(A Melochoh perfomed by Gramah on Shabbos (5777

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

נתתי אל לבי לתור ולחקור בגרם מלאכה בשבת שמצינו בו סתירה לכאורה. דמחד גיסא מבואר בשבת ק"כ ע"ב דגרם כיבוי מותר, וה"ה לשאר מלאכות, דעשייה הוא דאסרה תורה הא גרמא שרי, ומאידך מצינו דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל שנעשית מחשבתו חייב עליה אף במה שעשה בדרך גרמא, ומקורו בב"ק ס' ע"א דהקשו בגמ' שם בליבה ולבתו הרוח מדוע פטור, ליהוי כזורה והרוח מסייעתו דחייב בשבת, ותירץ רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור.

א

בביאור דברי הגמרא דזורה ורוח מסייעתו חייב משום מלאכת מחשבת

והנה סברא זאת אפשר לבאר בב' דרכים: א. אף דהוי גורם ופטור לענין נזיקין, מ"מ בשבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נתקיימה מחשבתו אף דהוי גורם. ב. כיון שזו צורת ואופן מלאכת הזורה, חייבתו תורה אף דהוי גרמא ובהכי חייביה רחמנא, משא"כ בנזיקין דחייב על הפסד חבירו ובזה הוי גרמא ופטור, ולפי"ז אין ביאור הדבר דנתחדשה בזה הלכה כללית דכל שנעשית מחשבתו בשבת חייב אף הגורם, אלא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דהיינו המלאכות שהיו במשכן, וגם זורה היה במשכן ולפיכך חייב בה אף הגורם.

ונראה ברור דבשני צדדים אלו נחלקו האחרונים וגם הראשונים, דעיין במג"א (או"ח סי' רנ"ב ס"ק כ') שכתב דהנותן חטין לרחיים של מים אין בו חיוב חטאת דאינו אלא גורם, ולא חייבה תורה משום טוחן אלא בריחיים של יד, והאבן העוזר (בסי' שכ"ח) הביא דבריו ודחאם, דכיון שבהכנסתו את החיטים לריחיים כוונתו ומחשבתו היא שיטחנו, חייב אף בזה, דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמו זורה והרוח מסייעתו עי"ש.

ולדעת המג"א צ"ל כנ"ל, דשאני זורה והרוח מסייעתו דזו צורת המלאכה ואין זולתה, ולעולם הוי מלאכת זורה פיזור הדבר ברוח והרוח מבררת הפסולת מן האוכל, וא"כ חייב על הטלתה לרוח והוי כאופה ומבשל שחייב על ההנחה ע"ג האש אף דהמלאכה נעשית ע"י האש, משא"כ טוחן דאפשר לטחון ביד מהיכי תיתי שיתחייב אף בטוחן ע"י מים וכדו', דבזה אין לומר כמו בזורה דע"כ חייבה תורה בכה"ג. אך האבן העוזר הבין בפשטות כדרך א' שכתבנו דכוונת הגמ' היא דבשבת חייב אף בעושה מלאכה ע"י גרם אם נתקיימה מחשבתו, דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

ועיין בהגהות חת"ס (שם בסי' רנ"ב) שיישב שיטת המג"א דשאני זורה דאף במשכן היה ע"י רוח ולכן חייב עליה, משא"כ טוחן וצד וכדו' דבמשכן היו בידים אינו חייב כשעושה ע"י סיוע רוח או דבר אחר עי"ש, וזה כעין מש"כ ליישב דבריו.

ודבר זה נפתח בראשונים, דהרא"ש (בב"ק פ"ו סי' י"א) כתב "מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח" וכו'. ומבואר בדבריו דאין זה כלל גמור בכל מלאכות שבת דחייב בכל ענין שנתקיימה מחשבתו אלא במלאכה שזה עיקר דרך עשייתה ד"בהכי חייבה תורה" וזה כמ"ש בשיטת המג"א כנ"ל.

אך נראה דהר"ן בשבת (ל"ז ע"ב בדפי הרי"ף) הבין את סברת הגמ' באופן אחר, שכתב שם בשם הרשב"א בהא דמבואר בגמ' ק"ד ע"ב שם דחייב בנטל גגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין, דשמעינן מהכא דבכה"ג לא מקרי חק תוכות אלא כמפריד שתי אותיות דבוקות, ודחה הר"ן דאין מכאן ראיה דלענין שבת חייב אף בחק תוכות כיון דהוי מלאכת מחשבת, שהרי אף מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במקום דבעינן כתיבה אכן לא חשיב כותב כה"ג. ונראה דדברי הר"ן מיוסדים על סוגיין, דכל דהוי מלאכת מחשבת חייב עליה אף דלשאר עניינים אינו נחשב עשייה ממש. וזו ראיה לדרכו של האבן העוזר לביאור שכתבתי בכוונתו (שהרי בודאי אין כותב דומה לזורה, דסתם כותב הוי בכתיבה גמורה או בחקיקת יריכות ולא בחק תוכות דאינו עיקר כתיבה וז"פ). וכן נראה מדברי ר"ח בשבת ק"כ ע"ב שהביא דברי רב אשי בב"ק וכתב לבאר בדבריו דכיון דמחשב לזרות בעזרת הרוח המצויה חייב היינו מלאכת מחשבת ואסור, עי"ש.

וכן נראה שיטת רש"י שכתב "נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו", ומשמע מדבריו דזו הסיבה המחייבתו, משום דנתקיימה מחשבתו וניחא ליה בזה, וזה כהבנת הר"ן.

אך צ"ב לשיטת הר"ח הר"ן ורש"י בגדר זה דמלאכת מחשבת, שהרי גרם כיבוי וכן שאר מלאכות מותר מן התורה לעשותם בגרמא כמבואר שם ק"כ ע"ב דעשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ואף שנתקיימה מחשבתו, ולמה לא אמרינן בכל גרם מלאכה דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

וצריך לחלק בין גרם כיבוי וכדו' שבו האדם אינו אלא מעמיד חביות מים ומעשה הכיבוי כולו בא לאחר זמן ע"י האש המבקעת את החביות, לזורה והרוח מסייעתו דהמלאכה נעשית בשעת עשיית האדם אלא שנעשית בסיוע כח אחר, ובגרם כה"ג שאינו באיחור זמן אלא בשעת עשייתו ס"ל להר"ן דאסור בשבת דהוי מלאכת מחשבת, וכן בחק תוכות שבשעת חקיקתו האות עומדת מעצמה ע"י שחקק סביבותיה אף שאין זו כתיבה לענין גט מ"מ לענין שבת חייב משום כותב כיון שעכ"פ בשעת עשייתו נוצרו שתי אותיות. וראיתי בשו"ת בית יצחק או"ח ס' נ"ז שהביא בשם שו"ת זרע אמת שכתב כן דכל גורם שבשעת עשייתו נפעלת התוצאה אסור בשבת, ויישב בזה את הסתירה בין הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה לגרם כיבוי דמותר. ושו"ר כנ"ל בזרע אמת ח"א סי' מ"ד (ולא בסימן ס"ד כפי שצויין בטעות בבית יצחק), וע"ע בפנ"י ביצה כ"ב ע"א דנראה מדבריו כעין סברא זו, (ועיין עוד בחזו"א יו"ד סי' קס"ד אות ב' שכתב כעי"ז בענין גרם מחיקת ה' עי"ש).

