(Not to perform Mitzvos Chavilos Chavilos (5777

מרן הגאב"ד שליט"א


 

אין עושין מצוות חבילות חבילות

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות פרק ו' פסוק ו' – ח').

הנה טעמים שונים  מצינו במה שתיקנו חז"ל ד' כוסות:

א. רש"י ורשב"ם (פסחים צ"ט ע"ב) כתבו שתיקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, ומקור טעם זה בירושלמי (פסחים פ"י ה"א).

ב. כתבו התוס' במס' סוכה (ל"ח ע"א ד"ה מי):

"ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה".

ויש לעיין לכאורה למה אין משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות" דהלא על אותו הכוס הוא מקיים מצוות ברכת המזון ומצוות ד' כוסות וכן בשאר הכוסות, והרי זה דומה למה שאמרו (פסחים ק"ב ע"ב) דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ואין לומר ברכת המזון וקידוש על כוס אחד.

אמנם יש לחלק בפשיטות, דשם הרי אומר שתי ברכות על כוס אחד, משא"כ בדידן שאינו אומר אלא ברכה אחת על כל כוס וכוס אלא שבברכו ברכות אלה על הכוסות בליל הסדר הוא מקיים גם מצות ד' כוסות.

ועוד דמצות ד' כוסות הוא מקיים בשתיית היין ולא בעצם הברכות וא"כ לא בחדא מחתא מחתינן להו ואין בזה חבילות חבילות. (ועיין מנחת אשר פסחים סימן ע"ו בכל עיקר גדר מצוות ד' כוסות, ואכמ"ל). ועוד יבואר לקמן.

ובאמת יש לשאול היפך הדברים, לדעת התוס' דכל מצות ד' כוסות כדי לברך על הכוס ולא מום שתיית ד' כוסות של יין, למה לא יברך את ארבעת הברכות על אותו הכוס. ואפשר דמשום שאין עושין מצוות חבילות חבילות צריך לברך על ד' כוסות.

והנה בירושלמי (תרומות נ"ט ע"א) נסתפקו אם אפשר לשתות ד' כוסות מיין של שביעית, ובמנחת אשר על שביעית (סימן ל"ח) הבאתי מה שכתבו מן האחרונים דהספק משום הא דאין עושין מצוות חבילות חבילות, וזאת לפי שיטת הרמב"ן (בספר המצוות מצוה ג' ששכח הרב) דיש מצוות עשה באכילת פירות שביעית וא"כ כששותה ד' כוסות ביין שביעית מקיים שתי מצוות והוי חבילות חבילות. (ובעיקר הענין אם אכן יש מצוה באכילת פירות שביעית הארכתי במנחת אשר שביעית סימן י').

אמנם נראה עיקר לענ"ד דכאשר מקיים שתי מצוות במעשה אחד ממש אין כלל קפידא מצד דין אין עושין מצוות חבילות חבילות, דלא מצינו הלכה זו אלא באופן שעושה שתי מעשי מצוה בחדא מחתא, אם בזאח"ז ואם בבת אחת, אך כאשר מדובר במעשה אחד ממש אין בזה כל חסרון, וכ"ז יבואר לקמן.

ונקדים לבאר כל עיקר הלכה זו דאין עושין מצוות חבילות חבילות.

א

ביסוד הדין דאין עושין מצוות חבילות חבילות

"ת"ר אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה, רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא אמר קרא אותה, לבדה. ות"ק, הכתיב אותה, ת"ק ר"ש היא, דדריש טעם דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה. מאי בינייהו, איכא בינייהו רותתת. ורותתת מי משקין, והא אין עושין מצות חבילות חבילות, דתנן אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, אמר אביי ואיתימא רב כהנא לא קשיא: כאן בכהן אחד, כאן בשני כהנים" (סוטה ח' ע"א).

"גופא רבי אומר אין חותמין בשתים. איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון, ארץ דמפקא מזון. על הארץ ועל הפירות, ארץ דמפקא פירות. מקדש ישראל והזמנים, ישראל דקדשינהו לזמנים. מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דקדשינהו לראשי – חדשים. מקדש השבת וישראל והזמנים, חוץ מזו. ומאי שנא, הכא חדא היא, התם תרתי, כל חדא וחדא באפי נפשה. וטעמא מאי אין חותמין בשתים, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות" (ברכות מ"ט ע"א).

"תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום. אמאי, ונימרינהו לתרוייהו אחדא כסא. אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולא, והא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין, ועל המאור, ועל הבשמים, ואחר כך אומר הבדלה על הכוס. ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. אין לו שאני. והא יום טוב שחל להיות אחר השבת, דאית ליה, ואמר רב יקנ"ה. אמרי מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן, דכל מאי דהוה ליה אכיל ליה, ולית ליה. והא יום טוב ראשון, דאית ליה, ואמר אביי יקזנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז. אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא, ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו. " (פסחים ק"ב ע"ב).

