Innovative Technology on Shabbat (5777)

מרן הגאב"ד שליט"א


"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות פרק כ' פסוק ח' – י').

הנה בשאלות רבות המתעוררות ע"י טכנולוגיה מתקדמת במערכות חשמל ואלקטוניקה יש לעיין עוד במאי דמצינו דבעינן שיהיו מלאכות שבת דומין למה שהיה במשכן וברור כשמש שהנעשה במערכות אלה רחוק ממלאכות המשכן כרחוק שמים מארץ ומזרח ממערב, ויש לעיין האם יש בכך להקל בשעת הדחק בשאלות אלה.

ונבאר כל עיקר יסוד זה דאין חייבין במלאכות שבת אא"כ דומין הן למלאכת המשכן, האם הנחה זו רק בכללן נאמרה או אף בפרטן, האם בחפצא של המלאכה או אף באופן עשייתה, ונדון בזה עפ"י מה שמצאנו י"ג מקורות, ונחזה אנן:

א. הנה איתא בשבת מ"ט ע"ב "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן".

הרי דלא ידענו כל עיקר ל"ט מלאכות מה הן אלא מעבודת המשכן. ועיין עוד ב"ק (ב' ע"א) "הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב", ובתוס' ובשאר הראשונים שם שפלפלו אם בעינן חשיבות במלאכות כדי שנלמד ממשכן דהוי בכלל מלאכה. אך לכו"ע למדו ל"ט מלאכות ממלאכת המשכן, עי"ש.

ב. והנה רוב הלכות מלאכות שבת ופרטיהן נובעות מגדר מלאכת מחשבת שמקורו במלאכת המשכן ולא למדנו גדר זה בשבת אלא ממה דאיתקש מלאכת שבת למלאכת המשכן. (ועיין מה שהארכתי בגדר מלאכת מחשבת במנח"א שמות סימן ס"ג ובשבת סימן נ"ה).

ג. הנה נחלקו רש"י ותוס' בשבת (צ"ז ע"א) ביסוד גדר מלאכה שאצל"ג. לדעת רש"י כל שברצונו לא בא לו הוי כמלאשצ"ל, והתוס' דחו דבריו ופחרושו, דכל מלאכה שתכליתו מעין התכלית שלמענה נעשה במשכן הוי צריך לגופה, וכל שאין המלאכה נעשית לתכלית דהוי דומיא דמשכן הוי כמלאשאצל"ג.

הרי לן בתוס' שתכלית המלאכות ומהותן תלויות במה שנעשה במשכן והנה הן גופן של מלאכת שבת.

ד. כתב רש"י (שבת ע"ג ע"א ד"ה ע"מ לתפור) דאין הקורע חייב אא"כ קרע על מנת לתפור דבמשכן לא היה קורע אלא ע"מ לתפור, עי"ש.

אך יש רבים שנקטו דפטור קורע שלא ע"מ לתפור פטור משום דהוי מקלקל וכשיש בקריעה תיקון אכן חייב, הרי שנחלקו בזה אם גם פרטי המלאכה נלמדים ממשכן, ואכמ"ל.

ה. בתוס' (שבת ה' ע"ב ד"ה אגוז) כתבו לבאר מה שאמרו דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן, אף דלגבי חצר מהלכת אמרו דספינה מינח נייחא ומיא הן דמסגי תותיה, שאני קנין חצר מהנחה במלאכת שבת דילפינן ממשכן ובמשכן לא היו מניחין אלא כדרך שבני אדם מצניעין חפציהם.

ו. התוס' (צ"ד ע"א ד"ה שהחי) הקשו על מה דס"ל לר"נ דהמוציא את החי פטור משום שחי נושא את עצמו, וכי מה בכך שהחי נושא את עצמו והלא שנים שעשו בזה יכול וזה אינו יכול מי שיכול חייב. ותירצו דפטור משום שלא היה הוצאה כותיה במשכן, עי"ש.

הרי לן שתי הלכות מסויימות במלאכת הוצאה שלמדו ממה שהיה במשכן.

ז. הלכה פשיטא דאין רה"ר מקורה כיון שכך היה במשכן כמבואר (שבת ה' ע"א וצ"ח ע"א).

והנה שיטת רש"י דאין רה"ר מדאורייתא אלא אם ששים רבוא בוקעין בו דומיא דמדבר. כך כתב בעירובין (ו' ע"א ונ"ט ע"א) וכ"כ התוס' בשבת (ו' ע"ב). ורבים מן הראשונים חלקו על שיטתם, והארכתי בזה במנח"א מס' שבת (סימן כ' אות ד').

הרי דגם בזה נחלקו באיזו מדה למדין פרטי הדין ממה שהיה במשכן. וע"ע בתוס' (שבת ו' ע"א ד"ה מידי) דהמעביר מרה"ר לרה"י דרך צדי רה"ר חייב דמסתמא כך היה במשכן, עי"ש.

