Observance of Mitzvot by a non Jew (5775)

מרן הגאב"ד שליט"א


ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה (ל"ב ה')

(עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי - רש"י)

הנה הארכנו לעיל (סימן מ"ב) במה שאמרו דא"א קיים כל התורה עד שלא ניתנה והבאנו פנים שונות בביאור ענין זה. ויש לעיין באומות העולם לאחר שניתנה תורה אם ירצו לקיים מצוותיהן של ישראל אף שלא נצטוו אם יש בזה מעלה או שמא אין כאן אלא מעשה קוף בעלמא. ויש בזה גם נפק"מ להלכה בדיני ישראל כגון בגוי שספר מקצת הימים של ספירת העומר לפני שנתגייר ונתגייר באמצע ימי הספירה האם יכול להמשיך ולספור בברכה, ושורש הספק, אם ספירתו בימי נכריותו יש עליו בכלל שם ספירת מצוה אלא דהוי כמי שאינו מצווה בלבד והוי כספירת קטן או שמא אין זה מצוה כלל דמצוה של עכו"ם שאינו מצווה בה אינו כלום (ובמקום אחר דנתי בדין קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה והסקתי שממשיך לספור בברכה בגדלותו ויש לחלק בין קטן לעכו"ם דקטן חסר לו רק בחיוב אבל בעכו"ם שמא אין זה מצוה כלל אך אפשר דגם בעכו"ם יש שם מצוה כמבואר לקמן). ועיין בתוספות מסכת ב"מ דף (ע"א ע"א) שכתבו דגוי הנמנע מלקחת ריבית מקבל שכר "כמו שקיימו אבותינו את התורה אעפ"י שלא ניתן להם" הרי שדימו קיומו של גוי לקיום התורה ע"י האבות.

והנה מצינו בדברי הרמב"ם דאף מצוה שעושה העכו"ם הוי מצוה אלא דהוי כאינו מצווה ועושה אך אף שלא נצטווה הוי בכלל מצוה ויקבל עליה קצת שכר. עיין בדבריו פ"י מהל' מלכים ה"ט וה"י, דבהלכה ט' ביאר מה שאמרו דעכו"ם העוסק בתורה או השומר שבת חייב מיתה וכתב "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותם לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו לא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו" ושם בה"י כתב "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו" וכו', ושיטתו מבוארת דיש על העכו"ם איסור באחד מג' פנים, בתלמוד תורה כמבואר בסנהדרין (נ"ט ע"א) דהוי "מורשה" לישראל ולא לעכו"ם, בשביתת השבת כמבואר שם (נ"ח ע"ב) משום שנאמר "יום ולילה לא ישבותו", ובחידוש דת והוספת מצוות כמי שמצווה ועושה, אבל בשאר מצוות (מלבד עסק התורה ושמירת השבת) אם רצה לקיימם כמי שאינו מצווה ועושה הרשות בידו ומקבל שכר על קיומם אבל אסור לו לחדש דת לעצמו ולקיים שאר מצוות כמצווה ועושה, ועיין בפי' הרדב"ז שם שהבין כך את דברי הרמב"ם הפשוטים אלא שחידש דבמצוות שיש בהם קדושה כגון כתבי הקודש דהיינו ס"ת תפילין ומזוזה אין מניחין אותן לקיים עי"ש, (ונראה כונתו במש"כ בהלכה ט' "ואין צ"ל אם עשה מועד לעצמו" ולכאורה צ"ב במה זה חמור משביתה בשבת, ונראה דאם עשה מועד לעצמו עובר בשנים, גם על איסור השביתה ד"יום ולילה לא ישבותו" קאי אכל יום ולאו דוקא איום שבת, וגם מחדש דת לעצמו ועובר בשנים).