הן מצינו הלכה זו בין במצוות המוטלות על היחיד כהני הלכתא דברכות ופסחים ובין במצוות המוטלות על הבית דין כהני דמסכת סוטה, ובכולן אמרו אין עושין מצוות חבילות חבילות.

ב

בטעמא דמילתא

ובטעמא דמילתא מצינו שתי דרכים.

כתב רש"י (סוטה שם ד"ה חבילות):

"חבילות חבילות - שנראה כמו שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו".

וכך כתבו התוס' (שם ד"ה והא):

"והלא אין עושין מצות חבילות ליכא אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא". וכך כתב גם הרשב"ם בפסחים שם.

אך התוס' במו"ק (ח' ע"ב ד"ה לפי) כתבו:

"לפי שאין מערבין שמחה בשמחה - גזירת הכתוב כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת. וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה".

הרי לן תרי טעמי בהלכה זו, משום דנראה עליו כמשא וממהר לפרק משאו, וכדי שיהיה לבו פנוי לכל מצוה. וצ"ב למה בענין הני תרי טעמי, ואף דכבר כתבו האחרונים דאין לתמוה במה שמצינו סתירה בדברי התוס' ובפרט בשתי מסכתות, מ"מ בדאפשר ליישב כו"ע מודי דאריך טפי.

ואפשר דתרי טעמי צריכא ולא בכדי כתבו רש"י ותוס' דנראה עליו כמשא בסוגיא דסוטה דוקא, מחדא ותרי טעמי:

א. בהני מצוות שאינן מצוות שעל הפרט אלא על הבי"ד ועל הכהנים אין כל ענין שיהא לבו פנוי למצוה, וכבר ביארתי בכמ"ק דבהני מצוות שעיקרן בתוצאה לא אמרו מצוות צריכות כוונה, וכיון דלא בעבודת ה' עסקינן לא בעינן שיעשה לשמה ויפנה לבו למצוה בלבד, ומשו"כ פירשו שם דהוי כעין מראית עין משום שנראה עליו כמשא.

אבל כאשר מדובר במצוות שבמהותן הם עבודת ה' ורובצות על היחיד כדיני ברכות וכהני דברכות ופסחים צריך שיפנה לבו למצוה.

ב. רק כשמדובר בשתי מצוות שונות, שמקיים בחדא מחתא, כהני דברכות ופסחים שייך לומר דצריך "שיהא לבו פנוי למצוה ולא יפנה עצמו הימנה", משא"כ בהני דמסכת סוטה דמיירי באותה המצוה שמקיימים בשני אנשים או בשני עגלים, כל כה"ג לא שייך לומר שיהיה לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה לבו למצוה אחרת.

תמצית דברינו, יש מקום ליישב דהני תרי טעמי צריכי.

וחידוש גדול ראיתי בחי' מהר"י אבוהב לאו"ח (טור הוצאת המאור סימן רע"א) שכתב טעם חדש בכל עיקר הלכה זו דאין עושין מצוות חבילות חבילות (ולא ידעתי אם טעם זה בשם הנמוק"י כתבו או מדעתא דנפשיה עי"ש) דכיון מעלין בקודש ולא מורידין נראה כאילו המצוה השניה חשובה מן הראשונה ובאמת שקולין הם, עי"ש.

וגם טעם זה אינו מתיישב אלא בשתי מצוות שונות המתקיימים בחדא מחתא בזאח"ז אבל בכל הני דמס' סוטה אין כל מקום לטעות דהשקאת סוטה זו מצוה גדולה וחשובה מהשקאת חברתה, וכן בטהרת המצורע וכדו'.

ותמה אני על החיי אדם (כלל ס"ח סעיף ג') שכתב:

"אין עושין מצות חבילות. שלא יעשה ב' מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשתיהן".

וכי למה לן לחדש טעם נוסף כאשר כבר מצינו שלשה טעמים בדברי רבותינו הקדמונים, וכי כעורה זו ששנה רבי (קידושין ט' ע"ב).

ואפשר שכונתו כעין דברי התוס' במו"ק שמא לא יוכל להזדרז כראוי בשתי המצוות ולא יהיה לבו פנוי לכל מצוה ומצוה כראוי.

ובבית האוצר להגאון המופלא רבי יוסף ענגיל (ח"א כלל פ"ד) כתב עוד טעם בדרך פלפול דכיון דקיי"ל דהמקיים מצוה כשהוא פטור ממנה אינו יוצא יד"ח (ר"ה כ"ח) וכיון דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה, אם מקיים שתי מצוות בחדא מחתא אינו יוצא יד"ח באף אחת מהן דהי מינייהו מפקית ולגבי כל אחת הו"ל כאילו פטור הוא.