ב

אם יש לחלק בגרמא בין ודאי לספק

ואפשר עוד לחלק בין גרמא דזורה והרוח מסייעתו וחק תוכות לגרם כיבוי וכדו' דמותר. דאפשר דכל גרמא אשר ברור הדבר שהמלאכה תיעשה על ידו אסור, ואין גרמא מותר אלא כשיש צד ספק בשעת עשייתו אם תיעשה המלאכה, ולכן אסור בזורה כיון שזורה בשעת הרוח בודאי יתברר האוכל מן הפסולת, משא"כ בגרם כיבוי דאפשר שהחבית לא תפקע או שאר סיבות שימנעו את הכיבוי.

ובשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' צ"ט) כתב להוכיח מדברי הרשב"א בשבת ק"כ שכתב דאם ודאי נמחק אסור ליתן ידו במים כשכתוב עליו שם דהוי כמשפשף ממש וכמו מקרב את כיבויו דאסור, דכל שהתוצאה ודאית אסור אף בגרם עי"ש. ואף שאין ראיה מדברי הרשב"א דאסור מן התורה ואפשר דאינו אלא מדרבנן, ואי הוי מדרבנן בלבד ממילא אין ללמוד מכאן מדוע שאני זורה שחיובו מדאו' מגרם כיבוי, מ"מ הריטב"א שנדפס מחדש בשבת מ"ז ע"ב כתב כן בתו"ד דאם הוי ודאי אסור, ומבואר בדבריו דהוי ככיבוי ממש ומשמע דאסור מה"ת עי"ש, ואפשר דבכה"ג אסור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כהא דזורה. אך לכאורה א"א לומר כן, דאף אם נפרש בדברי הרשב"א דאסור מן התורה הרי הוא כתב כן אף לענין מחיקת השם, הרי דס"ל דזו היא סברא פשוטה וכללית ולא רק בשבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת. ומלבד זאת הרי מבואר בדבריו דעצם הכנסת היד למים המוחקים את הכתיבה בודאות הוי מעשה מחיקה ממש ולא גרם, דמה לי אם משפשף את ידו לתוך המים או משפשף מים על ידו וא"כ לא דמי לזורה כלל, ונראה יותר כמ"ש לעיל וכמבואר בספר זרע אמת כנ"ל.

וע"ע ביד רמה סנהדרין ע"ז ע"ב (ד"ה אמר ר"פ) שחילק בין בידקא דמיא שהמים באים בשעת הסרת המחיצה ולפיכך הוי ככחו ממש לנטילת התריס בפני החץ דהוי כגרמא דאין החץ בא בשעת נטילת התריס ודו"ק, הרי שגם הוא חילק לעניינו בין תוצאה הנפעלת בשעת המעשה ותוצאה מאוחרת. (וכעין ב' סברות אלו כתבו הראשונים גם לבאר גדר גרמי דחייב בנזיקין אף דגרמא פטור כידוע, ועיין תוס' ב"ב כ"ב ע"ב ד"ה זאת וברא"ש שם פ"ב סי' י"ז).

ג

בדברי הגר"א שהסקה בכלים אינה אלא גרמא דמלאכת סותר

ועיין בביאור הגר"א (או"ח סי' שי"ד סעיף א') שכתב בהא דאמר רב בביצה ל"ב ע"א ובשבת כ"ט ע"א דמותר להסיק כלים ביו"ט משום דהוי רק גורם סתירת הכלי (ויישב בזה קושיית היראים בסי' רע"ד הובאה בהגהות מרדכי שבת פ"א ע"א שהרי לכאורה לדעת רב יש בנין בכלים מהא דאמר בשבת ק"ב ע"ב דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, וא"כ תהא גם סתירה בשורפו, ואיך מסיקין בכלים לדעתו, הלא אין לך סתירה גדולה מזו).

ולכאורה דבריו צ"ע דלכל הדרכים פשוט דהמניח דבר בתוך האש הוי כשורפו ומזיקו ממש, ועיין בסנהדרין קי"ג ע"א דאם יש מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דאי אפשר לשורפה משום "לא תעשון כן", וע"ע במכות כ"ב ע"א דמבשל בעצי הקדש עובר בלאו זה, ועיין ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ז וח' דאסור מן התורה לשרוף כתבי הקודש הרי דהוי הפסד ממש ולא גרמא, דגרמא שרי מן התורה במחיקת השם כמבואר בשבת ק"כ ע"ב, ועיין חזו"א יו"ד סי' קס"ד אות ב' שכתב דאף המסיר כיסוי של עור מכתבי הקודש שבתוך האש הוי כמאבדן בידים כיון שהאיבוד מתחיל בשעת מעשיו (וכדברינו הנ"ל). ואולי כוונת הגר"א דבאמת אין מסיקין בכלים אלא בדרך גרמא דהיינו להניחן סמוך לאש ותאחז בהם האש לאחר זמן כעין גרם כבוי, אך זה דחוק.

ולכאורה היה נראה לחלק דהנחת הדבר בתוך האש הוי מעשה איבוד וכליון ולכן חייב עליו בנזיקין ובמחיקת השם, אבל לגבי סותר בשבת שלא נאסר בו כילוי הדבר אלא מעשה הסתירה שהוא מעשה מסויים ככל מלאכות שבת שיסוד איסורן הוא במעשה האדם, ולגבי מעשה הסתירה אינו אלא גורם אף שהוא כמזיק ממש, ואף דבב"ק אמרו להיפך דליבתו הרוח פטור בנזיקין, שאני הנחת דבר באש דהאש מתחילה לשורפו מיד והוי מעשה היזק והפסד בגוף הדבר, אך מ"מ אין בזה מלאכת סותר.

אך באמת נראה טפי דאף לענין שבת הוי מעשה ממש, דאטו המניח בעל חיים בתוך האש והוא נשרף אינו חייב בשבת משום נטילת נשמה, אלא נראה דכל המניח דבר באש הרי האחיז את האש בדבר והוי כמדליק אש ממש ואשו הוי כחיציו וכחו ולא הוי גורם כלל אלא כוחו הוא וכמעשיו ממש, וצ"ע בדברי רבן של ישראל הגר"א.

