(Maake (5772

מרן הגאב"ד שליט"א


“כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו” (כ”ב ח’).

א

בהגדרת המצוה

 

הנה מבואר לכאורה דנצטווינו בעשה ול”ת על עשיית המעקה ושתי מצוות אלה כרוכים ירדו מן השמים וענין אחד הם ולא נאמרו שתיהן אלא לעבור עליו בעשה ול”ת, אך באמת מצינו בדברי הראשונים שאין שתי מצוות אלה שתי צדדים של מטבע אחת ויש שעובר אדם על העשה ולא על הלאו ויש שעובר בלאו ולא בעשה.

ויסוד השאלה היא האם מצוות מעקה מתייחסת להסרת הסכנה בכל דרך שהיא ואין המעקה בראש גגו אלא כמשל לעניני הסכנה הרבים הרובצים לפתחינו או שמא אין בכלל אלא מה שבפרט, ואינו מקיים מצוה זו אלא בעשיית מעקה בראש הגג, ונחזי אנן בשאלה זו.

הנה כתב הרמב”ם במצות עשה קפ”ד “שצוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו ית’ ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בבא קמא”.

ומפשטות לשונו משמע דאין המצוה במעקה בלבד אלא “להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו”. ולכאורה משמע מזה דהוא הדין והוא הטעם בסולם רעוע וקיר הנוטה ליפול וכלב רע וכדו’ דכל הני בכלל הסרת המכשולים והסכנות, וכך משמע גם מסוף דבריו דהמצוה לבנות ולתקן את הרעוע והמסוכן ולפי”ז אין בין העשה והל”ת ולא כלום.

אך בדברי הסמ”ק במצוה קנ”ב מבואר דאין בכלל העשה אלא עשיית המעקה בלבד, דכתב לבאר למה מנה העשה והל”ת כשתי מצוות דלפעמים יש עשה ללא הל”ת כגון במי שבנה מעקה ונפל (וכ”כ התוס’ בקידושין ל”ד ע”א דכיון שבנה מעקה אלא שאח”כ נפל לא עבר ב”לא תשים דמים”, שהרי לא שם דמים עי”ש), ולפעמים יש לאו ולא עשה כגון בהעמיד סולם רעוע בביתו, הרי סולם רעוע לא עבר בעשה אלא בלאו.

וא”כ לכאורה נחלקו הראשונים בשאלתנו זו.

אמנם לכאורה יש לטעון דהמצוה כוללת כל עניני הגידור למנוע נפילתם של בני האדם, אבל העובר תחת קיר רעוע או האוכל מאכל המסכנו לא עבר על “ועשית מעקה לגגך”, דמ”מ אין להעמיס על לשון התורה מה שאין בה, ואיך נאמר שעבר על “ועשית מעקה לגגך” כשאין כאן מעקה ואין כאן גג.

וכך נראה לכאורה אף מלשון החינוך במצוה תקמ”ו שכתב “להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו” וכן בסוף דבריו “ועובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך”.

הרי לן דאף שכתב בתחילת דבריו כעין לשון הרמב”ם דגדר המצוה בהסרת המכשולות, מ”מ נראה מהמשך דבריו דאין המצוה אלא במקום שיש בו חשש נפילה ונצטווינו למנוע חשש זה ע”י עשיית מעקה וגדר. וכיון שכן אין הכרח לעשות פלוגתא בין הרמב”ם והסמ”ק ולכו”ע אין בכלל מצות מעקה, אלא מה שדומה למהות ענין המעקה שבגג דהיינו גידור כל מקום שיש בו חשש נפילה כגון בורות ומערות וכדו’. אך באמת נראה יותר מלשון הרמב”ם בסהמ”צ דמצוה זו כוללת את כל הסרת המכשולות כמבואר.

והנה עוד כתב הרמב”ם בפי”א בהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ד’ “אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים” והמנחת חינוך במצוה תקמ”ו דייק מלשון הרמב”ם דרק במעקה יש מצות עשה דמעקה אבל בכל המכשולות אינם אלא עשה דהשמר לך ושמור נפשך מאד, וזה מתיישב עם מה שכתבנו בביאור שיטת החינוך.

אך לענ”ד נראה יותר מן הסיפא שבדברי הרמב”ם דכל המכשולות הוי בכלל מצות העשה שהרי כתב “ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים בביתך” ונראה לכאורה דכונתו למצות עשה דמעקה וכמ”ש גם בהלכה ג’ דאם הניח גגו ללא מעקה ביטל מצות עשה, וזה כונתו גם בהלכה ד’ שהרי פתח הלכה זו וכתב “אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה… כגון שהיתה לו באר או בור וכו’” הרי שכרך בהלכה זו את הגגות הבורות וכדו’ עם הסרת המכשולות ועל כולם כתב דעובר בעשה, וכך למדתי גם מביאור הגר”א בסימן תכ”ז דהנה השו”ע שם העתיק בסעיף ו’ את מש”כ הרמב”ם בהלכה ג’ ובסעיף ח’ את מה שכתב הרמב”ם בהלכה ד’, ובמה שכתב המחבר בסעיף ח’ דאם לא הסיר המכשולות ביטל מצות עשה ועבר על ל”ת וכתב הגר”א בס”ק ז’ “כמו שכתב בסעיף ו’” הרי לן שפירש כונתו למצות עשיית המעקה. הרי לן דכל שלא הסיר סכנת נפשות אכן עבר על מצות המעקה.

ומה שכתב “וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך”. נראה כונתו דמלבד מצות עשה דמעקה ילפינן מקרא דהשמר לך שצריך להזהר בדבר יפה יפה, כיון שהתורה כפלה בענין זה מצות השמירה, ועוד דהזהירה תורה להשמר מאד, אך אף לולי מצות השמר לך מצווה הוא על הסרת הסכנה גם מצד מצות מעקה כמבואר אף בדברי הרמב”ם בסהמ”צ כמבואר.

והדברים מתיישבים ביותר לפי מה שכתב הרמב”ן בחולין ב’ ע”ב דבקדשים דכתיב בהם מצות שימור לא אמרינן ספק טומאה ברה”ר טהור דכיון דיש בהם מצות שימור מחמרינן טפי ולא מהני חזקה, וידוע מה שחידש בעל השואל ומשיב דבשימור מצת מצוה לא אזלינן בתר רוב דגדר השימור מוחלט הוא ולא מהני בי’ רוב וחזקה (והארכתי בזה במק”א), ולשון הרמב”ם מתיישב בד”ז כמין חומר דכיון דכתיב השמר לך ושמור נפשך יש להזהר בדבר יפה יפה, ודו”ק.

ומה שהעיר שם המנחת החינוך על דברי הרמב”ם דילפינן מהשמר לך שיש להזהר בהסרת הסכנה דמפשטיה דקרא משמע שאין הכתוב מדבר אלא על סכנת הנפש דעבודה זרה ולא בשמירת הגוף מן הסכנה הטבעית, ומה שמצינו בברכות ל”ב ע”ב מעשה בחסיד אחד שעמד בתפילה ולא החזיר שלום להשר וכשגמר תפלתו אמר לו השר שאסור היה לו להסתכן דהלא כתוב בתורתכם “השמר לך ושמור נפשך”, אין זה אלא דברי השר שדרכם להפך דברי אלקים חיים אך מנ”ל שעל פי אמת כך מתפרש פסוק זה, כבר עמד על זה המהרש”א בברכות שם ואכן כתב שדברי השר אינם לאמיתה של תורה ולא הביא את דברי הרמב”ם שכתב כן להלכה.

אמנם שוב כתב המנ”ח בקומץ המנחה דבשבועות ל”ו איתא דהמקלל עצמו עובר ב”השמר לך” הרי דרשו חז”ל פסוק זה גם למניעת הסכנה הגופנית, וסוגיא זו בית אב היא לדברי הרמב”ם.

אלא שתמה במנ”ח בדברי הרמב”ם בסוף הלכה ג’ דאם בנה גג ללא מעקה ביטל מצות עשה ולמה לא כתב לשיטתו דביטל שתי מצוות עשה, מצות עשיית המעקה ומצות השמר לך, והוכיח מזה דע”כ לא עבר במצות מעקה, נראה דס”ל דמצוה זו דהשמר לך מן המצוות הכלליות היא, דכיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מתפרשת מצוה זו כמצוה כללית לחובה המוטלת על אדם מישראל לשמור גופו ונפשו מן הסכנות הגופניות והרוחניות, וכבר ידוע שיטת הרמב”ם דהמצוות הכלליות אינן מוגדרות כמצוות מסוימות הן במנין המצוות והן בדינים מסוימים ומן הטעם הזה לא מנה הרמב”ם מצוה זו במנין המצוות, אך מ”מ כתב דלמדנו מפסוק זה על תוספת השמירה הנדרשת במקום סכנה ודו”ק בנ”ל.

ועדיין צ”ע בדרכו של הרמב”ם בכל עיקר הלכה זו.

 

ב

בדברי החזון איש

 

והנה לכאורה פשוט ביסוד מצות מעקה דמחשש נפילה נצטווינו לעשות מעקה בראש הגג ומניעת הסכנה היא מהות מצוה זו, ואין זה בכלל טעמא דקרא, דמקרא מלא דיבר הכתוב “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו“.

ויש לתמוה א”כ במה שמצינו הלכתא פסיקתא דכל שאין בו דין בית אינו בכלל מצות מעקה, בחולין קל”ו ע”א דרשו חז”ל למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות, בסוכה דף ג’ ע”א חידשו דבית שאין בו דע”ד פטור ממעקה, ובב”ק נ”א ע”א מבואר דבית שאין תוכו עשרה טפחים אין גגו חייב במעקה, ויסוד כל הלכות אלה דכל שאינו בית אין בו חיוב מעקה, אך מכיון שנתבאר דמצות מעקה משום מניעת סכנה היא, לכאורה כל זה תימה וכי גרע גגות אלה מבורות שיחין ומערות שהם בכלל מצוה זו, וביותר קשה אם אכן שיטת הרמב”ם דכל המכשולות אף הן בכלל מצות מעקה.

וכתב בזה החזון איש בחשן משפט ליקוטים סימן י”ח אות ב’ “ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות שאין היזיקו מצוי כל כך, שהעומד על גג זכור בטבעו להזהר וגם הוא מנהגו של עולם וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו וכדאמר ב”מ קי”ב א’ מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א”ע למיתה כו’ אלא שבגג בית דירה חדשה תורה מצות מעקה ולהקפיד על סכנת הנופל ובזה צריכים לתנאי בית תוכו י’ ודע”ד שידור שם אדם אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה לא חייבה תורה מעקה והוי בכל פעם שעולה כעולה באילן”.

ויש שהבינו מתוך דברי החזון איש דמצות מעקה לא משום סכנה היא אלא מעין גזה”כ, אך ברור שאין זה כונתו ופשטיה דקרא ברור דמשום הסכנה נצטווינו לעשות מעקה, אלא דמ”מ דין מסוים הוא ולולי שנצטווינו בעשיית המעקה היה מקום לדון דכיון דכל העולה לגג ומשתמש בו ער לסכנת הנפילה דרכו להזהר, אלא שחידשה תורה לחוש לסכנה מ”מ, ועוד דלא ימלט שברבות הימים יפול הנופל מתוך תמידיות השימוש בגגות וכמ”ש החזו”א שם בהמשך דבריו “וי”ל בדרך קצרה דכשאנו עומדין על עלי’ יחידית אין חושבין הדבר לסכנה רק כשהנידון על התמידית נחשב לסכנה ובבור שאי אפשר להזהיר הוא שאלה תמידית בטבעה אבל בגג שהעולה יודע להיזהר אין כאן ענין תמידי רק כל העולה נשאל אם יעלה, וחידשה תורה למחשב לגבי בעלים כענין תמידי ולחייבו להסיר מכשול” ומ”מ ברור ופשוט דמצות מעקה משום סכנה היא.

ובאמת נראה בתוספת נופך דמצד החיוב להמנע מסכנה שלמדנו מ”השמר לך וכו’”, לא נאסר דבר כאשר ביד האדם להשמר בו ולהוציא עצמו מן הסכנה, וכל הדוגמאות שמצינו שנאסרו משום סכנה אינם אלא סכנה שאין ביד האדם להמלט ממנה כנפילת החומה, התמוטטות סולם רעוע, ארס הנחש כגילוי וכדו’, אבל העולה לגג בידו להשמר מנפילה ובכה”ג לא מצינו איסור להסתכן ומטעם זה מותר לעלות באילן, ומשו”כ נראה דמצות מעקה על הבית היא ואינה איסור על הגברא דמצד הגברא מותר להשתמש בגג כשם שמותר לעלות באילן ולטייל על גב הנהר, ולהשמר מן הנפילה, אלא שדין תורה לחייב את בעל הבית בעשיית המעקה, אבל בבורות וכדו’ יש סכנה שיפול אדם מבלי לשים לב שיש בור בשדה ומשו”כ סכנתו מרובה, ודו”ק בכ”ז.

אך מ”מ לפי הבנת החזו”א מסתבר טפי דמצוה זו מסוימת היא ואין שאר המכשולות בכלל, אף שיש לדון שק”ו הדברים ומה אם בסכנה שדרך להזהר בה נצטווינו במעקה ק”ו במכשול שיש בו סכנה גמורה, מ”מ נראה יותר דמצוה מסוימת היא בבית, ודו”ק בכ”ז.

 

ג

בורות ושיחין

 

והנה בספרי דרשו לרבות בורות שיחין ומערות, ובדברי הרמב”ם שם מבואר דאף בהן צריך מעקה עשרה טפחים, אך הסמ”ג במצות עשה ע”ט כתב דבהני סגי בגדר של ג’ טפחים עי”ש.

והחזו”א שם כתב בביאור שיטת הסמ”ג “ודעת הסמ”ג דבורות סגי בג”ט ונראה דמפרש דלא מרבינן אלא לסלק היזיקו כפי אומד הדעת וסגי בג”ט ולפ”ז נראה דלא מרבינן אלא ללאו ולא לעשה אבל מעקה שבתורה מתפרשת מחיצה וסתם מחיצה עשרה טפחים, ולפ”ז י”ל דכל זה שחדשה תורה בבית הוא מחיצה של י”ט ואפשר לפ”ז דגם ביהכ”נ ובית שאין בו דע”ד וכיו”ב מן הגגין הפטורין צריך מיהא לעשות ג”ט לסלק היזיקא. אבל דעת הר”מ דגם מעקת הבור י”ט ולדעת ר”מ לא מצינו שיעור ג”ט, ולא אתפרש מה פירש הר”מ בספרי שאמרו בית מעגלו ג”ט”.

ויש נפ”מ לפי דבריו לגבי ברכת המצוה דהלא שיטת הרמב”ם בהלכות ברכות פי”א הלכה ח’ דמברכין על עשיית המעקה, אך פשוט דאין מברכין אלא על מצות עשה ולא על הלאוין, וא”כ לשיטת הרמב”ם יברכו גם על גידור הבורות והשיחין כיון שגם הם בכלל מצות העשה, אבל לשיטת הסמ”ג דאין אלה בכלל העשה ולא נצטווינו בהם אלא משום הלאו לא יברכו עליהם.

וכבר נחלקו האחרונים בשאלה זו דבמעשה רב סימן ק’ מבואר דעת הגר”א דמברכין אף על הבורות, אבל בחיי אדם כלל ט”ו סעיף כ”ד כתב דאין מברכין על הבורות כיון שאין בהם אלא לאו ולא עשה, ולפי המבואר נראה דשאלה זו תלויה במחלוקת בין הרמב”ם והטור.

אך לול”ד היה נראה דזה פשיטא דיש בבורות ושיחין מצות מעקה דהלא מקור הלכה זו בספרי ושם דרשו “ועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג מנין לרבות בורות ושיחין ומערות ונעיצים ת”ל לא תשים דמים בביתך, אם כן למה נאמר גג פרט לכבש“. ואת”ל דלא נתרבו בורות וכו’ אלא ללאו ולא לעשה אין מובן בשאלת הספרי “א”כ למה נאמר גג”, והלא באמת אין מצות עשה אלא בגג ולא בבורות, וע”כ דאין לחלק בזה בין עשה לל”ת והבורות והדומה להן נתרבו לעשה ול”ת. והסמ”ג הרי העתיק ברייתא זו מן הספרי וגם מש”כ דבבורות צריך מעקה ג’ טפחים מקורו בספרי שם וז”ל הסמ”ג בשם הספרי “כמה הוא מקום מעגלו פרוש גובהו, בבור שלשה טפחים ובבית עשרה טפחים” וכיון שהוכחנו דעת הספרי דגם בורות נתרבו למצות עשה ע”כ אין זה סתירה למה דשאני בור מגג לגבי שיעור המעקה.

וביאור הדבר דשיעור עשרה טפחים לא הלכתא הוא אלא שכך שיערו חכמים דרק ע”י מעקה עשרה טפחים תוסר הסכנה, ומשו”כ נתחדש בספרי דרק בגג אמרו שצריך י’ טפחים שסכנתו קרובה וגדולה מן הבורות שבדרך כלל אינם עמוקים כ”כ ואינם קרובים לעיקר מקום שימוש בני האדם ומשו”כ בהיכר בעלמא דג’ טפחים סגי, אף שגם בבורות יש מצ”ע דמעקה, כך נלענ”ד בביאור סוגיה זו.

והנה כתב המנ”ח שם דשיעור מעקה בעשרה טפחים שוחקות שהרי בעירובין ג’ ע”ב מבואר דלחומרא צריך טפחים שוחקות, אך בעמק ברכה בענין מעקה עמוד ל”ג נקט דרק במה שיש בו שיעור טפח צריך טפח שוחק משא”כ במעקה שאין בו גדר שיעור אלא אומדן חכמים דבשיעור זה תו ליכא סכנה, וא”כ מנ”ל להחמיר בזה. ולענ”ד מסתבר כדברי העמק ברכה כמבואר.

 

ד

ברכת המעקה

 

כתב הרמב”ם בפי”א מהלכות ברכות הלכה ח’ “אם עשה מעקה מברך משעת עשייה אקב”ו לעשות מעקה”. ובשאילתות שאילתא קכ”ה איתא אקב”ו על מצות מעקה, אמנם הלכה זו לא הועתקה בשלחן ערוך ומדשתקו רבנן ש”מ לא ניחא להו. ואפשר דס”ל לשו”ע דאין מברכין על מצוה זו לפי מה שכתב בשו”ת רבי בנימין זאב סימן ס”ז שאין מברכים על המצוות השכליות שבין אדם לחבירו שגם הנכרים מקפידים בהם, ואין ראוי לברך אלא על מצוות שבין אדם למקום עי”ש. ואף שהגרעק”א בשו”ע שם הביא את דברי הרמב”ם, ראיתי בשדה חמד מערכת ברכות אסיפת דינים סימן א’ אות ט”ז שהביא בשם עמודי אש דאכן דעת השו”ע שאין לברך על מצוה זו וכדעת ספר הרוקח בסימן שס”ו דאין מברכין על מצות מעקה, אך מסקנת השד”ח דכיון דרוב האחרונים נקטו בפשטות שיש לברך על מצוה זו וכ”ה בשאילתות שאילתא קמ”ה כן ראוי לנהוג.

אמנם באמת כתב הכס”מ שם בהלכה א’ שגם לדעת הרמב”ם אין מברכין על מצוה שבין אדם לחבירו “כגון מצות צדקה” וזה כונת הרמב”ם שם “וכל מצות עשה שבין אדם למקום… מברך עליה”, וע”כ צ”ל דמצות מעקה מוגדרת כמצוה שבין אדם למקום כיון שאינו נותן דבר מה לחבירו, מ”מ לסברת הגרב”ז הנ”ל לכאורה אין מברכין על מצוה זו, וצ”ע.

והנה בהלכה ד’ שם כתב הרמב”ם דאין מברכין על נטילת ידים במים אחרונים דאינה אלא משום הסכנה והפרי מגדים בפתיחה להלכות נטילת ידים הקשה מאי שנא ממעקה דאינה אלא משום סכנה ומברכין עליה ותירץ “וצ”ל במעקה אע”פ שהיא משום סכנה אינו בבירור שמא יארע שיפול הנופל והוי מצות עשה משום הכי מברכין עליו משא”כ היכא דשכיח וברי היזיקא” ודבריו דומין לדברי החזו”א הנ”ל (אות ב’) דבגג אין סכנה גמורה, אך שוב כתב לחלק בין מצוה דאורייתא דמברכין עליה בכל ענין למצוה דרבנן דאם אין בה אלא מניעת הסכנה אין לברך עליה, וכך נראה פשוט.

והנה כתב החת”ס בשו”ת או”ח סימן נ”ב דיש לברך על המעקה במכוש אחרון דכל עוד לא גמר את כל המעקה לא קיים מצוה, אך השד”ח שם כתב דמדברי כל הפוסקים משמע דמברכין לפני תחילת בנינו ככל המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתו. אך באמת מסתבר כדברי החת”ס דכיון דיש כמה עניני הפסק במשך בנין המעקה ובדרך כלל עוברים ימים מתחילת בנינו עד השלמתו, וא”כ איך יברך ויפסיק כמה פעמים לפני גמר המצוה ולכאורה הוי ברכה לבטלה, ובדיעבד הרי ודאי מסתבר דכל עוד לא גמר את כל המעקה עדיין עובר לעשייתו כדמצינו לגבי כו”כ מצוות, ומשו”כ לכאורה מסתבר כדברי החת”ס.