ושוב דחה סברא זו מדברי שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ב) שכתב דהאומר פרשת הקרבנות בחזרת הש"צ פטור מלענות אמן דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואם עונה אמן שכר זה וזה בידו.

אך מ"מ חזר וכתב דבמדה מסויימת הוי כאינו מצווה ועושה ומשו"כ אין עושין מצוות חבילות חבילות, עי"ש

אמנם הדגיש הגאון שדבריו נאמרו בדרך פלפול, אך שיבח סברא זו מאוד, עי"ש. ולכאורה אין הדברים מכוונים לאף אחת מסוגיות הש"ס בענין זה, דלא מצינו בדברי חז"ל ששללו קיום שתי מצוות בחדא מחתא ממש דנימא עוסק במצוה פטור מה"מ, ועוד דהלא הכולל שתי ברכות תפילה כאחת אינו מקיים שתי מצוות נפרדות ואין המדובר אלא בנוסח התפילה והברכה, והמברך ברכת המזון וקידוש על כוס אחד מקיים מצוותיו בזאח"ז אלא שמברך על כוס אחד, ויש כאן חבילות חבילות, אך אין זה ענין לעוסק במצוה פטור מה"מ.

ג

במילת שתי תינוקות

והנה בהא דאין משקים שתי סוטות כאחת וכו' חילקו בגמ' בין כהן אחד לשני כהנים, ונחלקו הראשנים בכוונת הגמ', ונבאר.

כתב רש"י:

"בכהן אחד - הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד".

והתוס' (ד"ה כאן) כתבו:

"כאן בשני כהנים - רש"י פירש וכן גבי עבד בב"ד אחד ואדון אחד ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לשני עבדים של שני בני אדם".

וכוונתם להוכיח דבבי"ד אחד הוי חבילות חבילות אף בשני אדונים אם זה בבי"ד אחד.

אך הצד השוה שבדבריהם דבכהן אחד ובבי"ד אחד הוי חבילות חבילות אף שמקיים את עצם המצוות בזה אחר זה.

אך המגן אברהם (סימן קמ"ז ס"ק י"א) הוכיח מדברי הרמב"ם היפך הדברים דבכהן אחד לא הוי חבילות חבילות כיון שבהכרח משקה את שתי הסוטות בזאח"ז אבל בשני כהנים דהוי בבת אחת הוי חבילות חבילות, עי"ש.

וכתב המג"א דלשיטת התוס' אין להביא שתי תינוקות למול אף שהמוהל בהכרח ימול אותם בזאח"ז, ולשיטת הרמב"ם בכה"ג מותר אבל אין להעמיד שני מוהלים למול את שתי התינוקות בבת אחת, עי"ש.

ושתי השיטות גם יחד אין להם כל פשר להבנת התוס' במועד קטן דבשני האופנים לבו פנוי לכל מילה בפנ"ע, אך לדברי רש"י ותוס' בסוטה הדברים מובנים היטב דאין זה אלא משום שנראה כממהר לפרוק משאו, וכ"ז ברור וכמבואר לעיל.

וגם לדברי הגדולים הנ"ל מהר"י אבוהב, החיי אדם והגרי"ע אין פשר להלכה זו.

אמנם לכאורה יש לדחות כל הדמיון בין כל הני דמס' סוטה לאב המביא את בניו התאומים למול אותם בבת אחת, ואבאר.

הלא כל עיקר הלכה זו דאין עושין מצות חבילות חבילות אינו אלא משום דנראה עליו כמשאוי כמבואר לעיל, ונראה לפי"ז דרק כאשר מזמנים אנו שתי מצוות שלא כמהלך הטבעי של מצוות אלה והחייבים בהם, דכאשר בית הדין מזמין שני עבדים כאחד וכן בסוטות ועגלה ערופה וטהרת המצורע, נראה כאילו ממהרים המה לפרוק משאם ובמקום להתעסק בכל מצוה ומצוה בעתה ובזמנה ומקומה מזמנים אותם לפונדק אחד ובזמן אחד כדרכם של בני אדם הממעטים במשא ובטרחא.

אבל באב המל את בניו, הלא כך טבען של דברים, שני הבנים חביבים עליו כאחד ושתי המצוות חביבות כאחת ובשתיהן נצטווינו להיות מן הזריזין מקדימין למצוות ואין בזה כל קפידא משום אין עושין חבילות חבילות.

ואפשר דכל כוונת המגן אברהם דשני התינוקות של אבות שונים ולא בתאומים של אב אחד. אך אף בזה נראה שאין כאן קפידא אא"כ מדובר במוהל אחד דבכה"ג אכן נראה קצת כאילו המוהל הוא זה שנראה כממהר לפרק משאו, ועדיין צ"ע.