ובגוף קושית היראים מהא דמסיקין בכלים דהוי סותר, הארכתי במק"א דאין איסור דרבנן בסותר שלא ע"מ לבנות אלא כשעכ"פ שייך בנין אחרי הסתירה אבל סתירה שאין אחריה בנין כלל אין בה אפילו איסור דרבנן, וכעי"ז כתב בביאה"ל סי' שי"ד סעיף ח' ד"ה חותלות דאין איסור קורע אלא בראוי עכ"פ לתפירה, ולפי"ז נראה דבשריפת כלים אין איסור סותר כלל.

ד

עוד בדברי הר"ן לגבי חק תוכות

ולפי מה שנתבאר י"ל דאף לשיטת הר"ן אין בריחיים של מים איסור תורה, כיון שאין המלאכה נעשית בשעת מעשה האדם, ואינו דומה לזורה והרוח מסייעתו או לכותב בחק תוכות דהמלאכה נעשית מיד, ומעשה האדם הוא בעצם חלק מהמלאכה אלא שהמלאכה נעשית גם בסיוע הרוח, והוי כאילו האדם משתמש ברוח למלאכתו, אבל בריחיים הרי אין האדם עושה כלום אלא מכניס את החיטים לריחיים והמלאכה נעשית כאשר ידיו כבר מסולקות וא"כ אינו אלא גורם ומכשיר בלבד ואינו עושה מלאכה כלל, ודו"ק.

אמנם באמת נתיישבתי דאפשר דאין לדמות כלל את דברי הר"ן בחק תוכות לכל דברי האחרונים לגבי גרם מלאכות, דבאמת אין חק תוכות גרמא כלל אלא עשייה בידים דע"י חקיקה עושה אות אך מ"מ לא הוי כתיבה אלא עשייה, וזו כוונת הר"ן דבגט ובס"ת צריך כתיבה ד"וכתב" כתיב ואין כאן כתיבה, אבל בשבת לא צריך כתיבה אלא עשייה וחידוש ולכן חייב אף בחק תוכות ואין זה ענין לגרמא כלל, עיין היטב במרדכי לגיטין סימן שמ"ד ודו"ק.

ה

מדוע אין במלאכות אפיה בישול וצידה משום גרמא

והנה המג"א שם העיר בתו"ד ממלאכת אופה דחייב על הדבקת הפת אף שנגמרה מאליה, וכן מצידה שכתבו התוס' בשבת י"ז ע"ב (ד"ה אין) דאם פורס הצייד מצודה ומיד החיה נכנסת לתוכה הוי איסור דאורייתא, ובשני מלאכות אלו הלא לא גמר האדם בעצמו את המלאכה אלא בסיוע כוחות אחרים, באפיה ובישול ע"י האש ובצידה ע"י החיה הנכנסת מאליה למצודה.

אך לפי מה שנתבאר לדרכו של הרא"ש בביאור סברת הגמ' בזורה והרוח מסייעתו ל"ק מאפיה, דאי אפשר לאפות אלא ע"י האש וע"כ דבהכי חייבה תורה וכמו בזורה, ואין זה דומה לטוחן דאפשר לטחון גם ביד. וכבר נתבאר במנחת אשר לשבת סימן נ"ח דשאני בזה מלאכת בישול משאר מלאכות, דאין מלאכת בישול שביד האדם אלא התחלת ענין הבישול ולא כטוחן שהאדם יכול לטחון בידיו ממש, (ואין נפ"מ אם הוא עוסק בה בשעת גמר אפייתו בתנור או לא כיון שגמר האפיה הוא ע"י האש) וצ"ע.

אך מדברי התוס' לגבי צידה עדיין קשה, דבצידה הלא ג"כ אפשר לצוד בידו ממש ולא רק ע"י פריסת מצודה. אך י"ל דעיקר דרך צידה היא ע"י פריסת מצודה ולא בידיו ומסתמא גם במשכן היו צדין ע"י מצודה (ועיין תוס' בשבת ד' ע"א ד"ה דהא דרגילות הוא להניח ע"ג מקום דע"ד ומסתמא כך היה במשכן). ואף שאפשר לצוד גם בידיים מ"מ כיון דעיקר דרך צידה הוא ע"י מצודה בהכי חייבה תורה כמו בזורה, וכעי"ז ראיתי שכתב באגלי טל מלאכת חורש סעיף א' אות ג', דבחורש ע"י בהמה חייב כיון שזו עיקר דרך חרישה, אבל בזורע ע"י בהמה פטור כיון שדרך זריעה הוא ביד. (אך מש"כ שם דבמחפה זרעים בחרישתו ע"י בהמה חייב בזריעה רק מטעם דמיגו דחשיב חרישה חשיב נמי זריעה, יש לדון, דאף אם עיקר זריעה היא ביד, מ"מ באופן זה של זריעה דהיינו חיפוי כיון דדרכו להיעשות ע"י בהמה חייב בכך, אך מלשון הרא"ש משמע יותר דרק בעיקר המלאכה בכה"ג חייב עי"ש).

ועיין במאירי בשבת שם שתי' קושית התוס' בדרך אחרת וכנראה לא ניח"ל בתירוצם, ואפשר דס"ל דאף בכה"ג שנכנסה החיה מיד באמת אין בו איסור תורה כיון שאינו אלא גורם. ולכאורה כן משמע שם כבר בקושייתו שכתב "אלא שיש כאן עוד מקום עיון והרי אפי' פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות", ומטעם זה לכאורה אפ' לכד בשעת פרישתו פטור שהרי החיה באה מאליה, ורק בתופס החיה בידו או שסגר בעדה נעשית הצידה על ידו ולא מאליה, וכן נראה שהבין דבריו בשו"ת מחזה אברהם ח"א סוף סי' מ"ב. אבל התוס' בקושייתם כתבו שאין חיוב חטאת רק משום "שאינו יודע אם יצוד אם לאו" אבל לו היתה לו ידיעה משמע שחייב אף שהחיה באה מאליה (וע' בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קנ"ז מש"כ בזה).

אמנם עיין בתוס' רא"ש שכתב כעין דברי התוס' אך ניסח את הקושיא בסגנון שונה ז"ל "אף על גב דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת דאינו צד בידים, אפי' הכי אסרו לפרוש מצודה לפי שלפעמים יבא לידי איסור דאוריתא שבשעת פרישה ילכוד חיה או עוף", ומדבריו משמע שכל שבשעת הפרישה נלכדה החיה חשיב מעשה בידיים, ונראה בכוונתו דכיון שידיו אוחזות במצודה הוי כגרזן ביד החוצב. ולפ"ז אפשר שאף המאירי לא חלק דאם אכן תילכד החיה בשעת הפרישה יתחייב, דבכה"ג חשיב מעשה בידיים ולא שנעשה מאליו, דאף שהחיות הן שבאות אל המצודה מ"מ תפסם בעזרת המצודה שאוחז בה, ולא שנא מאם היתה החיה באה אליו והוא תופסה בידו דחשיב מעשה בידיים, ופשוט. ומ"מ נראה דמה שלא תירץ המאירי כדברי התוס' היינו משום דהויא מילתא דלא שכיחא ולא מסתבר לגזור משום הכי, ואין להוכיח מדבריו דפליג על התוס'.

