(Kevod Habrios (5776

מרן הגאב"ד שליט"א


"ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי" (כ"ב ל"ג).

"ואותה החייתי - ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל') ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ', ט"ו – ט"ז) ואת הבהמה תהרוגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה" (רש"י שם).

ולמדנו מדברי רש"י דהא שחס המקום על כבוד הבריות למדנו ממה דכתיב (ויקרא כ' ט"ו – ל"ז) "ואת הבהמה תהרוגו", וכך אמרו במשנה (סנהדרין נ"ד ע"א):

"אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

והנה אמרו חכמים (ברכות י"ט ע"ב) "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". אך בגמ' נתבאר דאין הכונה אלא לאיסורי דרבנן שאסורים משום לאו דלא תסור, אבל באיסור דאורייתא אמרו "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'".

ומשו"כ אמרו (ברכות שם) המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דבמקום דאורייתא אין משגיחין בכבוד הבריות ואין חולקין כבוד לרב.

וכך אמרו עוד דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה פושטה ברה"ר אפילו בשוק דכיון דהוי איסור דאורייתא דהוצאה אין משגיחין בכבוד הבריות.

אבל בכלאים דרבנן או בכרמלית דהוי איד"ר קפדינן אכבוד הבריות ואינו מצווה לפשוט את בגדיו בשוק.

ויש לעיין ביסוד הלכה זו, מה גדר כבוד הבריות, והאם יש לגדר זה סוף וגבול, ואטו נתיר איסור דרבנן בכל ענין שקיומה גורם לאדם מבוכה ובושה. וכי המתארח אצל חבירו ובעה"ב מאכילו מאכ"א דרבנן ומתבייש הוא לסרב נתיר לו איסור דרבנן משום כבוד הבריות וכיוצא בזה בענינים רבים.

והנה בששה סוגיות מצינו שאכן התירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות:

א. בכלאים דרבנן דאינו חייב לפשוט את בגדו וללכת ערום בשוק, כמבואר ברמב"ם (כלאים פ"י הכ"ט) ובשו"ע (יו"ד סי' ש"ג).

ב. במנחות (ל"ז ע"ב) איתא: "רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כד מטא לביתיה, אמר ליה מהתם איפסיק, א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה. והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור. ואיכא דאמרי מהתם א"ל, וא"ל מאי דעתיך, למישדייה, והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והא תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, הכא נמי כרמלית דרבנן היא".

הרי דהתירו טלטול ד"א בכרמלית משום כבוד הבריות ולא חייבוהו לפשוט טליתו ברה"ר כדי שלא יתבזה.

ג. בשבת (צ"ד ע"ב) שהתירו להוציא לכרמלית מת המוטל בבזיון משום דגדול כבוד הבריות.

ד. בשבת (פ"א ע"ב) שהתירו לטלטל אבנים מקורזלות לבית הכסא לצורך קינוח אעפ"י דמוקצה הן, וכן התירו להעלותן אחריו לגג, וכ"ז משום כבוד הבריות.

ה. בעירובין (מ"א ע"ב) לגבי מי שהוציאוהו נכרים חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמור דאם נצרך לנקביו התירו לו לצאת חוץ לד"א משום כבוד הבריות.

ו. ועוד מבואר שם (ברכות י"ט ע"ב) כשחוזרים מקבורת המת דאם האבל חוזר דרך בית הפרס גם הכהנים יכולים ללוותו ולנחמו משום כבוד הבריות. הרי שהתירו טומאת בית הפרס לכהנים משום כבוד הבריות.

ושש הסוגיות הנ"ל יש בהן ללמד על ד' ענייני בזיון שכדי למונעם התירו לעבור על איסור דרבנן:

א. שלא לפשוט בגדיו ויתהלך ערום ברה"ר, והתירו איסור כלאים דרבנן והוצאה או טלטול ד"א בכרמלית.

ב. בזיון המת המוטל בחמה או בדרך בזיון והתירו להכניסו או להוציאו לכרמלית.

ג. בעניני בית הכסא ונקיון הגוף התירו לטלטל אבנים שהם מוקצה והתירו אף איסור תחומין דרבנן.

ד. שלא ילך האבל לביתו לבדו בלי שילוהו המנחמים.

וחידוש יש בגדר שלישי זה דלא מדובר בענין שבו הוא בוש מאחרים ומתבזה בעיניהם, אלא אף בינו ובין עצמו דמ"מ אין זה כבוד הבריות למנוע מאדם להתנקות אחרי עשיית צרכיו או לאלצו לעשות צרכיו סמוך לשלחנו.

ויש לעיין בהלכה זו, האם חידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו, ורק במה שמצינו בחז"ל שברוחב דעתם קבעו דיש בהם בושה גדולה הקילו משום כבוד הבריות ואין להוסיף עליהם, או שמא אמרינן דין מינה ומינה ויש לדמות מילתא למילתא, ולהקל בכל ענין ואופן שלפי דעתנו יש כאן ענין של כבוד הבריות.

ומצאנו בשו"ת הריב"ש (סימן רכ"ו) שנשאל בתינוק שנולד בתחילת חג הסוכות אם מותר לתפור לו בגד חדש לכבוד ברית המילה, ואסר הריב"ש וכתב דבענין כבוד הבריות אין לדמות מילתא למילתא וללמוד זמ"ז, עי"ש.

אך בדברי הראשונים והפוסקים מצינו שהרחיבו היתר זה לענינים נוספים:

א. בשו"ע (יו"ד סימן ש"צ ס"ב) נפסק דאם התחיל להסתפר ונודע לו באמצע שחל עליו אבילות מותר לו לגמור להסתפר בין המספר והמסתפר, והב"י הביא מקור הלכה זו מאבל רבתי ומן הירושלמי (שבת פ"ק) אך לא נתבאר שם טעם הלכה זו.

והמרדכי (מו"ק תתק"ב) כתב דשמא משום דגדול כבוד הבריות, דבושה היא לאדם שיהיה מסופר במקצת. אמנם אף שהמרדכי הוא זה שביאר דהלכה זו משום כבוד הבריות היא, מ"מ לא בא אלא לבאר מה שמצינו בדברי חז"ל.

ב. הלכה ידועה בהלכות מוקצה דמותר לטלטל גרף של רעי ולהוציאו, וגם טעם הלכה זו לא נתבאר בגמ', וכתב רש"י בביצה (ל"ו ע"ב) דהתירו משום כבודו, וסתם ולא פירש, אך הרשב"א (ל"ו ע"א ד"ה תנן) כתב להדיא: "דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות". וכ"כ הלבוש (ש"ח סעיף ל"ד).

אך אף בזה לא באו אלא לפרש הלכה שחידשו חז"ל ולא חידשו הלכה מעצמן משום כבוד הבריות.

(ובחי' בעניני מוקצה כתבתי דחידוש הוא לפרש כן את הדין של גש"ר, שהרי אינו בוש ונכלם בעיני אחרים, ולכאורה זה דומה למה שהתירו איד"ר לצורך קינוח הצואה והיתר לצאת חוץ ד"א לעשות צרכיו, דאף בינו ובין עצמו מצינו היתר דכבוד הבריות, כנ"ל).

אמנם בגרף של רעי לא מצינו אלא שהתירו טלטול מוקצה, אבל אסור להוציא לכרמלית, ובכבוד הבריות דמת וטלית שנפסלה התירו אף הוצאה לכרמלית, הרי דשאני דין גרף של רעי משאר האופנים שהתירו משום כבוד הבריות. ואפשר שלא התירו אלא לפי הענין והצורך, דהרי מילתא דפשיטא דאין היתירא בכבוד הבריות אלא גדר "דחויה" ולא הותרה, וכמ"ש בשו"ת חוות יאיר (סימן רל"ו), ודו"ק בכ"ז.

ג. כתב הרמ"א (או"ח של"ט ס"ד):

"ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ר"ת ואפשר דה"ה הכניסה לחופה שרי סמ"ג ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ סומכין על זה בשעת הדחק גם כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הכינו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך".

ובמעשה שהיה דן בשו"ת הרמ"א (סימן קכ"ה) ופסק דיש להתיר את הקידושין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, עי"ש.

הרי שחידש רבינו הרמ"א דלמנוע בושת פנים מחתן וכלה בדחיית הנישואין יש להקל באיסור דרבנן.