ושמחתי בראותי שביסוד הדברים כיוונתי לדברי חד מתקיפי קמאי בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן מ"ב) שאכן כתב דבמילה אין כל קפידא מצד אין עושין מצוות חבילות חבילות, וז"ל:

"ולא תקשה לך היאך מלין שני תינוקות כאחד והא אין עושין מצות חבילות חבילות, לא אמרינן הכי אלא במצות חלוקות כברכת המזון וקדוש היום, אבל במצוה אחת לא הוי חבילות חבילות והוי כקדושא ואבדלתא דמברכין אכסא חדא וכדאמרי' בפ' ערבי פסחים (ק"ב ע"ב) ולא דמי נמי לשני מצורעין דאין מטהרין אותם כא' ולשני עבדים דאין רוצעין אותם כא' ולשני עגלות דאין עורפין אותן כא' וכן שתי סוטות דאין משקין אותן כא' ובכל הני יהבי טעמא בגמרא בפ' המקנא (ח' ע"א) משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, דהתם הויא כל אחת מצוה בפני עצמה לכל אחד ואחד ואפי' שני תינוקות דשני בני אדם לא דמי להני משום דהנך מצות רמו עלייהו דב"ד לבני אדם חלוקין. אבל מילה דרמיא על אב וכל חד וחד מיחייב למימהל בריה לא הוו מצות חבילות חבילות אם יוצאין בברכה א' ודמי לשוחט בהמות הרבה שיוצא בברכה אחת, וה"ה להרבה שוחטים שיוצאים בברכה אחת וכדאמרן אף ע"פ שהם גופים חלוקים דשתי בהמות נמי גופים מחולקים הוו לענין אותו ואת בנו כדאי' בפ' אותו ואת בנו (פ"ב ע"ב) ומייתי לה בכריתות (ט"ו ע"א) כנ"ל".

ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ד

במצוות שאפשר לקיימן ע"י שליח

והנה הקשה האור שמח (פי"א מטומאת צרעת ה"ו) במה דמברכינן על הפרשת תרו"מ בחדא מחתא ולא מברכינן לחוד על הפרשת תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני, והלא אין עושין מצוות חבילות חבילות.

ועוד הקשה ממה דמבואר בקידושין (נ' ע"ב ונ"א ע"א) דאפשר לקדש כמה נשים בחדא מחתא והלא אין עושין מצוות חבילות חבילות.

וכתב לחדש דאין בזה קפידא אלא במצוות שא"א לעשותן ע"י שליח, אבל כל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח, אף שנראה כפורק משאו מעליו שהרי עושה המצוה ע"י אחרים, ה"ה שמותר לעשותה חבילות חבילות, עי"ש.

ותמה אני מה ענין זה אצל זה, דהלא שליחו של אדם כמותו ואין בזה פריקת עול, אמנם אמרו חכמים מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל לא אסרו לקיים מצווה ע"י שליח ואין זילותא דמצוה בקיומה ע"י שליח, אבל בעשיית מצוה חבילות חבילות יש מעין זילותא דמצוה בעצם אופן עשייתה, ואין כל דמיון בין שליחות לחבילות חבילות.

וכל עיקר קושיותיו של האור שמח לא הבנתי כלל, ואענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

מה שהקשה מהפרשת תרו"מ לא הבנתי כלל, הלא עצם ההפרשה עושה הוא בזאח"ז, ורק לענין הברכה נחלקו בירושלמי האם ראוי לכוללן יחד או לברך על כל הפרשה בפנ"ע, ונפסקה הלכה דיש לכלול את כל ההפרשות בברכה אחת כיון דכולהו ענין אחד דהיינו הפרשת תרו"מ (דומיא דמה שאמרו בבבלי ברכות מ"ט ע"א דמברכינן מקדש ישראל והזמנים דחדא מילתא היא, עי"ש), ואין זה ענין כלל להא דאין עושין מצוות חבילות חבילות.

וגם מה שהקשה בהא דקידושין, באמת לא מצינו דמותר לקדש ב' נשים כאחד אלא דבדיעבד מהני, ובכל מקום שמצינו קידושי כמה נשים כאחת לא אמרו כן אלא לרבותא, כהא דמקדש שתי נשים בשוה פרוטה (קידושין נ' ע"א) וכהא דמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת (שם נ' ע"ב) וכהא דשתי בנותיך לשני בני (שם ז' ע"ב) אך לא מצינו דמותר לכתחלה לקדש שתי נשים כאחת, ואפשר דבאמת אסור משום חבילות חבילות.

אמנם כתב הרמב"ם (פ"ד ה"א מהל' אישות):

"ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת".

ומלשון זה משמע דאכן מותר לעשות כן לכתחילה.

ומ"מ נראה דשאני קידושין שביסודו אינו אלא כמעשה קנין ולא כמעשה מצוה, וכל גדר מצות האירוסין הגדיר הרמב"ם (שם פ"א ה"א):

"כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה".

וכיון שמדובר במעשה קנין אין בזה קפידא דחבילות חבילות ושאני מכל הני דלעיל דהוי מעשי מצוות.

וכבר תמהו רבים על מש"כ בספר שיירי קרבן על הירושלמי במס' גיטין (פ"א, נ"א ע"א) דהמגרש שתי נשיו כאחת יש בו משום אין עושין מצות חבילות חבילות. עיין בבית האוצר (שם אות פ"ה) ושו"ת דובב מישרים (ח"א סי' ס'), ומלבד מה שתמהו הם, לענ"ד מסתבר דכיון דגם גט ביסודו אינו אלא מדרכי הקנין והסילוק ואין הגט בא אלא להפקיע קנין האישות אין בו משום חבילות חבילות, ובדובב מישרים תמה עוד על מה דמשמע מדברי השיירי קרבן דבחבילות חבילות אף בדיעבד לא יצא, ובאמת פשוט דלא אמרו אלא דלכתחלה אין עושין מצוות חבילות חבילות, ואכמ"ל.

ה

במצוות דרבנן

הנה כתב הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט הל' י"ג):

"ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן".

ונחלקו בביאור כוונתו בכתבו דשתי מצוות אלה מצוות של תורה הן.

במגדל עוז כתב  שכוונת הרמב"ם לאפוקי מצוה דרבנן כגון ברכת הגפן ושבע ברכות נישואין שמותר לאומרן על כוס אחד לשיטתו. ויש לכאורה לתמוה בשיטתו מסוגיא מפורשת בברכות (מ"ט ע"א), שם אמרו לגבי ברכות התפילה דאין חותמין בשתים משום דאין עושין מצוות חבילות חבילות אף דמדובר בדרבנן. וגם בסברא קשה להסביר למה אין בזה קפידא במצוות דרבנן, ומאי שנא משאר כללי הזהירות במצוות כהידור מצוה וכזריזין מקדימין ואין מעבירין דכולהו איתנהו אף במצוות דרבנן.

לעומת זאת כתב החתם סופר בחידושיו לפסחים (שם) דאין כוונתו אלא למעט היכא דמצוה אחת מה"ת ואחת מדרבנן "דרבנן לגבי תורה כרשות חשיבי ותורה לגבי רבנן חשיבות הוא לגבי' לצרף דרבנן עם מצוה דאורי' ועילוי בקודש כך נראה לי סברתו".

והקשה לפי"ז מקושיית הגמ' מיקנה"ז דהלא הבדלה דאורייתא וקידוש ביו"ט כתב המגיד משנה (הל' שבת פרק כ"ט הל' י"ח) דהוי מדרבנן, ובכה"ג לא אמרו אין עושין מצוות חבילות חבילות.

והביא בשם הרבני מה"ר אהרן פולדא נ"י מפפד"מ לתרץ דרק הבדלה בין שבת לחול הוי מה"ת אבל בין שבת ליו"ט אינו אלא מדרבנן ובתרי דרבנן באמת אין עושין מצות חבילות חבילות, ושיבח דבריו.

ובשו"ת כתב סופר לבנו הגדול (או"ח סימן כ"ו) כתב ששמע קושיא זו מאביו הגדול, וכתב לתרץ דרק במקדים דאורייתא לדרבנן לא הקפידו בחבילות חבילות דבדרבנן לא קפדינן שנראה עליו כמשא, אבל המקדים דרבנן לדאורייתא ודאי הוי בכלל אין עושין מצוות חבילות חבילות, וביקנה"ז הרי מקדימין קידוש דרבנן להבדלה דאורייתא ובכה"ג ודאי קפדינן.

ולפי סברת החת"ס אין לחלק בין מקדים דאורייתא לדרבנן או להיפך, והכת"ס אדעתא דנפשיה כתב, ולא הביא את דברי החת"ס.

ובערוך השלחן (או"ח סימן רע"א סעיף ט"ו) כתב דאפשר שלא כתב כן הרמב"ם אלא משום שכך הוא האמת, אבל אין כוונתו לאפוקי מצוות דרבנן כלל, עי"ש.

ו

שתי מצוות במעשה אחד

הנה נסתפקו האחרונים אם אפשר לקיים מצות משלוח מנות ביחד עם מצות מתנות לאביונים כאשר שולח משלוח מנות לעני ואביון. והראשון שדן בשאלה זו הוא הטורי אבן במגילה (ז' ע"א) והביאו דבריו הגרעק"א ובביאור הלכה (סימן תרצ"ה).

אך הטורי אבן לא העלה על דעתו לדון בזה משום חבילות חבילות אלא שנסתפק מצד עיקר תקנת חכמים במצוות אלה, שמא מצוה יש דוקא לשמח רעה אחד ושני אביונים, והכת"ס (או"ח סימן קל"ט) הוא זה שהעיר דלכאורה יש בזה משום אין עושין מצוות חבילות חבילות.

והשדי חמד (קונטרס הכללים מערכת א' אות ל"ט) כתב דשמא אין קפידא אלא במי שעושה שני מעשים בחדא אלא כאשר מקיימים שתי מצוות במעשה אחד אין בכך קפידא.

וכבר הבאתי במנחת אשר (שביעית סימן ל"ח) דיש מן האחרונים שפירשו בדרך זו את מה שנסתפקו בירושלמי (שבת פ"ח ע"א) אם מותר לשתות ד' כוסות מיין של שביעית, דכיון דמצוה לאכול פירות שביעית, אין עושין מצוות חבילות חבילות. וגם מה שנסתפקו בירושלמי אם מותר להדליק נר חנוכה משמן שריפה (תרומות פי"א ה"ה), עי"ש. עיין שו"ת כתב סופר (או"ח סימן כ"ו) ושו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כ').

אך לענ"ד נראה עיקר דבמעשה אחד אין כל קפידא דחבילות חבילות, וכבר נאמרו דרכים רבות בביאור ספיקות הירושלמי. וכך יש ללמוד מהטורי אבן שלא דן מצד חבילות חבילות אלא מטעם אחר.

ולכאורה שאלה זו תלויה בדרכי ההבנה הנ"ל בכל עיקר הלכה זו.

לפי סברת רש"י ותוס' בסוטה, יש לטעון דגם כשעושה שתי מצוות כחדא נראה עליו כמשא. אך יש מקום לומר דאין זה נכון, דאפשר דרק כשיש היכר וכל העומד מן הצד רואה שהוא מקיים שתי מצוות בזאח"ז באותו מעמד, ועל אותו הכוס וכדו' נראה עליו כמשא, משא"כ כשאין כאן כל היכר שאכן עושה שתי מצוות כגון במדליק נר חנוכה בשמן שריפה, שותה ד' כוסות מיין שביעית, ושולח לעני משלוח מנות, דבכל אלה אין הרואה רואה אלא עשיית מצוה אחת ולא שתים.

ולפי טעם התוס' במו"ק שיהא לבו פנוי ג"כ נראה דלא שייך אלא כשעושה שני מעשים בזאח"ז וצריך שיהיה דעתו ולבו פנוי לכל אחד ואחד, אבל כשמקיים שתי מצוות במעשה אחד, דסוף מעשה במחשבה תחילה אין צריך לפנות דעתו ולבו לכל חדא וחדא.

ולפירושו של מהר"י אבוהב פשוט דלא שייך זה במעשה אחד.

סוף דבר יהיה הטעם אשר יהיה לא מצינו כל מקור בגמ' ובראשונים שיש קפידא לא לקיים שתי מצוות כאחד, ואי בדידי תליא הוי אמינא דיש בזה מעלה כעין מה שאמרו (ברכות ל"ט ע"ב) "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי", וה"ה כששותה יין שביעית לד' כוסות יש בזה מעלה יתירא, וכן גם במשלוח מנות ומתנות לאביונים לולי שיש מקום לומר דצריך ליתן דווקא לרע אחד ולשני אביונים כנ"ל.

ומשום כ"ז תמה אני על מה שראיתי בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' ס"ח) שהביא בשם קהלת יעקב למהר"י אלגזי דלא אמרו אין עושין מצות חבילות חבילות אלא במקיים שתי מצוות בבת אחת ממש, אבל כשמצוה אחת נמשכת יותר זמן מהשניה אין בזה משום חבילות חבילות.

ותמה אני דבאמת לא מצינו בשום מקום דיש משום חבילות חבילות במקיים שתי מצוות כאחת וכמבואר, ואין הספר קהלת יעקב תח"י לבדוק את הדברים המקורם.

 

ז

קידוש והבדלה חדא מילתא היא

"תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום. אמאי, ונימרינהו לתרוייהו אחדא כסא. אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולא, והא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין, ועל המאור, ועל הבשמים, ואחר כך אומר הבדלה על הכוס. ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. אין לו שאני. והא יום טוב שחל להיות אחר השבת, דאית ליה, ואמר רב יקנ"ה. אמרי מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן, דכל מאי דהוה ליה אכיל ליה, ולית ליה. והא יום טוב ראשון, דאית ליה, ואמר אביי יקזנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז. אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא, ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו. " (פסחים ק"ב ע"ב).