ולפי"ד הזרע אמת הנ"ל שכתב דרק בגורם שהמלאכה נעשית בו בשעת מעשה האדם נתחדש דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת, אפשר דחייב כאשר החיה ניצודה מיד בעוד המצודה בידו אף דבאמת הוי גורם שהרי באה מאליה, כיון דבכה"ג הוי מלאכת מחשבת שהרי נתקיימה מחשבתו בשעת המעשה, ושאני מרחיים של מים דאין החיטין נטחנות בשעת הכנסתן לרחיים אלא לאח"ז, אבל במצודה שהחיה ניצודה בה בשעת מעשה באמת חייב. ובדרך זו יתיישבו דברי המג"א מקושית האבן העוזר ממה דחייב בצד ע"י כלבים כמבואר ברמב"ם פ"י הלכה כ"ב, דהמג"א אזיל לשיטתו שכתב בסי' שט"ז סק"ד דבאמת אינו חייב אא"כ הוא משתתף במעשה הצידה כגון שהוא מבהיל את החיה שהכלבים יתפסוה, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש שם דחייב אם עמד והבהיל את החיה, ובכה"ג הרי החיה נתפסת מיד ולא לאחר זמן, והמג"א עצמו לא נחית לזה שהרי הוא כן העיר מצידה וראה משם קושיא לדרכו ולא חילק בין מיד ללאחר זמן, (ועיין עוד בשעה"צ סי' שט"ז סקי"ג).

אבל באמת נראה דלא כדברי המג"א, דבצידה אינו גורם כלל אלא עושה מלאכה בידים ממש, דכיון שהחיה רצה כדרכה והוא פורס מצודה בדרך מרוצתה והחיה נופלת לתוכה הוי ליה צד בידים ממש, דמה לי אם תופס החיה בידיו או במצודה שבידיו, וכיון שפירס המצודה במקום מרוצת החיה ובשעת פריסתה נצודה הו"ל כתופסה ממש כיון שהוציאה ממקום מהלך מרוצתה, וכ"כ להדיא התוס' רא"ש הבאתי לעיל, ועיין בחזו"א שביעית סי' כ"ה אות ל"ח, ובסיום דבריו נראה דס"ל כמ"ש בביאור דבריהם ודו"ק בזה (ועיין מש"כ עוד בענין צידה במנחת אשר לשבת סי' ל"א).

ו

חרישה ע"י מכונה

והנה החזו"א באו"ח סי' ל"ו אות ב' כתב דהחורש בשבת ע"י מכונה והאדם אינו אלא מדליק את המכונה ומכוונה חייב, ודימה זאת לזורה, כיון שדרך החרישה אינה ע"י האדם בגופו אלא ע"י שוורים ובהכי חייביה רחמנא, ה"ה בחורש ע"י מכונה עי"ש. אך הגרצ"פ פרנק בהר צבי או"ח סי' ר"ח אות ד' חלק עליו וס"ל דאינו חייב אלא כשהוא משתתף בעצם המלאכה כגון בחורש ע"י שוורים שהוא מכוונם ואוחז את המחרישה אבל במכונה שאינו אלא מדליקה אין בזה מלאכת חרישה ע"י האדם עי"ש.

והנה לפי פירוש הרא"ש בהא דחייב הזורה ורוח מסייעתו יש מקום לדון דבחרישה אינו חייב כלל ע"י מכונה, ואף דהתורה חייבה את החורש ע"י בהמה אין לדמות מכונה לבהמה, אך לפי"ד רש"י באמת מסתבר דחייב אף ע"י מכונה כיון שנעשית מחשבתו (ובפרט לפי מש"כ האחיעזר המובא לקמן דגם גרמא חייב בדבר שזה דרכו), אך מ"מ נראה דאינו חייב אלא כשהוא עכ"פ משתתף בעשיית המלאכה, וכן משמע מלשון הרמב"ן שבת קנ"ג ע"ב (הביאו החזו"א) שכתב "שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר", ומשמע לכאורה דדוקא משום שהאדם כובש את הבהמה תחת ידו ומכוונה הוי הבהמה ככלי בידו והוא עושה המלאכה, וגם בזורה האדם עושה את המלאכה ע"י הרוח, אבל במכונה שאין האדם אלא מדליקה לכאורה אינו אלא כגורם בעלמא, ובאמת משמע קצת מלשון החזו"א דגם כוונתו היא לחייב רק כשהוא מכוון את המכונה לפי תלמי השדה עי"ש, אך מאידך אפשר דהמכונה מעצם טבעה ידא אריכתא דאדם היא וכבושה תח"י, דכל תפעולה ותנועתה רק על ידו אף אם אינו עוסק בה בשעת המלאכה וצ"ע, ודו"ק היטב כי קצרתי.

ואפשר עוד דאף לשיטת הרא"ש ניתן לדמות מכונה לבהמה וכשם שחייב בחרישה ע"י בהמה משום שגם במשכן חרשו ע"י בהמה אף דהוי כגרמא כך גם בחורש ע"י בהמה.

ולאחר זמן ראיתי באחיעזר ח"ג סי' ס' שכתב דרך אחרת לחלק בין גרם כיבוי לחיוב זורה דמלאכת מחשבת, ויסוד דבריו דכל דבר שכך דרך מלאכתו חייב משום מלאכת מחשבת, עי"ש. וע"ע משנ"ב שט"ז סק"י שכתב כעי"ז לענין צידה ע"י כלבים, ועי"ש בשעה"צ סקי"ג, ויש לעיין בזה בחזו"א או"ח סי' ל"ו.

ועוד יש לעיין בדין גרם מלאכה בדברי הרא"ש בביצה פרק ב' סי' י"ז שכתב דהמסתפק מן הנר חייב משום מכבה משום שהוא מקדים את כיבוי הנר. וקשה, דהוי גרם כיבוי ואין כאן כיבוי בשעת מעשה האדם. והרא"ש חידש דכיון שעשה מעשה בגוף הנר חייב אף שהוא גרם בלבד, עי"ש. ולפי המבואר במנחת אשר לשבת סי' פ"ו אות ב' בביאור דברי הרא"ש דעצם נטילת חומר בערה מן האש הוי מלאכת מכבה אין זה גרם מלאכה אלא מלאכה ממש עי"ש, ודו"ק בזה.

והנה בשו"ת מחזה אברהם סימן מ"א בהשמטות חידש דגרם הבערה אסור מן התורה, דבהבערה כתיב "לא תבערו" ולא 'לא תעשה' ומשמע אפילו גרם, וכיוצא בזה כתב השל"ה בפרשת ויקהל, אך הוא כתב כן רק למ"ד הבערה ללאו יצאת, דלדידיה לא הוי בכלל "לא תעשה כל מלאכה" עי"ש, ובשם רבו האבנ"ז הביא לדחות דבאמת צ"ע למה צריך קרא דגרמא בשבת פטור, והלא מסברא פטור כמו בגרמא בנזיקין דפטור, אלא ע"כ דבשבת הו"א לחייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכדמצינו בב"ק ס' ע"א לגבי זורה והרוח מסייעתו, והו"א דכל גרמא חייב מהאי טעמא, וא"כ במבעיר דלא הוי בכלל "לא תעשה כל מלאכה" ולא בעינן ביה מלאכת מחשבת פשוט מסברא דגרמא פטור.

אך באמת זה תמוה, דמה ענין לאו וכרת למלאכת מחשבת, וכי נימא דלמ"ד ללאו יצאת חייב בו משאצל"ג וכלאח"י ולא אתעבידא מחשבתו וכו' דכל הני דיני דמלאכת מחשבת, אלא ע"כ דאף דהוי לאו ולא כרת מ"מ בכלל מלאכות שבת הוא לענין מלאכת מחשבת.

אמנם לענ"ד כל דבריהם אין להם יסוד כלל, דלא משום לשון "עשיה" פטרו גרמא, אלא משום דהלאו נאמר על מעשה האדם, וה"ה בלאו דלא תבערו דהבערה אסרה תורה ולא גרמא ואין בין "לא תעשה" ל"לא תבערו" והלא משמעות שניהם דהתורה אסרה על האדם לעשות ולבער, ובגרמא אין הוא מבעיר ואין הוא עושה, וראיה לדרכנו ממה שנתרבה גרמא לאיסורא במטיל מום בבכור משום שנאמר "לא יהיה בו" (בכורות ל"ג ע"ב - ל"ד ע"א), הרי דרק כשהלאו נאמר בלשון נסתר והתורה אסרה את עצם מציאות המום יש איסור אף בגרמא, ואם כן אין מקום לכל הפלפול הנ"ל, וראיתי באחיעזר בח"ג סי' ס' שהביא את דברי המחזה אברהם וכתב שאין הלכה כמותו אך לא נחית לבאר את הדברים ולענ"ד פשוט כמבואר.

ב

גרם מלאכה בשבת

כבוד הרב... נ"י

במה ששמע שחושש אני במכשירי הגרמא למיניהם לחשש מלאכה דאורייתא. ותמה דא"כ כיצד אני מעודד את השימוש במכשירי גרמא בבית חולים שערי צדק.

אבאר למע"כ את פשטות הדברים.

הנה הסיבה שמתנגד אני בתוקף לשימוש במכשירים אלה במקום שאין ספק פקו"נ הוא מהמבואר בסוגיית הגמ' בב"ק (ס' ע"א) שם הקשו מאי שנא נזיקין שבהן ליבה וליבתה רוח פטור משום דאינו אלא גרמא בנזיקין משבת שבה הזורה והרוח מסייעתו חייב ותירץ רב אשי דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירש רש"י דכיון דנעשית מחשבתו חייב.

והקשו האחרונים דהלא אף בגרם כיבוי נעשית מחשבתו ואעפ"כ אמרו (שבת ק"כ ע"ב) דגרם כיבוי מותר.

ויש בדרכי רבותינו כמה דרכים ליישב סתירה זו:

א. בשלטי גבורים (שבת פט"ז מ"ה ע"א מדה"ר) כתב דבאמת אין היתר בגרם כיבוי אלא כאשר כל כונתו למנוע התפשטות האש אבל אם כונתו לכבות באמת אסור. (אמנם בשלטי גבורים לא הקשה הני תרי סוגיות אהדדי אך מ"מ אלה דבריו).

ב. בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' מ"ד) כתב דלא התירו גרם כיבוי אלא כאשר המלאכה נעשית לאחר זמן דכה"ג אין זה מלאכת מחשבת משא"כ בזורה שתיכף למעשיו תוצאת המלאכה דכה"ג הוי מלאכת מחשבת.

ג. בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס') כתב דאין הזורה בכלל מלאכת מחשבת אלא משום שהוא עושה מלאכתו בדרך הראויה וכעיקר דרך עשייתה משא"כ במי שמניח כדי מים מסביב לאש שאין זה דרך כיבוי כלל ולא הוי מלאכת מחשבת.

ד. במנחת אשר (דברים סי' י"ז) כתבתי די"ל דכל שהמלאכה תיעשה בודאות חייב אם נעשית מחשבתו, משא"כ בגרם כיבוי דאין זה ודאי שתיעשה המלאכה, עי"ש.

ולענ"ד נראה דלפי כל הדרכים הללו יש חשש איסור דאורייתא במכשירי הגרמא למיניהם.

ויודע אני שיש הטוענים דלפי דברי האחיעזר אין כאן איסור דהרי שאני מכשירי הגרמא משאר מכשירי החשמל ואין משתמשים בהם בימות החול מסיבות שונות ובין השאר משום שיש בהם שיהוי מסויים ולפיכך לא כ"כ נוח להשתמש בהם.

אך לענ"ד טעות הוא זו, דאין גדר זה תלוי כלל אם משתמשים במכשירים אלה בימות החול, אלא אם המלאכה נעשית באופן מתוקן וראוי, וכיבוי האש ע"י כדי מים שישתברו ע"י חום האש אינו דרך ראויה ונאותה לכבות האש ויש בה הפסד גדול ומשו"כ אין זה מלאכת מחשבת, משא"כ המשתמש במכשירי הגרמא המתוקנים והמשוכללים שחכמה רבה ודמים רבים הושקעו בהם ופשיטא לי דהוי מלאכת מחשבת.

ועוד יודע אני די"א דיש להתיר מכשירים אלה לפי דברי הזרע אמת שהרי במכשירים אלה עובר זמן מסויים ממעשה האדם עד חלות המלאכה, אך גם זה טעות לדעתי, דשאני מעשה שבדרך הטבע עובר זמן ניכר ותהליך מסויים עד שהמלאכה תבא לעולם ממכשיר האלקטרוני שע"י הטכנולוגיה המתקדמת תכננו שהמלאכה תתחיל לאחר זמן, וברוב המכשירים מדובר בזמן של רגעים מעטים.

וכיון שהתוצאה נגזרת מן המעשה בוודאות ובכונת מכוון לכאורה אין צד להקל בזה.

ומשו"כ נלענ"ד דמכשירים אלה יש בהם חשש דאורייתא לפי כל הדרכים הנ"ל. אך אף אם יהיבנא שיש מקום להקל לפי סברות מסויימות מכיון שאין אלה דברי חז"ל או דברי הראשונים החקוקים בסלע ע"י עט ברזל ועופרת, אלא השערות האחרונים בלבד חלילה להקל לפי סברא זו או אחרת במקום חשש דאורייתא, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה (גיטין י"ט ע"א ול"ז ע"א).

ועתה אפנה לשאלתו דמר.

