(krias shma (5772

מרן הגאב"ד שליט"א

“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף” (כ”ג כ”ד).

“כשהן עומדין משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות – ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין… לא ישכב, בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום” (רש”י שם).

 

א

 

הנה כתב רש”י “כשהן עומדין משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין” ומשמע מסדר הדברים שהם קוראים את שמע לפני הנחת תפילין, וקשה לכאורה מהמבואר בברכות י”ד ע”ב “אמר עולא, כל הקורא קר”ש בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו” הרי דאסור לקרוא קר”ש בלי תפילין ויש להקדים תפילין לקר”ש. ובאמת ראיתי חומשים שבהם יש גם גירסא מתוקנת והקדימו תפילין לקר”ש, וכן הוא במדרש תנחומא פרק י”ז, אך לגירסא שמצינו ברש”י דידן קשה.

וראיתי בשו”ת בית יצחק או”ח סימן י”ז שהביא בשם הרה”ק החוזה מלובלין דכאשר כונתו להניח תפילין לאחר זמן לית לן בה שהרי חז”ל אמרו עוד שם בברכות דהוי כמביא זבח בלא נסכים, והרי להדיא אמרו במנחות (ט”ו ע”ב) מביא אדם זבחו היום ונסכיו לאחר זמן, וא”כ ה”ה דמותר לקרוא קר”ש ואח”כ להניח תפילין. וכעין דבריו כתבו הגרי”א חבר זצ”ל בשו”ת בנין עולם סימן ל’, בחקרי לב או”ח סימן נ”ה, וע”ע להרמ”ע מפאנו באלפסי זוטא ברכות שם שכתב ממש כדברי החוזה וגם הוא הביא את דברי הגמ’ במנחות דיכול להביא נסכיו לאחר זמן.

אמנם הגרש”ק בשו”ת האלף לך שלמה או”ח סימן שנ”ד נשאל כנ”ל, איך אמרו דהמניח קר”ש בלי תפילין הוי כמביא זבח בלא נסכים והלא מביא זבחו היום ונסכיו למחר, וכתב דאינו דומה, שהרי כשמביא נסכיו למחר הנסכים הם תשלומים לזבח שהובא בלי נסכים, אבל בתפילין הלא מעיקר הדין חייב להניח תפילין בכל שעה ומה שמניח תפילין אח”כ אינו קשור למה שקרא קר”ש לפני כן, עי”ש.

אך אין כל הכרח בסברתו, דכבר הניחו האחרונים דיש מצוה להניח תפילין בכל יום, עיין פמ”ג וביאור הלכה ריש סימן ל”ז, וקר”ש ותפילין שתיהם מצוות מסדר היום הן, וא”כ כל עוד מניח תפילין באותו היום הרי מקיים בכך מצוותו להניח תפילין ביום זה ומשום כך לא הוי כמעיד עדות שקר בעצמו. (אמנם כבר הארכתי בשאלה זו אם מצות תפילין מחוייבת בכל יום במנח”א פסחים סי’ פ’ ומנח”א שמות סי’ כ”ד עי”ש).

ועיין עוד בשו”ת ארץ צבי ח”א סימן ל”ג שדן במה שנהגו רבים לומר פרשה ראשונה של קר”ש בבוקר לפני הנחת תפילין ומכונים לקרוא קר”ש על תנאי פן לא יספיקו לקרוא קר”ש בברכותיה לפני סוף זמן קר”ש, והלא הוי כמעיד עדות שקר בעצמו, וכתב לפי”ד המכילתא שהביאו התוס’ בראש השנה י”ז ע”א דהעוסק בתורה כמניח תפילין, וא”כ אילו היה עוסק בתורה בשעת קריאת שמע שוב לא הוי מעיד עדות שקר דהו”ל כמניח תפילין, והרי בקר”ש שקוראין בבוקר לפני תפילת השחר הרי ראוי לכוין גם לת”ת שהרי אם יקרא אח”כ קר”ש בזמנה בברכותיה אינו רוצה שיהיה הקר”ש שקרא לפני כן אלא כעוסק בתורה וכמבואר ברמ”א סוף סימן מ”ו ורעק”א שם, וכיון שמכוין גם לת”ת (והוסיף האר”צ דראוי לכוין גם לשם ת”ת בכל ענין ולא רק אם יקרא אח”כ קר”ש בזמנה עי”ש), הוי כמי שהניח תפילין ואינו כמעיד עדות שקר עי”ש.

ולענ”ד אין זה אלא דבר פלפול ואינו עיקר דאף דעוסק בתורה הו”ל כאילו הניח תפילין בסגולתו לא קי”ל כמכילתא דהעוסק בתורה פטור מתפילין וא”כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי כמעיד עדות שקר.

ודרך נוספת ביישוב דברי רש”י כתב בשו”ת שואל ומשיב (מהדורא תניינא ח”ג סימן ע”ב) ויסוד דבריו דיש ב’ ענינים בקורא קר”ש ללא תפילין. א: עדות שקר. ב: כזבח בלי נסכים. מצד עדות שקר כבר כתב הלבוש בסימן נ”ח דכאשר אין לו תפילין מזומנים לפניו מותר לו לקרוא קר”ש בלי תפילין ורק כשיש לו תפילין לפניו ואינו מניחם הוי כמעיד עדות שקר, ומצד זבח בלי נסכים אין קפידא אם מניח תפילין אח”כ כנ”ל, ואפשר דבכה”ג מיירי רש”י עיי”ש בשואל ומשיב, אך גם בזה יש דוחק דלמה ליה לרש”י להתייחס למצב מסויים שאין לו תפילין לפניו.

ולכאורה נראה דיש אכן לקבל גירסא מתוקנת ברש”י כלשון התנחומא שהיא מקור מאמר זה.

אמנם הנראה עיקר בזה דבאמת עיקר המנהג לומר קר”ש לפני תחילת התפילה לאחר ברכת השחר אינו כדי לצאת ידי מצות קר”ש כלל אלא כל ענינו קבלת עול מלכות שמים סמוך לקומו ממטתו. וכשם שאמרו שיש לישון מתוך ד”ת וקבלת עומ”ש כן אמרו בקומו ממטתו בבוקר.

וכך למדתי מדברי המדרש רבה (במדבר פרשה כ’) “הן עם כלביא יקום אין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות ועומדין משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקב”ה ונעשין כאריות ומפליגין בדרך ארץ למשא ומתן אם נתקל אחד מהם בכולם או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן ממליך להקב”ה לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה’ אחד נאכלין המחבלין מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב”ה שנא’ בידך אפקיד רוחיוכשננער ממליך בהקב”ה השומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום שנא’ נפשי לה’ משומרים לבוקר שומרים לבוקר לכן בלעם אומר אי זו אומה כזו”.

הרי שעומדין משנתם וחוטפין קריאת שמע וממליכין את הקב”ה, וזה מקור המנהג להקדים ולומר שמע לפני תפילת השחר.

וכך מבואר מתוך דברי הטור שהביא מנהג זה בסימן מ”ו “ובסדורי אשכנז כתוב אחר יהי רצון רבון כל העולמים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים… אשרנו שאנו משכימין ומעריבין ערב ובוקר בכל יום פעמים ואומרים שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד. ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והיה מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע משום שפעמים כשעושין קרוב”ץ מתעכבין מקריאת שמע עד אחר זמנה.

הרי לן דעיקר המנהג אינו אלא פסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עומ”ש, אלא שרבינו יהודה החסיד היה מוסיף בשכמל”ו והוא היה מכוין גם לצאת יד”ח קר”ש, אך אין זה עיקר ענין מנהג זה.

ולפי”ז אין קפידא שיהיה מעוטר בתפילין בשעת קריאה זו כיון שאינו אומר כלל פסוקים של תפילין.

ודוק בכ”ז כי פשוט ונכון הוא.

 

ב

בענין קר”ש שעל המטה

“א”ר יהושע בן לוי אעפ”י שקרא אדם ק”ש בביהכ”נ מצוה לקרותו על מטתו אמר רבי יוסי מאי קרא רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אין צריך אמר אביי אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה’ אל אמת” (ברכות ד’ ע”ב).

“א”ר יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא מזיקין שנאמר מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי” (ברכות ה’ ע”א).

הנה שני דברים למדנו מדברי הגמ’. א: שמצוה לקרוא קר”ש שעל המטה. ב: שקר”ש זה הוי סגולה מפני המזיקין, אך לא נתבאר אם המצוה משום הסגולה היא או שמא שני דינים יש כאן, מצוה לחוד וסגולה לחוד. אך מה דמספקא לן בבבלי אשמעינן מן הירושלמי ברכות (ה’ ע”ב) “ר’ הונא בשם ר’ יוסף מה טעם אמרו אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב, בשביל להבריח מן המזיקין”. הרי לן דכל מה דצריך לחזור ולקרוא קר”ש בבית בערב אינו אלא להבריח מן המזיקין (ומה שכתב בפירוש החרדים על הירושלמי שם לפרש את דברי הירושלמי לפי”ד רש”י בריש ברכות דקר”ש שעל המטה היא עיקר קר”ש דאורייתא, דכונת הירושלמי דמצות קר”ש של ערבית דאורייתא להגין מפני המזיקין, הוא דוחק גדול, ולכאורה פשוט דאין הכונה לקר”ש דאורייתא.

ונראה דנחלקו הראשונים בשאלה זו, דבדברי התוס’ מצינו להדיא בברכות (ב’ ע”א) “דאותה קר”ש הסמוך למטהאינה אלא בשביל המזיקין” ולשיטתם אזלי בחולין (ק”ה ע”א) שם הביאו מן ההלכות גדולות שאין מברכין על מים אחרונים כיון שאינם אלא לצורך האדם ושם הוסיפו “ומכאן כתב רבינו יהודה שאין לברך על קר”ש שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו” וכו’, (ועי”ש בגליון דאפשר דדברים אלו גליון הם ולא מדברי התוס’). הרי דסברו דכל מצות קר”ש שעל המטה משום מזיקין הוא, וכ”כ להדיא בתלמידי רבינו יונה בריש ברכות.

אך אין זה דעת מהרי”ל, שהרי הרמ”א הביא בשמו בסוף סימן תפ”א (סעיף ב’) “ונוהגין שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן כי ליל שמורים הוא מן המזיקין”. ולכאורה תמוה דא”כ למה צריך לקרות את השמע, וע”כ דקריאת שמע לא משום מזיקין לחוד היא אלא כדי לישן מתוך ד”ת, אלא שפסוקי דרחמי משום מזיקין המה וכ”כ במג”א סי’ רל”ט סק”א, עי”ש.

ובשו”ת פאר הדור סימן ק’ כתב טעם אחר דאין מברכין על קר”ש שעל המטה משום דאינה חובה אלא רשות. ולכאורה הוי אמינא דהרמב”ם חולק על עצם הנחת התוס’ דמצוה שכל כולה לטובת ותועלת האדם אין מברכין עליה ולשיטתו אזיל דמברכין על עשיית המעקה כמ”ש בפי”א ה”ב מברכות ולא כשיטת המאירי במגילה כ”ג דאין מברכין על מצות מעקה.

אך באמת זה אינו דהלא שם בה”ד כתב הרמב”ם “ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם”. הרי להדיא דאין מברכין על מה שאינו אלא להציל מן הסכנה. ולכאורה צריך לחלק בין מצות מעקה שהיא דאורייתא, דבמצוה דאורייתא לעולם מברכין ולא אזלינן בתר טעמא כיון דמ”מ מצוה הוא בעצם, משא”כ במצוות דרבנן שאם אינם אלא משום סכנה אין בהן גדר מצוה בעצם לכשעצמו, וא”כ ה”ה בקר”ש שעל המטה דהוי מדרבנן אין ראוי לברך עליה. אך אפשר דלדעת הרמב”ם קר”ש שעל המטה אינה להגין מפני המזיקין בלבד אלא מצוה לקבל עומ”ש לפני שינתו, או לישון מתוך ד”ת.