והנה נחלקו הראשונים למה קידוש והבדלה הוי כחדא מילתא, ושלש מחלוקת בדבר:

א. כתב רש"י:

"קידוש והבדלה חדא מלתא היא - דתרוייהו משום קדושת יום טוב נינהו, ובהבדלה עצמו הוא מזכיר קדושת יום טוב דהמבדיל בין קדש לקדש קא מברך". והרשב"ם העתיק לשון רש"י.

אך בפירוש הר"ח כתב:

"קידוש היום והבדלה תרוייהו קודם אכילה הן קידוש וברכת המזון הקידוש קודם אכילה וברכת המזון אחר הסעודה לפיכך שתי קדושות הן".

הרי שלדעת רש"י והרשב"ם אין הדבר תלוי אלא במהות הברכות ותוכן עניינם, ולדעת הר"ח אין הדבר תלוי אלא בזמן הראוי לקידוש והבדלה וכיון ששניהם קודם אכילה אין בהם חבילותחבילות.

והנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם (פרק כ"ט מהל' שבת הי"ב):

"מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו ואחר כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו".

והשיג עליו הראב"ד: "א"א בשאין לו אלא אותו כוס".

וכוונתו דאם יש בידו שני כוסות אין עושין מצות חבילות חבילות. הרי שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת המזון והבדלה אם הוי חבילות חבילות, ולא פירשו טעמם ונימוקם, ובמה נחלקו.

וכתב המגיד משנה ליישב שיטת הרמב"ם דברכת המזון והבדלה שניהם לשעבר ומשו"כ אין בהם חבילות חבילות. ונראה לכאורה לפי דרכו דשיטת הראב"ד כשיטת רש"י, דאין הדבר תלוי אם שתי הברכות לשעבר או להבא אלא אם ענין אחד המה או שני עניינים, ולפיכך סבירא ליה דברכת המזון והבדלה אכן הוי חבילות חבילות.

אך באמת אפשר דשאני ברכת המזון והבדלה אף דשניהם לשעבר מקידוש והבדלה, דקידוש והבדלה קודם אכילה דאסור לאכול טרם יוציא את השבת בהבדלה ויכניס את היו"ט בקידוש, אך מה זה ענין לברכת המזון והבדלה דאמנם שניהם לשעבר, אך הבדלה משום שעבר יו"ט וברכת המזון על סעודה שעברה, ואכתי הוי חבילות חבילות, וצ"ע.

 


 

ארבע לשונות של גאולה

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות פרק ו' פסוק ו' – ח').

כתבו רש"י והרשב"ם בר"פ ערבי פסחים (צ"ט ע"ב) ד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות י' ו'-ז'), והנה בין כוס ראשון לשני מותר לשתות, וכן בין שני לשלישי, אך בין שלישי לרביעי אסור להפסיק באכילה או בשתיה, ויש בזה רמז, רבים האנשים החושבים שעיקר הגאולה גאולת הגוף הוא חרות וחופש ופריקת עול זרים, לדידם די בשלש לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי, על הלשון הרביעית "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" הם מוכנים לוותר. באו חז"ל ללמדנו, דוקא בין שלשת הראשונים אפשר להפסיק אבל בין השלישי לרביעי אין להפסיק! כי עיקר הגאולה גאולת הנפש היא, על גאולתנו ועל פדות נפשנו אנו חודים ומהללים, גאולת הנפש וקרבת אלקים, בית המקדש והשראת השכינה, הן הם הגאולה המיוחלת "עד אשר אל מעלת אבותם ישובון" (לשון הרמב"ן בפתיחה לספר שמות).

ב

הוציאנו מעבדות לחרות

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות פרק ו' פסוק ו' – ח').

הנה העבדות חויה קשה היא, אך דרגות רבות יש בה, עבד שיש לו אדון רשע רע לב הרודה בו ללא רחם, נתון לסבל קשה, פיזי ונפשי, אך אף עבד שאדונו טוב לב הוא, מ"מ עובד הוא עבודת פרך ואין לו מנוחה, אמנם יש לך עבד שאדונו איננו מעביד אותו הרבה, אך מ"מ משועבד הוא לעבודה ולשרת כרצון אדוניו ואינו בן חורין לכלכל את דרכיו וצעדיו כרצונו הוא.

פרעה מלך מצרים רשע גדול היה ובני ישראל סבלו תחתיו סבל נורא בגזירות קשות והרג ואבדון, מלבד העבודה שכבדה עליהם.

