Grama in Mitzvas Asei 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויעשו את אבני השהם מסבת משבצת זהב מפתחת פתוחי חותם על שמות בני ישראל" (ל"ט ו').

"ויעש את החשן מעשה חשב כמעשה אפד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר" (ל"ט ח').

"ר' נחמיה שמיר למאי אתא מיבעי ליה לכדתניא אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר 'פתוחי חתם', ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר 'במלואותם' אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן" (סוטה מ"ח ע"ב).

 

הן מצינו כמה סוגיות ערוכות בדין גרמא לגבי עבירות שבתורה.

בשבת (ק"כ ע"ב) דנו לגבי מלאכת שבת ולאו דמחיקת ה' אם אסור בגרמא, ומסקנת הגמ' דאין באלה איסור בדרך גרמא, דעשיה אסרה תורה הא גרמא שריא.

בסנהדרין (ע"ו ע"ב – ע"ז ע"ב) דנו לגבי איסור רציחה אם יש איסור בדרך גרמא, וילפינן מקרא דיש איסור במצמצם, אך בשאר גרמא אין דינו מסור לבי"ד כגון הזורק חץ בחבירו וקדם ונטל תריס מידו, עי"ש.

בב"ק (ס' ע"א) וכן בב"ב (כ"ב ע"ב) מבואר דגרמא בנזיקין פטור, וכלל גדול הוא זה בדיני נזיקין.

וכל אחת מסוגיות אלה גדולה רחבה ועצומה, והארכנו בכל אלה במק"א, ואכמ"ל בהם.

אך לא מצינו להדיא מקור לגבי קיום מצות עשה בדרך גרמא, אם יצא ידי חובתו. ובשאלה זו דנו האחרונים. וכתבו לחלק בזה בין עשה ללא תעשה, דאף אם אין איסור תורה אלא בעושה מעשה ולא בגרמא, שאני מצות עשה וכל שהמעשה נעשה על ידו ובסיבתו יצא בכך יד"ח.

אך אני בעניי לא ראיתי סברא לחלק בין עשה לל"ת דהשאלה היסודית הלא היא אם גרמא כעשיה היא או לא, ומה בין עשה לל"ת. ובאמת יש לעיין במצוות לא תעשה גופא, דיש מהם שאסורים מה"ת אף בדרך גרמא. ונבאר בכ"ז מה שחנני נותן התורה בחמלתו.

 

א

הגרצ"פ בהר צבי או"ח סימן קמ"ג הביא מקור דבמצוות עשה יוצא אף בגרמא מפרשתינו, דהלא נצטוו בעשיית אבני האפוד כדכתיב "ויעשו את אבני השהם וכו'", ואעפ"כ מבואר בגמ' שהיו משתמשין בשמיר, וכאשר הניחו את השמיר על האבנים היו נבקעות מאליהן, הרי לן דגם קיום מצוה בדרך גרמא סגי, ועוד האריך בשאלה זו בסימן קמ"ח עי"ש.

ויש לדון בראיה זו מכמה פנים.

א: אין עשיית אבני האפוד ואבני החשן מצוה בפני עצמה, ואף דכתיב בהן עשיה אין מצותן אלא בלבישה כמבואר ברמב"ם סהמ"צ מ"ע ל"ג וכבר ביארתי במנחת אשר (שמות סי' נ"ב) דמכל הראשונים מוני המצוות רק הרס"ג נקט דעשיית בגדי כהונה מצוה היא. ואין זה דעת הרמב"ם, הרמב"ן והבה"ג.

ומשו"כ אין מכאן ראיה דגרמא מהני בקיום מצות עשה, ואף דאכן כתיב לשון עשיה באבני האפוד מ"מ אין זה ראיה לגבי קיום מצות עשה.

ב: אף דכתיב לשון עשייה באבני האפוד אין הכרח דצריך עשיה בחקיקת האותיות ומלאכה זו בהכרח נעשית ע"י השמיר וזה מצוותן, וע"כ דלשון עשיה כתיב על שאר המלאכות הנצרכות באבנים אלה, כגון קביעתן כל אבן במקומה על כתפי האפוד, וכן גם באבני החושן.

ג: נראה עוד דעצם הנחת השמיר ע"ג האבן הוי כמעשה ממש ולא כגרמא כיון שזה דרכו וטבעו להבקיע את האבן. וכיוצא בזה מצינו לגבי המעמיד בהמה ע"ג קמת חבירו דחייב (ב"ק נ"ו ע"ב), ולדעת התוס' חייב כדין שן ורגל, אך הרשב"א כתב שם דהוי כמזיק בידים לחייב אף בר"ה, עי"ש. ובחשן משפט סימן שצ"ד ס"ג מבואר דהלכה בזה כשיטת הרשב"א דהוי כמאכילה בידים לחייב משום מזיק, וכ"ה ברמ"א שם.

ועיין עוד באבן העוזר סימן שכ"ח שכתב כן לגבי העמדת עלוקות ע"ג בשר האדם דחייב בשבת משום דהוי כעושה מלאכה בידים והביא את דברי הרשב"א הנ"ל בב"ק, עי"ש.

ואפשר דגם התוס' מודי בני"ד דהוי כמעשיו ממש, וע"כ לא נחלקו אלא במין בהמה שאין הכרח גמור שתאכל ותזיק לקמת חבירו. אבל בעלוקה שמניחים ע"ג גוף האדם ובוודאות גמורה היא מוצצת דם לכו"ע הוי כמעשה ממש דמה בין עלוקה זו ובין השורף גוף חבירו באש, דכשם שטבע האש לשרוף טבע העלוקה למצוץ, ואין כאן מעשה התלוי באחרים שמא יעשו ושמא לא יעשו.

ולפי"ז פשוט דכך גם בשמיר, דהלא אין אנו יודעים שמיר זה מהו, אך נראה פשוט דהשמיר היה מבקיע את האבן מטבעו, וא"כ אין זה גרמא כלל אלא מעשה ממש. ומה שאמרו והן נבקעות מאליהן אינו בא אלא לאפוקי שאין צורך לחתוך באיזמל כמבואר שם.

 

ב

 

ובקונטרס "באר בשדי" שבשדה חמד הביא את מכתבו הגדול של הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל אב"ד וראש ישיבת טלז, ובאות ו' הוכיח הגרא"ג משני מקורות דאכן המקיים מצוה ע"י גרמא מצוה בידו ואין דין מצוה כדין עבירה, ואבאר את הנלענ"ד בדבריו.

א: בעיר הנדחת נצטוו "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה". והלא לר"ל דאשו משום ממונו אין האש נחשב ככחו אלא כאשר מדליק בגופו של גדיש ואטו יצטרך להדליק את האש בכל בית ובית ובכל חפץ וחפץ, וע"כ דבקיום מצוה גם גרמא מהני.

ב: וכך גם בביעור חמץ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה איך יקיים מצות תשביתו, וכי מחוייב הוא להדליק את האש בכל ככר וככר ובכל גרגיר של חמץ, וע"כ כנ"ל דבקיום מצוות אף גרמא הוי כעשייה, עי"ש.

אך באמת נראה ברור דגם במצוות עשה יש ולא מהני גרמא, ונביא לזה שתי ראיות.

א: לגבי מצוות שחיטה מבואר במס' חולין (ט"ז ע"א) "השוחט במוכני כשרה, והתניא שחיטתו פסולה, לא קשיא הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. ואיב"א הא והא בסרנא דמיא ול"ק הא בכח ראשון והא בכח שני, וכי הא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב, מאי טעמא גיריה דידיה הוא דאהני ביה, וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא היא".

הרי לן להדיא שדימו מצות שחיטה לדיני רציחה, ומשו"כ פסלו שחיטה שעל ידי גרמא. ולמדו זאת מדיני רציחה, ומבואר מזה דגם לגבי מצות עשה צריך מעשה ולא סגי בגרמא.

ב: ובסנהדרין (ע"ז ע"ב) דימו זרק בכותל וחזר הכדור לאחוריו והרג למה ששנינו במסכת פרה (פי"ב מ"ב) לגבי הזאת מי חטאת, ועוד איתא שם (פ"ו משנה א') לגבי קידוש מי חטאת דהמקדש ונפל על ידו או על הצד ושוב על השוקת שפסול, עי"ש היטב.

הרי לן שוב שדימו דיני גרמא בהריגה ובנזיקין לדין גרמא בקידוש והזאת מי חטאת.

ומכל זה מבואר דדיני גרמא וגדריה שווים בעשה ובל"ת ובכל דיני תורה שבעינן בהם עשיה, ובכולם אמרו עשיה ולא גרמא.

ושוב צריך ביאור לחלק בזה בין מצוה למצוה ובין דין לדין.

