Matanos laevyonim & simchas purim 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

“חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים” (שו”ע תרצ”ד ס”א)

כתב הט”ז בסק”א בשם הב”ח דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, כמו שחייב הוא בד’ כוסות משא”כ בשאר צדקה שהעני פטור ממנה”. והפר”ח תמה בהלכה זו ואף דלגבי משלוח מנות כתב אף הוא שהעני חייב בה לגבי מתל”א ס”ל לפטור, וצ”ע ביסוד הדברים.

 

ונראה עפ”י מה שיש לעיין ביסוד מצות מתנות לאביונים האם מצות צדקה היא, ונצטווינו לתת צדקה ביום זה כדי להקל על העניים בשמחת פורים, או שמא אין גדר מצוה זו מצות צדקה אלא עיקרה ומהותה להרבות בשמחה, אלא שמצוה יתירא לשמח לב העני והאביון. ונראה דבזה נחלקו האחרונים הנ”ל, דלדעת הב”ח יסוד המצוה לשמח לב האביון דהימים הלא המה ימי משתה ושמחה וכשם שהאדם מצווה לשמוח כך עליו לשמח לב אביון ומשום כך מוטלת מצוה אף על עני המתפרנס מן הצדקה כשם שמצוה עליו לקיים שאר מצוות החג. (אמנם יש לעיין בזה מצד גודל ההוצאה שחייב להוציא על המצוות ולכאורה יש לתמוה על מש”כ הב”ח דהוי כמו ד’ כוסות דשאני ד”כ דהוי משום פרסומי ניסא, וצ”ל דגם מתל”א הוי משום פרסומי ניסא דכל מצוות הפורים זכר לנס הם, אך במכ”א כתבתי לחלק ביןזכר לנס לפרסומא ניסא, ועוד דלכאורה אין מתל”א משום זכר לנס כלל אלא משום צדקה ושמחת פורים כמבואר לקמן, ןמשו”כ נראה יותר דאין כוונת הב”ח לדמות מתל”א לד”כ מצד פרסומא ניסא אלא כוונתו דהוי כחלק ממצוות משתה ושמחה ולא משום צדקה בלבד.) ולדעת הפר”ח הוי מצות צדקה ומשו”כ ס”ל דעני פטור.

והנה כתב המשנ”ב שם דאינו יוצא יד”ח מתל”א במעות מעשר ומקור הלכה בשו”ת מהרי”ל סימן נ”ו, ויש לי מקום עיון בדבריו, ואבאר.

הנה בדברי השאלה שם הצדדים מבוארים האם משום מצות צדקה היא וצריך ליתן משלו ולא משל עניים, או שמא משום מצות השמחה היא ואף שנותן מעות מעשר שמחת העני שלימה היא דמה לו אם נותן משלו או משל מעשר, מן הגורן או מן היקב, דמ”מ קיבל האביון מה שלא היה לו, עי”ש. ובתשובת מהרי”ל כתב בסגנון אחר, דכיון שתקנת חכמים היא אינו בא מן המעשר, ונראה לי מתוך דבריו דבאמת ס”ל דמשום שמחה היא ולא משום צדקה, אלא דמ”מ כיון שחובה היא אינה באה מן המעשר, ודו”ק שם.

ונראה לדייק בזה עוד מדברי הראשונים בב”מ ע”ח ע”ב במה שאמרו “מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה עיר, ואין מדקדקין בדבר”. והתוס’ הרא”ש ד”ה ואין כתב שם “ואין מדקדקין בדבר. יש מפרשין, אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני, אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים וה”ג בירושלמי דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול יטול”.

וע”ע שם בד”ה מגבת “מגבת פורים לפורים. ואע”ג דאמרינן בערכין דמעות של צדקה מותר לשנותן למצוה אחרת אפילו באו לידי גזבר. פורים שאני, כדי להרבות בשמחת פורים, אין לשנותן, ואפילו יש להם מעות הרבה, בכלם יקנו צרכי סעודה”.

הרי לן להדיא דעיקר מצות מתל”א משום שמחה הוא ומשו”כ אין מדקדקין דאף שתיקנו לכתחלה לשמח לב אביונים במתנות אלה מ”מ עיקר ענין המצוה וכונתה מתקיימת דמ”מ שמחת פורים מתרבה על ידו לזולתו.

וע”ע בריטב”א שם ד”ה ואין מדקדקין “בירושלמי דמסכת מגילה בפ”ק אמרינן אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, כלומר שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו“.

הרי גם בדבריו למדנו דמצות מתל”א משום שמחה היא וכעין מצות משלוח מנות עד שלמדים הם זמ”ז במידה מסויימת. ועיין עוד בכלבו בהלכות פורים שכתב “ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת”. הרי שכלל משל”מ ומתל”א בחדא מחתא כאילו ענין אחד הם.

ונראה ביסוד הדברים דבמהות ימי הפורים הלא כתיב “לעשות אותם ימי משתה ושמחה“, משלוח מנות הוא חלקמהמשתה ומתל”א הם משום השמחה, ודו”ק בכל זה כי נכונים הדברים.

 

ב

 

אמנם לכאורה סתרו הבית יוסף והב”ח את דבריהם, דבסימן תרצ”ד הביא הב”י מדברי הג”א “מעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים אינו רשאי לשנותם… ונראה שהטעם משום דס”ל דצדקה מחייב בה מחשבה”. וגם הב”ח הביא דבריו והסכים להם, הרי דדין מתל”א כדין כל צדקה, ולכאורה זה סותר את מה שדייק הב”ח מלשון הש”ע דגם עני הפטור מן הצדקה חייב במתל”א דהוי כמו ד’ כוסות כמבואר.

ולכאורה היה נראה דיש שני דינים במתל”א, דין צדקה ודין שמחה ומחמרינן ככל צד. מחד גיסא מתחייב האדם במחשבה כדין כל צדקה, ומאידך אף העני חייב במתל”א משום מצות השמחה שיש בה.

ולפ”ז התחדש לנו דאין העני מתחייב במחשבת לבו לגבי עני אין חיוב מצד מצוות צדקה אלא משום מצוות השמחה, ודו”ק.

אך באמת נראה יותר דלא שני דינים יש כאן אלא דין אחד וגדר אחד ששתי פנים לו. דבאמת פשוט דמתל”א הוי מצות צדקה דהלא פשוט דכל הנותן משלו לעני ולאביון הוי זאת עצם מצות הצדקה, אך הסיבה שחייבו חכמים ליתן מתל”א ביום זה דוקא אינה אלא כדי להרבות שמחת פורים. ומשו”כ תיקנו מה שתיקנו שיהיו הכל שמחין וכדי להרבות בשמחת הפורים. וזה שאמרו שאין מדקדקין במצוה זו וכל הפושט יד נותנים לו כיון שבכך כונת המצוהמתקיימת, ודו”ק בזה.

וכדי להטעים את הדברים נאמר עוד, דהנה אף דפשטות גדר הצדקה אינו אלא לפרנס את העניים, מ”מ חזינן דלמעשה תיקנו והנהיגו אופנים שונים במצוה זו, והלא אמרו (גיטין ס”א ע”א) מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל ואעפ”כ כל מי שתרם לקופת העיר קיים מצות צדקה, וההולך ממקום למקום נותנים לו דין עני וכן מי שאינו יכול למכור נכסיו במחיר סביר וכמבואר בב”ק (ז’ ע”א) אף שכל אלה בעצם אינם עניים ממש, והכל תיקנו לפי הענין והצורך ולפי מהות הדברים.

וכך נראה לגבי מתל”א דאף דבאמת יש כאן מצות צדקה שהרי כל ענין המצוה נתינה לאביונים, מ”מ כיון שטעם התקנה משום שמחת פורים תיקנו דכל הפושט יד נותנים לו כדי שיהיו הכל שמחים, ודו”ק בזה.

 

ג

 

והנה יש מן הראשונים דמשמע מדבריהם יתירא מזו, דמ”מ ומתל”א ענין אחד הם וגדר אחד ממש אלא שחלוקים הם בדיניהם, עיין מה שכתב בזה הכל בו בסוף הלכות פורים “ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנותואל העני מנה אחת, ונפקא ליה מקרא דכתיב ונשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים ב’ מתנות לב’ אביונים”. וכ”כ האורחות חיים בסעודת פורים עי”ש. ומשמע מדבריהם דמ”מ ומתל”א גדר אחד הם ואין הם חלוקים אלא בפרטיהם ודקדוקיהם.

וכך מבואר מדברי הר”ן במגילה דף ז’ “שתי מנות לאדם אחד… לעשירים ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם לדבר גדול”. הרי שלעשיר צריך שתי מתנות לפי כבודו ומעמדו ולעני סגי במתנה אחת לשמח לבו.

ובדרך הראשונים האלה צ”ל דלגבי מתל”א תיקנו ליתן מעות משום שעניים הם ורק העני יודע מה מחסורו אשר יחסר לו משא”כ בעשיר שיש לו כל צרכו תיקנו לשלוח לו מאכל ומשקה כדי להרבות במשתה.

 

ד

 

ולפי המבואר יש טעם ותבלין בדברי החזון איש או”ח סימן קנ”ה שכתב דבפורים המשולש יש ליתן משלוח מנות ביום ער”ש שהוא י”ד באדר ולא ביום א’ שהוא בט”ז, דאין מ”מ ומתל”א מתחלקים וכשכתב בשו”ע דמתל”א ביום י”ד ה”ה למ”מ, וכבר ביארנו במק”א (פרשת ויקרא תשס”ח) דרוב הראשונים ואחרונים נקטו דמשלוח מנות דינו כדין סעודת פורים הנעשית ביום א’ וכ”כ המשנ”ב בסימן תרפ”ח ס”ק י”ח, אך לפי המבואר מ”מ ומתל”א דין אחד וגדר א’ להם לשיטת מקצת הראשונים, ואף לדעת אחרים יש ביניהם גדר משותף ושניהם עניינם להשלים את ימי המשתה והשמחה, ומסתבר א”כ דדין זה כדין זה, ודו”ק.

ויש עוד להעיר לפי דברינו בכל מה שכתבו רבים מן האחרונים לחלק בין מ”מ למתל”א בתחומים שונים, ויסוד דבריהם ההנחה דיש כאן שתי הלכות חלוקות ביסודן, משלוח מנות משום סעודת פורים ומתל”א משום מצות צדקה, ולפיכך יש לדון בכל אחת ממצוות אלה לפי ענינה וגדריה המסויימים, אך לפי המבואר קשורות מצוות אלה בקשר אמיץ ובחדא מחתא מחתינן להו, ומסתבר שאין לחלק ביניהם.

ובמה הדברים אמורים.

א:   בפמ”ג סימן תרצ”ד (והביאו המשנ”ב שם בביה”ל) כתב דבמ”מ ודאי אינו יוצא במתנה על מנת להחזיר כיון שכל ענינו לסעודה אבל במתל”א אפשר דיוצא במתעמ”ל עי”ש. ולדידן נראה פשוט דגם במתל”א אינו יוצא במתעמ”ל דמה בין משתה לשמחה בענין זה.

ב:   בשו”ת בנין ציון כתב לחדש דשמא אינו יוצא מ”מ אלא ע”י שליח ולא כשנותן בעצמו ד”נשלוח” כתיב משא”כ במתל”א והביאו המשנ”ב בסי’ תרצ”ה ס”ק י”ח. ולדידן נראה פשוט דאין לחלק ביניהם, וכשם שיוצא במתל”א כך יוצא גם במ”מ.

ג:    בשו”ת דברי משה כתב דלגבי מתל”א יוצא אם שולח לפני פורים ומגיע בפורים אבל לא במ”מ, ולדרכנו גם בזה אין לחלק.

ד:   המשנ”ב בסימן תרצ”ה בביה”ל כתב בשם הטורי אבן שנסתפק בשולח מנות לאביון אם יכול בחדא מחתא לצאת יד”ח מ”מ ומתל”א. לפי הנ”ל נראה דאינו יוצא דכיון שדומות הן שתי מצוות אלה ומ”מ שתים הן ולא אחת צריך לקים שתיהן, ודו”ק בזה.

 

ה

שמחת פורים

 

בספר עמק ברכה הביא בשם הגרי”ז מבריסק דשאני סעודת פורים מסעודת יו”ט, דביו”ט אמרו אין שמחה אלא בבשר ויין וכל הסעודה משום שמחת יו”ט היא דחייב להיות ביו”ט שמח וטוב לב כמ”ש הרמב”ם בפ”ו מהלכות יו”ט הי”ז, משא”כ בפורים שיש בו חיוב משתה “ללא תכליתים של שמחה” עי”ש.

ויתירא מזו כתב בספר משנת יעב”ץ (או”ח סימן ע”ט) דבפורים אין כלל מצות שמחה לכשעצמה, ואין גדר שמחה אלא במשתה דהמשתה צריך להיות משתה של שמחה, וכתב בזה לישב קושית המגן אברהם בסימן תרצ”ו ס”ק י”ח במה שכתב השו”ע דמותר לישא אשה בפורים, דהלא קיי”ל אין מערבין שמחה בשמחה כמבואר בסימן תקמ”ו דמהאי טעמא אין נושאין נשים במועד עי”ש. וביאר המשנ”י דכיון דבפורים אין בעצם מצוה לשמוח אין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה.

ובדרכו כתב ביאור נפלא בלשון הכתוב במגילת אסתר דמתחילה כתוב “לעשות אותם שמחה ומשתה ויו”ט” ושוב כתוב “לעשות אותם ימי משתה ושמחה“. וצ”ב למה הקדימו תחילה שמחה למשתה ושוב הקדימו משתה לשמחה, אלא שבגמ’ אמרו (שם ה’ ע”ב) דמתחילה רצו לעשות פורים יו”ט ולאסרו במלאכה, ובסוף לא קיבלוהו עליהם יו”ט ואיסור מלאכה אלא עשוהו יום משתה ושמחה בלבד. והנה אילו היו עושין את הפורים ליו”ט היה בו דין שמחה ומשתה, דעיקר מצות היו”ט היא השמחה ואין המשתה אלא טפל ואמצעי לשמחה, אבל משלא עשוהו יו”ט הוי משתה ושמחה, דעיקר המצוה משתה היא דמשתה של שמחה בעינן, עי”ש.

אך לענ”ד מילתא דפשיטא דיש מצות שמחה בפורים מעבר לעצם המשתה, דימי משתה ושמחה כתיב, והרי אמרו (מגילה ה’ ע”ב) דרבי נטע נטיעה של שמחה, וכך נפסק בשו”ע סימן תרצ”ו דאף שאין לעשות מלאכה בפורים והעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה מ”מ בבנין של שמחה ונטיעה של שמחה מותר, עי”ש. ואת”ל דאין מצוה של שמחה בפורים אלא במשתה בלבד, מה היתר בבנין ובנטיעה של שמחה.

ונראה באמת היפך הדברים דביו”ט יש מצוה רק בשמחת החג ד”ושמחת בחגך” כתיב, ואין מצוה לשמוח אלא כדרכן של הבריות בשמחת החג דהיינו בבשר ויין, בגדי צבעונים לנשים, וקליות ואגוזין לתינוקות וכדו’. אבל בפורים יש מצוה לשמוח בכל דבר המשמח ואף בבנין ובנטיעה של שמחה אף שאין להם קשר כלל למהות ימי הפורים ד”ימי משתה ושמחה” כתיב מ”מ.

ומטעם זה מותר לישא נשים בפורים דאין סתירה בין שמחת נישואין לשמחת הפורים, דכל דבר המשמח יש בו מצוה בפורים.

וממוצא הדברים אתה למד דמצוה ללמוד תורה בפורים. ומאותו טעם שאסור ללמוד תורה בתשעה באב דפקודי ה’ ישרים משמחי לב, מצוה ללמוד דבפורים, דכל המשמח לבו של אדם יש בו מצוה בפורים.

 

ו

חייב איניש לבסומי

 

נראה לענ”ד דאין מצוה לבסומי אלא תוך כדי סעודת פורים ומדיני המשתה הוא, וכך משמע מלשון הרמב”ם בפ”ב ממגילה הט”ו “כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות”. הרי דחיוב זה מדיני הסעודה הוא. וכן משמע מדברי השו”ע בסימן תרצ”ה שכתב הא דחייב איניש לבסומי בפוריא בהדי “דיני סעודת פורים”.

וגדולה מזו יש לדייק מלשון הטור שכת הלכה זו דחייב לבסומי בין שתי הלכתא פסוקתא דסעודת פורים וז”ל “מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתקר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא” הרי לן דגם הלכה זו מדיני הסעודה היא.

ואלה ההולכים מבית לבית ושותים לשכרה לענ”ד אינם מקיימים מצוה זו.

 

 

›” תמחה את זכר עמלק“š

מי הוא עמלק וכיצד נלחמים בו, הן כבר אבד זכרם (עיין רמב”ם הלכות מלכים פ”ה ה”ד) אמנם אף שאין אנו יודעים מי הוא עמלקי מסוים, רשעת עמלק וטומאתו מרחפת בחלל עולמנו ועלינו להכחידו ולהשמידו מתחת שמי ה’. כיצד מלחמה זו.

הנה דבר תמוה מצינו בבבא בתרא דף מ”ו “עמלק סימן”, ואשתומם שעה חדא מה ראו חכמינו לקבוע שם ושארית לרשע זה שנצטוינו למחות כל זכר לו, ולהעלותו לראש הפסגה בש”ס בבלי ליראי ה’ ולחושבי שמו. וחפשתי בדברי רבותנו פשר דבר עד שמצאתי בהגהות הגאון המופלא בדורו רבינו יעקב עמדין שם שכתב “חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו תמחה את זכר עמלק אולי מצאו לו רמז מ”ה במאי דסיים קרא לא תשכח שתיבת לא מופסקת בטעם טפחא להורות שיש בו מקום לשכחה ולהתיר להשתמש בו לאוקמי אגרסא דכל מה דאסר שרי להכניס מנוול לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו” ודבריו מתוקין.

רוחו של עמלק מרחפת בעולמנו בכל מקום ומקום, להחטיא, להדיח, לקרר, ורק בבית המדרש בכוחנו לגבור עליו ולשבר את כוחו, דמקור כחו של עמלק אינו אלא מביטול תורה דכך דרשו חז”ל “ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה” רק כאשר ביטלו אבותנו מן התורה קם עליהם עמלק, ורק ע”י חיזוק בת”ת נשבור את כוחו.

וזה הנראה בביאור מה שאמרו במגילה (ט”ז ע”ב) “רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין ופרש”י “לפי שביטל מן התורה ונכנס לשררה” ולכאורה תמוה הלא פקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ובודאי שמצווים אנו לבטל תלמוד תורה כדי להציל את העם מהשמדה ואבדון.

אלא שטענו מקצת מן הסנהדרין הלא במלחמת עמלק עסקינן, וכי אפשר להלחם בעמלק ע”י ביטול תורה, וכי אפשר לנצח במלחמת עמלק אם נבטל מן התורה, ולפיכך פרשו ממנו מקצת הסנהדרין.

הבה נתחזק בעוז בתורה ובאהבתה, עד שנמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ויהיה כסאו שלם ושמו שלם.

“והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”