Meleches Hotzah 5775

מרן הגאב"ד שליט"א


"שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (ט"ז כ"ט).

 

הנה מפסוק זה למדו חז"ל (עירובין י"ז ע"ב) מלאכת הוצאה, ודרשו "אל יוציא איש ממקומו". אך מצינו פירוש אחר בפסוק זה (שם נ"א ע"א), וממנו למדנו איסור תחומין, ולפירוש זה הפסוק מתפרש ככתבו וכלשונו "אל יצא איש ממקומו".

וכבר הקשו התוס' ושאר הראשונים (שבת ב' ע"א) למה לי קרא לאסור הוצאה מרשות לרשות בשבת ומאי שנא מכל שאר מלאכות שבת שלומדים ממלאכת המשכן, אף שאין להם מקור בתורת משה. (ולגבי מאי דכתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם כבר נחלקו אם ללאו יצאת או לחלק יצאת ואכמ"ל).

ותירצו הראשונים דשאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה, ואילולי מקור בתורה לא היינו כוללים הוצאה בכלל ל"ט מלאכות, וביארתי דבריהם במנחת אשר למס' שבת (סימן א'), עי"ש.

שאלות מצויות

הנה שאלות רבות נשאלתי לגבי מלאכת הוצאה בזמן הזה במקום צורך גדול, האם יש דרך להקל, ונפרט מקצתם:

א. בקהילות רבות בחו"ל שאין בהם עירוב נשאלת השאלה האם יש דרך לטלטל מפתח כדי לנעול בו את הדלת ביציאה מן הבית ולפתוח כשרוצים ליכנס. והנסיון מוכיח שכאשר מניחים את המפתח סמוך לדלת אף במחבוא, קרוב הדבר שגנבים ימצאו אותו ויבוא לגנוב מן הבית.

וידוע שבהרבה מקומות המציאו חגורה מיוחדת שהמפתח חלק ממנה, כדי שחישב כבגד ולא כמשא. אך מלבד מה שיש לפקפק אם אכן זה מהני כיון שפשוט שעיקר הכונה להוציא את המפתח אינו אלא להשתמש בו לפתיחה ולנעילה ולא לחגור בגדו, במקרים רבים אין חגורה זו יעילה וממילא משתמשים באמצעים אחרים ושוב אין צורך מעשי בחגורה זו.

וביותר הבעי' מתעוררת אצל נשים שלובשות חגירה זו אף שאין להן בו צורך מעשי.

ב. במקומות שאין עירוב, ובימות הקיץ שהיום ארוך מאוד וקשה מאוד למשפחות ולנשים לשבת כל יום השבת ספונים בבתיהם, האם יש מקום להטיל לטלטל תינוקות ע"י נכרים ונכריות. וביותר השאלה מתעוררת בקהילות המושתתות על עבודת הקירוב ואם לא יוכלו לארח ולצאת לא יוכלו כלל לקרב לב רחוקים.

ובכל שאלות אלה אם נאסור להוציא מרשות לרשות יש בזה ביטול מצות תפילה בציבור ועונג שבת וכדומה.

ג. ביישובים רבים בארץ ובחו"ל ובמיוחד באיזור יהודה ושומרון יש הוראה משלטונות הצבא שיש לשאת נשק מחוץ לבית, ויש מקומות שבהן בית הכנסת מרוחק מבתי התושבים וההוראות מחייבות לשאת נשק לבית הכנסת. ולפעמים קשה להגדיר מצב אם יש בו פקו"נ.

ויש לדון בשאלות אלה ובדומה להן מסוגיות שונות, ונבאר.

א

"מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם" (משנה שבת קנ"ג ע"א).

"מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים" (גמ' שם).

"אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה, משום כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר. והכא, מאי כבד אלהים איכא, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. תניא רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה. רבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה" (גמ' שם ע"ב).

וכך נפסק בשו"ע (סימן רס"ו), עי"ש.

הרי לן שהקילו באיסור דרבנן במקום שאדם בהול על ממונו כדי שלא יבא לעבור באיסור דאורייתא. ויש לעיין בסוגיא זו בתרתי:

א. האם יש לדמות מילתא למילתא בהלכה זו וללמוד מסוגיא זו למצבים שונים שבהם יש לחשוש שמתוך בהילות על ממונו יבא לעבור באיסור דאורייתא. או שמא אין לך בו אלא חידושו ואין לדמות מילתא למילתא בתקנת חכמים.

ב. האם יש ללמוד ממה שהקילו באמל"נ ובפחות פחות מד' אמות דה"ה שיש להקל בזה בשאר שבותים, או שמא לא הקילו אלא באלה, וגם בענין זה אין לדמות מילתא למילתא ושמא לא הקילו אלא בהני דקילו משאר השבותים.

ונחזה אנן.

הנה לעומת סוגיא זו שבמס' שבת יש סוגיא נוספת במס' פסחים (י"א ע"א) ובמס' בכורות (ל"ג ע"ב) שם איתא:

"בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום. התם, מתוך שאדם בהול על ממונו, אמרינן אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן כל שכן, דאי לא שרית ליה כלל אתי למעבד".

הרי דעת רבי יהודה היפוך הסברא הנ"ל, דמשום שמא יבוא להטיל מום בבכור אסור להקיז אפילו במקום שאינו עושה בו מום, וחכמים נקטו דאדרבה אם לא יתירו לו להקיז דם יש לחשוש שמא יטיל בו מום מתוך שבהול על ממונו.

ובמרדכי מס' שבת (סימן ש"מ) למד משיטת חכמים דבכור שאחזו דם בשבת מותר להקיז לו דם ע"י גוי דאם לא נתיר לו איסור אמל"נ יש לחשוש שמא יחלל שבת בעצמו מתוך שהוא בהול על ממונו, וכך נפסק בשו"ע (או"ח סימן ש"א ס"ד).

ועוד סוגיא שלישית מצינו (שבת קי"ז ע"ב) שם אסרו להציל מן הדליקה יותר ממזון ג' סעודות מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.

הרי ששם החמירו לאסור את המותר מחשש שאם יקילו לו יבא לעבור על איסור דאורייתא.

ולכאורה סוגיא זו סותרת את שתי הסוגיות הנ"ל שבהן הקילו מתוך חשש שאם יאסרו עליו יבא לעבור באיסור, וכאן החמירו לאסור עליו כדי שלא יבא לכבות.

ולכאורה היה נראה דרק לענין כיבוי דליקה חששו שמתוך שהוא נכנס ויוצא בבית כדי להציל ומתעסק בהצלה ולפעמים נבצר ממנו להגיע לחפצי הערך ולהוציאם מן הבית והוא בהול על ממונו חששו שמא יבא לכבות משא"כ במה שהתירו להוליך פחות מד' אמות ולהקיז דם דנתנו לו תקנה לשברו ותרופה למכתו ותו ליכא למיחש שיבא לעבור על דאורייתא.

ובשבת (מ"ג ע"ב) התירו לטלטל את המת טלטול מן הצד, ואף דטלטול מן הצד הוי טלטול הקילו לו מתוך שאדם בהול על מתו.

וגם סוגיא זו מתיישבת לדרכנו, דכיון שהקילו לטלטלו ממטה למטה שוב לא ראו סיבה לחשוש שמא יעבור על איסור חמור מתוך בהילות.

אך התוס' (שם מ"ד ע"א ד"ה מתוך) כתבו לחלק בין אדם שבהול על ממונו שאינו בהול כל כך ולכן אסרו עליו לטלטל ולהציל ולא חששו שאם נאסור עליו יבא לכבות, למה שבהול על מתו דבהול טפי ולפיכך חששו יותר דאם יאסרו לטלטל בשינוי לא ישמע בקולנו ויבא לטלטל להדיא.

ולכאורה יש לתמוה על דבריהם שהתעלמו משתי סוגיות מפורשות שבהן הקילו והתירו מחשש שאם יחמירו יבא לעבור על איסור גמור מתוך שהוא בהול על ממונו וכמבואר במי שהחשיך לו בדרך ובבכור שאחזו דם.

ובביאור הלכה (סימן של"ב ס"ד ד"ה ואם) האריך בסוגיא זו, עי"ש.

ומ"מ חזינן שנפסקה הלכה בשו"ע דמותר להקיז דם לבהמה ע"י נכרי מחשש שאם לא יקילו לו יבא לעבור באיסור דאורייתא, והמרדכי חידש הלכה זו ממה שמותר להקיז דם לבכור מחשש שיבא להטיל בו מום, הרי שדימה מילתא למילתא.

אך באמת אין להוכיח מזה דאפשר לדמות מילתא למילתא, שהרי מפורש בגמ' לגבי מי שהחשיך לו בדרך שהתירו לו אמל"נ כדי שלא לעבור על איסור חמור. ויש ללמוד מזה להקל גם לגבי בהמה שאחזה דם.

ונמצא שדברי המרדכי למעשה נובעים מתוך שילוב של שתי סוגיות. מפסחים למדנו להקל בבהמה שאחזה דם, ומשבת למדנו שהקילו לגבי אמל"נ, אף שהמרדכי לא הזכיר את הסוגיא דמס' שבת, ודו"ק בכ"ז.

והנה נחלקו השו"ע והרמ"א (סימן ש"א סעיף ל"ג) כשבאו אנסים ובוזזים לעיר אם מותר לצאת לרה"ר כאשר מעות ותכשיטים תפורים בבגדו. ושורש המחלוקת אם התירו לו לטלטל בשינוי מחשש שמתוך שהוא בהול על ממונו אם לא יתירו לו יבא לטלטל.

ומקור הלכה זו הביא הבית יוסף שם:

"וכתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם אור זרוע שיש מתירים אם הם תפורים וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים ע"כ. והאגור (סי' תקכ"ב) כתב שהשיב מההר"י מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ' אות א') שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או איזו פסידא כי הוי כלאחר יד כי ההיא דמי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב) והרבה דברים התירו משום פסידא וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא".

ועיין שם שהאריך בזה ומסקנתו שאין להתיר.

ובדרכי משה (שם סק"י) "והמנהג בזה להקל והראיה שהביא מוהר"ם מיירי ברשות הרבים גמור אבל לדידן דלית לן רשות הרבים גמור המקיל במקום פסידא וסומך עצמו על דברי המתירין לא הפסיד. וכן כתב האיסור והיתר הארוך (שער נט אות מז) דבמקום דלא יוכל להפקיד מעותיו כגון שהוא בין הגוים מותר לתפרם בבגדיו ולצאת בהן שמא ירגישו הגוים במעותיו ויסתכן ואם הוא בין הישראלים במקום דלא יוכל להפקידן יתפרם בבגד וישב בבית אבל לא יצא בהן עכ"ל".

ולשטותייהו אזלי בשו"ע.

ומ"מ חזינן שהראשונים למדו הלכה זו מהא דפרק מי שהחשיך שהתירו משום פסידא. ומכאן חזינן שאכן דימו מילתא למילתא ודין לדין, דממי שהחשיך לו בדרך למדו להקל אף בחשש גזילה, וממה שהתירו אמל"נ ופחות מד' אמות למדו להקל אף להתיר כלאחר יד.

והנה מדברי האגור שהביא הב"י ומדברי הרמ"א גם יחד מבואר שהסמיכו את ההיתר גם על מה שאין לנו רה"ר גמורה בזמן הזה, והוי מעין שבות דשבות במקום פסידא, כלאח"י וכרמלית, אף לא הזכירו בדבריהם להדיא הא דהקילו בשבות דשבות וכמבואר בהל' שבת (סי' ש"ז ס"ה), עיין בדבריהם.

אך באליהו רבה שם כתב להדיא דבשעת הדחק כגון בלא תפרו בבגדו מבעוד יום יש מקום להקל אף במוציא מרשות לרשות כדרכו כיון שאין לנו רה"ר דאורייתא בזמה"ז, שהרי במי שהחשיך לו בדרך הקילו אף בחד דרבנן ולא הצריכו שבות דשבות, עי"ש.

וכתב המשנ"ב בשעה"צ (ס"ק קנ"א) שלא העתיק את דברי הא"ר כיון שדבריו נסתרים מדברי הט"ז והמג"א וכל הפוסקים שלא הקילו אלא בתרי דרבנן, עי"ש.

אך באמת נראה דזו שיטת הלבוש (סעיף ל"ג) שכתב דנהגו להקל במקום פסידא. ושוב כתב "וכל שכן בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא וליכא למיגזר מידי". והגרעק"א שם ציין לדבריו.

וכונתו ברורה דלפי דעת המקיל יש להקל אף בכלאח"י גרידא, וכ"ש שיש להקל בזה"ז דהוי שבות דשבות.

וכך מבואר גם בט"ז (שם ס"ק כ"ג) דלפי דעת המקילים יש להקל אף ברה"ר גמורה, והקשה דא"כ למה לא הקילו במי שהחשיך לו בדרך לשאת כלאח"י ולמה הצריכו דוקא פחות פחות מד' אמות, וכתב דשם שאינו צריך אלא להגיע לביתו אפשר פחות פחות מד' אמות, ומשו"כ החמירו בכלאח"י אבל הכא דצריך לטלטל מעותיו כל היום א"א בפחות פחות מד' אמות ומשו"כ הקילו אף בכלאח"י.

ועיין עוד בפמ"ג (שם א"א ס"ק מ"ה – מ"ו) שהביא את דברי הא"ר ולא דחאו כלל אף שציין שבמג"א מבואר שלא כדבריו, ובתהלה לדוד (ס"ק ל"ג) כתב דאפשר דאף המג"א יודה בדאי אפשר בענין אחר, עי"ש.

ומ"מ יש שיטה נכבדת דיש ללמוד מה שהקילו חז"ל בדרבנן במקום פסידא דה"ה בענין אחר ובאיסור אחר יש להקל.

וביותר יש לתמוה שהמשנ"ב סותר דבריו בספר מחנה ישראל (פרק ל"א) שם כתב להקל בשעת הדחק ובמקום פסידא בריבוי בשיעורים שלדעת הרשב"א אינו אלא איסור דרבנן משום שהפמ"ג הביא את שיטת הא"ר, וכתב דקשה להחמיר כנגד דבריו.

והנלענ"ד בזה שבמקום שעת דחק גדול כגון בבני ישראל ששירתו בצבאות נכר והיו מעונים תחת סבלם כתב להקל יותר, וכדרכם של גדולי ישראל שפסקו לפי הענין והזמן ובמקום צורך גדול נהגו בכחא דהתירא.

אמנם עוד יש להעיר דלכאורה סתר הט"ז את דברי עצמו, דבעיקר מקור הלכה זו במי שהחשיך לו בדרך דמבואר במשנה ובגמ' שהקילו באמל"נ ובפחות פחות מד' אמות כתב הט"ז (סימן רס"ו סק"ד) דבמה שהתירו פחות פחות מד' אמות אין זה מועיל אלא עד שיגיע לביתו, אבל כשיגיע לביתו יצטרך להכניסו מרשות הרבים או מכרמלית לביתו ע"י גוי. הרי דלא הקילו בזה אף ברשות דרבנן. ולשיטתו ודאי שאין מקום לקבל את דברי הא"ר דאיך נלמד הלכה זו להקל ברשות דרבנן אם במקור הסוגיא לא הקילו ברשות דרבנן.

אך באמת כתב שם הא"ר דכאשר מגיע הוא לביתו יזרקנו כלאח"י לתוך ביתו. הרי שהקיל בזה כלאח"י ולאו דוקא באמל"נ. ואין לתמוה דלשיטתו למה לא יכניס לביתו להדיא וכדרכו מכרמלית, דאף הא"ר לא הקיל בזה כדרכו אלא במקום דלא אפשר אבל בדאפשר כלאח"י כולי עלמא לא פליגי דכך ראוי לנהוג.

ובכל עיקר שאלה זו האם הקילו אף בשאר איסור דרבנן עיין בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן מ') דמשמע מדבריו שנסתפק בזה, עי"ש.

 

ב

שבות דשבות ע"י ישראל במקום מצוה

הנה מבואר בשו"ע (סי' ש"ז ס"ה):

"דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה וכו'".

הרי דהקילו לעשות שבות ע"י נכרי באחד משלשה פנים. במקום חולי קצת, במקום מצוה, ובמקום צורך גדול. ונחלקו האחרונים האם קולא זו נאמרה רק באמל"נ שקל יותר משאר השבותים משום דהוי שבות שאין בה מעשה וכמבואר בעירובין (ס"ח ע"א), או שמא יש להקל בכל שבות דשבות אף ע"י ישראל.

הגרש"ק בחכמת שלמה (או"ח סימן ש"ח סעיף מ"א) התיר לשאת תינוק שאינו יכול ללכת ברגליו לבית הכנסת לומר קדיש כיון דהוי שבות דשבות במקום מצוה, דכיון שאין הוצאה זו אלא משום מצוה הו"ל משאצל"ג וכרמלית דרבנן, עי"ש. (ויש לדון טובא במה שהניח דהוי משאצל"ג, אך אכמ"ל).

הרי שהקיל אף בשבות דשבות ע"י ישראל. וכבר הבאתי במנחת אשר על שביעית (סימן נ"ו אות ב') שכך מבואר במג"א (סימן ש"ז סוס"ק ז') דבמקום הפסד גדול יש להקל בשבות ע"י ישראל שלא כדרכו, ודין הפסד גדול מן הסתם כדין צורך מצוה היא וכמבואר שם בשו"ע.

ובפמ"ג (א"א שם וכן בסי' ש"ו סקי"ב) כתב דשמא לא הקילו אלא בשבות ע"י גוי ולא ע"י ישראל, וגם מהר"ם שיק החמיר בזה. ומאידך נקט לקולא בתהלה לדוד (סימן שכ"ו סק"א), עי"ש במנחת אשר.

והנה לכאורה יש להוכיח לחומרא מדברי הפוסקים לגבי אשה ששכחה ליטול ציפרניה לפני טבילתה.

דהנה כתב הט"ז (יו"ד סימן קצ"ח ס"ק כ"א) דאין להקל בנטילת צפרניים ע"י גוי כיון דהוי מסייע. והש"ך שם בנקודת הכסף כתב דיש להקל ע"י גוי דמסייע אין בו ממש וכיון דהוי משאצל"ג הוי שבות דשבות במקום מצוה, וכ"כ במג"א בתחילת סימן ש"מ. ובחכמת אדם (כלל קי"ט סט"ו) כתב דבמקום שאין גוי תדחה הטבילה. ומשמע מכל דבריהם דאין להקל בשינוי כגון ע"י נשיכת שיניים, הרי דלא הקילו בשבות דשבות ע"י ישראל.

אך בהגהות יד אפרים (או"ח שם) כתב להדיא דיש להקל גם שתטיל צפרניה ביד בעצמה דהוי שבות דשבות כלאח"י ומלשאצל"ג אלא שעדיף ע"י גוי דהוי שבות שאין בה מעשה, וכך פירש את דברי המג"א, עי"ש.

ואפשר שגם המחמירים בזה עיקר טעמם דא"א ליטול יפה בשינוי וכמ"ש המג"א שם, ואין להאריך.

והנה המשנ"ב כתב בשני מקומות להקל בשבות דשבות במקום הפסד ומצוה.

בסימן שט"ז (בה"ל סעיף י"ב ד"ה לצוד) כתב להקל בצידה באין במינו ניצוד ומשאצל"ג במקום הפסד, והביא את דבר המשאת בנימין (סימן ח') שהקל בצידת כלאח"י באין במינו ניצוד במקום פסידא.

ועוד כתב להקל (בה"ל סימן שמ"ט ס"ה ד"ה ואפילו) בהעברה פחות פחות מד' אמות בכרמלית במקום מצוה, עי"ש.

והחזו"א (סימן ק"ג אות י"ט) אף שבתחילת דבריו נראה שהסכים לדברי המשנ"ב, שוב הקשה עליו וכתב דשמא לא הקילו בשבות דשבות אלא באמל"נ. ובמק"א (סימן נ"ו אות ד') כתב באופן מוחלט שאין להקל בשבות דשבות ע"י ישראל במקום מצוה, עי"ש.

והנה לכאורה יש ראיה מפורשת להקל בשבות דשבות ע"י ישראל במקום מצוה. דהנה אמרו (שבת קכ"ז ע"א):

"אמר רבי הושעיא פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי חייא כל השדה כולה".

וברש"י (שם ד"ה ןעימר) כתב "פנה את העומרים, וכרמלית הואי, ובפחות פחות מארבע אמות".

הרי שמותר לעבור שבות דשבות משום ביטול בית המדרש. וכבר הביא הביאור הלכה (סימן שמ"ט ס"ב) בשם הגרעק"א דאין לדחות מזה את דברי השו"ע שם דאסור לטלטל פחות פחות מד' אמות בכרמלית דאפשר דאף רבי חייא לא הקיל אלא במקום מצוה, עי"ש.

אך בשו"ת הגרעק"א (קמא סימן כ"ח) כתב יסוד גדול לחלק בהלכות שבת בין שבות לגזירה, ואף דיש איסור גמור בשבות דשבות מ"מ לא גזרו גזירה לגזירה. וכך כתב גם בביאור הלכה (סימן ש"ח סעיף מ"א ד"ה שלא תגררהו בסוגריים), עי"ש היטב.

ונראה לכאורה דגם האיסור להעביר פחות פחות מד' אמות אינו בכלל השבותים אלא גזירה היא שגזרו, ומשו"כ יש מקום להקל בה טפי ואין ללמוד מזה להקל בשבות דשבות ע"י ישראל, ועדיין צ"ע בזה.

ג

ולפני כמאה שנים דנו גדולי הדור כיצד לנהוג בשעת גזירת המלכות שכל יחיד ויחיד חייב לשאת עמו בכל שעה תעודה מזהה. ושאלת רבים היתה האם יש דרך היתר בזה או שמא נגזור על כל הציבור כולו לשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ונכריז "אל יצא איש ממקומו". ומצינו בזה כמה דרכים:

א. בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' ס"ה) כתב להקל משום שבות דשבות במקום מצוה מצוה אף ע"י ישראל. ועוד חידוש עצום חידש דבתלת דרבנן הוי כהיתר לכתחילה, דכיון דחזינן דהקילו יותר בשבות דשבות יותר מבשבות אחד, מסתבר לומר דתלת דרבנן קל יותר ומותר אף לכתחילה.

ולענ"ד זו מנא לן וחידוש גדול הוא זה ולא משמע כן מפשטות דברי הפוסקים.

ב. בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מ"ג) לא ניחא ליה להקל משום שבות דשבות במקום צורך גדול משום דרק באמל"נ מצינו היתר זה ולא ע"י ישראל.

אך נטה להתיר מטעם אחר להוציא ולהעביר בכרמלית ע"י שינוי משום דמבואר בכתובות (ס' ע"א) בצינור שעלו בו קשקשים דמותר למעכו ברגליו הרי שהתירו לעשות מלאכה דרבנן ע"י שינוי במקום הפסד. וע"כ דבכלאח"י הקילו טפי ממה שהקילו בשאר השבותים, עי"ש.

וגם החזו"א (סימן נ"ו אות ד') רצה לומר דמה שהקילו בצינור שעלו בו קשקשים הוי משום שבות דשבות ותיקון הצינור אין בו מלאכה דאורייתא,אך שוב כתב דמדברי הראשונים בגוף הסוגיא משמע דהוי מכה בפטיש דאורייתא, ואעפ"כ הקילו.

וידועה שיטת הר"ן (שם בכתובות) דכלאח"י קל משאר השבותים ואף מאמל"נ ולא הקילו שם אלא בכלאח"י, וכך כתב תלמידו הגדול בשו"ת הריב"ש (סוף סי' שפ"ז) דאף שלא התירו אפילו שבות דשבות משום פסידא, הקילו בכלאח"י "וכיון דלא מינכרא מילתא, קליש אסורא טובא".

אך באמת חוכך אני לפי סגנון הריב"ש, דאפשר דלא שייך לומר כן בהוצאה כלאח"י, דודאי מינכרא מילתא שיש מ"מ הוצאה מרשות לרשות, ואין זה דומה לצינור שעלו בו קשקשים דכיון שעושה כן ברגליו לא מינכרא מילתא שיש כאן תיקון מנא כלל, דהרואה אומר שאינו אלא מהלך לפי תומו ולא מינכרא שיש כאן מלאכה כלל.

אך מהמשך לשונו "דכל כלאח"י קיל להו לרבנן טובא" משמע טפי דכך הם הדברים בכל כלאח"י, ועדיין צ"ע שם.

ובאמת צע"ג וכי התירו בכל השבותים משום פסידא, וכיוצא בזה נתקשיתי במה שאמרו שם גונח יונק כדרכו וכי היכן מצינו שהתירו שבות משום צער, ולא נתפניתי להאריך בזה.

ד

הדרינן לקמייתא לגבי השאלות שעלו על שלחן מלכים בתחילת דברינו.

ונראה לכאורה דאם אמרו אדם בהול על ממונו, ויותר מזה בהול הוא על מתו (כמ"ש התוס' בשבת כנ"ל) ק"ו בן בנו של ק"ו שבהול הוא על נפשו ויש להקל לשאת נשק כלאח"י בכרמלית אף שאין כאן פקו"נ ממש. וכשם שהתירו להוציא כיסו כלאח"י בשבת מחשש גזילה ולא חייבו לשבת סתום וחתום בבית כ"ש שיש להתיר להוציא כלי זינו כלאח"י בכרמלית ואינם חייבים לישאר בביתם.

וק"ו שיש להקל במקום מצוה וצורך גדול לטלטל עגלות תינוק ע"י נכרי דבשבות דשבות ע"י גוי כו"ע לא פליגי דשרי.

ונראה דיש מקום להקל גם לטלטל מפתח כלאח"י בכרמלית מחשש הפסד ומשום דאדם בהול על ממונו, דהלא יש אומרים שהתירו אף לטלטל כדרכו בכרמלית בחשש פסידא, כמבואר לעיל. אך עדיף להתקין מפתח מספרי שנפתח ע"י הקשת קוד כדי לצאת מידי כל חשש וספק.

ובאמת יש צד נוסף להקל בכל הנ"ל, דאפשר דבמצוה דרבים ובצרכי רבים יש להקל יותר מביחיד. וכן כתב באור שמח (שבת פ"ו ה"ט) לבאר מה שהתירו בעירובין (צ"א ע"א) לטלטל ספר תורה מחצר לגג כדי לקרוא בו בציבור, ואף דקריאת ס"ת הוי "מצוה דרבים" אפשר דהקילו אף שבצרכי רבים, ועדיין צ"ע בכ"ז.

ועיין עוד באגרות משה (או"ח ח"ד סי' צ"א) שהקל לשאת תינוק שיכול לילך ברגליו לביתו בשבת כשהוא מצטער, דאם הקילו בשבות דשבות במקום מצוה יש להקל יותר במקום צער. והסתמך על דברי הגרש"ק. ואף שהקשה טובא על דברי החכמת שלמה מכמה טעמים, מ"מ כאשר ברור דהוי שבות דשבות כגון בחי שנושא עצמו בכרמלית פסק להקל.

ומ"מ ברור בדבריו שמיקל בשבות דשבות אף ע"י ישראל במקום צער.

ולא אכחד דמעולם היה תמוה בעיני איך הרחיבו האחרונים היתר זה דשבות דשבות במקום מצוה והתירו אף ע"י ישראל, דהלא מפורש בגמ' דשבות שאין בו מעשה קילא טפי ולא מצינו בגמ' ובשו"ע להקל אלא ע"י גוי, ואיך נלמד חמור מקל, והלא קל וחומר מן המדות שהתורה נדרשת בהן ולא חמור וקל.

אך מ"מ חזינן שרבים מגדולי הפוסקים לדורותיהם נקטו בזה להקל, הלא המה המג"א, משאת בנימין, הגרש"ק, התהלה לדוד ועמוד ההלכה בדורות האחרונים המשנ"ב.

ואפשר שראו מקום בשעת הצורך להקל בזה משום שמצינו בזה פיתחא דהתירא בהא דצינור שעלו בו קשקשים, ובמה שהעלו ס"ת מחצר לגג לקריה"ת, ועדיין צ"ע בזה.

 

השיר יהיה לכם

הקשו האחרונים איך אומרים אנחנו הלל בליל הסדר, הלא להדיא מבואר במגילה דף כ' ע"ב דאין אומרים הלל אלא ביום ולא בלילה (עיין שו"ת חת"ס או"ח סימן נ"א וטורי אבן מגילה י"ד ע"ב). והביאו לתרץ לפי"ד הר"ן בשם רב האי גאון דהלל זה לא בתורת הלל נאמר אלא בתורת שירה כמ"ש השיר יהיה לכם בליל התקדש החג. (עיין ר"ן פסחים כ"ו ע"ב מהרי"ף).

וצריך פירוש לפירושם, הלא הלל זה דומה לחלוטין לכל הלל, אותם פרקי תהלים נאמרים בליל זה בפרטיהן ובדקדוקיהן.

ואפשר בזה דהנה כתב רש"י (שמות ט"ו א') "אז ישיר, עלה בלבו שישיר שירה". וכונת רש"י לפרש למה פסוק זה כתוב בלשון עתיד "אז ישיר", ולא אז שר. וכבר תמהו רבים על דבריו הלא כל מעשי אדם כך הם, ולעולם סוף מעשה במחשבה תחלה ומה חידוש יש בזה דוקא בשירת הים.

והמהר"ל בגור אריה פירש, עלה בלבו שישיר שירה, דהשירה פורצת מהלב כאשר הלב עולה על גדוליו באהבה ובשמחה, וזה מה שבין הלל והודיה לשירה. והוא שאמרו "עלה בלבו שישיר שירה".

חסידים מספרים שהצדיק רבי אורי מסטרעליסק אמר לזקני חסידיו לפני מותו שיש באוקראינה צדיק צעיר קדוש ונשגב. ולאחר שעלה בסערה השמימה ראו החסידים בדבריו כעין צוואה, נטלו החסידים לידם את מקל הנדודים והלכו לחפש להם רבי ומורה דרך.

הלכו הם מעיר לעיר ומכפר לכפר ולא מצאו את שאהבה נפשם עד שהגיעו לצדיק ר' ישראל מרוז'ין. שם נקשרו בעבותות אהבה. נכנסו לצדיק ובקשו ממנו לפרוס עליהם את סוכת שלומו ולקבלם כחסידיו.

אמר להם הצדיק שיתקבלו בשמחה, אך בתנאי שיקבלו עליהם את מנהג המקום ויתפללו בשקט ובדומיה כמנהג רוז'ין, ולא ינהגו כמנהגו של הצדיק מסטרעליסק שהתפלל בהתפעלות עצומה ודרכו היתה למחוא כף ולזעוק בקול גדול בתפילתו. החסידים קיבלו על עצמם בהכנעה ובשמחה לנהוג כן.

בפעם הראשונה שבאו לשבת היתה זו שבת שירה ותחילת תפלתם אכן היתה בשקט גמור. אך כאשר הגיעו לשירת הים לא יכלו עוד לשלוט בעוז רגשתם, התחילו לרקוע ברגליהם ולמחוא כפיהם ולשיר בקול גדול את שירת הים.

במוצאי שבת קודש נכנסו בבושת פנים ובחליצת מנעליהם לבקש מחילה וסליחה מרבם החדש. אך הרבי הפתיע אותם באמרו הבטחתם לא למחוא כפים, אך כאשר הכפים מוחאים זא"ז מעצמם על זה לא הבטחתם דבר, אונס רחמנא פטריה.

וזה דבר השירה, עלה בלבם, הלב עולה על גדותיו עד שהשירה כאילו מעצמה פורצת מעומק הלב ואז היא נאמרת מאליה.

את אמירת ההלל אפשר להגביל, ביום ולא בלילה, כי זה זמנו, אך את השירה אי אפשר להגביל. בליל הסדר כאשר רואה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים והלב עולה על גדותיו באהבה, בהודיה ובשמחתה של קרבת אלקים, השירה פורצת מן הלב, אונס רחמנא פטריה.