(ובאגרות משה [יו"ד ח"א סימן קצ"ו] פסק במעשה שהיה שאבי הבן הזמין אורחים לפדיון הבן בתחילת ליל ל"א, ועדיין לא עברו כ"ט יום ומחצה, דלמנהגנו עפ"י הש"ך אין לעשות פה"ב, דמשום כבוד הבריות יש להקל ולעשות את הפדיון בברכה, והתבסס על דברי הרמ"א, עי"ש).

ד. כתב הרמ"א (או"ח סימן י"ג ס"ג):

"אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות".

ומקור הלכה זו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, עי"ש.

הרי דחידשו הלכה דהמתבייש לשבת בבית הכנסת בלא טלית, יש בזה דין כבוד הבריות להתיר איסור דרבנן דלבישת בגד ד"כ בלא ציצית. (ובשבת שאינו יכול להטיל בו ציצית אין זה אלא איסור דרבנן), עי"ש.

ה. הנה בשו"ת נודע ביהודה (קמא או"ח סימן ל"ה) האריך לדון במי שזינה עם אשת איש אם מחוייב לספר לבעל האשה, ובמעשה שהיה מדובר היה בבועל שלאחר מעשה נשא לאשה את בתם של בני הזוג.

והאריך הנוב"י במה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש האם חייבים להפשיט כלאים דאורייתא ממי שלובשו בשוגג ואינו יודע שהוא לבוש כלאים. דלשיטת הרמב"ם חייבים להפרישו ולהפשיטו אף ברה"ר משום דאין חכמה ואין תבונה וכו', ולשיטת הרא"ש כיון דשוגג הוא אין חייבין להפרישו.

ובתחילה נטה הנוב"י להקל משום כבוד הבריות כיון שמדובה היה במשפחה חשובה ובבושה גדולה, ושוב החמיר עפ"י חידוש גדול שחידש דמשום כבוד הבריות אין דוחין איסור אף בשוא"ת אלא שעה אחת כלשון הירושלמי (כלאים מ' ע"ב) אבל להכשיל את הבעל באסור סוטה לבעלה כל ימי חייו אין חוששין לבבוד הבריות, עי"ש.

ובשו"ת דברי חיים (ח"א או"ח סי' ל"ה) פסק בשאלה דומה להקל וחלק על הנוב"י והקל לפי שיטת הרא"ש וכתב שכך נהגו גדולי ישראל להקל בכה"ג, עי"ש.

ואני בער ולא אבין את דברי קדשם, ואי בדידי תלי' הוי אמינא דמה זה ענין למה שחששו לכבוד הבריות, דעד כאן לא מצינו אלא שהתירו לעבור על איסור דרבנן או להמנע ממצוה דאורייתא כדי למנוע מצב של בזיון, אבל כאשר קיום מצוות התורה והלכותיה מצד עצמם וטבעם יגרמו לבזיון וכי יש בזה לבטל מצוה, והלא נצטוה האיש לגרש אשתו כי ימצא בה ערות דבר, ולעולם יש בזה בזיון לזו שזינתה ולפעמים אף לבעלה, אך כך טבען של דברים, ומה זה ענין למה שהקילו משום כבוד הבריות.

ולמה הדבר דומה, וכי יש מקום להמנע מלדון עובד עבו"ז ולהענישו אם הדבר יגרום בושה לו ולמשפחתו ונבטל את המצוה דובערת הרע מקרבך בשוא"ת משום דגדול כבוד הבריות, אתמהה.

אך מה אומר ומה אדבר כאשר שני גדולי עולם, הנוב"י והד"ח, לא פלפלו אלא אם הלכה כרמב"ם או כרא"ש וכיוצ"ב, אבל שניהם כתבו ללא פקפוק דיש מקום להקל ולא להביא לידי גירושין משום דגדול כבוד הבריות.

ו. וידוע מה שפסק הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ח יו"ד סימן ל"ב) באשה שהרתה וילדה בבחרותה ונישאה לבעל בחזקת בתולה ויש ביניהם שלום בית ועתה ילדה בן והבעל בתום לבו מתכונן לפדיון הבן, האם האשה חייבת לשתף אותו בסוד שהעלימה ממנו כדי למנוע ממנו לברך ברכה לבטלה על פדיון הבן.

ופסק דכיון דלדעת רוב הפוסקים אין איסור ברכה לבטלה אלא איסור דרבנן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.