 

ה

אם מותר לדור בבית שאין בו מעקה

 

הנה יש לעיין אם מותר לגור בבית שאין בו מעקה, ולכאורה פשוט שאסור כשם שאסור ליכנס לחורבה מחשש קריסה ואסור לעבור תחת קיר נטוי מחשש נפילה, כמו”כ בבית שאין בו מעקה, אך לפי מש”כ הפמ”ג והחזו”א דבאמת אין סכנה גמורה בגג בית שרגילין להיזהר בו, אלא דמ”מ ציותה תורה בעול”ת על עשיית מעקה, אפשר דאין איסור לדור בבית כל עוד לא עשה מעקה. ובפרט לפי מש”כ התוס’ והסמ”ק (עיין לעיל אות א’) דאם עשה מעקה ונפל אינו עובר ב”לא תשים דמים בביתך” דאין כאן שימת דמים אלא בבונה בית ואינו עושה מעקה, הרי דאין האיסור במה שאין מעקה בגגו אלא במה שבונה גג ללא מעקה.

והחזו”א שם כתב בתו”ד דלא אסרה תורה לדור בבית ללא מעקה, אך ראיתי להגאון הנצי”ב שכתב בהעמק שאלה על השאילתות שאליתא קכ”ו וכן בהעמק דבר לפרשתנו דאסור לדור בבית שאין בו מעקה ופירש כך את דברי הספרי “כי תבנה בית חדש בשעת חידושו עשה מעקה”, וקמ”ל דאסור לדור בבית כל עוד אין בו מעקה, ואין הכרח בדבריו.

אמנם להדיא מהמבואר במרדכי מנחות סימן תקמ”ד שכתב בשם הר”י דכאשר אין בידו להטיל ציצית כגון בשבת מותר ללבוש ד’ כנפות בלי ציצית כיון שאין איסור ללבוש ד’ כנפות בלי ציצית אלא מצוה להטיל בו ציצית “וכן במזוזה ובמעקה” עי”ש.

ובשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן ס”א שהביא דברי הר”י ושוב דחה ראית הר”י ממעקה ומזוזה וז”ל “וכן נראה דדמי לעשיית מעקה ומזוזה. דלא אשכחנא שיצא אדם מביתו עד שיעשה מעקה ומזוזה. ויש לדחות דהכי נמי לא אשכחנא שיהא אסור לכנוס בלא מעקה ומזוזה, מה שאין כן בהעטפת טלית בלא ציצית. הלכך אין לדמותו למזוזה ומעקה”. אך מ”מ מדברי שניהם נלמד דאין איסור לדור בבית שאין בו מעקה, ודו”ק בזה.

אך באמת נתקשיתי עד מאד בהבנת דברי הראשונים בזה דהלא לכאורה שאני מעקה מציצית ומזוזה שאינם אלא מצות עשה ובמצ”ע אם אין בידו לקיימה אין כאן שמץ עוון, משא”כ מעקה דהוי לאו ואיך מותר לו לעבור בלאו בכל שעה. אמנם לפי מש”כ התוס’ והסמ”ק יש נפ”מ אם נפל המעקה דאז אינו צריך לעזוב את ביתו אבל אסור לו ליכנס לכתחילה לבית שאין בו מעקה דבכה”ג עובר בלאו.

ושוב שמתי אל לבי דיש קושי בהבנת לשון המרדכי דאחר שכתב “וכן במזוזה ובמעקה” כתב “דאטו בלא מזוזה אסור ליכנס לבית”, ולא הזכיר מעקה. ולכאורה נראה דבמעקה באמת אסור משום ל”ת, ומש”כ וכן במזוזה ומעקה כונתו דמצד מצ”ע בלבד, אבל למעשה אסור ליכנס בבית ללא מעקה משום לאו.

אך ראיתי במג”א סימן    כשהעתיק לשונו כתב “                “. ואפשר שכך גרס במרדכי או שמא הוסיף מדעתו, ועדיין צ”ע.

ועוד נתקשיתי בזה לפי מה שכתבתי במנחת אשר במדבר סימן כ”ח ליישב קושיית הגר”ש איגר מאי שנא ציצית שמותר לו ללבוש בגד אף שבכך הוא מבטל מצות ציצית מכיסוי הדם שאסור לו לשחוט כשאין לו עפר לכסות כמבואר ביו”ד סימן כ”ח, וביארתי דרק במצוות שבגברא שכל ענינם בעצם המעשים מותר ליצור מצב שבו יבטל מצוה באונס משא”כ בכיסוי הדם שעיקרו בחפצא שעצם המציאות שדם שחיטה שפוך על פני השדה ואין קובר נגד רצון התורה, בכה”ג אסור ליצור מצב שבו רצון התורה מתבטל, עי”ש היטב. ולפי”ז נראה דשאני ציצית ומזוזה שענינם בגברא, ממעקה שכל ענינו במניעת הסכנה ומסתבר דבודאי אסור לו ליצור מצב שבו יש סכנה ואין בידו להסירה ע”י עשיית המעקה, ומשו”כ נראה כשיטת הנצי”ב ולא מטעמיה.

ודו”ק בכ”ז כי קצרתי.

ובגוף השאלה לגבי מזוזה עיין בפתחי תשובה יו”ד סי’ רפ”ה סק”א ובשו”ת אבני נזר יו”ד סימן שפ”א שנקטו שאסור לדור בבית שאין בו מזוזה, עי”ש.

אך לגבי ציצית נפסק להדיא בסימן י”ג כשיטת הר”י, וצ”ע.

 

 

ב

 

חובת הזהירות בדרכים

כבוד האברך המופלג

הרה”ג ר’ אשר זעליג מורסקי שליט”א

מכתבו קיבלתי, וראשית דבר הנני בברכה ובתודה על פועלו הגדול להחדיר בקרב ציבור אנ”ש את התודעה של זהירות בדרכים ומניעת הסכנה.

מצטער אני על הרגשה שקנתה לה שביתה בקירבנו, כאילו לא נאה ולא יאה לרבנים גדולי תורה לדבר ולהתריע על עניינים אלה ואין להם לעסוק אלא באיסור והיתר, בחיוב ופטור ובפלפולי דאורייתא. אך באמת כבר כתב בתרומת הדשן סימן רי”א “וכי היכי דבית דין מחוייבים להפרישו מאיסורי הכ”נ מסכנתא”. ובמוע”ק ה’ ע”א מצינו לגבי הא דבי”ד יוצאים בט”ו באדר לתקן את הדרכים ולפקח על ענייני הציבור “ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלה שכל דמים ששפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום, ת”ל ‘והיה עליך דמים’”. וכ”כ הרמב”ם בפ”ה מהל’ רוצח ה”ו “ובית דין שנתרשל בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים”.

ואף שאין לנו בזמה”ז בתי דין מובהקים המקובלים על הציבור כולו, מ”מ על כל רב וראש ישיבה ומנהיג בעדתו להזהיר ולהתריע על כל פירצה שיש בה סכנה. בושה מכסה את פני בראותי בני ישיבה צעירים המעשנים סיגריות כאשר ידוע היום מעבר לכל ספק שרבים מתו ורבים ימותו ל”ע כתוצאה ישירה מן העישון. ומה נוראה העובדה בכל קיץ וקיץ שיש בנ”א המקפחים חייהם ע”י רחצה במקומות אסורים וע”י זלזול בכללי הזהירות בנהיגה וכיוצ”ב בעניינים רבים. וכי נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. ה’ ירחם ויכפר עוון.

ע”כ אומר אני למע”כ, תחזקנה ידיכם בשליחות חשובה זו להעלות נושא כאוב זה על שלחן מלכים למען ישמעו וילמדו להיזהר בכללי הזהירות בנהיגה ובכל דבר שיש בו סכנה.

והנני במענה קצר לשאלותיו.

א:       כתב מע”כ דיש ארבעה סוגי חוקי תנועה. א: דברים הנוגעים באופן ישיר לסכנה כגון איסור הנהיגה במהירות מופרזת. ב: דברים שאינם נוגעים למניעת סכנה אלא בדרך עקיפה כגון הצבת שלט “נהג חדש” כדי שיזהרו הבריות בנהגם ברכב בסביבתו. ג: דברים הנוגעים לסכנה רק בדרך רחוקה כגון המעבר ברמזור אדום לנהגי רכב או הולכי רגל כאשר נראה בעליל שאין בזה סכנה. ד: חוקים שלכאורה אין בהם מניעת הסכנה כלל כמו החוק המחייב נהג להחזיק את הרשיונות תמיד.

ושאל כת”ר אם יש חיוב עפ”י ההלכה לנהוג לפי חוקי התנועה מסוג ב-ג-ד.

אפתח דוקא במה שכתב כדבר פשוט דבחוקי התנועה מסוג א’ פשוט דיש חיוב גמור וכל הנוהג במהירות מופרזת עובר באיסור. ואכן פשוט הדבר דכל המכניס את עצמו וק”ו את חבירו לסכנה עובר בעשה דהשמר לך ושמור נפשך מאד, וגם עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך. אך לא ניחא לי כלל במה שכתב דהנוהג במהירות מופרזת דינו כרודף. הנחה זו אין בה ממש. וכותב אני את הדברים מפני שראיתי דברים אלה כתובים בספרים שונים, וחמורים הם. דהלא נצטווינו להרוג את הרודף וכל החס עליו עובר בלאו ובעשה, ואטו מצווים אנו להרוג את מי שנוהג במהירות מעל למותר.

אלא פשוט כביעתא בכותחא דאין דין רודף אלא ברדיפה ברורה ומיידית וכ”רודף אחר חבירו להרגו” ולא בכל התנהגות שיש בה כדי לגרום סכנה לזולת, וזפ”מ.

ואף כשאנו רוצים להפליג בחומרת ענין כלשהו יש להקפיד על האמת ואין מקום לגוזמאות בשיח ההלכתי.

אמנם ברור שחובה גמורה להקפיד על חוקי התנועה שהזלזול בהם גורם לסכנה. ואין היחיד יכול להצטדק ולומר “אני אקרא ולא אטה” דכבר כתבתי במק”א (עיין דרכי הוראה קובץ ד’ עמ’ ק’) דאסור ליחיד לעשות דברים שאם הרבים יעשו כמוהו יגרם איבוד נפשות או גזילת ממון וכדו’, ובפרט במהירות מופרזת שאף היחיד אינו נמלט מן הסכנה.

ולגבי חוקי התנועה וכללי הזהירות מסוג ב-ג-ד, קשה לקבוע גדר מוגדר ומסויים בדיני מניעת הסכנה, דמחד גיסא אמרו חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י’ ע”א) וביו”ד סימן קט”ז ס”ה כתב הרמ”א ד”יותר יש להחמיר בספק סכנה מבספק איסור”. וכבר דנו האחרונים אם בספק סכנה אזלינן בתר רוב, חזקה, וספק ספיקא להקל והסכמת רוב האחרונים דכל הכללים הללו לא ניתנו אלא בדיני איסור והיתר אך אינם נוגעים לדיני הסכנה. ומסכנה חייב להתרחק עד שידע שבדרך הטבע יצא מכלל סכנה. עיין בדרכי תשובה שם ס”ק נ”ח וס”ק ס’.

מ”מ אף במניעת הסכנה כבר ביארתי במק”א דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה רחוקה כשיש לו צורך בכך כגון למען פרנסתו או איכות חייו. וקשה לקבוע גדר ברור מהי מידת הסיכון שיש בו איסור ומה מדת הסיכון שמותר.

ונסתפקתי אם יש גדר דינא דמלכותא דינא בחוקים ותקנות שברור שהם לטובת העם והחברה, אף שאין הם מדיני הממונות. דמחד גיסא לא מצינו בחז”ל ובפוסקים גדר דדמ”ד אלא ביחסי הממון שבין היחיד לשלטון או בין אדם לחבירו (ועיין בזה מה שכתבתי בקובץ דרכי הוראה ו’ עמ’ קי”ח). ואף שביארתי שם דעיקר דין דדמ”ד מבוסס ומושתת על הסכמה כללית של בני המדינה, לכאורה אין תוקף בהסכמה זו אלא בענייני הממונות דיש בהם גדרי מחילה והתחייבות, וההסכמה הכללית תקפה אם משום מחילה או משום התחייבות. אבל בחוקי התנועה וכדו’ שאינם מגדרי הממון צ”ע אם יש גדר דדמ”ד.

אך לפי מסקנת דברינו שם דיסוד דין דדמ”ד בהנחה פשוטה ויסודית דיש “דין מלכות” וחז”ל קבעו ברוחב דעתם דבהכרח צריך להיות סמכות מרכזית ומוראה של מלכות דאל”כ איש את רעהו חיים בלעו, נראה לכאורה דה”ה בחוקי התנועה ובכל תחום שיש בו תועלת לציבור ותיקון החברה יש בו הלכתא דדינא דמלכותא.

ויש לומר עוד דחוקי התנועה מחייבים מצד תקנות הציבור, ומסתבר דמשרד התחבורה לעניינים אלה כנציגי הציבור הם, וידוע מה שכתבו הפוסקים לדורותיהם שתקנות הציבור מחייבים. ועיין בט”ז יו”ד סימן רי”ח סק”ד ויש סמכות בידו להקל שגזרו שלא ימכרו בשר ביוקר או שלא ישתו סתם יינם של ישראל ודן שם אם הוי דאורייתא או דרבנן, ומ”מ חזינן דיש תוקף בתקנות הקהל אף במה שאין בו חיובי ממון. ונראה דגם חוקי התנועה יש בהם תוקף כתקנות הקהל.

אך מלבד כל זאת חשוב להדגיש דלא לכל שאלה יש תשובה ברורה בהלכה, אך מלבד ההלכה יש בתורתנו הקדושה יסודות נוספים שהם מוסר, דרך ארץ, מדת חסידות וכדו’. ואף אם קשה לקבוע מסמרות בכל ענין ומעשה אם יש בו איסור, ואין בידי לקבוע את מדת הסכנה אם לא יתלה אדם שלט נהג חדש, ויש לפעמים נהג חדש שיש בו דעת זקנים ויש נהג ותיק שנהיגתו מסוכנת יותר ממי שאין לו אלא גירסא דינקותא.

אך פשוט כשמש בצהריים, דיש לו לאדם לנהוג לפי החוקים והתקנות שלא נועדו אלא להציל נפשות, ומנהג רע הוא להתחכם בכל דבר ולבחור בדרכים עקלקלות במקום ללכת בדרכי ישרים. ואף אם אין בזה איסור מוחלט הרי זה נבל ברשות התורה.

סוף דבר צריך האדם להקפיד על כל חוקי התנועה וליזהר יותר ויותר בזהירות יתירה כדי למנוע חלילה איבוד נפשות, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

ומה שכתב דאסור לו לאדם לנהוג ברכב אם אין לו רשיון תקף כמו שמבואר בסימן של”ו ס”א דאסור לרופא לעסוק ברפואה אלא ברשות בי”ד, באמת אין מבואר שם דאסור לו לעסוק אלא ברשות בי”ד, אלא דאם לא קיבל רשות בי”ד חייב הוא לשלם אם הזיק ורק רשות הבי”ד פוטרתו מתשלומין. אך מ”מ מבואר שם דאין לו לעסוק ברפואה אלא אם כן בקי הוא ואין גדול ממנו עי”ש. ואם באנו לדמות נהג לדין רופא שבשו”ע נמצא דכל הבקי רשאי לנהוג. אך כבר כתבתי את הנלענ”ד דמכמה וכמה טעמים יש להקפיד על כל חוקי התנועה לפרטיהם ודקדוקיהם.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

ג

עוד בענין זהירות בדרכים

כ”ג מרחשון תש”ע

כבוד מזכה הרבים הרה”ג

הרב אשר זעליג מורסקי שליט”א

מכתבו היקר קיבלתי והנני במענה קצר.

א: במכתבי האחרון הערתי על מה שכתב מע”כ דהנוהג שלא בזהירות ומסכן את הרבים הרי הוא כרודף, וכתבתי שחלילה לומר זאת דא”כ הרואה נהג שמסכן את הציבור בנהיגה קלוקלת חייב להרגו ואם יחוס עליו ולא יהרגנו הרי הוא מבטל מצות עשה ועובר על ל”ת, אתמהה. ובהכרח נראה דאין דין רודף גמור אלא ברדיפה מכוונת וברורה משא”כ בנהגים הנוהגים באופן מסוכן דמ”מ אין בהם דין רודף, כיון שאינם מכוונים חלילה להרוג וגם אין כאן סכנה גמורה ומיידית.

והקשה כבו’ מהמבואר בב”ק קי”ז דאף בחמור שעלה אחרון על המעבורת יש דין רודף ויש לזורקו לים כדי להציל את המעבורת. ובשו”ת מהרשד”ם סימן שד”מ למד מזה הלכה בענין סיעה של בנ”א ובתוכם עשיר אחד ר’ יחיאל שמו שהיה בידו משי יקר ולסטים נפלו עליהם והגויים הסכימו לשחררם בתנאי שיותרו על המשי, ור’ יחיאל לא הסכים לותר על המשי שלו, ופסק דהמשי הוי כרודף כיון שהגויים רוצים דוקא את המשי וממילא על הבעלים להפסיד ואין האחרים צריכים להשתתף בהפסד, עי”ש.

כבר כתבתי תשובה לשאלה זו במנחת אשר לפסחים סימן כ”ז והסכים על ידי מרן הגרא”מ שך זצ”ל.

ויסוד הדבר דיש שני דינים ברודף. כאשר מדובר בזכויות ממוניות בלבד, כל הגורם סכנה והפסד לממון חבירו, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף בין במכוון ובין שלא במתכוון רודף הוא וזכויותיו בטלות כדי להציל זכויות חבירו. וזה גדר הלכה הנ”ל בב”ק קי”ז שמדובר בה בחבילות וכדו’ ולא בבני אדם.

וגדר אחר יש כאשר באים לדון דין רודף בבני אדם דאין להתיר דם הרודף כדי להציל את הנרדף אלא ברדיפה מכוונת ברורה ומיידית.

ומ”מ חוזר אני ושואל וכי מצווים אנו להרוג את מי שנוהג באופן המסכן את הרבים, והלא אף אויל לא יאמר כן, וע”כ דאין בזה דין רודף כלל.

ב: הנני להבהיר את כונתי במה שכתבתי דרשאי אדם להכניס עצמו לסכנה מסויימת כדי לחיות חיים נורמליים. ושאל מע”כ האם כונתי לומר דמותר לנהוג באופן מסוכן ולסכן את הרבים כדי להשיג איכות חיים.

כונתי פשוטה דבהכרח צריך להשתית את החובה לשמור על כללי הזהירות בנהיגה על יסודות נוספים ולא להתבסס רק על סכנת נפשות, דאם לא באנו עליו אלא משום שאסור לגרום סכנה לאחרים, א”כ יש מקום לטעון דבחוקי תנועה שאין בעבירה עליהם סכנה קרובה אלא סכנה רחוקה מותר לו לאדם ליכנס לסכנה רחוקה כדי לשפר את איכות חייו.

וע”כ נראה כמו שכתבתי למע”כ, דהחובה להקפיד על כל חוקי התנועה יסודו בתקנות הקהל וכדו’.

אך לא עלה על דעתי כלל לומר דמותר לעבור על חוקי התנועה ולסכן את הרבים בשביל פרנסה או איכות חיים.

ג: אמנם ממוצא דברינו תשובה למה ששאל כבו’ כשיש שני גני ילדים, האחד סמוך לבית ואין צריך לעבור כביש סואן כדי להגיע אליו וגן אחר אולי טוב יותר מהראשון אך כדי שילד יגיע אליו צריך לעבור כביש סואן האם מותר לקחת את הילד לגן שמעבר לכביש.

והתשובה ברורה ופשוטה ובודאי שמותר. דכיון שיש ביד האדם להקפיד ולעבור בכביש במעבר חציה באור ירוק אין שמץ איסור לקחת את הילד באופן אחראי לגן שמעבר לכביש, ואף אם יתברר בסטטיסטיקה שיש יותר סכנה כשעוברים בכביש הרי זה בכלל הסברא הנ”ל דבסכנה רחוקה אין כלל איסור כשעושה כן לסיבה ראויה כדרכו של עולם.

ד: מדבריו במכתבו משמע כאילו יש הלכה מסויימת שמותר להסתכן עבור פרנסה, ובאמת אין כל מקום לחלק בין פרנסה לצרכים אחרים. אלא מותר ליכנס לסכנה רחוקה עבור כל צורך ראוי לפי מנהג בני האדם כמבואר.

הנני שוב לאמצו ולחזק ידיו בפעילותו החשובה להרבות חיים בחן בחסד וברחמים.

בברכה וביקר

אשר וייס

 

ד

בענין עישון סגריות ביו”ט

ובאיסור העישון בכלל

 

בדבר שאלתו אם מותר לעשן סיגריות ביו”ט בזמה”ז אכתוב לו את הנלענ”ד בהלכה זו.

נחלקו קמאי בענין שתיית טיטון אם מותרת ביו”ט היות ויש בה מלאכת הבערה (שתיית הטיטון אינה שתיה ממש אלא שאיפת עשן הטבק דרך מים כידוע), המג”א בסי’ תקי”ד סק”ד הביא מכנה”ג שאסור משום דלא הוי שוה לכל נפש ומבואר בכתובות ז’ ע”א דרק במה ששוה לכל נפש מותר לעשות מלאכה ביו”ט משום אוכל נפש ולפיכך אמרו שאין עושין מוגמר ביו”ט כיון שאינו שוה לכל נפש, וכך מבואר עוד לגבי רחיצת כל גופו בסי’ תקי”א ס”ב ובסי’ תצ”ט ס”ב לגבי מליגת עור גדי עי”ש דדעת המחבר שמותר לצורך אכילה ובמשנ”ב שם סק”ג הביא שהרבה אחרונים חולקים בזה ונקטו דכיון דאין זה אלא למפונקים איננה שוה לכל נפש. וכ”כ החיי אדם כלל צ”ה סי”ג והחות יאיר בספרו מקור חיים שם, ובקרבן נתנאל סופ”ב דביצה צוח נגד המעשנים ביו”ט והדברים ידועים.

ולעומתם רבו המתירים, וכמו שהביא הבאר היטב שם בשם שו”ת דרכי נועם סי’ ט’ וכ”כ הברכי יוסף בסי’ תקי”א והפמ”ג במש”ז סי’ תקי”א ס”ק ב’. והמתירים כתבו בזה כמה טעמים. א: הדרכי נועם כתב דהנאת העישון כאוכל נפש ממש הוא דחיך אוכל יטעם ויש בו הנאת הגוף, ובאוכל נפש ממש לא צריך שוה לכל נפש. ב: כיון דרובא דרובא נהגו כן רובו ככולו והוי שוה לכל נפש. ג: הפני יהושע בשבת ל”ט ע”ב כתב דכיון דעישון וטבק רפואה הוא דיש בו תועלת לבריאות האדם הוי כזיעה ובכלל שוה לכל נפש הוא אף אם רק מיעוט בני אדם עושים כן וגם הפמ”ג שם והמור וקציעה כתבו כדבריו, ועי”ש במו”ק בשבח התועלת הרפואית שיש בעישון טבק.

אך על כל יסודות ההיתר הנ”ל קמו עוררים רבים ועצומים. בשו”ת זרע אמת סי’ ע”ג דחה את דברי הדרכי נועם וכתב דאין שתיית הטיטון בכלל אוכל נפש כלל, ומסתבר כדבריו דהרי אין כאן אכילה כלל אלא שאיפה וההנאה ע”י כלי הנשימה היא ולא ע”י בית הבליעה וכלי העיכול. (וכבר דנתי במק”א בדברי המג”א בסי’ ר”י שנסתפק אם צריך לברך על שתיית בטיטון עי”ש). ועוד כתב דאף אם תמצי לומר דהוי אוכל נופש ממש אכתי צריך שיהא שוה לכל נפש. (ונראה דצ”ל בכונתו דאף דזה פשוט כביעתא בכותחא דאף מי שמתבל מאכלו באופן שאינו שוה לכל נפש מותר לו לבשלו ביו”ט דאי”צ שמאכל מסויים זה יהיה שוה לכל נפש אלא שיהא ענין הבישול שוה לכל נפש, מ”מ עישון טבק אף אם נאמר דהוי כעין אוכל נפש פשוט דמ”מ יש בה ענין מחודש ומסויים של אוכל נפש ולא הוי אכילה ממש ומשו”כ ס”ל דאם אין ענין ואופן מסויים זה של אוכל נפש שוה לכל נפש אין להתירו. (וקצת כיוצ”ב מצינו בהא דסי’ תצ”ט דמליגת עור רך של גדי ודו”ק היטב בזה). ומ”מ הסיק בזרע אמת דהכל תלוי במנהג המקום ובמקומות שרובן נהגו לעשן מותר אבל לא במקומות שרובן נהגו שלא לעשן, ועיין עוד בהגהות הג”ר ברוך פרנקל בשו”ע שם דאפשר דבזמן הזה שבו רובם נהגו לעשן מודה היה המגן אברהם דהוי שוה לכל נפש ומותר.

וגם במש”כ הפנ”י להתיר משום דהוי רפואה נחלקו רבים, עיין בבית מאיר יו”ד סי’ קצ”ז שכתב דאף במקום שרובן מעשנים אין זה שוה לכל נפש כיון שמיעוט בנ”א סולדים מזה וכ”כ בשו”ת עמודי אור סי’ כ”ט, ועוד כתב לתמוה על סברת הפנ”י דכל שיש בו רפואה הוי שוה לכל נפש ופקפק בסברא זו עי”ש.

ורבים מן האחרונים עשו מעין פשרה והתירו לעשן רק ביו”ט שני של גליות עיין מחזיק ברכה לחיד”א סוס”י ר”י וכ”כ בספר מורה באצבע וכך כתב הגאון בעל החות דעת בצואתו וגם השואל ומשיב במהדורא א’ ח”ב סי’ קנ”ח הביא כן בשם ההפלאה עי”ש.

ב

הראנו לדעת ששאלה זו עתיקה היא ורבו הדעות לכאן ולכאן ואין איש בזמנינו שיוכל להכריע בדבר שנחלקו בו גדולי הדורות תקיפי קמאי, וכמו שהסיק בבה”ל סי’ תקי”א דאין למחות ביד המקילים דיש להם על מה שיסמוכו.

אמנם בזמנינו שנתברר מעל כל ספק דעישון מזיק לבריאות ונתמעטו המעשנים עד מאוד, ורובא דרובא סולדים מן העישון ונגעלים ממנו קשה עד למאוד לומר דהוי שוה לכל נפש, והאמת יורה דרכו דברור הדבר דאין העישון שוה לכל נפש ואין מקום להקל בו.

ואין לטעון דמי שנמצא בקהילה או בישיבה שבה רובם מעשנים ליזל בתר רוב בני המקום ויהי’ שוה לכל נפש דבאמת נסתפק הפמ”ג בסימן תקי”א אשל אברהם סק”ט אם אזלינן בזה בתר רוב העולם או רוב בני המקום, ואף דנראה טפי דזה תלוי במנהג המקום וכ”נ שם באשל אברהם להגה”ק מבוטשאטש, פשוט דאין זה תלוי בכל ישיבה ושכונה אלא כעין רוב בני המדינה וכדו’ ואין דבר זה מוגדר, ובפרט שיש מגדולי האחרונים דסברי דאפילו רוב לא מהני בזה כמבואר וכ”ז פשוט מאוד, ואף שנרתע אני מלומר איסור בפרהסיא במה שיש בו צד להקל, ורבים נהגו בו היתר מ”מ זאת אומר, דקשה לומר בזה”ז דהוי שוה לכל נפש מאחר שרוב עצום של בנ”א סולדים מריח העישון וכל המעשן במקום ציבורי יגערו בו חבריו וא”כ פשוט וברור דיש להמנע מעישון ביו”ט בזה”ז. (וכך ראיתי בהסכמת הגרש”ז אוירבך על הספר פאר תחת אפר וכך שמעתי שהורה זקן יבלח”ט מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א).

(להשלמת הענין אכתוב מה ששמעתי מת”ח חשוב מתלמידי הגרמ”ל וינקלר זצ”ל בעל שו”ת לבושי מרדכי שנהג לעשן כל ימיו וגם ביו”ט הרבה לעשן ופעם אחת חלם שהמציא היתר לעשן בשבת, והקיץ מחלומו בחרדה גדולה ומרוב זעזוע וצער על שחלם כך, קיבל על עצמו והפסיק לעשן ביו”ט).

ג

זה הנלענ”ד בנושא שאלתו אם מותר לעשן ביו”ט, אך בקראי מכתבו אמרתי בלבי עד שאתה שואלני אם מותר לעשן ביו”ט שאלני אם מותר לעשן בחול, אחרי שנתברר בירור גמור שהעישון מזיק לבריאות, ולדאבון לב גם מחלות איומות נגרמות ע”י העישון ואין בו תועלת כלל, (וכל כה”ג אין אנו מצווין כלל לקבל מה שהיה נראה לגדולי האחרונים שיש בעישון תועלת רפואית, דהאח’ דנו לפי הידיעות הרפואיות שהיו מקובלות בזמניהם, וכך היה מקובל בימי קדם שהעישון מועיל לבריאות, אך בזמנינו הוכח בבירור שאין הדבר כן ואין בעישון תועלת כלל אלא נזק חמור בלבד. (ואפשר גם שהטבק או תהליכי עיבודו נשתנו מאז ימות עולם, ולא אדע).

והנה באגרות משה חו”מ ח”ב סי’ י”ח נשאל אם מותר לעשן במקום צבורי וכתב דבריו נמרצים לאסור זאת כיון שיש בזה פגיעה ונזק לאחרים אך בסי’ ע”ו שם נשאל אם יש איסור בעצם העישון, ונמנע מלאסור איסור גמור, ויסוד דבריו, דדבר שאיננו סכנה לכל ויש הרבה בני אדם שאין דבר זה מזיק להם אי אפשר לומר בו איסור אלא הנהגה טובה להמנע ממנו והוכיח סברא זו מדברי הרמב”ם, דבפי”א מרוצח הלכה ד-ו כתב דהעושה דבר שיש בו סכנה מבטל מצוה דשמירת הנפש והיא דברים הרבה שאסרו חז”ל משום סכנה כמו הגילוי וכדו’, ובפ”ד מה’ דעות כתב דיש מאכלים המזיקים לגוף כמו בשר שמן ויש להמנע מאכילתם אבל לא כתב שיש איסור באכילתם, וע”כ משום דיש בנ”א שאינם נזוקים ממאכלים אלה, עי”ש.

אמנם לענ”ד צ”ע ביסוד סברתו דאטו במים מגולים יש סכנה ודאית והלא אין כאן אלא ספק רחוק שמא יש בו ארס של נחש וכן מימי יאורים דספק אם יש בהם עלוקה ואעפ”כ אסרו חז”ל ענינים אלה משום חשש סכנה וא”כ מ”ש מאכלים שיש בהם ספק סכנה, ולא ידעתי סברא לחלק בין ספק אם יש מזיק לספק אם תכונת האדם להנזק.

ולדידי נראה ליישב דברי הרמב”ם הנ”ל, דכל אוכל מזין את גוף האדם ואף מיני האוכל שיש בהם נזק יש כנגדו תועלת לגוף בתזונה היסודית שלהם ומשו”כ אין לומר בהם איסור גמור, ולפי”ז נראה דעישון טבק שאין בו שום תועלת ורק נזק אסור, ונראה עוד דאין לאסור אכילת מאכלים רעים דבודאי אין נזק ממש מאכילה מסויימת שאוכל פעם אחת וכך גם אין איסור לעשן סיגריה בודדת ואין זה כגילוי דכל שתיה ושתיה עלולה לסכן את האדם, אם אכן יש בו ארס נחש, אמנם אף שאין איסור לעשן סיגריה נראה דאסור להתמכר לעישון ואין זה דומה למאכלים רעים שהאדם יכול לאכול במשורה, והמציאות מוכיחה דהמתמכר לעישון קשה לו להגביל את עצמו, ובפרט בזמנינו שנתברר שכמעט כל מי שמעשן ניזוק מזה ואף אלה שלא מגיעים לידי סכנה גמורה במחלות איומות ל”ע נפגעים בריאותיהם ובכלי הדם וסובלים מקשיי נשימה וכדו’, קרוב אני לומר שזה איסור גמור.

סוף דבר אף שאין איסור בעישון מסויים של סיגריה מסויימת, יש איסור גמור להתמכר לעישון, וכיון שרוב המעשנים, מתמכרים לעישון ושוב אין בידם להגמל יש להמנע מהרגל מגונה זה.

מצטער אני עד מאוד שבתקופה שבה העישון מתמעט בכל העולם כולו ממשיכים לעשן בישיבות הקדושות ובחצירות מסויימים, ומנהג רע זה אף מוסיף והולך, וכי שכחו מדברי חז”ל שחמירא סכנתא מאיסורא ואין זה אלא עצת היצר שבסכנה חמורה מקילים ראש שלא כראוי לבני תורה.

הכו”ח לכבוד תורה ולומדיה

אשר וייס

 

היאך נעשה תשובה ונחיה

“אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר, רבינו אמור לנו היאך נעשה תשובה ונחיה, מיד פתח ואמר, יענך ה’ ביום צרה (תהלים כ’ ב’), זו היא שנאמר ברוה”ק על ידי שלמה בן דוד מלך ישראל, דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו (שיר השירים ה’ ד’)”. (פרקי ר’ אליעזר פ”ה – סדר אליהו זוטא פכ”ג).

כל מאמר זה סתום וחתום. אם ביקשו תלמידי רבי אליעזר הגדול ללמוד הלכות תשובה, מה לימדם רבי אליעזר, וכיצד מתגלה סוד התשובה בשני הפסוקים שציטט להם מדברי דוד ושלמה מלכי ישראל.

והנראה בזה דעיקר שאלת התלמידים היתה, האיך נעשה תשובה ונחיה. ידעו הם איך נעשה תשובה ונמות, אך לא ידעו איך יעשה אדם תשובה ויחיה בשמחה ובטוב לבב.

ידעו הם את סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא כפי שסיפרו חז”ל (עבודה זרה י”ז ע”א):

“אמרו עליו על ר”א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ”א) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כ”ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו ל”ד) ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר”א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא”.

וזאת ביקשו תלמידי רבי אליעזר לדעת וללמוד, האם יש חיים לאחר התשובה או שמא נגזר על בעל התשובה לחיות חיי צער של לב רגז ודאבון נפש, או אף מות וכמותו של אותו צדיק ר’ אלעזר בן דודיא.

והוא שהשיב להם רבי אליעזר הגדול, אמנם תחילת התשובה שברון לב וצער עמוק, כאשר החוטא מתחרט על מעשיו הרעים ובוש ונכלם להרים פניו, והוא שאמר דוד “יענך ה’ ביום צרה”. אכן כך, החוזר בתשובה מרגיש “כי בצרה גדולה אנחנו”, אך הקב”ה עונהו ביום צרתו ומקרבו ומאמצו. וכמו שכתב הרמב”ם (פ”ז מהלכות תשובה הלכה ו’) “גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה… אמש היה זה שנוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד“.

התשובה מקרבת את האדם לשכינה, ואין הרגשה נעלית ונשגבה מקרבת אלקים וכמ”ש (תהלים ע”ג כ”ח) “ואני קרבת אלקים לי טוב”. וכאשר זוכה האדם לשוב בתשובה שלימה לפניו ונעשה כאהוב ונחמד, קרוב וידיד וקרבת אלקים שורה עליו מתמלאים כל חדרי לבבו שמחה עילאית, והוא שאמר שלמה בשיר השירים שכל כולו אהבה “דודי שלח ידו מן החור ומעי המו לו” (ושאני ר”א בן דורדיא וכמ”ש שם כל דפריש ממונות מיית).

כך טבעה של תשובה שלימה תחילתה יראה וסופה אהבה, תחילתה אימה ויראה ופחד, וסופה קרבת אלקים שאין למעלה ממנה, וזה הדרך שבה נעשה תשובה ונחיה.