הנה הלכה פשוטה דספק פקו"נ ואף ס"ס דפקו"נ דוחה שבת וכל התורה כולה. אך קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי להגדיר את גבולות הספיקות ולקבוע מסמרות קבועים בעבודה העצומה והמגוונת הנעשית בבתי החולים ובצבא וכדו' מה בכלל ספק פקו"נ ומה מחוץ לכלל.

וכבר מצינו בשתי תשובות בתרומת הדשן במי שעשה מלאכה מתוך חשש סכנת נפשות והתרומת הדשן וגדולי דורו תיקנו להם תיקוני תשובה מחשש חילול שבת.

בח"ב סי' נ"ה מדובר במי שיצא חוץ לתחום כשברח מחשש סכנה.

ושם בסי' ס' דן באנשים שמחשש התפשטות דליקה חפרו תעלות ושוחות שיש בהם חשש מלאכת החופר והבונה, וכתב התה"ד דלכאורה לא היה צורך בחפירות ובנינים אלה משום פקו"נ.

ולמדנו מדבריו דאף כאשר יש חרדת סכנה יש להתבונן היטב ולשקול בפלס אם אכן מדובר בספק סכנה.

אך באופן מעשי אי אפשר להיזהר בגדרים אלה עד תכליתן, ובפרט כאשר רבים מן החולים ובני משפחותיהם אינן מדקדקים במצוות. אך כל בר דעת מבין שאם לא נאפשר עבודה שוטפת ורציפה בביה"ח וכדו' במשך הזמן ודאי אנשים יסתכנו ואף ימותו.

וכדי למנוע ולמעט חילול שבת יש להשתדל לעשות כל טצדקי כדי להמלט ממלאכה גמורה שאסורה מה"ת. ואכן במכשירי הגרמא יש שני צדדים חשובים לתלות שאין בהם חשש איסור דאורייתא, ואבאר.

א. בסוגיית הגמ' בב"ק מבואר בדברי הרא"ש (פ"ה סי' י"א) דאין כונת רב אשי כלל בכללות מלאכת שבת דכל שנעשית מחשבתו חייב אף דהוי גרמא, אלא כל כונתו לגדר מסויים במלאכת הזורה בלבד, דכיון דכך עיקר דרך מלאכה זו ולעולם היא נעשית בניצול הרוח בהכי חייביה רחמנא, ומשו"כ הזורה ברוח חייב, ולפי פירושו אין ללמוד מכאן לשאר מלאכות כלל, ולעולם גרם מלאכה פטור כמו שקבעו חז"ל בגרם כיבוי.

ב. בישוב הסתירה הנ"ל אי בדידי תליא הוי אמינא בדרך אחרת ולא בארבעת הדרכים הנ"ל אלא באופן חמישית, וכבר כתבתי לעיל דכיון שלא זכינו ביישוב סתירה זו לדברי הראשונים הרשות נתונה להציע דרכים נוספות המתיישבים על הדעת ועל הלב.

והנראה דכונת רב אשי לחדש דכל המנצל כוח טבעי קיים להפיק רצונו, וכך דרך המלאכה אין זה בכלל גרמא כלל אלא כמעשיו וככחו, דכיון דכל כה"ג הוי מלאכת מחשבת ודרך האומנים והחכמים מאז ומעולם לנצל את כוחות הטבע לעשות מלאכתם לגבי מלאכות שבת אין זה גרם אלא כמעשיו ממש.

ולפי דרך זה פשיטא לי שאין זה אלא במנצל כח טבעי כמו הזורה לרוח משא"כ בגרמא שע"י כלים מכלים שונים.

וכיון שיש שתי סברות ושני צדדים שלפיהם נמלטנו מאיסורים דאורייתא ואפשר אף מאיסור דרבנן, במקום שאין מנוס ואין דרך להמנע מכך ודאי נכון וראוי לפעול ע"י מכשירי גרמא.

אך חלילה להשתמש בכלים אלה במקום שאין כל נגיעה לחשש פקו"נ.

ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים ובהירים ואמתיים.

 

ג

עוד בענין הנ"ל

כבוד האברך היקר הרב...

במה שתמה על ששמע מפי דעל אף שמתנגד אני לכל מכשירי הגרמא למיניהם ולדעתי אין בהם כדי למלט את האדם מחשש מלאכה דאורייתא, מ"מ ראוי להשתמש בכלים אלה בכל מקום שיש בו צד רחוק של פקו"נ כגון בבתי חולים, בצבא בפעילות המשטרה וכדו'. ושאל כבוד ממ"נ אם אין ממש בהמצאות אלה מה צד קולא יש בהם.

אען בקצרה, הלא ביארתי באריכות (עיין לעיל אות א') צדדי סוגיא זו שהיא מן המורכבות בהלכה, והראנו לדעת שיש כמה וכמה צדדים להקל, אלא דמ"מ לא יצאנו מידי ספיקא דאורייתא, ואבאר.

א. ראשית הנידון אם אכן השימוש במכשירים אלה מוגדר כגרמא, ובשאלה זו יש לדון בשתי פנים:

האם כלי שמתוכנן ובנוי בחכמה יתירא כדי לפעול בדרך גרמא, אכן גרמא הוא, או שמא עצם התיכנון סוף מעשה במחשבה תחילה וכל שעושה מעשיו בכוונה ובדעת אין זה גרמא.

והבאתי את דעתם של כמה גדולי עולם שאכן נקטו דכל כה"ג לא הוי גרמא.

אך לענ"ד המבחן של גרמא אינו תלוי בדעת ובכונה וגם לא בתכנון מוקדם ואין הדבר תלוי אלא במבחן מעשי ואמיתי, האם עושה את המעשה בידיו ובכחו או שמא אינו אלא גורם בדרך עקיפה למלאכה שתיעשה ע"י כח אחר.

וחיליה דידי קודם כל מגוף הסוגיא דגרם כיבוי, דבכוונה תחילה ובתכנון מושכל עשה הוא חומת מים כנגד האש על מנת לגרום לכיבויו, ובזמניהם היה זה שיא הטכנולוגיה.

וכך מוכח מדברי המגן אברהם (סימן רנ"ב סק"כ) לגבי ריחיים של מים, מדברי המהר"ם שיק (או"ח סימן קנ"ז) לגבי שעון שבת, ודברי החזון איש (או"ח סימן ל"ח אות ד') לגבי מכונת חליבה.

ב. אך מטעם אחר יש לחכוך בזה דיש לדון ולטעון דכל שהאדם מחזיק בידו ומשתמש בו לעשות מלאכתו הוי כמעשיו, וכעין מש"כ הרמב"ן (שבת קנ"ג) דאף דהמחמר אחר הבהמה הוי לאו בעלמא, החורש ע"י שור הוי כחורש בידו ממש וחייב כרת דכיון שהשור כבוש תחת ידו והוא משתמש בו לחרישה הוי כחורש בידים, ואין השור אלא ככלי ביד היוצר וכגרזן ביד המחצב, אף שאינו חורש אלא ע"י השור שולכת לפי דעתה וכדומה.