וכבר קדמוהו בפסק זה שנים מגדולי הונגריה. בשו"ת המהרש"ג (ח"ג סימן ס"ה והביאו ביבי"א) ושו"ת לחם ושמלה (ח"ב יו"ד סימן נ"ג) שכבר כתבו כנ"ל דיש להקל ולהעלים ממנו עובדה זו משום דגדול כבוד הבריות.

והדברים מתיישבים על הלב.

ז. ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סימן ס"ה) דן באיש צעיר שהלבין פני זקנו אם מותר לו לצבוע את שערותיו שהלבינו בצבע שחור, וכתב דלכאורה יש להתיר משום כבוד הבריות כיון שהוא מתבייש בכך, אלא שהחמיר משני טעמים. חדא דאיסור דאורייתא היא ואין איסור דאורייתא נדחה משום כבוד הבריות. ועוד דיכול לצבוע את כל זקנו בלבן ובזה אין איסור, ובידו גן לגלח את זקנו כמנהג בני אשכנז, וכל שבידו להמלט מן הבזיון בדרך היתר אין כבוד הבריות דוחה את האיסור, עי"ש. והשואל ומשיב (מהדורא א' ח"א סימן ר"י) הקיל בזה, עי"ש.

ומ"מ חזינן שדנו בזה דין כבוד הבריות, ואפשר שדימו זאת למי שגילחו חצי ראשון ונודע שהוא אבל שהתירו לו לגמור ולהסתפר משום כבוד הבריות וה"ה למי שנתלבנו מחצית שערותיו.

הרי לן שבעה מקורות שבהם חידשו גדולי הדורות הלכות מחודשות ויסודם במה שהרחיבו את עצם המושג של כבוד הבריות אף במה שלא מצינו בדברי חז"ל.

אך מ"מ נראה פשוט דיש לנהוג בזה זהירות גדולה ורק במקום שאכן נראה שמדובר בבזיון גדול יש מקום לדון לקולא.

ויש לדון בכל ענין וענין לגופו.

ג

ביסוד דין כבוד הבריות

הנה יש לעיין בכל הלכה זו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, האם כבוד הבריות מצוה הוא, והאם מצוה מדאורייתא היא שיש בה כדי לדחות אסור דרבנן ואף לבטל מצוה דאורייתא בשוא"ת. ומהיכן למדו חכמים שיש מצוה בכבוד הבריות.

ומצינו בזה כמה דרכים ורמזים:

א. מדברי רש"י בפרשתנו משמע שלמדו גדר זה ממה שציותה תורה להרוג את הבהמה שבא לישראל תקלה על ידה. ועיין בסנהדרין (נ"ה ע"א) דאיבעיא לן אם תקלה וקלון בעינן או שמא תקלה אע"ג דליכא קלון. ויש צד בגמ' (שם ע"ב) דקלון אע"ג דליכא תקלה, עי"ש.

ב. רש"י במגילה (ג' ע"ב) כתב דלמדו גדר זה ממה דמצינו דבהשבת אבידה דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבת אבידה, ואף שאמרו בגמ' (ברכות כ' ע"א) דאיסורא ממונא לא ילפינן צ"ל דאין זה אלא דאין ללמוד מדין זה דמותר להמנע ממילי דאיסורא, אך מ"מ עצם הקפידא בכבוד הבריות מהכא למדנו, עי"ש.

ג. בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קע"ה) כתב דידענו גדר זה ממה דכתיב "כי בצלם אלקים עשה את האדם" וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם".

הצד השוה שבכולם שאין בזה מצות עשה או ציווי מפורש ואין זה אלא "רצון התורה", וכבר הארכתי בעיקר גדר זה במנחת אשר (דברים סימן נ"א). וכבר כתב בשושנת העמקים לבעל פמ"ג (כלל ו') שאין בזה מצות עשה, ומ"מ חידשו חז"ל ברוחב דעתם דמשום כבוד הבריות דוחין מצוה דרבנן ואף מצוה דאורייתא בשוא"ת, ואכמ"ל.

ד

כבוד הבריות בגוי

והנה נסתפק בשו"ת התעוררות תשובה (שם) במה שהתירו לשאול מפני הכבוד האם זה אף משום כבודו של אדם שאינו מבני ברית.

וכתב לדייק מלשון חז"ל שאמרו גדול כבוד הבריות, ומשמע דבכל הבריות אמרו ולא רק בבני ישראל, והוסיף לחדש דעיקר ענין זה מקורו ממה שנקרא האדם צלם אלקים, וגם בנכרים נוהג ענין זה.

ועוד דייק מלשון הרמב"ם (פכ"ד מסנהדרין ה"י):

"כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

הרי דיש לדיינים לנהוג כבוד בכל אדם שהרי גדול כבוד הבריות וק"ו לבני אברהם יצחק ויעקב ני ברית. ומתוך כך הסיק דמפסיק גם משום כבודו של אדם מכובד שאינו בן ברית.

אמנם נראה פשוט דאף דיש להקפיד בכבודו של כל אדם, שכולם נבראו בצלם אלקים, מ"מ מסתבר דלא אמרו דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אלא בכבוד אדם מישראל ולא התירו לבטל מצוות התורה בשביל כבודו של מי שאינו בן ברית, וצ"ע.

ונראה דלא עלה על דעתו של התעוררות תשובה אלא להבנתו דגדר כבוד הבריות משום שנראו בצלם, אך לשני המקורות שברש"י, אם ילפינן מדין זקן ואינו לפי כבודו או ממה דכתיב וגם את הבהמה תהרוגו, אין לנו שחסה תורה אלא על כבוד אדם מישראל ולא בנכרי, ודו"ק בכ"ז.

ה

האם גם צער דוחה ל"ת שבתורה

כתב בספר בשמים ראש (סימן ר"פ) דמותר לעבור על איסור דרבנן במקום צער וחולי וכמו שחולה פטור מן התענית בת"ב, ומפיס מורסא התירו במקום צער, כך גם בכל המצוות והאיסורים דרבנן.

ובספר כסא דהרסנא הוסיף להוכיח כן ממה שאמרו דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן והוא הדין בצער, עי"ש.

ובאור שמח (סנהדרין פט"ו ה"א) דחה דבריו בתוקף דבזיונא חמירא מצערא דגופא וכדמוכח בסנהדרין (מ"ה ע"א) דמשו"כ מכסין את האשה הנסקלת מלפנים ומאחור, ועכ"פ לא מצינו פטור במצטער מן המצוות אלא בסוכה משום תשבו כעין תדורו.

ואף שהאור שמח לא הזכיר השם של הספר בשמו ברור שכוונתו לספר זה כמבואר לכל מעיין. וידוע מה שפקפקו בספר זה, ואכמ"ל.

ועיין עוד בשו"ת חוות יאיר (סימן קצ"א) דכהן שיצא לחצירו באמצע החורף ביום של קור ורוח וגשם ובעודו בחצר נודע לו שיש מת בביתו, האם מותר לו לרוץ דרך ביתו לבית השכנים. וכתב דאף שחלילה להתיר באופן גורף איסור דרבנן במקום צער, ואין לדמות צער לכבוד, ולא צער לצער ולא כבוד לכבוד, מ"מ הקיל בנידון דידיה כיון שמדובר בצער גדול וחשש חולי, עי"ש.

וחידוש מצינו באור זרוע (ח"ב סי' ו') שהתיר למי שהגיע בספינה בשבת מחוץ לתחום, וגשמים יורדים עליו לרדת מן הספינה וליכנס לעיר, וכתב ללמוד ק"ו מסוכה שמותר לו לפנות את הסוכה משירדו גשמים, ועוד דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, עי"ש. והארכתי בדבריו במק"א.

אמנם פשוט שאין לומר באופן כללי וגורף דכל מצוות ואיסורין דרבנן מותרים במקום צער כמבואר.

 

 

 

כבוד חברים

"כי חפץ הקב"ה יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם למקום" (רא"ש פאה פ"א מ"א).

אחד היסודות העיקריים במדות שבין אדם לחבירו הוא כבוד חברים ואהבת רעים, הלא למדנו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט מ"ד).

אמנם באמת אהבת רעים וכבודם שתי מדות שונות המה. יש האוהב חבירו ואינו מכבדו ויש המכבדו אף שאינו אוהבו, אך מצווים אנו גם לכבד וגם לאהוב.

אמנם נצטווינו לאהוב כל אדם שהרי "ואהבת לרעך כמוך" אמרה תורה, אך עבודה זו קשה שבמקדש היא, ולפעמים קשה לנו לאהוב אדם מסיבות רבות. אך שומה עלינו לדעת שמצווים אנו לכבד אף את מי שאין אנו אוהבים.