ח. כתב הריב"ש (סימן שצ"ד) דהגוזז חייב אעפ"י שאינו צריך לשער או לצמר הנגזז אלא כל רצונו לנקות את הגוף שממנו גזז, דגם במשכן גזזו את השער מעל עורות האילים, אף שלא היה כל צורך בשערות אלה. (ויש מן האחרונים שהבינו מדבריו דבמלאכת גוזז חייב אף על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך באמת מסתבר טפי דילפינן ממשכן דמהות המלאכה אינה בהכרח בנגזז אלא אף במה שגוזזין ממנו, וממילא כל הגוזז על מנת לנקות את העור שגוזזין את השערות שעליו הוי מלאכה הצל"ג וחייב משום גוזז), עי"ש.

ט. כתב המגן אברהם (סימן תצ"ז סק"ו) בשם המהרש"ל דאין צידה בדגים מה"ת דלא הוי במשכן, והצד את הדג אינו חייב אלא משום עוקר דבר מגידולו דהוי תולדה דקוצר, עי"ש. והמג"א דחה דבריו, וכבר תמהו עליו ממה דאיתא בשבת (ע"ה ע"א) דהצד חלזון חייב משום צידה.

הרי לן בכל הני דלא רק כללי המלאכות נלמדו ממלאכת המשכן אלא אף פרטיהן ודקדוקיהן. אמנם הצד השוה שבכל אלה שגדולי הדורות כתבו לבאר את סוגיות הש"ס והלכותיה עפ"י ההנחה שמלאכות שבת בעינן שיהיו דומיא דמלאכת המשכן, ויש שכתבו לחדש חומרא עפ"י הנחה זו, כהא דחידש הריב"ש לגבי מלאכת גוזז. אך מצינו ארבעה מגדולי האחרונים לדורותיהם שכתבו להקל בהלכות שבת החמורות עפ"י סברא זו דמלאכות שבת אין חייבין עליהן אלא אם דומין הן למלאכות המשכן.

י. עיין בשו"ת מעיל צדקה (סימן כ"ה) שחלק על הב"ח שכתב דהמוחק שעוה שע"ג הספר חייב משום מוחק, ולדעת בעל מעי"צ אין בזה מוחק משום דאינו דומה למלאכת המשכן, עי"ש.

יא. כתב בשו"ת חת"ס (או"ח סימן ע"ב) לחלוק על הנודע ביהודה שכתב דפתיחת מטריה בשבת יש בה חשש איסור דאורייתא, והחת"ס כתב שלש סברות להקל, ובסברא השניה כתב דכיון שלא מצינו במשכן אהל שהאדם מטלטל בידו ממקום למקום אין בזה מלאכת בונה.

הרי דחידש מדעתו להקל במטריה אף דבעצם הוי אהל גמור שמגן על האדם מזרם וממטר כיון דלא הוי דומיא דמשכן.

יב. בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן ס"א) נשאל אם מותר לשאוב מים מבאר הפועל ע"י משאבה ויש חשש שתעלת המים התת קרקעית תתרחב ע"י זרימת המים, האם אסור כמו שאסור לנעוץ סכין בין הלבנים מחשש שמא ירחיב את הנקב.

וכתב דכל מלאכות שבת ילפינן ממשכן שכל מלאכותיה היו גלויות לעין, אבל בני"ד שמדובר בתעלה שמתחת למים ואינו ניכר למראה עין אין זה דומיא דמשכן ואין בזה מלאכה, עי"ש.

ודבריו מחודשים עוד יותר מדברי החת"ס דחידוש עצום הוא לחדש דמלאכה שאינה גלויה לעין לאו מלאכה היא.

ויש לעיין לפי דברי מהר"י אסאד שהיה גדול הפוסקים בהונגריה לאחר הסתלקות החת"ס, כיצד היה דן לגבי מכשירים אלקטרוניים ודיגיטליים, ולכאורה ק"ו שהיה מיקל טפי.

יג. ואכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רמ"ז) דן לגבי חשמל בשבת וכתב שחוכך הוא בזה כיון שזה אינו דומה כלל למשכן, ובסו"ד אכן נטה להקל משום סברא זו והביא את תשובת החת"ס הנ"ל, עי"ש.

אמנם אף ששלשת גדולים אלה ענקי התורה היו שכל בית ישראל נשען עליהם, גישה זו לא נתקבלה כלל על ידי שאר גדולי עולם פוסקי הלכה לדורותיהם, ובאמת אילו היתה הלכה כדבריהם כמעט שלא הנחת מלאכה בשבת, דהלא כמעט ואין מלאכה הנעשית היום שהיא דומה למה שהיה במשכן, אלא שגדולי הדורות הניחו דכל שענינו דומה במהותו הפנימית למלאכות שבת חייב, ואין מקום להקל מדעתנו מכח סברא זו.

