחדור אוכל לתוך קנה הנשימה ויסתכן ע"י זיהום, ולפיכך ממליצים הרופאים להזין אותו ע"י עירוי או דרך פג שבו מחדירים אוכל לתוך הקיבה באופן ישיר. אך חולה זה מתעקש לאכול כדרכו כי קשה לו מאוד לוותר על הנאת האכילה. והמשפחה שואלת האם חייבים הם למנוע ממנו מלאכול כדי למנוע ממנו להסתכן או שמא רשאים הם לאפשר לו לאכול מאכלים רכים תחת פיקוח כדי למעט את הסכנה במדת האפשר ושומר פתאים ה'.

נראה לענ"ד דיש לנסות ולהסביר לו שעדיף שלא יאכל כדי למנוע ממנו סכנה, אבל אם עומד הוא על דעתו, ונפשו עגומה עליו ומניעת האכילה גורמת לו עגמ"נ יש לאפשר לו לאכול כדרכו תחת פיקוח רפואי.

וכבר ביארתי בכמ"ק (עיין מנחת אשר דברים סימן ז' ובמנח"א שבת סימן פ"ז אות ב' ובהגדש"פ מנח"א שערי תשובה סימן י"ט אות ג') דמותר לו לאדם להסתכן סכנה מסויימת בשביל איכות חיים אף בדברים הרחוקים מפיקוח נפש, וכן למדנו מדברי רש"י בב"מ (צ"ב ע"א וקי"ב ע"א) דמותר לו לאדם להסתכן לעלות באילן ובכבש ולפרוש לים הגדול כדי להתפרנס אף שבכך נכנס לכלל סכנה, עי"ש.

וכך נראה אף בני"ד, דכיון שאם יאכל מעט תחת פיקוח רפואי הסכנה רחוקה, והחולה משתוקק לאכול, אין למנוע ממנו הנאה זו.

וביותר נראה להקל בזה משום שני צדדים נוספים:

א. כיון שחולה סופני הוא ובחיי שעה עסקינן יש בזה צד להקל. ואף דמחללין שבת על חיי שעה וכמבואר ביומא (פ"ה ע"א) ובשו"ע (סי' שכ"ט ס"ד), מ"מ חזינן דקיל ח"ש מפקו"נ דמי שיש לו תוחלת חיים רגילה, ומותר לסכן חיי שעה ע"מ לתת סיכוי לרפואה שלימה (עיין בזה בשו"ת מנחת אשר ח"א סימן קט"ו – קט"ז). הרי לן דמ"מ שאני חיי שעה מחיי עולם.

ב. כיון דבחולה שיש בו סכנה מדובר יש לחלל שבת לכל צרכיו, ויש דין פקו"נ ביתובא דעתא שלו, וכיון שעז רצונו לאכול יש בהאכלתו דין יתובא דעתא לגביו.

ואף שיש לדון, לפלפל ולפקפק בשתי סברות אלה, כיון דבלא"ה נראה מעיקר הדין שמותר לו לאכול ולהסתכן בסכנה מסויימת על מנת להנות בהנאת אכילה, אם א"א לשכנעו להמנע מאכילה, יש לאפשר לו לאכול ולא למנוע זאת ממנו נגד רצונו.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס