(Kohen shenimtza chalul (5771

מרן הגאב"ד שליט"א

“וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר, היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר אומר כל הקרבנות שהקריב על גבי המזבח פסולים ורבי יהושע מכשיר” (תרומות פ”ח משנה א’).

“ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנלן אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול, אבוה דשמואל אמר מהכא ברך ה’ חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חולין שבו תרצה, רבי ינאי אמר מהכא ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו אלא זה כשר ונתחלל” (קידושין ס”ו ע”ב).

 

א

 

לכבוד הרה”ג המובהק….

ענותנותו הביאתו לשאול חו”ד בשאלה חמורה שעלתה לפניו, והנני להציע הנלענ”ד ועם מעכ”ת משפט הבחירה.

כהן אחד נכבד בעמיו שרבים מבני עירו פדו בכוריהם על ידו, ובדרך אקראי כאשר פשפש בניירות אביו לאחר מותו איקלע לידו כתובת אמו ונחרד לגלות שכתובת גרושה היא, ואחרי בירור נתברר לו שאכן אמו גרושה היתה שנשאת לאביו הכהן ונמצא שהוא חלל, ובלב נשבר ונדכה בא ונפשו בשאלתו האם מוטל עליו להודיע לאלה שפדו בניהם על ידו שעליהם לחזור ולפדותם והאם עליו להחזיר להם דמי הפדיון.

 

שאלה זו תלויה בחקירה יסודית שיש לעיין במשנה בפ”ח מתרומות משנה א’ בכהן שהיה עומד ומקריב קרבנות ע”ג מזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה דלר’ אליעזר עבודתו פסולה ולר’ יהושע שהלכה כמותו עבודתו כשרה, ויש לעיין האם דין זה חידוש הוא בדין עבודת הקרבנות דעבודת החלל שלא נודע כשרה אף שזר הוא או שמא חידוש הוא בקדושת הכהונה דחלל שלא נודע דינו ככהן וממילא עבודתו כשרה, ולפי דרך זה גם בפדה”ב ראוי לומר דהבן פדוי דחלל שלא נודע ככהן הוא, אבל לדרך הראשונה אין הבן פדוי כיון שחידוש הוא שנתחדש בעבודה בלבד.

ואין להכריע ספק זה מתוך המשנה גופה דגם לענין אכילת תרומה אמרו שם דהיה אוכל בתרומה ונודע שב”ג הוא פטור מחומש, הרי דלא רק בעבודה אמרו הלכה זו, דבאמת אמרו על הלכה זו בפסחים ע”ב ע”ב דאכילת תרומה איקרי עבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ועוד מבואר שם וביבמות ל”ד ע”א די”א דטעם ר’ יהושע לפוטרו מחומש משום דטעה בדבר מצוה הוא עי”ש.

ולכאורה תלויה חקירה זו במקור הדין דעבודתו כשרה שהרי נחלקו בזה אמוראי בקידושין. ונחזי אנן, למאן דיליף מ”ברך ה’ חילו” אין לנו אלא שעבודתו כשרה ופועל ידיו תרצה, אבל למאן דיליף מ”ולזרעו אחריו” וכן למאן דיליף מ”ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם” נראה דהוי חידוש דין בעצם הכהונה, וראיה לדרך זו יש מדברי הירושלמי בתרומות דמבואר שם נפ”מ בין הא ד”פועל ידיו תרצה” להא ד”והיתה לו” וכו’ לגבי קדשי גבול, דלשיטת רב דיליף מפועל ידיו תרצה אין לנו אלא בקדשי מזבח ולמאן דיליף מ”והיתה לו” אף בקדשי גבול כן וז”ל הירושלמי “ר’ יוחנן בשם ר’ ינאי זה אחד מן ג’ מקראות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע”ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה על דעתיה דרב ובלבד כהן מקריב על דעתיה דר’ יוחנן ואפילו כל כהן על דעתיה דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתיה דר’ יוחנן ואפילו בקדשי הגבול על דעתיה דרב ובלבד בשעת מקדש על דעתיה דר’ יוחנן ואפילו בזמן הזה” הרי דיש נפ”מ להלכה במה שנחלקו במקור הלכה זו עי”ש.

וא”כ יש לעיין ברמב”ם ובפוסקים מה נקטו להלכה במחלוקת אמוראי הנ”ל במקור הלכה זו, והנה הרמב”ם בפ”ו מביאת מקדש הלכה י’ כתב רק קרא ד”ברך ה’ חילו” ולכאורה מבואר מזה דלא אמרינן כן אלא בעבודת המקדש בלבד, אך בפ”י הי”ב מתרומות פסק גם לגבי האוכל תרומה דפטור מחומש כשנודע שהוא חלל, ונראה דס”ל דגם תרומה הוי כעבודה כמבואר בפסחים שם, ומ”מ נראה לכאורה מזה דאין דינו ככהן כלל אלא שעבודתו כשרה אבל הבכורים שנפדו על ידו אינם פדויים.

 

ב

 

אמנם באמת יש לעיין בזה דהנה ברמב”ם שם בהלכות ביאת מקדש כתב דאף לאחר שנודע שחלל הוא אם עבד לא חילל וכבר נתקשו בשיטתו מהי”ת לחדש דאף לאחר שנודע פסולו אין עבודתו מחוללת, ועוד דבהלכות תרומות שם סתם הרמב”ם ומשמע מדבריו דלאחר שנודע חייב קרן וחומש ולכאורה סתר הרמב”ם את דבריו בזה. וכבר האריכו האחרונים בסתירה זו.

וכתב בזה באבל האזל בהלכות ביא”מ שם דבאמת נקט הרמב”ם דאלו ואלו דא”ח ושני דינים יש בהלכה זו, לגבי עבודה ילפינן מוברך ה’ חילו, ואף לאחר שנודע פסולו עבודתו כשרה דלימוד זה לא מיירי דוקא מחלל שלא נודע, אבל מה דילפינן מהני קראי אחרינא דהוי דינים בעצם הכהונה בודאי לא מיירי אלא בחלל שלא נודע דלאחר שנודע הלא ודאי דינו כזר דזה עיקר דין חללות, ולכן בתרומה אינו פטור אלא כשלא נודע לו. ולפי”ז יוצא דגם בפדה”ב פטור בדיעבד מלפדות שוב וגם מלהחזיר פדיון הבכורות שפנדו על ידו לפני שנודע לו שהרי זו הלכה בפני עצמה דילפינן מ”ובאת אל הכהן” או מהא “והיתה לו ולזרעו אחריו”, ודו”ק.

אמנם באמת דרך זו דוחק גדול יש בה דמפשטות הסוגיה משמע שאין בזה שני דינים שונים אלא נחלקו במקור ההלכה וגדרה, ומהי”ת לומר לשיטת הרמב”ם דשני דינים יש כאן, ועוד דאם שני דינים יש בזה ודין עבודה לחוד ודין תרומה לחוד ומתרי קראי ילפינן למה סתם הרמב”ם בהלכות תרומות ולא הביא פסוק אחר כמו שהביא בהל’ ביאת מקדש, וע”כ דדין אחד הם וילמד סתום מן המפורש וז”פ.

ולכאורה צ”ל דשאני עבודה דלגבי בעל הקרבן הוי כלא נודע ואף בעבודה אחרת שאינה הקרבת קרבן של אחרים הוי כלא נודע לגבי כהני המקדש בכללותם אבל באכילת תרומה דהוי בינו לבין קונו ואינו נוגע לאחרים הוי כזר גמור מכאן ולהבא.

אמנם לכאורה יש ראיה דלגבי שאר דיני הכהונה מתברר למפרע שאינו כהן, דהרי במכות י”א ע”ב נחלקו אמוראי בכהן גדול שנודע שהוא בן גרושה אם רוצח יוצא ע”י כך מעיר המקלט, ומבואר שם דנחלקו אליבא דר’ יהושע דס”ל דעבודתו כשרה, ויסוד המחלוקת אם מתה כהונה מכאן ולהבא והרוצח יוצא או בטלה כהונה למפרע (עי”ש בפרש”י) ואין הכהן יוצא ומאן דס”ל בטלה כהונה נקט דעד כאן לא אמר ר’ יהושע דעבודתו כשרה אלא משום דכתיב “ברך ה’ חילו”, אבל לגבי עיר מקלט בטלה כהונה עי”ש, והרמב”ם בפ”ז מרוצח הי”ב פסק כמ”ד בטלה כהונה ואין הרוצח יוצא מעיר המקלט, הרי לן דבטלה הכהונה למפרע, וע”כ צ”ל דגם הרמב”ם מודה דאין זה אלא דין בעבודה ובאכילת תרומה דאיקרי עבודה אלא בעצם הכהונה. (ואפשר דמשו”כ נקט דאף לאחר שנודע שחל הוא אינו פוסל עבודה בדיעבד דע”כ דין מחודש הוא בעבודה דהרי חזינן דלגבי עיר מקלט נקטינן דבטלה כהונה למפרע, אך קשה לפי”ז למה אינו פטור מחומש באכל תרומה לאחר שנודע פסולו וצ”ע).

ומ”מ נראה לכאורה להלכה דהרמב”ם נקט רק קרא ד”ברך ה’ חילו” משום דאין זה אלא חידוש בדין עבודה אבל לגבי שאר ההלכות בטלה הכהונה למפרע והוי כזר. (ועיין עוד ברשב”א וריטב”א בקידושין שם שהביאו בשם הרמב”ן דבודאי חלל פסולה העבודה למפרע ורק בספק חלל אמרו דכשר, ואף שחלקו על דבריו מ”מ דברי רבינו הרמב”ן הם).

ולפי כל זה נראה לכאורה להלכה דלאחר שנתברר שחלל הוא בטל למפרע מה שנפדו בכורים אצלו וצריך לכאורה להחזיר את דמי הפדיון וכ”כ בתומים סי’ ל”ח סק”א, בחוות יאיר סי’ קי”ג, שו”ת באר יצחק יו”ד סי’ כ”ה ובשו”ת דובב מישרים ח”א סי’ מ”ז.

 

ג

 

אמנם לענ”ד יש לפקפק בכל הנ”ל דבאמת אין הכרח כלל דדברי הירושלמי הלכתא פסיקתא הם, דמכיון שלא שאלו בתלמודא דידן “מאי בינייהו” ולא מצינו רמז דיש נפ”מ במה שנחלקו אמוראי לגבי מקור הלכה זו משמע דלדעת הבבלי אין ביניהם אלא משמעות דורשין ואין נפ”מ להלכה בין דרשה לדרשה, וכיון שכן לא הקפיד הרמב”ם להביא אלא אותה דרשה שמצינו ג’ פעמים בתלמוד (בקי’, בפסחים, ובמכות שם) דהיינו קרא ד”ברך ה’ חילו”.

ולכאורה מוכח דהרמב”ם לא פסק כשיטת הירושלמי לפי פירוש הגר”א בשנות אליהו שם בתרומות דכונת הירושלמי דלמאן דיליף מברך ה’ חילו אין זה אלא ב”כהן המקריב” אבל כהן בעל מום שאכל תרומה חייב בחומש ומדסתם הרמב”ם ולא כתב כן, הרי דע”כ לא נקט להלכה כדברי הירושלמי, ודו”ק.

ועיין עוד ברמב”ם פ”א מבכורים ה”ב דכהן האוכל מכל מתנות כהונה שיש בהם קדושה מברך, ובסוף הלכות תרומות כתב הלכה זו לגבי תרומה, וברדב”ז שם ביאר מקורו מהא דפסחים ע”ב ע”ב דאכילת תרומה איקרי עבודה, הרי לן שיטתו דכל קדשי הגבול בכלל עבודה הן, ולא כירושלמי דקדשי הגבול לאו עבודה הן.

ונראה עוד דכשם שאמרו בפסחים שם דאכילת תרומה איקרי עבודה ה”ה לפה”ב וכל המתנות כהונה שבפרשה דהלא פסוק זה ד”עבודת מתנה אתן את כהונתכם” לא בתרומה נאמרה אלא בעבודת המקדש ובכל מתנות כהונה שבפרשת קרח עי”ש. וזה דלא כמ”ש הבאר יצחק שם דרק תרומה שיש מצ”ע באכילתו הוי כעבודה ולא בפה”ב, ולענ”ד אין בזה כל הכרח, ודו”ק.

ועוד נראה דגם מסוגיית הגמ’ במכות אין הכרח דלגבי כלל דיני הכהונה אמרינן “בטלה כהונה”, דאף דכך משמע מדברי רש”י שם שכתב “עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן” הרי דרק לגבי עבודה ילפינן דכשרה אבל לשאר הלכות הכהונה “בטלה”, מ”מ בגוף הסוגיה היה נראה שלא באו אלא לחלק בין קדושת הכהונה שלגביה ילפינן מברך ה’ חילו דלפני שנודע פסולו הוי ככהן כשר, לדין רוצח בעיר מקלטו שאינו תלוי בקדושת הכהונה אלא בעצם החפצא של כהונה שלגבי הלכה זו בלבד נקטינן דבטלה כהונה.

ובגוף שיטת הרמב”ם בפ”י מתרומות נראה עיקר דנקט דכל הפטור מחומש הוי משום טעה בדבר מצוה וכאשת כהן ועבד כהן שאכל בשוגג שפטורים, וכתי’ א’ בגמ’ בפסחים שם וביבמות ל”ד, וכך נקט הגרח”ק שליט”א בדרך אמונה שם בביאור הלכה עי”ש ודו”ק.

ולפי”ז נראה דאין הכרח מתוך גוף הסוגיות ופסקי הרמב”ם להכריע בשאלה דידן, ובאמת יש מן האחרונים שנקטו דהבכורים שנפדו ע”י כהן לפני שנודע שחלל הוא פדויים, כ”כ בישועת ישראל להגר”י מקוטנא על חו”מ סי’ ל”א סק”ג (בעין המשפט), וכ”כ בפתחי תשובה יו”ד סי’ ש”ה סק”ה בשם שו”ת יד אליהו סי’ ל”ז במי שהיה מוחזק ככהן ובכורים נפדו על ידו ושוב נתברר שישראל הוא, שצריך לפדותן מחדש אבל אם נתברר שבן גרושה הוא נטה לומר שהם פדויים והכהן שנתחלל פטור מלהחזיר, הרי שנחלקו בשאלה זו גדולי הדורות.

(ועי”ש ביד אליהו שתמה על החוות יאיר שדן לענין מי שהיה מוחזק בכהן ופדה בכורים ושוב נודע שהוא ממשפחת זרים ולא כהנים היו מדור דור, וכתב דצריך לחזור ולפדות את הבכורים, ואף דפסקינן כר’ יהושע שעבודתו כשרה אין זה אלא לענין עבודה אבל לא לענין פדיון הבן, ותמה היד אליהו דעד כאן לא נחלקו אלא בחלל אבל זר שאינו מזרע הכהונה כלל פשוט שמחלל עבודה, ובאמת פלא גדול על גאון ישראל החו”י).

ואם נדון בזה דין ספק, הרי ספק ממון לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה והרי מבואר בחולין קל”ד ע”ב בבכורות מ”ח ע”א וכן בנדה כ”ה ע”א דבספק בפדיון הבן הוי ספיקא דממונא ולקולא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ובאמת משנה היא בטהרות פרק ד’ משנה י”ג דבספק פה”ב דיינינן דין ספיקא דממונא ופטור מלפדות וכך נפסק בשו”ע יו”ד סי’ ש”ה סעיף י”ג וסעיף כ’ עי”ש. (אמנם נחלקו האחרונים אם פה”ב דינו כספיקא דממונא אף לגבי רוב דאין הולכין בממון אחר הרוב או כספק איסור עיין בקונטרס הספיקות כלל ו’ שכתב דאזלינן בתר רוב וחלק על שו”ת צמח צדק סי’ קכ”ה דלא אזלינן בתר רוב, ובשו”ת רעק”א תנינא סימן ס”ז נקט כדעת בעל הצ”צ דאף רוב לא מהני עי”ש).

ומ”מ נראה לכאורה דכיון דהוי ספק ממון פטור מלפדות כמבואר. אמנם באמת צ”ע אם יש לדון בזה דין ספק, דבאמת נראה טפי דלא עלתה לו הפדיון וכן דעת רוב האחרונים כמבואר.

אך מ”מ נראה מטעם אחר דאין צריך להחזיר את דמי הפדיון דאנן סהדי דכל אלה שנתנו כספם לפדיון בנם בודאי היו מוחלים כדי למנוע ממנו הלבנת פנים.

ולגבי דין הבכורים שנפדו על ידו נראה דיכול הוא או אדם אחר לפדות בכורים אלו מכספו ע”י כהן אחר ללא ידיעת הורי הילדים, דכבר כתבו מגדולי האחרונים דיכול אדם לפדות בן חבירו שלא מדעתו ואף בעל כרחו, עיין בהגר”א סי’ ש”ה סקי”ז ומחנ”א הלכות זכיה ומתנה סי’ ז’, ואף שאין זה דעת הרמ”א שם בסימן ש”ה ס”י דנקט דאף שליחות לא מהני (והארכתי בחידושי לבאר דנחלקו בכל עיקר מצות הפדיון אם הוי פריעת חוב בלבד או גדר פדיון ואכמ”ל) מ”מ בני”ד דהוי שעת דחק עצום, וגם יש לצדד דפטור מדינא יש להקל כשיטת המחנ”א והגר”א.

 

דברי ריבות בשעריך

“בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב’ שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים” (רש”י ט”ז כ”ז).

אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א”כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל, ואם עון אבותם ישאו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה’ כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

כמה קשה עונשה של מחלוקת, פוק חזי מה שכתב אור זורח רבינו חיים ויטאל בשם מורו הגדול האר”י החי בספר ליקוטי תורה פרשת שופטים (דברים י”ז ח’) “כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך” דהפסוק זה רמז למה שאמרו חז”ל במדרש דבשעת חורבן הבית שאלו מלאכי השרת את הקב”ה “רבונו של עולם אתה ציויתה בתורתך ‘ושפך את דמו וכסהו בעפר’ ולא קיימת דהרי דמם נשפך כמים ואין קובר, אתה ציויתה ‘ופינו את הבית’, ואח”כ ‘וטמא הכהן את הבית’ והרי הבית וכל מחמדיה עולה באש, אתה ציויתה ‘אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד’, והרי חנה ושבעת בניה נהרגו ביום אחד”, והתשובה על השאלות הללו, השאלות הנוקבות עד עמקי תהומא רבא ומסמרות שערות ראש, “דברי ריבות בשעריך”, כאשר יש מחלוקת בין בני ישראל ודברי ריבות בשעריהם, אין מדת הרחמים שורה עליהם ומדת הדין מושלת בכיפה, והדברים נוראים ומבהילים בחומרתם.

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות. וכך אמרו חז”ל (במ”ר פרק י”ט ב’) “רבי יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ”ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים י”ב) אתה ה’ תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע”י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נ”ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ”ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ”ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע”י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין”. הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב”ר פל”ח ז’) “אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ”ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת”.

לא בכדי אמרו חכמים “גדול השלום ושנואה המחלוקת” (ספרי נשא מ”ב).

ב

“ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’” (ט”ז ג’)

כבר עמד הגה”ק בעל חדושי הרי”ם על התימה הגדולה בפסוק זה, הלא שטות גמורה לטפול על משה רבינו אשמת ההתנשאות כאשר הקב”ה מעיד עליו “והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר י”ב ג’), וכבר אמרו חז”ל (חולין פ”ט) “גדול מה שנאמר במשה ‘ונחנו מה’ ממה שנאמר באברהם אבינו ‘ואנכי עפר ואפר’ (וכבר אמרנו פעמים רבות לפרש “והאיש משה ענו מאוד מכל א’ד’ם’, ר”ת אברהם דוד משה, ומשה היה העניו הגדול משלשת אבות העולם שהצטיינו במדה יקרה זו כמבואר שם בחולין), וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, ועם ה’ שעליו נכתב “הן עם חכם ונבון” איך נפל בפח טענת סרק והבל זו.

אלא שזה דרכה וטבעה של מחלוקת שבשעת המחלוקת אין איש שם אל לבו דברי אמת וצדק ופיח המחלוקת מטשטשת את עיני השכל להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

הלא גדולה מזו אמרו בילקוט:

“ובמושב לצים זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן מה עשה כינס עליהם את כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב”ה כל הבכור אשר יולד וכו’ הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב”ה ראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב”ה כל כל חרם בישראל לך יהיה נטל והלך לו להניחה בוכה היא עם שתי בנותיה”.

והתימה זועקת עד לב השמים, הלא שקר וכזב דיבר קרח, כל המצוות הללו לא נצטוו בהם במדבר כלל, ואיך הצליח להטות את לב העם בבדותות משונות שלא היו ולא נבראו, אלא שזה טבעה של מחלוקת שאף “דברי ליצנות” מתישבים על לב הבריות ללבות את אש המחלוקת ותבערת השנאה לכלות שדה וכרם ולאבד מאיש שיבה ועד יונקי שדים.

ג

“וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר וידע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו” (ט”ז ה’)

“ומדרשו בקר א”ל משה גבולות חלק הקב”ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו’” (רש”י שם).

יש להתבונן בדברי משה רבינו אדון הנביאים מה ענין גבולות יום ולילה למחלוקת קרח ועדתו?

אמרתי מאז, דהנה אמרו חכמינו ז”ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו’ עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” ובפירוש עיון יעקב בעין יעקב כתב פירוש נחמד למאמר זה.

הלא הירח בא לפני יוצר בראשית וטענה בפיו “אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד” השמש עשה עצמו כאלם ולא השיב דבר, מה עשה הקב”ה הגדיל את השמש והקטין את הירח!

וכך נוהג הקב”ה בכל שעה ושעה ובכל דור ודור בין הנעלבין ועולביהן, הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים, מובטח להם שהקב”ה ירומם את קרנם וישפיל את קרן עולביהן ועל זה נאמר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.

וזה הנראה ביאור דברי רש”י במדרש אגדה אמר הקב”ה גבולות חלק ה’ בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, “אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה”, אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב”ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה’ מכובד שהקב”ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.

“ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”