ומשו"כ מחמירים אנחנו בכל הנוגע לטכנולוגיה מודרנית בכלים חשמליים, אלקטרונים ודיגיטליים ודומיהם.

ודו"ק בכ"ז.

ב

נשאל נשאלתי בחולה A.L.S. שהיא מחלה פרוגרסיבית קשה מנשוא של ניוון שרירים. מחלה זו פוגעת במערכת העצבים והשרירים. בשלב מתקדם של המחלה אין לחולה כל שליטה על מערכת השרירים מלבד כלי העיכול ושרירי העיניים. מבחינה שכלית, ברוב החולים אין כל פגיעה והם חכמים כפי שהיו מעולם.

אין לתאר ואין לשער את הכאב והסבל התהומי כאשר החולה מבין הכל ואין בידו להניע אבר ולהוציא הגה, ואין בידו לתקשר עם סביבתו. לאחרונה פיתחו תוכנת מחשב שמאפשרת לו לתקשר עם סביבתו. תוכנה זו מבוססת על מצלמה זעירה ורגישה שקולטת את תנועות עיניו ועפעפיו, והוא לומד לעשות שימוש בתנועות עיניו ועפעפיו כדי לתקשר ולהביע את צרכיו ע"י תוכנה זו.

והשאלה העולה על שלחן מלכים, האם יש מקום להתיר לו שימוש במערכת זו בשבת.

עוד נשאלתי לגבי מערכת שלימה של מוצרים שפותחו כדי להקל על עוורים בשיגרת חייהם, בין מוצרים אלה, מכשיר שכאשר נוגעים על ידו בבגד הוא מכריז בקול מה צבע הבגד כדי שיוכלו אנשים ונשים עוורים לבחור להם בגד ללבוש. כדור משחק המשמיע זמזום כאשר זורקים אותו כל עוד הוא בתנועה כדי לאפשר לילדים עורים לשחק במסירת כדור, ומוצרים נוספים. האם יש מקום להתיר לעוורים להשתמש בכלים אלה שהתרגלו אליהם.

ולענ"ד אין להקל ראש בקדושת השבת ולהקל בשימוש בכלים הנ"ל לעוורים. והלא שבת קודש יום מנוחה וקדושה היא, וכל אחד ואחד מבני ישראל נאסר בעשיית מלאכה, ודברים רבים יש שבימות החול עושים אנו לנוחיותנו והנאתנו ובשבת קודש אסורים הם. וכך גם אנשים מוגבלים בעוורון או מגבלות אחרות, איש איש לפי מצבו גם הם יוותרו על נוחיות והנאה למען קדושת השבת וכיון שכבר כתבתי בשו"ת מנח"א (ח"א סימן ל' – ל"ב) שסגירת מעגל חשמלי דינה כמלאכה דאורייתא אין להקל בזה אף לצורך מוגבלים אלה ואף בשעה"ד, וז"פ.

אמנם לגבי חולה A.L.S. נראה דכיון דהוי שעת דחק שאין גדולה ממנה בעולם, דחולה זה שהתרגל לתקשר עם בני משפחתו וסביבתו בדרך זו, ומבלי יכולת לתקשר ולהביע צרכיו ומצוקותיו הרי הוא בכלל בני אדם יושבי חשך וצלמות, נראה דיש מקום להקל.

וזאת משום דנראה פשוט דעשיית מלאכה ע"י תנועת העיניים ודאי הוי כלאחר יד, והרי בשו"ע (סימן שכ"ח סי"ז) הובאה שיטה דמותר לעשות אף מלאכה דאורייתא ע"י שינוי לצורך חשאב"ס, ואף שדעת השו"ע שם אינה כן ולשיטתו לא התירו אלא אמל"נ בלבד, מ"מ דעת כמה מגדולי האחרונים דכשאין גוי מותר לעשות מלאכה דאורייתא לחשאב"ס כלאח"י, כ"כ בשוע"ה (שם סעיף י"ט), וכ"כ בתהלה לדוד (שם ס"ק כ"ב) וכתב בשש"כ (הוצאה שלישית פרק ל"ג הערה י"ח) בשם הגרש"ז דבמקום דא"א ע"י גוי יש לסמוך על דעות אלה הפוסקים להקל במלאכה דאורייתא ע"י שינוי, עי"ש.

אמנם נסתפקתי במקום שהתירו שבות או אמל"נ לחולה שאב"ס האם זה רק במה שיש בו רפואה למחלתו או שמא כיון שבלא"ה אב"ס ולאו בפיקוח נפש עסקינן הקילו גם במה שאין בו רפואה אלא הקלה מייסוריו וסבלו.

ובשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז (ח"א סימן ט') כתב להקל לכבד שמיעה להשתמש במכשיר שמיעה, וכתב בתו"ד שדינו כחשאב"ס ומשו"כ יש להקל בו. הרי שנטה להקל בהקלת סבלו של חשאב"ס אף בדבר שאין בו תועלת רפואית.

