(The Laws of War on Shabbat (5774

מרן הגאב"ד שליט"א

 "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (ל"א כ"א).

"ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידון אפילו בע"ש מותר".

"ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת" (שבת י"ט ע"א).

הנה ג' דרכים נאמרו בראשונים בסוגיא זו, ונבאר:

א. שיטת הרי"ף והרמב"ם, דמשום עונג שבת נגעו בענין זה, וטעם אחד לשתי הלכות אלה, דדרך המפליגים בים הגדול שהימים הראשונים יפלו למשכב ולצער, וכמו"כ דרך אנשי המלחמה לצאת מבוהלים ודחופים בתחלת ימי מצור ומלחמה, ומשום הכי אמרו שאין מפליגין בספינה ואין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים לפני השבת כדי שתתיישב דעתם והרגשתם לפני השבת, וז"ל הרמב"ם בפ"ל הי"ג מהלכות שבת "אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יותר מדאי".

ב. שיטת בעל המאור שגם הוא נקט דשתי הלכות אלה ענין אחד הם, ומשום קדושת השבת נגעו בהן, דאסור לאדם להראות כמתנה לחלל את השבת, ואף שיצטרכו לחלל את השבת משום פקוח נפש ובהיתר יעשו כן, אם יפליג בספינה או יטילו מצור על העיר פחות מג' ימים לפני השבת, נראה כמתנה לכתחלה לחלל את השבת וחכמים אסרו לעשות כן, וז"ל המאור "ולי נראה טעם אחר בין בזו ובין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים. דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרא ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת".

ג. המאירי פירש את ההלכה דאין מפליגין כשיטת הרי"ף והרמב"ם, ואת הא דאין צרין על עיירות של נכרים כשיטת הרז"ה, ונראה דס"ל דשאני הא דאין מפליגין דאין ודאות שיצטרך לחלל את השבת, ועוד דאפשר שיעשו כן ע"י נכרים, ומשום כך לא מסתבר שאסרו משום חילול שבת, מהטלת מצור על העיר שודאי יצטרכו לחלל שבת, ובזה ס"ל כשיטת הרז"ה.

ובשיטת הרי"ף והרמב"ם נראה לכאורה דלא ס"ל כלל דיש איסור בנראה כמתנה לחלל את השבת, אך אפשר דבעצם מודים הם דיש להמנע מליצור מצב שבו יצטרכו לחלל את השבת משום פקו"נ, (וכדברי הרז"ה בתינוק דאשתפוך חמימיה ואכמ"ל) אלא דשאני הפלגה בספינה שאין זה ודאי שיצטרכו לחלל שבת, ושאני מצור ומלחמה שהם צורך העם והכרחו ואכמ"ל.

ב

והנה צ"ב בדברי שמאי הזקן שלמד מקרא "עד רדתה אפילו בשבת", דממ"נ אם מיירי בפקוח נפש למ"ל קרא והלא פקו"נ דוחה שבת בכל מקום, ואם אין פקו"נ למה מותר לחלל את השבת, ולכאורה היה נראה לומר דבאמת מסברא ידענו דמלחמה דוחה שבת משום פקו"נ ולא הביאו מן הפסוק אלא רמז וסמך בעלמא. אך בדברי הרמב"ם דהוי הלממ"ס, דבשתי מקומות כתב הרמב"ם הלכה זו.

בפרק ב' הלכה כ"ה מהלכות שבת כתב "צרין על עיירות העובדי כוכבים ומזלות שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה ולא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת".

ובפרק ו' הלכה י"א ממלכים כתב "צרין על עיירות של עכו"ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת שנאמר עד רדתה אפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות".

הרי לן מדבריו דרשה גמורה או דהוי הלכה לממ"ס ושוב צ"ב במה מיירי ומאי קמ"ל.

ונראה דדברי הרמב"ם בהלכות אלה מושתתים על דברי הירושלמי בשבת (י"ג ע"א) "אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת הדא תימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת"

הרי לן בדברי הירושלמי שלמדו מיהושע ב"נ שכבש את יריחו בשבת וכדברי הרמב"ם וגם בירושלמי הביאו דרשה זו ד"עד רדתה", אך במה שחילקו בירושלמי בין מלחמת הרשות למלחמת מצוה פסק הרמב"ם כדברי הבבלי שלא חילקו בכך, ודו"ק בזה.

ובגוף הלכה זו דאם התחילו אין מפסיקין ומה שדרשו עד רדתה שמותר לעשות מלחמה בשבת דקדקתי שנחלקו שני אבות העולם הריב"ש והרדב"ז.

דהנה כתב הרמב"ם בפ"ח ממלכים ה"א "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו ובתי מלאים כל טוב ערפי חזירין וכיוצא בהן". ותמה שם הרדב"ז דאם רעבים הם ואין להם מה שיאכלו הרי הוי פקו"נ ומה הרבותא שהותר להם לאכול מאכ"א וכתב ליישב "ונ"ל ליישב דברי רבינו דלעולם במלחמת שאר העמים איירי ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכים לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפילו בשבת אבל קודם שיכנסו לגבול הרי הם ככל אדם".

ונראה ביאור דבריו דבתורת המלחמה נתחדשה הלכה דחוששין לכל חשש פקו"נ אף הרחוק ביותר, ואף שבדרך הטבע אין כאן סכנה מיידית דאין הם בסכנת רעב מ"מ התירה להם תורה מאכ"א משום החשש שאם יטרחו לחפש אוכל יקומו עליהם אויבים, ובדרך זו פירש הרדב"ז אף הא דמותר לעשות מלחמה בשבת אם התחילו, ואף אם נראה לפי תורת המלחמה ודרך הטבע דיש בידנו לגבור על האויב אף אם יפסיקו את המלחמה בשבת, מ"מ התורה התירה להלחם בשבת אם התחילו מחשש רחוק שהאויב יחליף כח ויקום עלינו להרגנו.

אך בשו"ת הריב"ש סימן ק"א כתב "וההיא דאין צרין.. אבל יש בה היתר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור, ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה 'עד רדתה ואפילו בשבת'", הרי לן לשיטתו דההיתר לחלל את השבת שלא מפני הסכנה היא אלא הלממ"ס שמחללין את השבת לכל צרכי המצור.

וכך כתב השפת אמת בשבת שם מדעתא דנפשיה "ונראה דודאי לא מיירי בדאיכא סכנה דא"כ למה לי קרא וע"כ צ"ל דמיירי היכי שידנו תקיפה אלא שע"י ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש ואתי קרא לומר דכיבוש דוחה שבת"

והנה במנחת אשר למסכת שבת סימן פ"ז וכן במנח"א לשמות סימן ל"ג דנתי בדברי המגיד משנה בפ"ב משבת דחולה שיב"ס עושין לו כל צרכיו אפילו דברים שאין במניעתן סכנה, והבאתי שם שרבים מן האחרונים הבינו דהותרה שבת אצל חשיב"ס וכמו שמצינו במק"א "כיון שהותרה הותרה", וכתבתי את הנלענ"ד, דאין כונת הדברים דהותרה שבת אף שאין בו סכנה אלא דבכל צרכי החולה חיישינן לסכנה, דלעולם יש לחשוש לגבי חשיב"ס בכל צער ועגמ"נ דעלול להטות אותו לסכנה, דיתובי דעתא מתירה חילול שבת, עי"ש מה שהארכתי בזה.

ונמצא דכעין שני דרכי הבנה שיש בדברי המ"מ לגבי חולה שיש בו סכנה, אם מותר לחלל עליו את השבת אף במה שאין בו מן הסכנה, או דכל דבר בכלל הסכנה הוא, נחלקו הריב"ש והרדב"ז בתורת המלחמה בביאור מה שאמרו "עד רדתה ואפילו בשבת", האם הותרה השבת אף במה שאין בו סכנה, (הבנת הריב"ש) או שמא כל צרכי המלחמה בכלל פקו"נ הם, (הבנת הרדב"ז ודו"ק.

אמנם נתקשיתי בדברי הירושלמי במסכת מועד קטן (ט' ע"א) "ריב"ל שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם א"ל אימת רבי שאל בשבת ותני בשבת מותר כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת". הרי שכאן פירשו את כיבוש יריחו בשבת משום מצוות יישוב ארץ ישראל ולמדו ממנו דהתירו אמירה לנכרי כדי לקנות בית מן הנכרים בארץ ישראל, אך בדברי הירושלמי בשבת מבואר דהוכיחו מכיבוש יריחו דבמלחמת מצוה מותר לפתוח אף בשבת ואין לומר דהיינו משום יישוב הארץ דהלא כתב הרמב"ם בפ"ה ממלכים דאף הצלת ישראל מיד אויב מלחמת מצוה היא, ואף שאין לזה ענין לישוב ארץ ישראל.

אך ביותר תמוה מה שהביאו שם במועד קטן מקרא דעד רדתה אפילו בשבת לגבי קנין בית מעכו"ם בארץ ישראל והלא פסוק זה במלחמת הרשות מדבר וע"כ דלא מיירי בכיבוש ארץ ישראל. ומשום גודל התימה לכאורה צ"ל דאגב גררא דנקטו הא דיריחו נקטו נמי הא דעד רדתה אף שאינו ענין לכאן, וכיוצא בדבר מצינו הרבה בדברי הירושלמי.

והנה מבואר בירושלמי דלמדו מכיבוש יריחו בשבת דבמלחמת מצוה פותחין אפילו בשבת, וברמב"ם מבואר דלמדו מזה דאם התחילו אינם מפסיקים, אמנם בספר אמונות ודעות לרס"ג פרק ו' כתב דאין לתמוה מכיבוש יריחו איך הותר להם חילול שבת דלא היה שם אלא תקיעת שופר והקפת העיר שאין בהם מלאכה דאורייתא עי"ש. ולא הבנתי הלא החרימו את כל יושבי העיר ושרפוה באש כמבואר בספר יהושע פרק ו', ולכאורה נקט הרס"ג דיום השביעי לכיבוש יריחו לא חל בשבת אלא אחד מששת ימי ההקפה היה בשבת, אך בירושלמי שם מבואר שיום השביעי שבו נפלו החומות ונכבשה העיר הוא שהיה בשבת, וכ"ה במד"ר פרשת נשא, בתנחומא שם, ובמד"ר פרשת מסעי כ"ג עי"ש.

והנה במדרש מסעי שם איתא "בשבת נכבשה חומת העיר דבר זה עשה יהושע מדעתו והסכים הקב"ה על ידו אמר יהושע השבת קודש...וכל מה שכבשנו יהיה קודש" יבא הקודש וידחה את הקודש", ולפי זה אין ללמוד מכאן הלכה לדורות ואין זה אלא חידוש במלחמת יהושע שבו הקדישו לה' את שלל המלחמה.

ועיין עוד ברד"ק (יהושע ו' י') "כך קיבלו חז"ל כי ביום ז' שנלכדה יריחו יום שבת היה ואע"פ שהרגו ושרפו בשבת מי שציוה על השבת ציוה לחלל את השבת בכבישת יריחו וכן בשאר עיירות שהיו ישראל צרים עליהם, ואמרו בקבלה עד רדתה אפילו בשבת וכמו שצוה ג"כ להעלות עולות בשבת" ומשמע מדבריו ששבת הותרה במלחמת יהושע כמו קרבנות צבור שהותרו בשבת, ודבריו הם בית אב לדברי הריב"ש והשפ"א, ודו"ק בכל זה כי קצרתי.

 

על עתה באתי

(שיחת חיזוק בימי המלחמה אב תשס"ו)

הנה אמרו חז"ל שבימי מלחמת יהושע הופיע שר צבא ה' לפני יהושע והוכיחו על פניו. "אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו על עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה" (מגילה ג' ע"א).

ולכאורה יפלא, והלא שעת מלחמה היתה זו, ותשושים היו מן המלחמה, ועוד דהלא מלחמת מצוה היתה זו והעוסק במצוה פטור מן המצוה, (כמבואר בסוטה מ"ב) וא"כ מה התרעומת על יהושע בן נון שחיילי ישראל לא עסקו בתורה בלילה.

ונראה בזה, דהנה מצינו בדברי חז"ל שעמידת ישראל במלחמה בזכות התורה היא, דכן אמרו חז"ל "עומדות היו רגלינו במלחמה בזכות שערי ירושלים שעוסקים בתורה". וכן אמרו בתנא דבי אליהו רבא פ"י "אשרי מי שמתחדש ד"ת על פיו וכל מי שמתחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעין אותו מן השמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר גדול שיש לי באוצרי שלך היא ובשבילך אני מציל את ישראל שנאמר אח"כ יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל מכאן אמרו ארבעים אלפים מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למלחמה ויש ביניהם זוג אחד תלמידי חכמים דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פיפיות בידם לכך נאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל". (וכעי"ז בבעל הטורים דברים א' ג' "אם יהיה ת"ח אחד בין ארבעים אלף לא צריך לא רמח ולא מגן כי הת"ח מגן עליהם מאויביהם" עי"ש). הרי לן דתלמוד תורה ועמלה, הן המה סגולה בדוקה לנצחון במלחמה ולמפלת האויב.

והנה בתורת המלחמה ידוע, שדרכי המאבק שנים הם, כח תוקף, וכח מגן, אנשי החיל מלומדי המלחמה עליהם להגן על העם היושב בעיר ובכפר, מאידך עליהם לתקוף את האויב במחנים ובמבצרים להכניעו ולשבור את כחו, המגן והרומח שנים הם, מגן להגן על הלוחם, ורומח לתקוף את האויב.

וכנגד שני אלה סגולת התורה אף היא כפולה, וכדברי הכתוב "מגן אם יראה, ורומח בארבעים אלף בישראל". המקשן והתרצן, זה שמקשה תוקף וזה שמתרץ מגן, הן הם המגן והרומח במלחמתה של תורה ורק ע"י שניהם ד"ת מתחדשים ומתלבנים. וזה שמצינו (ב"מ פ"ה) שביכה רבי יוחנן את ריש לקיש שהיה מקשה "כ"ד קושיתא והוי מפריקנא כ"ד פירוקא וממילא רווחא שמעתתא" כך היא דרכה של תורה רק ע"י פלפולא דאורייתא הקושיות והתירוצים תיובתא ופירוקא, המגן והרומח, מתחדשים דברי תורה.

המגן והרומח כרוכים ירדו מן השמים, והצלחת שניהם בתורה תליא, באותן הזוגות של תלמידי חכמים המקשים ומתרצים תיובתא ופירוקא וממילא רווחא שמעתתא, ובאלה שדברי תורה מתחדשים על ידם, תלוי נצחון מלחמות ישראל.

ב

בא וראה נפלאות דברי חז"ל בירושלמי (מסכת תענית כ"ד ע"א) "א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע שלחו לו חכמים ואמרו לו עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים אמר להם וכי היאך אפשר לבדקן אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך היה לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר רבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר והוה ר' אלעזר המודעי ישוב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר רבון העולמים אל תשב בדין היום אל תשב בדין היום בעא אדריינוס מיזל ליה אמר ליה חד כותיי לא תיזיל לך דאנא חמי מה מעבד ומשלים לך מדינתא עאל ליה מן ביבא דמדינתא אעל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא אמרון ליה חמינן ההן סבא משתעי לחביבך אמר ליה מה אמרת ליה ומה אמר לך אמר ליה אנא אמר לך מלכא קטל לי ואי לא אנא אמר לך את קטל יתי טב לי מלכא קטל יתי ולא את אמר ליה אמר לי דאננא משלים מדינתאי אתא גבי רב אלעזר המודעי אמר ליה מה אמר לך הדין כותייא אמר ליה לא כלום מה אמרת ליה א"ל לא כלום יהב ליה חד בעוט וקטליה מיד יצאת בת קול ואמרה הוי רעי האליל עזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא".

לא גבורי החיל של בן כוזיבא הם שהגנו על עם ישראל, לא מטיפי האצבע ולא עוקרי הארזים שבלבנון, אלא אותו תנא קדוש ר' אלעזר המודעי על השק והאפר, על התורה ועל העבודה, הוא שהגן על העם בקדושת תורתו ותפלותיו, ומשנהרג הוא, נפלה ביתר ונהרג בן כוזיבה.