הרי כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא לא מתו משום שלא אהבו זא"ז אלא משום שלא נהגו כבוד זה בזה. הרי שמי שאינו מכבד את רעהו עונשו כבד לאין ערוך ממי שאינו אוהבו, פוק חזי מה שאמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. והנזהר לכבדו ומעולם לא הלבין פני אדם שכרו הרבה מאד.

ראה מה שאמרו בירושלמי (דמאי ד' ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שקרע את הנהר ועבר בתוכו בחרבה "אמרו לו תלמידיו יכלין אנן עברין, אמר להן מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מישראל מן יומוי יעבור" (כל מי שיודע בנפשו שמעולם לא הלבין פני אדם מישראל יכול לעבור).

עד כמה גדולה ונשגבה היא מדה זו יש ללמוד ממעשיו של ר' חנינא בר חמא אחרי אשכבתי' דרבי, דהנה בכתובות ק"ג ע"א מתואר המחזה הנשגב והמעמד נורא ההוד של אשכבתי' דרבי כאשר אראלים ומצוקים אחזו בארון, וכל דבריו של רבינו הקדוש בצוואותיו האחרונות נאמרו ברוח הקודש וכשכינה המדברת מתוך גרונו, וכמבואר במה שאמר "יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי, סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה אמרי ש"מ בההוא עלמא הוא דקאמר", ושוב אמר רבי "לחכמי ישראל אני צריך". וכשנכנסו חכמי ישראל ציווה להם "שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש". ואעפ"כ מבואר שם שר"ח בר חמא לא ישב בראש מפני כבודו של ר' אפס שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה יעו"ש.

ולכאורה תמיהה עצומה היא על ר' חנינא והלא צוואתו האחרונה של רבינו הקדוש היתה זאת, צוואה קדושה שנאמרה ברוח הקודש, חנינא בר חמא ישב בראש! ואיך עלה על דעתו ולבו של רחב"ח להמרות את פיו של רבו הגדול והקדוש שהיה רחב"ח קשור אליו בכל נימי נפשו, וכדחזינן בירושלמי (נדה ב' ז') שהעיד רחב"ח על עצמו שמעולם לא הורה הלכה אלא א"כ שמעה מפי רבי כמנין שערות ראשו, עד כדי כך היה רחב"ח קשור ברבו הגדול, ועוד דהרי ר' חנינא ב"ח הוא זה שאמר (שבת קנ"ג ע"א) "איזהו בן העולם הבא כל שרוח רבותיו נוחה הימנו", וא"כ תגדל התמיהה שבעתיים כיצד מלאו לבו לא לקיים את צוואת קדשו של רבי. אלא נראה מזה לימוד נשגב ונורא עד כמה גדולה מצוה זו של כבוד חברים וחכמים. רחב"ח לא מילא אחרי צוואת רבו ובודאי היה בזה מסי"נ ובלבד שלא יפגע כבודו של ר' אפס (ואפשר שראה ברוח קדשו שסופו לישב בראש אחרי מותו של ר' אפס וכמו שהיה באמת כמבואר שם בכתובות).

אמנם, באמת הקושיא במקומה עומדת דאף אם נאמר דרחב"ח עשה כן משום מדותיו התרומיות שבין אדם לחבירו באמת אין בזה ישוב מספיק, וכי עלה על דעתו שרבי בשעה נשגבה זו של הסתלקותו לא היה רגיש כמותו לכבודו של ר' אפס, ועוד דהלא כל מה שאמר רבי שיוסף חפני ושמעון אפרתי ישמשוהו במותו היה ביטוי לגודל קדושת מדותיו שבין אדם לחבירו כמבואר שם שכונתו היתה שלא יאמרו עליהם שהיה בהם חטא וחיו בזכותו של רבי כל ימי חייו, וא"כ בודאי היה רבי נותן לבו לכבודו של ר' אפס, ואעפ"כ אמר שרחב"ח ישב בראש, ובודאי צריך ביאור במה שלא עשה רחב"ח כמצוות רבו לישב בראש הישיבה.

אמנם לא על רבי חנינא בר חמא לבד תלונתו, דהלא כך מצינו גם במשה רבינו גדול הנביאים ואב לחכמים.

דהלא כתב רש"י (שמות ד' י'):

"גם מתמול וגו' - למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א' ב' כ"ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ' ה') ואודע להם בארץ מצרים וגו', (שם ז') ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה".

הלא תימה עצמוה היא, הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש ומצווה על משה לשוב למצרים ולגאול את ישראל מגלותם, ומשה רבינו מסרב משום כבודו של אהרן אחיו שגדול ממנו בשתי שנים, וכי צדיק הוא יותר מקוב"ה, ואטו אין הקב"ה רגיש לכבודו של אהרן כמו משה. ולכאורה אין לך תימה גדולה מזו.

והנראה ברור בזה שאין משה רבינו אומר "איני רוצה" אלא הוא אומר איני יכול, מתחנן הוא להקב"ה ואומר יודע אני שעלי לעשות את רצון ה' ויודע אני שאין לך זכות גדול מזה, אבל מה אעשה ואנוס אני, וכשם שלא יכול אדם לעלות השמימה או לדלג מעל הים הגדול לא אוכל לתפוס את הגה ההנהגה ולפגוע בכבודו של אהרן אחי הגדול ממנו.

וכאשר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו" נתרצה משה תיכף ומיד ונתרם בדחילו ורחימו ללכת בשליחותו של הקב"ה ולקיים מצוותו.

ואפשר דבאמת רצה רחב"ח לישב בראש הישיבה כמצות רבו אלא שהרגיש בנפשו שאינו מסוגל לכך משום כבודו של ר' אפס וכיון שאונס רחמנא פטריה מכל מצוות התורה ואף ממצוות דאורייתא היה פטור אף ממצוה זו, רחב"ח לא היה יכול לעמוד בראש הישיבה מפני כבודו של ר' אפס הגדול ממנו שתי שנים ומחצה, על אף צוואת רבינו הקדוש וזה לימוד גדול ונשגב במדת כבוד חברים.

וכמה גדולה היתה מדה זו בעיניו של רחב"ח עד שמצאנו בירושלמי (תענית ד' ב') ששאלו את רחב"ח במה הארכת ימים ואמר בזכות זו שלא ישב בראש משום כבודו של ר' אפס (ומבואר שם שאמר עוד דאפשר שהאריך ימים משום שבלכתו מציפורי לטבריה עיקם דרכו כדי לבקר את ר' שמעון בן חלפתא, וגם מעשה זה מדת כבוד חברים וכבוד התורה הוא).

להודיענו כמה גדולה מדה זו של כבוד חברים וכבוד חכמים וכמה גדולה חובתנו להתאמץ בה בעוז ובתעצומות.

ומדה קדושה ונשגבה זו מלבד גודל מצותה יש בה גם סגולה לתורה, דהנה זכה רבא למה שלא זכו שאר אמוראי שהלכה כמותו בכל מקום ועוד זכה להיות ראש הישיבה בכל מדינת בבל וכל תלמידי דורו תלמידיו היו, ובימיו נסגרו כל ישיבות בבל מלבד ישיבתו הגדולה במחוזא כמבואר באגרת ר' שרירא גאון, ובמה זכה רבא לגדולה זו שלא זכו בה אחרים, במושכל ראשון נעלה על לבנו שרבא קנה מעלות רמות אלו בדמו, וכמבואר בשבת (פ"ח ע"א) "דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא". כ"כ גדולה היתה דביקותו בתורה ובאהבתה שלא הרגיש כלל שאצבעותיו נובעות דם, והיה נראה לכאורה שדם זה זיכה את רבא במעלות הנשגבות, אך באמת לימדונו חז"ל שלא משום דם ידיו זכה רבא למה שזכה אלא בזכות דם רגליו, כמבואר ביומא (נ"ג ע"א) "רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפין כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא אמרו ליה לר' יוסף הכי עביד רבא אמר ליה יהא רעוא דתרום רישא אכולא כרכא", ופרש"י "תהיה ראש ישיבת הכרך", ובר"ח פירש "שתהי' בכל הלכה כרבא". הרי שלא רק בזכות כח תורתו ועמלו זכה רבא להיות ראש הישיבה ושיקבע הלכה כמותו אלא בכח מדותיו הגדולות בכבוד חכמים וזכות הדם שנבעו רגליו ביוצאו לאחוריו מביתו של ר' יוסף (אף שר' יוסף סגי נהור היה ולא ראה מעשי רבא כמבואר שם ברש"י).

ומוסר נשגב ונורא יש ללמוד בתורת המדות מתלמידי ר' עקיבא וקורותיהם. דהנה מבואר ביבמות (ס"ב ע"ב) שהיו לו לר"ע כ"ד אלף תלמידים וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ומי היו רבותינו שבדרום תלמידיו האחרונים של ר"ע, ר' מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע.

ונתקשו חכמי לב להבין את העונש הנורא הזה של מיתת כל אותם אלפי תלמידים על מה שלא נהגו כבוד זה בזה, וכי עונש כרת או מיתה יש בכבוד חברים. אלא נראה פשוט דרק משום שהיו תלמידיו של האדם הגדול בענקים ר' עקיבא, דקדק עמהם הקב"ה כחוט השערה במדות שבין אדם לחבירו ובכבוד חברים, דהלא ר' עקיבא הוא זה שלימדנו (אבות פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים", ובתו"כ פר' קדושים אמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומכל זה חזינן שיטת ר"ע שאהבת רעים וכבוד חברים הם מיסודות התורה וחיבת האדם ענף הוא מאהבת ה' "כי בצלם אלקים עשה אותו" (בראשית ט' ו') ולפיכך נענשו תלמידיו כשלא נהגו כבוד זה בזה.

ובקהלת רבה (י"א) איתא דכשבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ללמדם תורה אמר להם כ"ד אלף תלמידים היו לי וכולם מתו "על שהיתה עיניהם צרה בתורה זה בזה, אתם אל תהיו כמותם". ועוד מבואר שם שגם ר' נחמיה היה בין תלמידיו האחרונים של ר"ע עי"ש.

וכמה נפלאים הדברים, הלא רוב התורה שבע"פ תורתן של תלמידי ר' עקיבא האחרונים היא דהלא אמרו בסנהדרין (פ"ו ע"א) "סתם מתניתין ר' מאיר סתם ספרא ר' יהודא סתם ספרי ר' שמעון סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע". הרי שכמעט כל התורה שבע"פ היא נחלת תלמידי ר"ע האחרונים שקיימו מצוות רבם ונהגו כבוד זה בזה ומכל אלפי תלמידיו הראשונים שלא נהגו כבוד זב"ז כמעט שלא נשאר יד ושם בין כותלי בית המדרש.

ובאמת מצינו מאמרים נפלאים ויקרים בשבח מדות שבין אדם לחבירו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים ואף הם כמותו ראו באדם צלם אלקים ומרכבה לשכינה, ר' מאיר אומר (תנחומא ויחי ב') "כל המברך את ישראל כאילו מברך את השכינה", ועוד ציוה לנו ר' מאיר (אבות ד' י') "הוי שפל רוח בפני כל אדם", ר' יהודה אמר (שיר השירים רבא ב' ט"ו) "כל המקבל פני חברים כאילו מקבל פני השכינה", ר' יוסי בן חלפתא שאף הוא היה מתלמידי ר"ע האחרונים העיד על עצמו (שבת קי"ח ע"א) "מימי לא עברתי על דברי חברי", ובב"מ ל"ג ע"א אמר דאפילו לא האיר (חבירו) עיניו אלא במשנה אחת הוא רבו, וגם ר' שמעון האיר עינינו בעוצם החיוב בכבוד חבירו (ברכות מ"ג ע"ב) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". ור' אלעזר בן שמוע אחרון תלמידיו של ר' עקיבא השאיר לנו צוואה לדורות ברוחו של רבו הגדול ר"ע ואף הוא דימה כבוד ישראל לכבוד הקב"ה (אבות ד' ט"ו) "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים".

תלמידיו האחרונים של ר' עקיבא שתורתם היתה מיוסדת על יסודות עצומים ואיתנים של תיקון המדות הם שהנחילו תורה לדורות עולם והיא שעמדה להם שלא תמוש התורה מפינו לעולם ועד. בעמדנו על פתחי תורה ושערי הלכה עלינו לקבל על עצמנו "התקן עצמך ללמוד תורה" בעבודה ובעמל של תיקון המדות למען טהר נפשותינו ורוחנו להיות ראויים שתשכון השכינה בקרבנו מעתה ועד עולם.