ומסברא נראה שהקילו בכל שיש בו הקלה בסבלו, וק"ו בני"ד שמעיקר הדין אפשר יש לדון שדינו כחשיב"ס, דמחלתו הקשה היא מחלה שבדרך הטבע אין ממנה מרפא ויש לדון דהוי בכלל עושין לו כל צרכיו שלפי"ד המ"מ מתיר אפילו איסור דאורייתא. ואף שבאמת נראה טפי דכיון שאין כאן סכנה מיידית דינו כחשאב"ס, אך מ"מ כיון שמדובר בסבל בל יתואר ואין לך שע"ד גדולה ממנה, יש להקל.

וזו פשיטא לן דני"ד הוי כלאח"י. ואף שאין בידו דרך אחרת והוא משתמש תדיר בטכנולוגיה מיוחדת מ"מ הוי כשינוי דאין גדר כלאח"י נקבע לפי כל או"א אלא פשוט דעשיית מלאכה ע"י תנועת העיניים לעולם דינו כלאח"י.

ונראה עוד להוסיף בזה דאף שלענ"ד ברור דיש להחמיר בסגירת מעגל כמלאכה דאורייתא, מ"מ כאשר בלא"ה נמלטנו מדאורייתא ע"י שינוי יש לצרף את שיטתם של גדולי הדורות בתקופה שלפני החזו"א, הבית יצחק (השמטות יו"ד סימן ל"א) והמהרש"ם (ח"ב סימן רמ"ז) שנקטו דכל האיסור בסגירת מעגל חשמלי אינו אלא מדרבנן משום מוליד, ולשיטתם הוי שבות דשבות במקום צורך גדול דמותר, כמבואר בסימן ש"ז ס"ה. ואף שכתב שם המג"א (שם סק"ז) דאין להקל בצורך הרבה אלא במה שמצינו בגמ' נראה פשוט דבני"ד ודאי יש להקל דברור כשמש דאין לך צורך גדול ממנו.

 

 

 

 

 

ב

מעשה הנעשה ע"י דיבור ובדרך סגולית


 

הנה כל מלאכות שבת ממלאכת המשכן למדנו, פרטיהן ודקדוקיהן. ממלאכת המשכן למדנו מהן ל"ט אבות מלאכות בשבת (שבת מ"ט ע"ב) וממלאכת המשכן למדנו דאינו חייב בשבת אא"כ עשה "מלאכת מחשבת".

וכבר דנו גדולי הדורות במעשה הנעשה ע"י דיבור ובדרך סגולית אם שם מלאכה עליהן, ונביא בזה תשעה מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות.

 

א

כתיבת ס"ת בשבת ע"י שם

הנה כתב הרא"ש בפסחים (פ"י סי' י"ג):

"והאידנא יש שנזהרין שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת. וגם רבינו תם כעס על רבינו משה שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את המתים וכתב שפעם אחת אירע בלותיר ובא לידי סכנה. וגם רב שלום ממתא מחסיא כתב שתקנו לומר צידוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטלים ומנהג אבותינו תורה היא... וגם מה שכתב שמת משה רבינו ע"ה בשבת ליתא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו (ר"ה דף י"א ע"א) היום מלאו ימי ושנותי ואמרינן (במדרש רבה פ' וילך) בו ביום כתב י"ג ספרי תורה ובשבת היאך היה כותב".

ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן כ"ט) הביא בשם השל"ה שכתב ע"י שם והשבעת קולמוס, והשואל עמד ושאל והלא עבר בשביתת כלים כיון שהקולמוס כתב, וע"ז השיב החת"ס דלא גרע מהכותב בשמאל שפטור והוי כלאח"י, עי"ש.

ולכאורה כונתו דכיון דהוי שלא כדרך כתיבה ואינו אסור אלא מדרבנן אין איסור שביתת כלים. אך הדברים חידוש ולולי דבריו היה נראה דכיון שהקולמוס עומד וכותב מה לן שמצד האדם הוי כלאח"י מ"מ ע"י הכלי נעשית מלאכה והלא למ"ד דמצווין אנו על שביתת כלים אסור להניח לגוי לעשות מלאכה ע"י כליו אף שאין איסור כלל במלאכת הגוי בשבת.

אלא שלא ידעתי מאי קשיא להו, וכי מאן יימר דהקולמוס היה של משה רבינו או של שאר בני ישראל, והלא אם יכול היה לכתוב ע"י שם, אפשר שגם הקולמוס נוצר ע"י שם ושל הפקר היה, וכז"פ.

ומ"מ מבואר בדברי השל"ה דהכותב בשבת ע"י שם אין בו איסור, ומדברי החת"ס משמע דיסוד ההיתר משום דהוי כלאח"י. אך תימה הדבר דהלא כלאח"י יש בו איסור דרבנן ופשוט דמשה רבינו היה נזהר בכל איסור דרבנן ק"ו מאברהם אבינו לפני שניתנה תורה, ומה היתר היה לכתוב כלאח"י כדי לתת ס"ת לשבטי ישראל.

ומשו"כ נראה יותר בכונת השל"ה דכל העושה ע"י שם אין זה מעשיו כלל ואין כאן עשיית מלאכה כלל ועיקר.

אלא שלכאורה יש לתמוה דאם אין כאן כתיבה ע"י אדם גם הס"ת פסול דהלא בעינן כתיבה לשמה בהכשר ס"ת, וכשם שאין זה מעשיו לענין שבת ה"ה לענין כתיבת ס"ת. אך אם נימא שפטור משום כלאח"י ניחא טפי דאף דפטור בשבת, מ"מ כשר לענין ס"ת כשם שהכותב בשמאל פטור בשבת וכשר בסת"ם כמבואר באו"ח (סימן ל"ב).

ב

צידת מזיקים בשבת ע"י לחש

וכיוצא בדבר נחלקו ונתחבטו האחרונים בביאור דברי רש"י בסנהדרין (ק"א ע"א) במה שאמרו "ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת", וכתב רש"י "בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ובספר גזע ישי (להגאון ר' שמואל יהודה אשכנזי מגדולי טבריה לפני יותר ממאתיים שנה, במערכת אדם) דן אם מותר ליצור אדם ע"י ספר יצירה או שמא יש בזה איסור משום בונה או לש. וכתב להוכיח מדברי רש"י אלה דכל שעושה בדיבור בעלמא ובהבל פה אין כאן עשייה ולא הוי בכלל לא תעשו כל מלאכה.

ושוב חזר בו וכתב לפרש דכונת רש"י דכיון דהוי מלאכה שאצל"ג התירו משום צער וכמבואר בשבת (ג' ע"א) דהתירו צידת נחש בשבת, עי"ש.

אך לענ"ד נראה יותר מלשון רש"י דלא זו בלבד דאין בזה איסור צידה אלא דאין בזה צידה כלל, ולא רק משום דאין זה דרך צידה, אלא דכל שעושה ע"י לחש או שמות אין זה מוגדר מעשה כלל ומשו"כ אין בו איסור צידה.

והנה כתב הלבוש (או"ח סימן שכ"ח סעיף מ"ה) דאין בזה משום צידה דהוי שלא כדרך צידה, ומשמע מלשון זה דהוי ככל מלאכה שנעשית כלאח"י.

אמנם בדברי המשנה ברורה מבואר כדברינו דהנה לשון רש"י נמצא בשו"ע (שם סעיף מ"ה):

"לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ובמשנה ברורה (שם ס"ק קמ"ג) כתב:

"ואין בכך משום צידה - אף על גב דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית ואף על גב דפסקינן בסימן שט"ז ס"ז דאפילו לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו צ"ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל וכדומה [א"ר ע"ש] ועיין לעיל בסימן ש"ו ס"ז במ"ב שם". הרי דכיון שאין כאן צידה טבעית אין בזה מלאכת צידה כלל. (ובאמת אפשר עוד דאין בזה צידה כיון דאינו כובשו תחת ידו אלא שגורם ע"י לחש שלא יוכל לזוז ממקומו, ודו"ק בזה).

ואפשר דשאני לחש מהשימוש בשמות וספר יצירה, ובלחישה יש מן הטבע הרוחני אבל כל שעושה ע"י ספר יצירה הוי כנעשה ע"י הקב"ה ית"ש ולא ע"י אדם, וכך מפורש ברש"י (סנהדרין ס"ז ע"ב):

"עסקי בהלכות יצירה - וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".

ג

שאלה באורים ותומים בשבת אם יש בו משום כותב

וכיוצא בדבר נחלקו האחרונים לגבי השואל באורים ותומים בשבת אם עובר במלאכת כותב.

דהנה בשו"ת נשאל לדוד להגר"ד אופנהיים (או"ח סי' ט') הקשה מהמבואר במדרשי חז"ל שדוד שאל באורים ותומים בשבת, וכך מבואר בעירובין (מ"ה ע"א) והלא לכאורה עבר במלאכת כותב. והביא את מה שנחלקו רבי יוחנן ור"ל ביומא (ע"ג ע"ב) באיזו דרך האו"ת היו משיבין לשואל בהן, לר"י האותיות היו בולטות ומאירות, ולר"ל האותיות היו מצטרפות אלה לאלה, וכתב דלשתי השיטות יש בזה מלאכת כתיבה.

והוכיח מזה דכל שהמלאכה נעשית מאליה אין בו איסור כלל, ומתוך כך דן להתיר את השימוש בשבת בכתב סתרים שהאותיות ניכרות רק ע"י חום האש, עי"ש.

ומ"מ נקט דמה שהאו"ת משיבים אין זה כלל מעשיו של אדם אלא תשובת הקב"ה ע"י האו"ת.

אך בספר מעשה רוקח (פרשת מטות) הביא בשם ספר נחלת בנימין דבאמת השואל באו"ת חייב משום כותב, אך אין זה אלא לשיטת ר"ל שהאותות מצטרפות זל"ז ולא לפי ר"י שהאותיות בולטות, עי"ש.

ולדידי פשיטא לי שאין זה כותב כלל דהלא השואל אינו אלא שואל והקב"ה השיב ע"י האו"ת וגרע אף מהעושה ע"י שם, ודו"ק.

ד

כיבוי בשבת ע"י סגולה

ובשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב או"ח סימן קפ"ח) נסתפק אם מותר לכבות אש בשבת בדרך סגולית כגון ע"י סגולה המובאת בספר פחד יצחק שחושפים בגד המלוכלך בדם נדה מול האש, או כגון אמירת "מזמור שירו לה' שיר חדש" וכדו'.

ובתחילת דבריו הביא את דברי הלכות קטנות דההורג ע"י שם חייב (מובא לקמן אות ח'), אך בסוף דבריו כתב דכל שעושה בדרך סגולית אין כאן מעשה כלל וכאילו מאליו נעשה ואינו חייב עליו, עי"ש.

 

ה

יציאה חוץ לתחום ע"י שם

והנה בעירובין (מ"ג ע"א) דנו אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, ואמרו שם "כי תיבעי לך - בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. אי נמי - דקאזיל בקפיצה", וברש"י שם "בקפיצה - בשם, מי הוי הילוך אי לא". וכך הוא ברמ"א או"ח (סימן ת"ד ס"א).

אך באמת אין זה ענין לני"ד דשם אין הנידון אם מה שנעשה ע"י שם מתייחס לאדם או לא, ואין הקפיצה ע"י שם אלא היכי תמצא לשהיית האדם באויר למעלה מעשרה, ועיקר השאלה אם למעלה מעשרה טפחים הוי מקום הילוך לגבי איסור תחומין, ודו"ק.

ומ"מ חזינן בתחומים שונים שנחלקו גדולי עולם במלאכת שבת בעשה מעשה בדרך סגולית, אם הוי כעושה מעשה או הוי כנעשה מאליו.

ו

בישול המן ע"י מחשבה

הנה במנחת אשר (במדבר סימן כ"א אות ג') כתבתי להסתפק לפי"ד רבי אליעזר המודעי (במכילתא פר' בהעלתך) לגבי המן שכל מי שרצה לאכול מבושל היה מתבשל לו, אם מותר לו לחשב כן בשבת.

וראיתי בספר פני דוד להחיד"א (פרשת בשלח) שהביא ממהר"ש פרימו דאסור לגרום בישול במן ע"י מחשבה, ומשו"כ אמרה תורה "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" מערב שבת.

אך לענ"ד נראה טפי דכיון שאין כאן בישול טבעי אין בזה מלאכה כלל, ועוד דלא גרע מבישול בחמה שמותר לכתחילה וק"ו בזה.

ואף שיש לפלפל ולטעון דכיון שכך נהגו במדבר הוי זאת דרך בישול לדידהו. נראה יותר דכיון דלרובא דעלמא ובכל זמן ועידן אין זה דרך בישול הוי כלאח"י. וכעין מה שאמרו בשבת (ע"ד ע"ב) חכמה יתירה שאני, ודו"ק בזה.

אמנם זו פשיטא דיש לחלק בין העושה פעולה ע"י שמות הקדושים דודאי אין זה מעשיו כמבואר לעיל, למחשבת הבישול במן דבאותה שעה גזר הקב"ה שכך יהיה טבע המן ואפשר דהוי כמעשה האדם, מ"מ נראה טפי דכיון דאין זה ענין טבעי אין זה מלאכה וכמו הלוחש על נחשים ועקרבים, כמבואר לעיל. ושו"ר שכבר מצינו בספר מושב זקנים לקט מבעלי התוספות (בפר' בהעלתך) שאסור לחשב על המן בשבת משום דהוי מתקן. אמנם לשיטתם לחשב מותר רק לדבר אסור ומוכיח מהפסוק את אשר תבשלו שבהכרח שהיה משתנה רק ע"י דיבור ולא במחשבה.

ויש לעיין למה לא כתבו דחייב משום מבשל אלא משום מתקן. וי"ל בכמה דרכים:

א. יש מקום לומר דבאמת אין בזה דין מלאכת שבת וכמבואר לעיל, אלא דמ"מ יש בזה איסור דרבנן דמתקן, דמ"מ גרם לתיקון המאכל.

ב. אפשר שדעת גאון זה דלא כר"א המודעי ובאמת המן לא היה מתבשל כלל, אך מ"מ קיבל טעם מסויים ע"י מחשבתו ונעשה ראוי לאכילה הו"ל כמתקן.

 

ז

עבודת הארץ בשביעית בדרך סגולית

ועוד יש לדון בזה בדברי הירושלמי בשביעית (י"א ע"ב, פ"ד ה"ד):

"אין תולין תוכין בתאנה כיצד הוא עושה מייתי יחור מתאנה שטר ותולה בה ואמר לה הדא עבדת ואת לית את עבדת ולא כן תנא אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסקרא ומטעינן אותו אבנים ומבהתין ליה דיעבוד אמר תמן דלא יתן פירותיו והכא דיעבוד לכתחילה".

ובפירוש הרדב"ז כתב דתליית התוכין הוי בדרך סגולה, ולכאורה מוכח מזה דאסור לגרום לאברויי אילנא אף בדרך סגולית ולא רק בדרך טבעי.

ואין לחלק בין שבת לשביעית ולומר דרק בשבת פטור בעשיה סגולת כיון דלמען ינוח כתיב ועיקר מצות שבת בשביתת הגברא משא"כ בשביעית דעיקרו בשביתת הארץ ולא בשביתת הגברא, ומשו"כ גם העושה בדרך סגולית יש בו איסור כיון דמ"מ האדמה לא שבתה. דבאמת נראה היפך הדברים דבשבת חייבים על מהות המלאכה דכל המצמיח הוי זורע וכל המתקן בית הוי בונה וכל תיקוני אדמת השדה הוי בכלל חורש וכדו', ובשביעית חייבים על עבודת האדמה והאילנות, ואם באנו לחלק בין זל"ז מסתבר טפי לחייב בשבת אף על עשייה סגולית משא"כ בשביעית.

אך באמת נראה פשוט דקושיא מעיקרא ליתא, דכיון שמדובר באיסור דרבנן, נראה דאסרו חז"ל כל "עבודת הארץ והאילנות" ובכלל זה כל מה שרגילים עובדי האדמה לעשות כדי להשביח את היבול ואת הפרי, דכל זה בכלל עבודת הארץ והאילנות ואף מה שעושים בדרך סגולה, ודו"ק בזה.

 

ח

הריגה ע"י שם

ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' צ"ח) דן במי שהורג ע"י שם האם חייב משום רציחה, וכתב דאכן חייב, ובדרך מליצה כתב "ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם". וכ"כ במעשה רוקח (הל' שבת פכ"ד ה"ז).

ובסברא כתב בהלק"ט דהרי זה דומה למה שאמרו בתמורה (ד' ע"א) דהוי לאו שיש בו מעשה כיון דבדיבורו איתעביד מעשה.

ולענ"ד אין זה ענין אצל זה כלל, דלכו"ע ישנם עבירות רבות בתורה שכל ענינם בדיבור כגון עדות שקר, תמורה, מקלל חבירו ומברך את ה'. וחידשו חז"ל דאף עבירה שבדיבור אם יש בה חלות ע"י דיבורו הו"ל כלאו שיש בו מעשה לענין חיוב מלקות, ומה זה ענין לגבי ההורג ע"י שם דאין בו אלא פעולה סגולית, ושמא אין זה נחשב כלל מעשה האדם.

ט

יהיב ביה עיניו ועשאו גל של עצמות

והנה מצינו במקומות רבים בש"ס אצל גדולי התנאים והאמוראים "נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות". כך אמרו במס' שבת (ל"ד ע"א) לגבי רשב"י כשיצא מן המערה וראה אנשים העוסקים בפרנסתם, וכ"ה בירושלמי (שביעית כ"ה ע"ב). כך אמרו בב"ב (ע"ה ע"א) ובסנהדרין (ק' ע"א) דרבי יוחנן שנתן עיניו בתלמידו, וכך אמרו בברכות (מ"ח ע"א) ברב ששת והצדוקי.

ויש לעיין דאטו הוי כשופכי דמים, ומה בין זה להורג ע"י שם.

והחיד"א בספר דבש לפי (אות מ' ה') כתב לחלק בין ההורג ע"י שם דחייב להא דיהיב ביה עיניו, דאינו אלא שואב ממנו את ניצוצות הקדושה וממילא נפשו יוצאת וכל כה"ג ודאי לא הוי כהורג.

ובעצם מהות הענין של יהיב בו עיניו וכו', כך כתב גם באור החיים פרשת בא (שמות י"א ה'), וכ"כ בחת"ס עה"ת בפר' וישלח (עה"פ כי אמר אכפרה פניו) ופר' ויגש (עה"פ ויצא מלפני פרעה) בשם ההפלאה, ועיין עוד בהגהות יעב"ץ בב"מ (מ"ו ע"א).

אך נראה יותר בסברא דלא כמ"ש הלכות קטנות אלא דההורג ע"י שם אין בו דין רוצח כלל, ודין המשתמש בשמות כדין השתמש בספר יצירה שאין זה אלא מעשה הקב"ה כמבואר לעיל.

ובכל עיקר ענין יהיב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות, אי בדידי תליא היה נראה בעיני שודאי לא התכוונו גדולי החכמים להזיק ולהריע כלל, דכל גדולי עולם בעלי חמלה ורחמים היו, וכי יעלה על הדעת שרבי יוחנן רצה להרוג את אותו התלמיד כאשר הוא העיד שראה בעיניו מלאכי השרת שעושים כפי שדרש רבו מן הכתובים.

אלא נראה ביאור הענין דכאשר גדולי החכמים והצדיקים הקפידו הקפדה יתירה, היה בהקפדתם כדי להזיק לנקפדים, ומה שאמרו יהיב ביה עיניו אין הכונה כפשוטו ע"י הסתכלות וראית עיניו, אלא להקפדה יתירא, וזה מעין גדר עין הרע.

ושמחתי לראות שכיונתי בזה לדעתו הגדולה של מרן החזו"א (חו"מ ליקוטים סימן כ"א לב"ב לפרק א' וב' ד"ה יהבו ביה רבנן) שכתב:

"מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים... ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה כל סגולותיו ובחינויו יתירות, ועינו יותר פועלת והיינו דאמר יהבו ביה רבנן עינייהו".

ב

והנה חיים אנו בתקופה שמיום ליום יש חידושים טכנולוגיים שמעוררים שאלות חמורות בהלכה, וכבר דנתי בתשובות רבות בענין הפעלת מערכות חשמלית ואלקטרוניות ע"י פסיקת קרן אור או חיישני תנועה וחום וכדו'.

ולאחרונה פותחו מכשירים שונים שמופעלים ע"י השמעת קול, ואפילו ע"י מחשבה, ויש לעיין בדינם האם המפעיל מערכת ע"י דיבור או מחשבה הוי כעושה מעשה. ונראה דאין זה ענין כלל לכל הנ"ל, דכל המבואר לעיל אינו אלא בפועל בדרך סגולית, דסברא גדולה היא לומר דאין זה אלא מלאכת שמים ומעשה של הקב"ה, אבל במערכות שנבנו ופותחו בידי אדם הרי זה דומה כגרזן בידי המחצב וככלי בידי היוצר ומעשיו המה.

אמנם במי שמפעיל מערכת ע"י מחשבת הלב, עדיין צ"ע אם אפשר להחשיב זאת כמעשה האדם.

אך נראה לכאורה דמ"מ לא גרע מגרמא, וכיון שנעשית מחשבתו חייב והוי מלאכת מחשבת וכזורה והרוח מסייעתו דחייב וכמבואר בב"ק ס' ע"א.

ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ל"א) כתב דהמדבר לתוך גרמפון (רשם קול) חייב משום כותב, ופשיטא ליה דהעושה מלאכה ע"י קולו הוי כמלאכה גמורה, וכך דעת הפוסקים ועמא דבר לענין השימוש ברם קול בשבת, וכז"פ.

 

 


 

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" (שמות כ' ט"ו).

"השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד' ט').

הנה השבוע למדנו על מעמד הר סיני וקבלת התורה. מעמד נשגב זה נצטוינו שלא להשכיחו לעולם. "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד' ט') עד שלדעת הרמב"ן הוי ל"ת ממש ממנין הלאוין (עיין במצוות ששכח הרמב"ם בספר המצוות).

ויש לעיין בלשון הקרא "את הדברים אשר ראו עיניך" והלא עיקר קבלת התורה היתה במה ששמענו וקבלנו, את עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, ומדוע הוזהרנו מלשכוח דוקא מה שראו עינינו.

ונראה בזה, דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנמשע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה וכ"כ בבני יששכר חודש סיון) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו ספרו לנו וכך קיבלנו מרבותנו הקדושים ודור לדור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן (דברים ד' ט') וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעינים בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד (ועיין משך חכמה פרשת חקת ובמאור עינים בשלח שכתבו כל אחד לפי דרכו דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה).

וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א:

"כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו לי' שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לי' דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו ואמר "כאשר אמרת כן ראיתי" והוכיח בזאת שע"י ראיתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו ומחייתו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכול לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו:

"רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מכלא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי רק אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעה כעין מלכותא דרקיע דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך לי', א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עלי' דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעינייהו, וא"ד רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי דרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראי' ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

ולעתיד לבא נזכה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", וכיוצא בזה "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר" ולכאורה יפלא וכי עינינו רואות את אשר משמיעים לנו, הלא עין רואה ואוזן שומעת, אלא דלעתיד לבוא שוב נתעלה למעמד הר סיני בבחינת "רואין את הקולות", ולכן נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".