וזה כונת הכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ושוב לא יסבלו ישראל מגזירותיו של פרעה, אך לא רק זאת אלא אף והצלתי אתכם מעבודתם ושוב לא יצטרכו לעבוד להם, זאת ועוד אחרת, וגאלתי אתכם מתחת עול מצרים ושוב לא יהיו משועבדים אלא בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

ומעל כל אלה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים"!

ג

על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

והנה זה תימה דבזמן שנצטוינו להראות הנהגות של חירות וגאולה אנו מזכירין ומדגישין גם את העבדות והשיעבוד, אלא טעמו של דבר הוא כדי להשריש בלבנו דגם מה שנראה בעינינו כרע באמת יש בו טוב דכל מדותיו ית"ש רחמים וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ראו נא מה שכתב האבן עזרא עה"פ (דברים י"ד א') "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם".

וזה היה דרכו של רבי עקיבא שאמר על כל צרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) וגם בשעה שנתפס ר"ע על דברי תורה והוציאוהו ליהרג היה משחק (ירושלמי ברכות פ"ט הלכה ה' וסוטה פ"ה הלכה ה') ולא רק ביסורי עצמו ראה ר"ע טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס (כמבואר בסנהדרין ק"א ע"א) וכן בגלות ישראל וחורבן בית מקדשנו ראה ר"ע מידת החסד (כמובא במכות כ"ד ע"א) וראה בפתיחה לחומש שמות מאמר דרך אמונה אות ד' שהארכנו בביאור הענין.

ושמעתי ממו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל דמטעם זה יש לאדם להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י"ג ע"א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים "ה' אלקינו ה' אחד" דהיינו שמדות הרחמים והדין המרומזים כידוע בשמות הוי' ואלקים - אחד הם, וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה דמידת הדין יש כאן, אנו מכסים את עינינו ומכריזים ה' אלקינו ה' אחד, דכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ובקול אריה בפתיחה במאמר פתח טוב אות ז' פירש באופן נפלא מאי דכתיב "אל תירא מרדה מצרימה... ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מ"ו ג' - ד') דחשש יעקב אבינו מהירידה למצרים ואמר לו הקב"ה דאף אם נראה מתחילה שהירידה למצרים היא גזירה קשה, לבסוף יתברר ויתגלה שהיה לטובה, וכעין מעשה דמכירת יוסף דהיה נראה מתחילה שמידת הדין פגעה ביעקב כשנזרק בנו לבור ונמכר לישמעאלים, אך הוברר לבסוף שלמחיה שלחו אלוקים, וזה שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך" כהא דמעביר ידו על עיניו בקריאת שמע לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שבמידת הדין יש רחמים גדולים אלא שאנו לא זכינו עדיין לראות, וזה מה שאמר בזוהר הקדוש על האי פסוקא "דא היא רזא דקריאת שמע" דפרשת יוסף וירידתו למצרים היא סודה של קריאת שמע, ודו"ק כי הדברים נפלאים.

והביא שם מהחתם סופר לפרש את הפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג), דאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי ה' המוסתרים במדת הדין בראיית פנים דהיינו לפני המקרה, אבל "אחורי" כלומר לאחר זמן מתברר לנו ולדורות הבאים את מדת טובו, וזהו "וראית את אחורי".

ואמרתי לפי"ז בביאור מאמרם (מנחות כ"ט ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור לאחורך חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני". כאשר משה התרעם על מיתת רבי עקיבא א"ל הקב"ה הלא כבר אמרתי לך וראית את אחורי אך פני לא יראו, גזירה זו של מיתת רבי עקיבא מלפני היא חזור לאחריך!

והשתא דאתינא להכי תחזינה עינינו במה שכתב בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קל"ב להמליץ על מיני המרור השונים דכמו שיש רמז בחסה "דחס רחמנא עלן", יש רמז אף בתמכא הנמנה במשנה (פסחים ל"ט ע"א) דהוא ראשי תיבות "תמיד מספרים כבוד א-ל" ועוד הוסיף וכתב שם ומו"ר רבי נתן אדלר טרח לדעת איזהו ירק הנקרא כרפס ונפיק מפומא דגברא רבה המהרי"ל דהוא ירק הנקרא ברוב לשונות אפי"א, וסימן אפי"א ראשי תיבות "א-ל פועל ישועות אתה", עי"ש. נראה דאין כונתו לדרוש ר"ת בלבד, אלא דזה באמת תכלית אכילת המרור, כדי שתמיד נספר כבוד א-ל אף בימים קשים כאשר החשך יכסה ארץ, אף שאין אנו רואים את חסדיו באתגליא, מ"מ נאמין שהוא לעולם בכל עת ובכל שעה א-ל פועל ישועות וממכה עצמה מתקן הרטיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעילוי נשמת

הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל

נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז

מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשס"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

 

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז

הר"ר דוד הגר הי"ו

לוס אנג'לס