ואין לדחות דבאמת אין מקבלין שכר ואין זה מצוה כלל אלא שאין בזה איסור ולפיכך אין מונעין מהם לעשות כן דמלבד דנראה פשוט דהרמב"ם לא היה עוסק בדבר שאינו אמת לומר דאין מונעין מעכו"ם לקיים מצוה כדי לקבל שכר במקום שאין כאן שכר, באמת דבריו מפורשים עוד בפיה"מ במס' תרומות (פ"ג משנה ט') "הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה" וכתב הרמב"ם "הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו, וכיון שהן משתתפין עמנו בשכר, מעשיהן במצוות קיימין" הרי דיש להם באמת קצת שכר ולפיכך מעשיהן במצוות קיימין ותרומתן תרומה, ועיין עוד בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה הלכה ז') "עכו"ם שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותה אליה, אעפ"י שנעשית מצוה ברפואתו זו שהרי לא נתכוין למצוה, לפיכך אם נתכוין העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו" ונראה פשוט מדבריו דבאמרו שאם נתכוין העכו"ם למצוה מותר למולו אין כונתו דהעכו"ם נתכוין להתגייר וכונתו למילת גירות, דהרי לא הזכיר כלל את ענין הגירות אלא כונתו למצות מילה, ועוד דאם הכונה לגירות פשוט הוא ומאי קמ"ל הלא חיוב הוא למולו ולגיירו, ונראה דאף הכסף משנה לא פירש את דברי הרמב"ם דבמתכוין למצוה כונתו דמתכוין להתגייר אלא פירש את דברי הגמ' בעבו"ז ד"ישראל מל את העכו"ם לשום גר" דמיירי במילת גירות ובאמת אין במימרא זו רבותא אלא לאפוקי לשום מורנא דאסור, ומזה הוציא הרמב"ם מסברא דה"ה דמותר כשהעכו"ם מתכוין למצות מילה אעפ"י שלא נצטווה בה כלל, וראיתי שוב בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' ס') שכתב להדיא כדברינו בהא דמילה עי"ש. (אלא שקצת תימה לכאורה שעכו"ם יקבל שכר על המילה שהוא אות ברית קודש לזרע אברהם בלבד דהלא "בריתו של אברהם אבינו" הוא וצ"ע).

ולפי המבואר דגם מצוה שנעשה ע"י עכו"ם יש לה שם מצוה והוא מקבל עליה קצת שכר, נראה לכאורה דאם מתגייר בתוך ימי הספירה וגם לפני גירותו ספר דיכול לספור בברכה, ואף שהיה נראה לכאו' דאף דיש להם שכר מ"מ אין על מעשיהם שם "מצוה" אלא הוי "כמעשים טובים" בעלמא כיון שרוצה לעבוד את ה' כישראל, באמת מבואר מדברי הרמב"ם דיש על מעשיהם שם מצוה וכמ"ש לענין הפרשת תרו"מ ד"מעשיהן במצוות קיימין" הרי דיש על מצוותן שם מצוה, (אך עדיין צ"ע בזה בגדר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי דשמא רק בהיו לו בנים בגיותו אמרי' דקיים מצות פו"ר כיון שנתגיירו גם בניו כידוע, ואכמ"ל בזה).

והנה ראיתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ז') שהאריך לטעון דאין מצות העכו"ם כלום ואינם מקבלים שכר כלל על קיום המצוות שלא נצטוו בהם ופירש את דברי הרמב"ם הנ"ל בדרך רחוקה, עיין בדבריו. ובתו"ד הקשה דאם עכו"ם במצוות שלא נצטוה בהם דינו כאינו מצווה ועושה א"כ יוצא דלפי מה דסבר ר' יוסף מתחלה בקדושין (ל"א ע"א) דגדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה יהיה מצות העכו"ם גדולה וחשובה ממצוה שנעשה ע"י ישראל וזה בודאי תמוה, אך באמת לא ראיתי בזה קושיא כלל, דאטו מה שהוא אינו מצווה ועושה היא הסיבה היחידה המשפיעה על ערכן וחשיבותן של המצוות, ונראה פשוט לכאורה דמצוה של ישראל שחבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום ושניתן להם כלי חמדה (אבות פ"ג משנה י"ד) חשובה לאין שיעור ממצוה של עכו"ם אעפ"י שאינן מצווין ועושין ועד כאן לא אמר ר' יוסף מתחלה אלא דמצוותן של ישראל שאינו מצווה ועושה גדול מישראל המצווה ועושה, אבל בודאי אין מצות העכו"ם חשובה במעלה כמצות ישראל בשום ענין ואופן, ודו"ק בזה.

והנה נושאי כליו של הרמב"ם לא ציינו מקור לדבריו אלו (וגם האג"מ לא מצא מקור לדברי הרמב"ם בדברי חז"ל ופירש דבריו בענין אחר), וע"ע באוה"ח פרשת יתרו (שמות י"ט ה') שכתב בפשיטות דאין לגוי לקיים מצוות שלא נצטוה בהן ולא יקבל שכר בקיומם וכך נקט החזו"א כמבואר להלן, אך בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דיש להם שכר כנ"ל, אך נראה לענ"ד שמונה מקורות בדברי חז"ל שמהם אפשר שהרמב"ם בנה שיטתו זה, ונבאר את הדברים בשרשם.

א: הנה אמרו חז"ל (קדושין פ"ב ע"א) דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכן אמר רב ביומא (כ"ח ע"ב) דאפילו עירוב תבשילין קיים, ובמדרש רבה בפר' ויגש (בראשית צ"ה ג') מבואר דגם שאר האבות וכל יוצאי חלציהם למדו תורה וקיימו מצוותיה עד שלא ניתנו עי"ש שאברהם לימד את בניו תורה, והנה נחלקו הראשונים אם האבות היה להם דין ישראל או דין ב"נ כידוע, ועיין רמב"ן (ויקרא כ"ד י') ובחידושי הר"ן סנהדרין (נ"ח ע"ב) ובספר פרשת דרכים האריך בזה מאד כידוע, והנה בשלמא אם היה להם דין ישראל אלא שעדיין לא נצטוו במצוות התורה ניחא שקיימו את מה שהשיגו ברוח קדשם אף שלא נצטוו בכך, אך אם היה להם דין בן נח ואעפ"כ קיימו את התורה יש מזה ראיה דב"נ המקיים את המצוות שלא נצטווה בהם מקבל עליהם שכר והמצוות האלו חשובות הן, וכדברי התוס' בב"מ שדימו גוי הנמנע מאיסור רבית לאבות לפני מת"ת, שהרי לא רק האבות לבד קיימו את המצוות בגודל מדרגותיהם הנשגבות והגבוהות אלא אף כל יוצ"ח עד מתן תורה כנ"ל ומהי"ת לומר דלפני מת"ת היה בזה חשיבות ותוקף ולאחר מתן תורה נשתנה דבר זה, והנה לכאורה נראה מלשון המדרש (בראשית ל"ט כ"א) ד"אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים" דהיה להן דין ישראל דאם לא היה להם דין ישראל מה שייך ענין גירות לפני מתן תורה הלא כל ענין הגרות הוא בצירוף הנכרי לכלל ישראל, אך עיין בלשונו הזהב של הרמב"ם (פ"א מהל' עבודה זרה הל' ג') שכתב "כיון שנגמל איתן זה (אברהם אבינו) והתחיל לשוטט בדעתו וכו' וידע שיש שם אלוה אחד והוא ברא הכל וכו' והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וכו' עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה" וכו' עי"ש באורך לשונו הזהב שלא הזכיר לשון גירות כלל אלא שהעמיד רבבות על יסוד האמת באמונת היחוד ויסודות הדת ונראה מזה שהוא מפרש לשון גירות לא לדין גירות לשם ישראל אלא על השגת אמיתת האמונה והבטחון, ונראה קצת מזה דבאמת היה להם דין ב"נ לשיטתו וא"כ יש ראי' ממה שקיימו תורה ומצוות דאף מצותו של ב"נ הוי מצוה ומקבל עליה שכר כנ"ל. ובגוף ענין קיום המצוות עד שלא ניתנו ראיתי דבר תמוה לכאורה באגרות הרמב"ם באגרת לר' חסדאי הלוי דכתב שם הרמב"ם "ואין בזה ספק שהאבות ונח ואדה"ר שלא שמרו כלל דברי התורה לא יהיו בני גיהנם, אלא בודאי כיון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין הרי הם במעלה העליונה" ולכאורה נראין הדברים כסותרים דברי הגמ' והמשנה שא"א קיים כל התורה כולה.

ויש לבאר דברי הרמב"ם בכמה דרכים, א' דס"ל דיש בזה דעות חלוקות בדברי חז"ל וכמ"ש בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית י"ח ח') דיש בזה מדרשות חלוקים (ועי"ש פירוש נפלא במה שאמרו דא"א ע"ה קיים עירוב תבשילין דהיינו איסור בשר בחלב שהוא בתערובת בישול) עי"ש, ב' לפי"ד הרמב"ן בפירוש עה"ת (בראשית כ"ו ה') דרק בארץ ישראל קיימו האבות את המצוות בפועל ובחו"ל עסקו "בטעמי המצוות וסודותיהן" וזה שכתב הרמב"ם שלא שמרו את דברי התורה אלא "הגיעו והשיגו את שראוי להתקין", ג' לפי"ד המהר"ל בגור ארי' (בראשית מ"ו י') שהאריך באריכות נפלאה ליישב קושיות הראשונים במה שיעקב אבינו נשא שתי אחיות (ובפסחים קי"ט ע"ב מבואר שלעתיד לבא לא ירצה לברך על כוס של ברכה משום שנשא ב' אחיות עי"ש) ובדרך ב' בדבריו כתב באורך דאף שקיימו האבות כל התורה עד שלא נתנה מ"מ במקום שהשיגו ברוח קדשם שכך הם מצווים לעשות גם ביטלו דברי תורה ושלא כדרך קיום המצות לאחר שניתנה תורה דשוב לא נתנה רשות לבטל אות ממצוות התורה ברוח הקודש אבל האבות קיימו את המצוות לפי השגתם ברוח קדשם עי"ש שהאריך בזה וכך נראה גם דעת התוס' בדע"ז (בראשית ל"ז ל"ה) שהקשו במה שנשא יעקב שתי אחיות ותי' "כי מאחר שלא נצטוו על התורה אעפ"י שידעוה ברוח הקודש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין" ומסתמא כונתם דהאבות קיימו והניחו לפי השגתם ברוח קדשם וכמ"ש המהר"ל כנ"ל, ואפשר דזה כונתו של הרמב"ם שלא שמרו את דברי התורה כדרך קיומה לאחר מת"ת אלא לפי רצונם והשגתם, ודו"ק בכ"ז.

ועיין עוד שם בגור אריה בדרך ג' שכתב לחדש דלא קיימו האבות אלא מצות עשה ולא מצות ל"ת דבמצות ל"ת אין כלל ענין בקיומן אם לא נצטוו עליהם דכל ענין ל"ת היא מניעה מלעבור את פי ה' ואם לא נצטווה אין ענין בקיומה (וזה כעין מש"כ הרמב"ן (שמות כ"ה ח') דמצוות עשה הוי מיסוד האהבה ול"ת הם ממדת היראה ודו"ק) ובדרך זה כתב המהר"ל ליישב מה שהקשו התוס' בכמ"ק (פסחים מ' ע"ב ברכות י"ח ע"א ועוד) במה שמותר לעשות תכריכי המת מכלאים ולא הוי לעג לרש עי"ש, (ויש ליישב בד"ז קושיית התוס' (חולין צ"א ע"א) מנ"ל דג"ה נאסר לב"נ ממ"ש "טול ג"ה בפניהם" ודלמא הוי למצוה וכהא דפרע להם בית השחיטה ולהנ"ל ניחא דשאני עשה מלאו ודו"ק). אך יש להעיר לענ"ד מדברי המדרש רבה בקהלת א' דלעתיד לבא מוציא הקב"ה כרוז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר יבא ויטול שכרו ואומות העולם מתקבצין ובאין לטול שכרן הרי דאף בלא תעשה כגון אכילת חזיר מקבל שכר אף במה שלא נצטווה שהרי העכו"ם לא נצטוו על החזיר, ועיין לקמן מש"כ מדברי המדרש, ויש לפלפל בזה דאולי יש מקום לחלק בין מאכ"א המטמטמות את הלב לשאר ל"ת ואכמ"ל בזה.

אך ראיתי בחי' הגרי"ז בכתבים על הש"ס בחלק ה' בחדושים ליומא כ"ח ע"ב שכתב לחדש דאף אם היה לאבות דין בני נח מ"מ היו בני ישראל בעצם וב"חפצא" עי"ש ועיין עוד בחידושי הגרי"ז עה"ת פר' בא ובפר' ויחי מש"כ בענין גירות לפני מת"ת ולפי דבריו אין להוכיח ממה שקיימו כה"ת עד שלא ניתנה דה"ה בנכרים לאחר מת"ת, אך דבריו נסתרים מדברי התוס' בב"מ, ומ"מ נראה מכל הנ"ל מקור לדברי הרמב"ם בזה.

ב

ב: ועוד נראה מקור לדברי הרמב"ם דעכו"ם מקבלים קצת שכר על קיום מצוות שלא נצטוו בהם מדברי ר' מאיר בב"ק (ל"ח ע"א) ועבו"ז (ג' ע"א) דאפי' עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ואף שבסנהדרין (נ"ט ע"א) מבואר דהיינו דוקא בז' מצוות שלהם מ"מ נראה דיש להם בלימוד זה שכר וסגולה ומעלה של "תלמוד תורה" דאם לא הוי אלא גדר הכשר מצוה כדי שידעו ויוכלו לקיים מצותן למה הוי ככהן גדול ע"י עסק זה והלא בודאי אין הכשר מצוה וידיעת הלכות המצוות חשובה מעצם המצוות עצמן, וע"כ צ"ל דבמצוות שלהן יש בהם מעלה גדולה של ת"ת עד שאמרו דהרי הוא ככהן גדול אף שלא נצטוו בת"ת ומזה הסיק הרמב"ם דלא רק בת"ת יש לנכרי סגולה כשהוא עוסק בז' מצוותיו (אבל בשאר חלקי התורה אסור לו לעסוק דהוי מורשה לבני ישראל כנ"ל) אלא גם בשאר המצוות, ועוד שהרי ר"מ דריש קרא (ויקרא י"ח ה') "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם והרי פסוק זה לא מיירי מתלמוד תורה בלבד אלא משמירת החוקים והמשפטים ומשמע דבכולם יש מעלה בעכו"ם העוסק בהם, ודו"ק בזה.

והנה כתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ג) "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כפי שעשהו האלקים ופרק מעליו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים וכו' ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים" וכו' וכתב הרדב"ז בפירושו שם דכל זה הוי מיושר דעתו וסברתו בלי מקור בש"ס, ויש לדייק לכאורה בדברי הרמב"ם שכתב ד"כל איש ואיש מכל באי עולם" דאף שאר האומות הוי בכלל זה ולא רק מבני ישראל וזה לכאו' חידוש גדול לומר דאפי' נכרים שיעשו כן יש בהם ממעלת שבט לוי. (ויש לדחוק דכל איש מבאי עולם הוי בכלל זה אם יתגייר אך יותר משמע דכונת הרמב"ם אינה ענין לגירות).

ונראה דהרמב"ם הוציא זאת מדברי ר' מאיר הנ"ל דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (שהוא הגדול שבשבט לוי) ונתבאר דלא רק משום עסק התורה הוא ככה"ג אלא משום שמירת החוקים והמשפטים וראה מש"כ הרמב"ם שם באגרתו לר' חסדאי הלוי בענין חסידי אומות העולם דאם "השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא והתקינו נפשם במדות הטובות" דיש להם חלק לעולם הבא "ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו עליהם השלום אפילו עכו"ם העוסק בתורת משה רבינו עליו השלום הרי הוא ככהן גדול" הרי שהרמב"ם הוציא ממימרא זו כלל דעכו"ם המתקן נפשו במדות יש לו שכר והרי הוא ככהן גדול ואפשר שמזה הסיק ד"כל איש ואיש מכל באי עולם" וכו' הוי כשבט לוי דכהן גדול ושבט לוי ענין אחד הם ביסודם. אך מ"מ לבי נוקפי בזה לומר דכונת הרמב"ם בזה אף לגויים, וכי גוי יכול להתעלות למעלות הקדושה של כהן גדול, ורחוק לומר דכל כונתו במ"ש "כל איש ואיש מכל באי עולם" הוי רק לרבות כל שאר שבטי ישראל ולא הגויים, ומ"מ אין נראה לפרש בדעת הרמב"ם דלא אמרו הרי הוא ככה"ג אלא בדרך גוזמא והפלגה ולאו בדוקא, דמ"מ כתב דהרי הוא קדש קדשים והוי כשבט לוי, ומה מאד שמחתי בראותי שוב במד"ר פרשת נשא (י"ג ט"ז) "אפילו עכו"ם המתגייר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול". הרי להדיא דרק אם יתגייר בלי עיסוק התורה ה"ה ככה"ג. אמנם בגמ' סנהדרין נ"ט מבואר להדיא דמיירי בגוי, שהרי הקשו דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה ותירצו דמיירי במצוות שלהם, עי"ש. ועדיין צ"ע.[1] ושו"ר בהקדמת הסמ"ק שכתב לפרש דגוי העוסק בתורה צריך לרוממו משאר הגויים כמו שמצווין אנו בכה"ג לגדלו מאחיו אך ודאי שאינו קרוב למעלת הכה"ג, עי"ש.

וראיתי במשך חכמה (סוף פרשת וירא) שפירש מאמר זה לגריעותא דכל עבודת כה"ג ביוה"כ הוי רק לכפר ולהסיר הרע ואין בה דביקות בנועם האלקי, וזה גדר עבודת הגוי, ולענ"ד זה דוחק גדול, וע"ע ילקוט לשופטים ד' "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אשה שהכל לפי מעשיו רוה"ק שורה עליו", ועדיין צ"ע.

ונתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ומאגרתו דיש לעכו"ם מעלה ושכר בהשגת האמונה ותיקון המדות אך מזה עדיין לא ידענו שיש לו שכר בקיום המצוות שלא נצטווה בהם, ואת זאת השמיענו הרמב"ם בהנהו ג' מקומות כנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

ג

ג: ונראה עוד מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דיש לגוי שכר בשמירת המצוות מהמבואר בעבו"ז (ס"ד ע"ב) דשיטת אחרים דגר תושב הוא גוי שקיבל עליו כל מצוות התורה חוץ מאיסור נבילה עי"ש הרי שיש בו מעלה במה שהוא שומר מצוות התורה דאל"כ למה יעשה בכך גר תושב, ודו"ק בזה.

וראיתי שוב בחזו"א (יו"ד סי' ס"ה אות ו') שהקשה אכן בסוגיא זו אטו "גוי שמקיים מצוות מידי מששא אית בה וכי יניח תפילין וישב בסוכה", הרי דס"ל דאין מצוות העכו"ם כלום ומשום כך כתב דיש בזה מעלה כיון שהוא דר בתוכנו שלא ילמדו ממעשיו עי"ש, אך לכאורה זה דחוק דנראה יותר דמעלת גר תושב הוי מעלה עצמית ולא משום שנוהג באופן שלא ילמדו ממנו (וע"ע לעיל פרשת נח סי' ו'), ולכאורה נראה מזה כשיטת הרמב"ם דיש מעלה ושכר במצוות העכו"ם, אך אפשר דס"ל להחזו"א דלא מסתבר דמשום מעלה מועטת זו דמצוות העכו"ם יזכה בדין גר תושב וזכויותיו וצ"ע, ועוד ראיתי באבי עזרי (הל' ת"ת פ"א) שבתחלה כתב בפשיטות דאין בעכו"ם גדר מצוה באינו מצווה ושוב חזר בו מתוך דברי הרמב"ם בהל' מלכים, ובאמת הדבר מבואר בדברי הרמב"ם בג' מקומות ולא רק בהלכות מלכים כמבואר.

ד: ועוד נראה מקור לדברי הרמב"ם דעכו"ם יש לו שכר מקיום המצוות מדברי המדרש (קהלת א' בד"ה מה שהיה) דלעתיד לבא יוציא הקב"ה כרוז שכל מי שלא אכל בשר חזיר יבא ויטול שכרו ויתקבצו אומות העולם ליטול שכרם ואומר הקב"ה נשתכרו אלו שני עולמות וחוזר ומוציא כרוז שני ואומר כל מי שלא אכל חזיר נבלות וטרפות וכו, הרי דיש להם שכר אילו היו נזהרים מאכילת חזיר אף שלא נצטוו בזה כלל, ואף בכרוז השני משמע שאילו היו עכו"ם הנזהרין במאכלות אסורות יטלו שכרן, הרי דעכו"ם נוטלין שכר על קיום מצוות התורה שלא נצטוו בהם, ובאמת לא נתבאר במדרש למה לא יקבלו האומות העולם שכר על מה שלא אכלו בשר חזיר ולהמבואר לעיל נראה דכיון שלא כיונו לשם מצוה אין להם שכר או משום שחידשו דת לעצמן כפי שנוהגים הישמעאלים ועשו כן בתורת חיוב, ודו"ק בכ"ז.

ה: ונראה עוד מקור שממנו אפשר שהרמב"ם למד יסוד זה, דהנה בחולין (צ"ב ע"א) איתא "עולא אמר אלו שלשים מצוות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא שלשה", ודרשו זאת מקרא דזכריה עי"ש, והנה רש"י כתב שלא נתפרשו מה הן שלשים המצוות האלו, ובעשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו (מובא בגה"ש שם) פירש דהכונה לז' מצוות בני נח לכל השיטות גם יחד שנתבארו בסנהדרין נ"ו - נ"ז עם פרטיהן ודקדוקיהן שעולין למנין שלשים עי"ש, ויש לדון לכאורה בפירוש זה שהרי נחלקו שם בגמ' תנאי וליכא לחד מ"ד דס"ל דעכו"ם נצטוו בכולם, ועוד דבהני ל' שב"נ מקיימין שנמנו בחולין אמרו "שמכבדין את התורה" ולפי פי' אחד ברש"י היינו שאין אוכלין בשר בהמה שמתה מעצמה ורחוק לכאורה לומר דעכו"ם נצטוו במצוות אלו, ואפשר דהרמב"ם פירש מאמר זה שאין הכונה למצוות שהעכו"ם נצטוו בהם אלא למצוות של ישראל שהרגילו את עצמן בקיומן וכאילו קבלו עליהם (אך לא קבלו עליהם בתור חובה דזה אסור להם לשיטתו).

ו: וע"ע בב"ר צ"ח ט' דלעתיד לבא מלך המשיח יתן ל' מצוות לב"נ, עי"ש.

ז: וגדולה מזו אמרו בירושלמי עבו"ז (ט' ע"א) כל המצוות עתידין בני נח לקבל עליהם שנאמר כי אז אהפוך על כל העמים וכו' ובסוף עתידין לחזור בהם שנאמר ננתקה את מוסרותימו וכו' אלו תפילין וכו'. הרי דאף מצות תפילין וציצית יקבלו על עצמן, וכיון שדרשו כן מקרא ד"אז אהפוך וכו'" הרי דיש בזה טעם וחשיבות, ודו"ק היטב בזה.

ח: ועוד אפשר דיש מקור לדבריו בירושלמי דמאי (פ"ג מ"א) (י"ב ע"א) שם אמרו דמותר להאכיל טבל לגוי משל עצמו אבל לא טבל דישראל, ובפנ"מ מבואר דמיירי בגוי שקיבל על עצמו להפריש תרו"מ עי"ש היטב, ואכמ"ל.

הרי לן שמונה מקורות שמהם אפשר שהרמב"ם חידש דין זה דעכו"ם נוטלין שכר על קיום המצוות שלא נצטוו בהם.

והנה המאירי שם בסנהדרין ועבו"ז כתב דעכו"ם העוסק בז' מצוותיו מכבדין אותו ככ"ג וכ"ש אם עוסק בתורה בשאר המצוות ע"מ להבינה ולקיים מצותיה, וזה נראה חידוש גדול שהרי בגמ' מבואר דבשאר התורה אסור לו לעסוק, ואפשר דהדברים נכתבו מאימת הגוים בזמנו ומקומו, ועיין בתשובת החת"ס שנדפסה בשו"ת עטרת חכמים להגאון ר' ברוך פרנקל זצ"ל בעל "ברוך טעם" (חו"מ סי' י"ד) שכתב על דברי המאירי בשבח הגוים שנדפסו בש"ס וילנא ב"ק (ל"ח ע"א, וקי"ג ע"א), שמצוה למוחקם ולא יצאו מפי המאירי ובאמת מצינו במאירי בכמה מקומות דברים רחוקים בשבח האומות שצריך בהם עיון ונטית הלב שהדברים נכתבו מפחד הגויים בזמנו או שאכן לא יצאו מפי המאירי, ואין כאן מקום להאריך בזה.

 


[1]  ונראה דג' הדברים שתבע הרמב"ם מהמצטרפים לשבט לוי מרומזים בעיקר עבודת המקדש שכל עבודתו מתרכז סביב לג' כליו, המנורה שרומזת לתורה כמבואר בב"ב כ"ה ע"ב הרוצה להחכים וכו' ובשבת כ"ג ע"ב הרגיל בנר וכו' וברש"י שם וזה שכתב הרמב"ם "לדעה את ה'", המזבח, שהוא יסוד העבודה וגם עבודת התפלה הוי תחת הקרבנות וזה שכתב הרמב"ם "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו", והשלחן שיש בו עבודת אכילה דכהנים שהיא ענין "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" וזה שכתב הרמב"ם הולך ישר וכו', וחידש הרמב"ם ברוחב דעתו שע"י יסודות העבודה הפנימית המרומזים בג' הכלים שבמקדש יצטרף האדם אל שבט לוי, ודו"ק בזה.