והוא שתובע מלאך ה' את יהושע בן נון "אמש בטלתם תמיד של בה"ע, והיום בטלתם מן התורה", אפשר שפטורים אתם מן התורה, אך עת צרה היא ליעקב, שעת מלחמה היא, ואיך נעמוד בקשרי מלחמה אם נבטל מן התורה, היא הנותנת, משום שהמלחמה משתוללת בשער, ביותר צריך ללחום מלחמתה של תורה, כי התורה היא המגן והיא הרומח. ומה עשה יהושע, וילן בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה, מלחמתה של תורה היא שתעמוד לנו, והמגן והרומח של בית מדרש הם שיבטיחו שחיילי ישראל יחזרו ועטרת נצחון על ראשם.

ואפשר דמטעם זה הופיע המלאך בדמות שר צבא ולא בדמות ראש ישיבה, לרמוז לו שלא את עלבון התורה הוא בא לתבוע אלא את עלבון המלחמה, דכדי לנצח במלחמה עליהם לנצח במלחמת התורה על המגן והרומח שלה.

חזקו ונתאמץ ביתר שאת וביתר עוז במלחמתה של תורה למען אחינו ולמען ערי אלוקינו, ויעזור ה' ויושיע לכל החוסים בו, בישועת עולמים ובפקודת ישועה ורחמים בב"א.

עת מלחמה ועת שלום

הנה עוד עומדים אנו בעת מלחמה ולצערנו עדיין לא נושענו, עוד אנו עומדים באימה ובחרדה גדולה על המלחמה שהרתחשה עלינו בימים קשים אלה של צער ואבילות על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, הלא ימי מדת הדין הן אלה. ימים שבהן על בן ישראל להשתמט מלעמוד בדין עם הנכרים (שו"ע או"ח סימן תקנ"א סעיף א'), ואוי לנו שבימים אלה נאבקים אנו מול רשעים ארורים האומרים "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".

ועוד אנו מתבוננים בחובתנו לעת כזאת, אוהבי סגולות אנו, לכל צרה ולכל צוקה יש באמתחתנו סגולות שונות ומשונות, אך עלינו לזכור כי דברי חז"ל הן הם הסגולה הבדוקה ביותר, הן הם אמת הבנין שעליה אנו עומדים, הן הם יסודות קיומנו, ובהם אנו צריכים לחפש ולדעת מה חובתנו בשעה הרת גורל זו.

ומדברי חז"ל למדנו ששלשה הם סגולות המלחמה, שלשה דרכים יש לעורר רחמי שמים בעת הזה של שפיכת דמים אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.

תלמוד תורה: כבר דברנו באריכות על סגולת התורה בשעת מלחמה, ועוד זאת מצאנו במדרשי חז"ל (תהלים כ"ז) "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, זאת התורה אדם כי ימות באהל", דבזכות התורה עומדים אנו במלחמה, תורתנו הקדושה היא המגינה עלינו בשעת צרה וצוקה.

תפלה: הנה אמרו חז"ל (במדבר ל"א, ילקוט שמעוני מטות רמז ק"ח) "אלף למטה, יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, וי"א שלשת אלפים שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים עשר אלף שהיו משמרים כליהם ושנים עשר אלף לתפלה, שנאמר אלף למטה אלף למטה".

הרי שכנגד כל אחד מחלוצי הצבא, וכנגד כל אחד משומרי הכלים, עמד אחד בתפלה לפני רבון העולם לבקש את נפשו בשאלתו ואת עמו בבקשתו.

אחדות ושלום: הנה אמרו חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א וכ"ה ויק"ר פרשה כ"ו) "דורו של דוד שהיו בו תינוקות יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין....אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין".

"וזה שאמרו חכמים בזמן שכל ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן".

הרי לן שלש סגולות שעל ידן בני ישראל יוצאין למלחמה וידם על העליונה, בהם ורק בהם נזכה שהקב"ה ידבר אויבנו תחתינו, ובאלה חייבים אנו להתחזק בימים קשים אלה.

יה"ר שלא ישמע שוד ושבר ברחובותינו, ונזכה לישועת עולמים בקרוב בימינו אמן.