וכן יש לדון אף לגבי גרמא, דשאני כל הני שבהם מתחיל האדם תהליך ויכול הוא לילך ולשוב לביתו והמלאכה תיעשה מאליה וכל כה"ג אכן הוי כגרמא, משא"כ בכלי שבידו דאף שפועל ע"י גרמא מ"מ כיון שהאדם עושה מלאכה על ידו הו"ל כעושה מעשה ממש.

אך באמת אין ני"ד דומה לדברי הרמב"ן כלל, דעד כאן לא אמר רבינו הרמב"ן אלא לגבי חורש בשור ובחמור, דאף דהוי בע"ח ההולך לפי דעתו מ"מ כשהוא כבוש תחת יד האדם והאדם מכריחו לעשות מלאכה אין הבהמה אלא ככלי שבידו הוי מלאכת האדם, אבל בגרמא מה לן שהמכשיר ביד האדם הלא מ"מ גרמא הוא, ואף מי שגורם למלאכה שתיעשה בידיו ממש פטור, ולא עדיף כלי מיד האדם.

אך מ"מ עדיין יש לעיין בזה דנראה לכאורה לענ"ד דאין דין גרמא אלא בענין שעין האדם רואה בעליל דאין כאן עשייה ישירה אלא גרמא בלבד אבל כאשר לפי עין האדם נראה שהוא זה שעשה מלאכה אף אם מבחינה מדעית יש כאן גרמא, הרי זה עשיה גמורה וחייב עליה. וראיה לדבר הבערת אש דהוי אחד מל"ט מלאכות, וכל הבקי במדע יודע, שאין האדם יכול בשום פנים ליצור אש, אלא המכה אבן על אבן וכפי שעשה אדם הראשון גורם חיכוך, והחיכוך בדרך הטבע מולידה חום, והחום גורם לחימצון הגורם אש, הרי שאינו אלא גרם הבערה.

אלא פשוט דכיון דלעין הרואה המכה אבן מוציא אש, הרי זה מבעיר בידים.

וכך אפשר לכאורה בכל הני מכשירי גרמא דכיון שלעין הרואה הרי אלה ככל הכלים החשמליים וכשם שבכולם האדם לוחץ על מתג או מסובב כפתור ונעשית חפצו כך גם באלה, ולעין האדם אין בין זה לזה, ושמא אין כל נפקותא במה שבחדרי חדרים משתמשים באותות ובמופתים ובפולסים חשמליים ובהסרת המונע וכדו', דלעיני האדם הרי זה ככל מעשה דומה בכל הכלים האלקטרוניים ואין כאן גרמא אלא מעשה.

ובאמת נראה ברור דבגדרי מעשה וגרמא יש משקל בהתייחסות האדם ואין בזה מבחן אובייקטיבי ממש, שהרי נפסק בשו"ע (סי' רס"ה ס"א) דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וכך גם החותך חלק מנר של חלב, אבל במדורת עצים הנוטל מקצת מן העצים שעדיין לא אחז בהם האור אינו מכבה.

וכבר כתב כן הרא"ש (ביצה פ"ה סי' י"ז), ויתירא מזו כתב דאף המסתפק מן השמן המטפטף לתוך הנר חייב משום מכבה מדאורייתא ואף שלא משך שמן מן הנר שהפתילה דולקת בו, כיון ששמן זה עומד הוא לנר הרי הם כדבר אחד והוי מכבה, ומ"מ בעצי המדורה אין כאן מכבה. ואף שבמבחן האמת והמציאות אין בין זל"ז, ואפשר אף שאיפכא מסתברא, מ"מ כיון שבעיני בנ"א בעצי מדורה כל אחד מגזרי העצים דבר בפנ"ע הוא משא"כ בשמן שבנר.

הרי לן דבגדרי מעשה וגרמא במלאכת שבת יש משקל במה שנראה לעיני בנ"א.

והנה ידעתי שאין בדבריי דברים מוחלטים וסברא מוגדרת עד תכליתה, מ"מ כתבתי הרהורי לבי בסוגיא גדולה זו בכמה צדדים וסברות להחמיר.

ב

אמנם אף אם נגדיר את הדברים כגרמא, עדיין לא נושענו, וכבר הבאתי שם את מה שהקשו האחרונים סתירה בין שתי סוגיות מפורשות, דמחד למדנו (שבת ק"כ ע"ב) גרם כיבוי מותר, עשיה אסרה תורה הא גרמא שריא, ומאידך שנינו (ב"ק ס' ע"א) דהזורה והרוח מסייעתו חייב אף דהוי גרמא וכה"ג בנזיקין פטור, דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

והאחרונים כתבו כמה דרכים לחלק, והבאתי את דברי השלט"ג, הזרע אמת והאחיעזר, ולפי כל אחת מן הדרכים יש נפק"מ להלכה.

אך פשוט הדבר שלפי פירוש הרא"ש (בב"ק שם) אין כאן קושיא מעיקרא, דהרא"ש פירש כונת הגמ' דמלאכת מחשבת אסרה תורה דומיא דמשכן וכך דרך הזורה וכך נעשה במשכן ובהכי חייב רחמנא, (דומיא דבישול ואפיה דלעולם אינו אלא גרמא ומ"מ זה גוף המלאכה שאסרה תורה). ולפי פירושו אין כל מקור מסוגיא זו לחדש דהמכוין לתוצאות המעשה חייב אף בגרמא.

אך מדברי רש"י שם למדנו דאין זה דוקא בזורה בלבד, אלא בכל מלאכות שבת כל שנעשית מחשבתו חייב אף על הגרמא, ולשיטתו צריך ליישב כדברי האחרונים הנ"ל.

ולענ"ד נראה דרוב הראשונים הבינו כהבנת הרא"ש, דכלל גדול בידי שמשתדל אני להנחיל לחבריי ותלמידיי, דכאשר מצינו מה שנראה כקושיא גדולה, והראשונים לא שאלו שאלה זו וממילא לא השיבו עליה, מוטל עלינו לא ליישב את הקושיא אלא לשאול למה התעלמו הראשונים מקושיא זו וכלל לא דנו בה, וע"כ שלא ראו בה קושיא כלל והדברים היו כ"כ פשוטים בעיניהם עד שלא ראו צורך לפרש את הדברים. ומשו"כ רגיל אני לומר דהקושיות הגדולות ביותר צריכים את התירוצים הפשוטים ביותר.

וכך גם בנידון דידן עלינו לשאול למה לא מצינו לחד מרבותינו הראשונים כמלאכים בעלי התוס' שעשו את התלמוד ככדור וגלגלוהו ממקום למקום להקשות ולתרץ, לפרק ולייתב לבנות ולסתור (עיין יש"ש בהקדמה לב"ק) וכאן התעלמו לחלוטין מסתירה גמורה בין שתי סוגיות מפורשות, וכך גם הרמב"ן והרשב"א ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, וע"כ אין זה אלא משום שלא ראו כאן קושיא כלל.