אך באמת נראה דחדא מתרי טעמא נקט ועדיפא מיניה דכיון דאין כאן מצוה אלא רשות אין מברכין עליה. (ועיין יבמות מ”ח ע”ב חדא מתרי ותלת טעמי נקט, וכ”ה בירושלמי כלאים ט’ ע”א עי”ש).

 

ג

 

ויש נפ”מ להלכה אם טעם קר”ש זו משום מזיקין הוא, או כדי לישן מתוך ד”ת. דהנה בדברי הרמב”ם פ”ז מתפלה ה”ב מבואר דברכת המפיל קודמת לקר”ש, אך בדברי הטור והשו”ע בסימן רל”ט ס”א מבואר דקודם קורא את השמע ואח”כ אומר ברכת המפיל, והמגן אברהם שם ס”ק ב’ כתב דנחלקו ביסוד קריאת שמע זו דלדעת הרמב”ם כל ענינו להציל מן המזיקין ולפיכך לא הוי הפסק כיון דצורך השינה הוא אבל לדעת הטושו”ע איננה משום שמירה אלא מצוה היא לישן מתוך ד”ת והוי הפסק בין ברכת המפיל לשינה, עי”ש.

אך באמת אין בזה הכרח דבין אם הטעם משום מזיקין ובין מטעם אחר מ”מ פשוט דיש קשר בין קר”ש שעה”מ והשינה, וא”כ מה לן מאיזה טעם היא, ומהי”ת לתלות זב”ז. ואי בדידי תליא הו”א דלא נחלקו בגדר קר”ש שעה”צ אלא בגדר ברכת המפיל כמבואר לקמן אות ד’.

ועוד דנו האחרונים אם נשים מצוות בקריאה זו, המג”א שם סק”ב כתב דנשים פטורות משום דמצות עשה שהזמן גרמא היא, וכבר תמה עליו באליהו רבא דכיון דמשום שמירה הוא, וכי נשי לא בעי שמירה (והרי בברכות כ’ ע”ב אמרו דנשים חייבות בתפלה אף דהוי זמ”ג משום דגם נשי בעי חיי עי”ש), ולכאורה נראה פשוט דאם משום שמירה הוא נשים חייבות, אבל אם משום שישן מתוך ד”ת פשיטא דנשים פטורות ממצוה זו כשם שהן פטורות מת”ת בכללותה.[1]

(וכבר כתבו הפמ”ג שם ובשער הציון סקט”ז דנהגו שנשים קוראות קר”ש שעל המטה עיין בדבריהם).

ובכל עיקר ענין המזיקים שקר”ש זו מצילה מהם מצינו דרכים שונות. לפי פשטות הענין מדובר במזיקין שמצינו במקומות רבים בש”ס שמצויים בלילה כהא דאמרו ת”ח אל יצא יחידי בלילה מפני המזיקין וז”פ, אך בפרי עץ חיים שער ט”ו ענין קר”ש שעל המטה פירש דמיירי במזיקין הנוצרים ע”י טומאת קרי בלילה, והמאירי בברכות שם כתב פירוש מחודש דהכונה לדעות כוזבות בהיות האדם משוטט במחשבתו על משכבו בלילות, וכיון שיקרא קר”ש וישן מתוך ד”ת משומר הוא מדעות רעות עי”ש.

 

ד

ברכת המפיל

 

והנה בברכות דף ס’ ע”ב מבואר דמלבד קריאת שמע שעל המטה תיקנו עוד לברך ברכת המפיל לפני שינת הלילה.

ויש לעיין בברכה זו מה גדרה וענינה, האם הוי ברכת השבח על עצם ענין השינה וכברכת אשר יצר וברכות השחר השונות, או שמא הוי כעין ברכת הנהנין ואין האדם מברך על כלל ענין השינה אלא על השינה שלו.

ונחלקו בזה האחרונים, דעת החיי אדם בכלל ל”ה סעיף ד’ “דבלילה אפילו לא ישן כלל לא הוי לבטלה די”א דתקנו אותה על מנהג העולם כמו ברכות השחר” ובביאור הלכה בריש סימן רל”ט דחה דבריו דכיון דמברך “המפיל חבלי שינה על עיני” הרי דמברך על שינה שלו ומשו”כ כשמסופק אם יכול לישון לא יברך כלל דאם לא ישן הוי ברכה לבטלה, ונראה דהמשנ”ב לשיטתו אזיל בס”ק ד’ דאף אם תאב לשתות לא ישתה לאחר ברכת המפיל משום דהוי הפסק עי”ש. (אך צע”ק בדברי הח”א שם דכתב בתחילת דבריו דנראה דהוי ברכת הנהנין, ואעפ”כ כתב דאף אם לא ישן לא הוי ברכה לבטלה דמברך על מנהגו של עולם, וצ”ע).

ובסידור בית יעקב להגאון היעב”ץ כתב דאם הפסיק לאחר ברכת המפיל יצאה ברכתו לבטלה וחוזר ומברך, ובפתח הדביר בסימן רל”ט חלק עליו, ונחלקו אף הם בשני הדרכים הנ”ל עי”ש.

ונראה לכאורה דאם ברכת המפיל כל מהותה על שינתו הוא ואם הפסיק או לא ישן הוי ברכה לבטלה, ראוי לקרוא קר”ש לפני ברכת המפיל, אבל אם מברך על “מנהגו של עולם” ואין בה דין הפסק נכון טפי לקרוא קר”ש לאחר המפיל, ודוק בזה.

וחידוש עצום כתב בתוס’ הרא”ש ברכות דף ס’ בשם הראב”ד דברכת “אלוקי נשמה” אינה פותחת בברוך משום דסמוכה לברכת המפיל והשינה אינה הפסק, ונראה מזה דהוי ברכת השבח וענין אחד עם ברכת אלוקי נשמה, ומ”מ הדברים דברי חידוש הם.

והנה רבים נהגו לא לברך ברכת המפיל בשם ומלכות מחשש שיצטרכו להפסיק לאחר הברכה, ועיין בבן איש חי פרשת פקודי שכתב שאף הוא נוהג כן, ועוד נחלקו גדולי הקבלה אם ההולך לישון לאחר חצות לילה מברך ברכת המפיל עיין בזה בברכי יוסף שם בסימן רל”ט ואכמ”ל.

 

 

מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו

“אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות” (רש”י כ”ג ט’).

כאשר בא בלעם הרשע לקלל את ישראל פתח דבריו בפסוק זה. יודע הוא נביא זה כי כל עוד דבקים בני ישראל באבות ואמהות חזקים הם כצור חלמיש וכגבעות עולם, וכל הרוחות שבעולם אינם יכולים להם. כצורים וכגבעות שאי אפשר לעוקרם ממקומם, כך אין לך כח בעולם, לא אומה ולא לשון שיכול להרע לישראל כל עוד מיוסדים וחזקים הם ע”י אבות ואמהות.

ומשו”כ מחפש הוא עצות ותחבולות איך לנתק אותם מן האבות ואמהות ומדרכם הטהורה. וזו עצת הרשע להכשילם בבנות מואב. וכדאיתא לקמן (כ”ד י”ד) “לכה איעצך אשר יעשה העם הזה באחרית הימים” וברש”י שם “לכה איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלוקיהם של אלה שונא זימה הוא וכו’ בלעם השיא עצה להכשילם בזימה שהרי נאמר ‘הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם’”. ועיין בסנהדרין (ק”ו ע”א) שחז”ל האריכו בעצת הרשע של בלעם להכשיל את בני ישראל בעריות כדי להרחיקם מהקב”ה.

ועוד יעץ בלעם לבלק לבטל מבני ישראל את מצות שלש רגלים. וכך כתב רש”י (כ”ב כ”ח) “ויפתח ה’ את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים” ופרש”י “רמז לו שאתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה”.

ובמגלה עמוקות (אופן נ”ט) גילה סתרי תורה כדרכו בקודש שכנגד עצת בלעם לבטל מהן שלש רגלים ולעקור אומה החוגגת שלש רגלים, התפלל משה רבינו בעת ההוא דהיינו בעת שבלעם קילל את ישראל, וזה לעומת זה עמד משה בתפילתו, וכתב רמזים רבים שתפילותיו של משה באו לבטל קללותיו של בלעם. ונביא ה’ שלא קם כמותו, עמד בכח הקדושה לבטל את קללותיו ועצתו של נביא הטומאה שרצה לעקור את ישראל משורש נצחו.

ונראה עומק הענין, דהלא כתב הטור (סימן תי”ז) “שמעתי מאחי הר’ יהודה טעם הדבר, לפי שהמועדות נתקנו כנגד האבות. פסח כנגד אברהם… שבועות כנגד יצחק… סוכות כנגד יעקב…”.

ועוד אמרו חז”ל (סוכה מ”ט ע”ב) “מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב, מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב”.

הרי לן דשלש רגלים כנגד האבות הקדושים ועל ידם דבקים ישראל בשרשם “מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע”י האבות ואמהות”. ולפיכך יש לבטל מהם מצוה זו דשלש רגלים על מנת שיחול עליהם הקללה.

וככל שדבקים אנו באבות ואמהות וממשיכים בדרכם, בתורתם ובאמונתם עומדים אנו כצורים וגבעות, “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמיך ה’” (ישעיהו נ”ד).

 


[1] ובגוף סברת המגן אברהם דקר”ש שעל המטה הוי מ”ע שהזמ”ג, נראה דהמג”א הולך לשיטתו שכתב בסימן תכ”ו דקידוש לבנה הוי זמ”ג ונשים פטורות ממנו, ובהגהות חכמת שלמה שם חלק עליו דאין הזמן גרמא במצוה זו אלא המציאות גורמת דלא נצטוינו לברך אלא על לבנה בחידושה ואין הלבנה מתחדשת אלא בזמן מסויים, וכמו”כ יש לדון בענין קר”ש שעל המטה, דאין היא זמן גרמא אלא דאין צריך שמירה מן המזיקין אלא בלילה וז”פ.

והנה נחלקו עוד המגן אברהם והצל”ח בענין ברכה במ”ע שהזמן גרמא, דהמג”א כתב בסימן רצ”ו ס”ק י”א דאין נשים מבדילות לעצמן כיון דהוי מצוה שהזמ”ג ואף דנשים מברכות על מ”ע שהזמ”ג אין זה אלא במעשה מצוה שמברכין עליה, אבל במצוה שהיא גופה ברכה אינן מברכות ומן הטעם הזה כתב דגם בקידוש לבנה לא תברכנה. ולא כן דעת הצל”ח בברכות ל”ו ע”א אלא היפך הדברים דאף למ”ד דאין אשה מברכת על מצות עשה שהזמ”ג אין זה אלא בברכת המצוות דאינה יכולה לומר וציוונו אבל אשה יכולה להתפלל תפלת המוסף אף שפטורה היא ממנה דאינה רחמי והוי זמ”ג, דכיון דאינה אומרת וצוונו לכו”ע יכולה לברך, וה”ה בברכת המפיל לשיטתו, ובמק”א ביארתי דנחלקו בטעם הסבורים דאין אשה מברכת על מצות עשה שהזמ”ג האם זה משום שאינה יכולה לומר וצונו או משום שאין כאן חפצא דמצוה, ודו”ק בכ”ז כי קצרתי.