והנראה בזה דבאמת אין בין עשה לל"ת ולא כלום אלא דבין בעשה ובין בל"ת ישנן מצוות שלגביהן דין גרמא כדין מעשה ממש, וישנן מצוות שלגביהם צריך עשיה ולא סגי בגרמא.

וכללו של דבר לעולם הדבר תלוי במהות המצוה, גדרה וענינה, דכל שעשה או הל"ת תלויה בעצם המעשה, אין גרמא כעשיה, וכל שעיקר הענין בתוצאה ולא במעשה, בין בעשה ובין בל"ת אין בין עשיה לגרמא ולא כלום.

ומשו"כ נראה דלגבי שחיטה, הזאת מי חטאת וקידושה צריך עשיה ולא גרמא דכל אלה הדינים במעשה תלויין ולא מהני בהם גרמא. אבל בשריפת עיר הנדחת הלא מילתא דפשיטא דאין המצוה אלא בתוצאה דאטו יש עבודת הא-ל בעצם שריפת עיר, וע"כ דדין שריפת עיה"נ כשאר דיני עונשים ועיקרה בתוצאה ומשו"כ גם גרמא מהני בה.

וכך גם לגבי ביעור חמץ דכיון דכל מהות מצוה זו בתוצאה מהני גם השבתה ע"י גרמא.

ויתירה מזו מצינו שנחלקו המגן אברהם והגרעק"א באו"ח סימן תמ"ו אם מקיים מצות תשביתו במבעיר חמץ ע"י גוי. דהמג"א בס"ק ב' כתב דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט של פסח יאמר לגוי לפררו לרוח דהוי שבות דשבות במקום מצוה שמותר. ותמה עליו הגרעק"א שם דכיון דאין שליחות לנכרי הרי מבטל מצות תשביתו. וכבר כתבתי במנחת אשר לפסחים סימן ז' דלכאורה ס"ל למג"א דמקיים מצוה זו אף ע"י גוי כיון שכל מהות המצוה אינה אלא בתוצאה שיהא החמץ מושבת ומבוער. אך רעק"א נקט דכיון דאין שליחות לנכרי הו"ל כאילו לא עשה כלום וממילא בטל מצותו.

ונראה לכאורה דבגרמא אפשר דאף רעק"א מודה שקיים מצוותו, דכבר כתבתי במק"א דאמירה לנכרי אין דינו כגרמא כלל, דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, והוא גדול ובר דעת, ואין המצווה גורם כלל. (ולא כמ"ש הבשמים ראש סימן של"ד דאמל"נ הוי כגרם וכ"כ בנתיבות בסימן קפ"ח לגבי קנינים עי"ש).

אך מ"מ מצינו דכאשר מהות המצוה בתוצאה יוצא יד"ח אף ע"י גוי. כ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רנ"ז) לגבי מיתת בי"ד דגם ע"י גוי מקיימים מצות ובערת הרע מקרבך, וכ"כ הפר"ח יו"ד סימן ק"כ לגבי טבילת כלים, וכ"כ המחנה אפרים שלומין סימן י"א לגבי מצות מעקה והארכנו בזה במק"א.

 

ג

 

כיוצא בדבר נראה גם לגבי לאוין שבתורה דלכאורה יש לעיין דמלשון הגמ' בשבת משמע דאין הגורם פטור אלא במקום דכתיב לשון עשיה, דכך אמרו במס' שבת שם "עשייה אסרה תורה הא גרמא שריא", וכך אמרו לגבי מלאכות שבת שכתוב בהן "לא תעשה כל מלאכה", וגם לגבי איסור מחיקת ה' שכתוב בו "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", ומלשון זה משמע דאין זו הנחה כללית דבכל איסורי התורה לא אסרה תורה את הגרמא, דלא פטרו את הגורם אלא במקום שנאסרה העשיה בפירוש.

אך מאידך אמרו בביצה כ"ז ע"ב (וכן במנחות נ"ו ע"ב ובבכורות ל"ג ע"ב) דאסור להטיל מום בקדשים משום דילפינן מ"כל מום לא יהיה בו". ולכאורה יש לתמוה דכיון דלא כתוב בזה לשון עשיה ממילא גם גרמא אסורה ולמ"ל ילפותא לרבות את הגורם.

ומסוגיא זו משמע דכל שלא אסרה תורה מפורשת את הגורם נקטינן דהגורם פטור בכלל לאוין שבתורה.

והנראה עיקר בזה דאין הדבר תלוי אלא במהות העבירה אם בעצם המעשה היא או בתוצאה.

וכבר כתבתי במק"א דנראה לענ"ד דבכל העבירות שאין בין אדם לחבירו נראה פשוט דיש איסור תורה גם בגרמא, וכך לגבי גרמא בנזיקין דאף דפטור מ"מ מבואר להדיא בגמ' ב"ב כ"ב ע"ב דיש בו איסור, אך לא נתפרש בגמ' מה שורש איסורו ומהותו.

אמנם ידעתי דביד רמה שם (כ"ו ע"א) כתב דגרמא בנזיקין אסור משום "ואהבת לרעך כמוך" או משום "לפני עור לא תתן מכשול". אך מסתימת כל שאר הראשונים משמע שאיסור גרמא בנזיקין הוא איסור מזיק הכללי.

ונראה ביאור הדבר דבכל המצוות שבאל"ח פשוט דיסוד האיסור בתוצאה ולא בעצם המעשה, דהגזילה והגניבה והאונאה וכדו' נאסרו משום העול והאון שבהם, וכיון שכן אסורים הם גם בדרך גרמא, דאף אם עשיה אין כאן עול ורשע יש כאן.

ופשוט הדבר דאסור לאדם לגרום למות חבירו אף שאינו עושה מעשה ואין דינו מסור לבי"ד. ובדברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ט ה"ד) מבואר דב"נ אף נהרג אם הרג בדרך גרמא, ובישראל יש רשות למלך להורגו (פ"ב מהלכות רוצח ה"ב). הרי לן דודאי יש בזה איסור רציחה, ולהדיא כתב שם הרמב"ם דעון הריגה בידו כיון שמ"מ נהרג חבירו על ידו. וכך נראה לכאורה גם לגבי גרמא בנזיקין.

 

ד

 

אלא שלכאורה יש להקשות לפי זה, למה אין איסור בגרם מחיקת ה', דלכאורה מסתבר דגם באיסור זה מהות העבירה בתוצאה שהיא בזיון לשמו הגדול והנורא. ובשלמא במלאכת שבת מסתבר דאין האיסור אלא בגברא ובעצם עשיית המלאכה דלמען ינוח כתיב, אבל במחיקת ה' מסתבר לכאורה דעיקר העבירה בתוצאת המעשה.

אך באמת נראה דמלבד המצוות שבין אדם לחבירו, קשה לקבוע את מהות העבירות והלאוין שבתורה, דמסתבר טפי דעיקר העבירה בעצם מעשה האיבוד דחטא ועון לאדם לאבד את הקדוש לה' ומשו"כ גרמא מותרת.

והרי כתב הנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן י"ז) דיש איסור בגרם מחיקה משום בזיון לשם שמים, אלא שהתירו במקום מצוה, ומדבריו למדנו דשני דינים ושני איסורים יש במחיקת ה', לאו דלא תעשון כן על עצם מעשה המחיקה, ואיסור בזיון לה' משום התוצאה, ודו"ק בזה.

 

ה

 

וכבר הבאנו לעיל דבאיסור מטיל מום בקדשים יש איסור דאורייתא אף בגרמא מגזה"כ, ואף בזה יש להעיר דאם איסור זה משום התוצאה היא למ"ל קרא סברא היא.

ואף בזה נאמר דמנ"ל לחדש שהאיסור בתוצאה ושמא כל העבירה אינה אלא במה שהאדם מחלל את הקודש בהטילו מום בקדשים ולא משום התוצאה.

 

ו

 

וגם לגבי איסור סירוס אין איסור בגרמא כמבואר ברמב"ם איסו"ב (פט"ז הי"ב) וז"ל "המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד. הרי שכפת את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות".

אך מדברי הרמב"ם מבואר דאסור מדרבנן ולוקה מכות מרדות. ובמנ"ח (מצוה רצ"א) תמה מה בין גרם כיבוי בשבת וגרם מחיקת ה' שמותרים לכתחלה ובסירוס יש איסור, ונקט דאין האיסור אלא מדיני חובל ומזיק ולא משום סירוס, עי"ש.

אך בשו"ת חת"ס (אהע"ז ח"א סימן כ') נקט דיש בזה איסור דרבנן משום סירוס, וכיוון לדברי המאירי במס' שבת (דף ק"י) שכתב דהוי איסור דרבנן ואסמכוהו אקרא דלא תעשו ודרשו לא תיעשו, עי"ש.

וגם בזה נראה ככל הנ"ל דאין האיסור אלא בעצם מעשה הסירוס ולא בתוצאה כנ"ל.

 

ז

 

והנה חידוש כתב הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת ג') וכן בהלכות עבודת כוכבים (פ"ג ה"ט) דהעושה עבו"ז אף אם מצווה לגוי לעשותו עובר בלאו, שנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

ותמה עליו בספר החינוך (מצוה כ"ז) דמנא ליה שחייב כשעושה ע"י אחרים והלא כתיב "לא תעשה לך". ובמנחת חינוך שם הוסיף לתמוה דהלא אין שליחות לנכרי, וע"כ דלא מדין שליחות הוא אלא משום שגרם לעבו"ז שיעשה, אך לא מצא מקור לדברי הרמב"ם, עי"ש.

והנראה בזה לפי דרכנו, דבלאו זה ודאי מסתבר דהאיסור משום התוצאה הוא, שהרי בעצם עשיית עבו"ז אין גדר עבודה ואין כאן עבודת אלילים, וע"כ דיסוד איסור זה משום שאסור להרבות עבו"ז בעולם ולגרום לריבוי עובדי אלילים, וכיון שמהות איסור זה בתוצאת המעשה, פשיטא ליה להרמב"ם שאף עושה ע"י אחרים, ואף ע"י גוי שאינו בשליחות עובר בלאו.

והרי זה דומה לגמרי למצוות העשה שעיקרן בתוצאה כגון ובערת הרע מקרבך, טבילת כלים, ביעור חמץ ועשיית מעקה שבהם לא בעינן דוקא עשייה ואף בגרמא מקיים מצותו ואף ע"י אמירה לנכרי, כנ"ל. וכבר הבאתי לעיל את דברי הרשב"א (שו"ת ח"א סימן רנ"ז) דאפשר לקיים ובערת הרע מקרבך ע"י גוי, וכ"כ הפר"ח (יו"ד סימן ק"כ) לגבי טבילת כלים, וכ"ה במחנה אפרים (שלוחין סי' י"א) לגבי עשיית המעקה, וכן דעת המגן אברהם לגבי ביעור חמץ, כנ"ל. ודו"ק בכ"ז.

יהי רצון שתתלבש ברחמיך

דברי הקדוש ר' שמשון מאוסטרופלא על קרא בישעיה (נ' א') "בפשעכם שולחה אמכם" דכיון בזה להודיענו שבעת שעמד הבית בתיקונו ועמדו הכהנים על משמרתם והעלו עולות ותמידים, קודשא בריך הוא כביכול עמד והקריב קרבנותיהם של ישראל בבית המקדש של מעלה. ומשחרב הבית השליך משמים ארץ תפארת ישראל אלו בגדי כהונה העשויים לכבוד ולתפארת, השליכם הקב"ה מעליו ולא שעה עוד לריח הניחוח והוא אמרו בפשעכם שולחה אמכם ר"ת אבנט, מכנסים, כתנת, מצנפת - בגדי הקודש לעבודת המקדש, עכ"ד.

ומעתה יש לבאר שזו תפילתו של רבי יוחנן בתר צלותא -

"רבי יוחנן בתר דמסיים אמר הכי יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך ותבוא לפניך מידת טובך וענונתנותך" (ברכות ט"ז:).

תתלבש ברחמיך - זו כתנת ששייך בה לשון לבישה כדכתיב "כתנת בד קודש ילבש". "תתכסה בעוזך" ירמוז אל מכנסי הבד ששייך בהם לשון כיסוי דכתיב "לכסות בשר ערוה". "תתעטף בחסידותך" ירמוז אל המצנפת ששייך בה לשון עיטוף כאמרם (ברכות נ"א ע"א) "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואחד מהם עיטוף", שהוא כיסוי הראש כמבואר בראשונים שם. "תתאזר בחנינותך" ירמוז אל האבנט ששייך בו לשון "אזור" כדכתיב "ואזור עור אזור במתניו" (מ"ב א').

זו תחינתו של רבי יוחנן, שיקומם הקב"ה עטרת תפארת ישראל מעפרות גלותה ויתלבש ברחמיו ויתכסה בעוזו יתעטף בחסידותו ויתאזר בחנינתו וירצה עוד בבית מקדשו בשוב כהנים לעבודתם וישראל לנוום. (ושוב ראיתי שב"ה כיונתי בזה לדברי הגאון המופלא רבי יחיאל העליר בשו"ת עמודי אור).