ולא מצאתי בזה טעם אחר אלא שנקטו כהבנת הרא"ש דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין כאן כל יסוד חדש בדיני גרמא אלא הסבר מסויים בחיוב הזורה. ודו"ק בזה היטב.

וכבר הבאתי בכמ"ק מה שכתבו גדולי האחרונים דיפה שתיקת הראשונים מפירושי האחרונים, ויש ללמוד הלכתא גבורתא מסתימת הראשונים, עיין בבית מאיר (או"ח סימן תמ"ג סעיף ב' ובבינת אדם שער הקבוע סימן ז') "שנוח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפירושן של אחרונים". ועיין עוד בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן מ') "ודאי שאם יש מקום לחומרא זו לא ימלט שלא היו מזכירים אחד הפוסקים ראשונים ואחרונים". וכן כתב גם החזון איש (שביעית סימן ז' אות ד') "ושתיקתם כפירושם... וזו בלבי ההכרעה היתרה מכל הראיות". ולענ"ד נידון דידן עדיפא מינייהו דהלא שתי סוגיות אלה יש ביניהם לכאורה סתירה גמורה וכמו שהקשו האחרונים והתמיהה עולה מאליה למה סתמו הראשונים ולא דנו בתמיה גדולה זו, כמבואר.

ולפי"ד יש מקום גדול לנטות לקולא בגרם מלאכה אף במקום שנעשית מחשבתו.

וכפי הנראה זה גם דעת המג"א שהלכה כמותו בכל מקום. דהלא כתב (סי' רנ"ב ס"ק כ') דהטוחן בריחיים של מים אינו אלא גרמא ופטור, ותמה עליו באבן העוזר (סימן שכ"ח) מדברי הגמ' בב"ק דהזורה והרוח מסייעתו חייב אף דהוי גרמא כיון שנעשית מחשבתו.

וליישב דעת המג"א צ"ל דאף הוא נקט כהבנת הרא"ש דרק בזורה חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולא בטוחן ובשאר מלאכות, וכ"כ בהגהות חת"ס (שם סימן רנ"ב).

אמנם אין בידינו להכריע כשיטת הרא"ש והמג"א ולדחות את דברי רש"י ואבה"ע מן ההלכה, אך במקום שיש צד פקו"נ יש טעם לסמוך על דעתם לקולא כמבואר.

הרבה יש להאריך בסוגיא גדולה זו, אך קצרתי במקום שאמרו להאריך מרוב המלאכה וקוצר הזמן.

 


יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

"אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות. מאי היא - דמשייר מקידושא לאבדלתא" (פסחים קי"ג ע"א).

"דמשייר מקידושא. שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה" (רשב"ם שם).

ולכאורה יפלא וכי שלשה אלה בחדא מחתא מחתינן להו.

בשלמא הדר בארץ ישראל, הלא כמה הפליגו חז"ל בקדושת ארץ ישראל וסגולותיה עד שאמרו הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקי (כתובות ק"י ע"ב), כמה הפליגו בשגב מצוותיה עד שאמרו שמשה רבינו לא נתאווה ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים מצוותיה (סוטה י"ד ע"א).

הא תינח המגדל בניו לתלמוד תורה הלא זה ראשית חובתו של כל אדם מישראל לגדל בניו לתלמוד תורה, לאהבתו וליראתו ית"ש.

אך המשייר מקידושא לבדלתא מאי כולי האי, והלא אף לא מצינו דהמקדש והמבדיל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ונראה בזה, דהמשייר מקידושא לאבדלתא אינו דין מסויים בהלכות קידוש בלבד אלא דרך חיים ותוכחת מוסר. הלא הקב"ה נתן לנו ברחמיו המרובים שבתות וימים טובים לקדושה ולמנוחה, ולא לשם עצמן ניתנו ימים אלה לישראל אלא כדי שעל ידם נתקדש ונתבסם אף לימות החול.

אך דא עקא, בדרך כלל נזכרים אנו בימים נשגבים אלה רק כשחולפים הם ועוברים. במוצאי שבת נוהגים להריח בשמים ואומרים וי אבדה נפש, אך מן הראוי לזכור זאת בערב שבת ולא במוצאי שבת.

בתפילת שבת במנחה, תפילת שבת האחרונה יש בקשה שאין דומה לה בשאר תפילת היום, מבקשים אנו" יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך". מבקשים אנו שהקב"ה יחוננו דעת והשכל שנדע להעריך את קדושת השבת ולהתקדש בה לשאוב ממנה מלא חפניים קדושה וטהרה ולהתבשם ממנה לששת ימי המעשה.

זכור נא יהודי יקר בליל שבת קודש שבעוד יממה תצטרך להבדיל ולהפרד מן הנשמה היתירה. זכור זאת כשאתה מקדש ולא כשתבא להבדיל. תנצל את קדושת השבת בעודה קיימת.

והוא שאמרו המשייר מקידושא לאבדלתא, כשהוא מקדש זוכר הוא שלמחרת היום יצטרך להבדיל, ואם ילך בדרך זו מובטח לו שהוא נוחל עולם הבא.

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קי"ח ע"ב).

ויש להבין למה הבטחת הגאולה תלויה דוקא בשתי שבתות, לא פחות ולא יותר.

ונראה בעומק הדברים, דהנה שני פנים לקדושת השבת. השבת מחזירה אותנו אל העבר הרחוק, אל מעשי בראשית מחד, ואל יציאת מצרים מאידך. והשבת רומזת על העתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. וידוע מה שכתבו הראשונים (רמב"ן בראשית ב' ג', ויקרא כ"ה ב') דששת ימי המעשה מכוונים כנגד שית אלפי שנין דהוי עלמא, ושבת קדש כנגד האלף השביעי שהגאולה בא תבא בו.

והמשמר שבת כהלכתו וזוכר שהקב"ה קידש את יום השביעי זכר למעשה בראשית, עיניו צופיות אף ליום שכולו שבת ומנוחה בבוא משיח צדקנו.

הרי לן שמצות השבת ופנימיותה כפולה ומכופלת. היא מזכירה את העבר ונותנת בנו כח ותקוה לקראת העתיד. ועל כפילות זו אמרו "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות".

ובסגנון אחר. שתי זכירות יש בשבת קודש. זכר למעשה בראשית מחד, וזכר ליציאת מצרים מאידך. ושתי הזכירות הללו הן הם יסודות האמונה, דהלא בעיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה אומרים אנו "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג וכו'". ממעשה בראשית למדנו שהוא הבורא ומיציאת מצרים למדנו שהוא המנהיג.

וכנגד עבודה כפולה זו אמרו חכמינו ז"ל "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין".