Oseik Bamitzvah 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

“ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במעדו בתוך בני ישראל” (ט’ ו’ – ז’). “מה”מ דת”ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה עסוק מי לא אסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי אם כן לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת” (סוכה כ”ה ע”א). “והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו’ אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר’ יוסי הגלילי ר”ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא ר’ יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק”ש אימא לא צריכה ואי אשמעי’ הכא משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת אימא לא צריכא” (שם). א בגדר הפטור הנה יש לעיין בכל עיקר הלכתא דא ביסוד גדרה. האם פטור הוא מן המצוה מעין דין אונס דרחמנא פטריה ואינו אלא פטור בגברא, ואף שבעצם מחוייב הוא בכח, מ”מ פטריה רחמנא בפועל כשם שאונס רחמנא פטריה, או שמא יש כאן פטור ממש וכאילו כלל אינו מחוייב במצוה אחרת. ולכאורה נחלקו הראשונים בשאלה זו, דהתוס’ בסוכה שם (ד”ה שלוחי מצוה) כתבו דאין העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שתיהן, אבל כשיכול לקיים שניהם אינו פטור דאטו מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו פטור מכל המצוות שבתורה, וכך דעת הריטב”א והרא”ש שם. אך הר”ן שם (י”א ע”א מדפי הרי”ף) דחה דבריהם דודאי פטור מה”מ אף ביכול לקיים שתיהן, שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא הטריחתו תורה לטרוח לקיים מצוה אחרת. ועיין גם בשו”ת מהר”ח אור זרוע (סימן קפ”ג) שכתב כדברי הר”ן וכ”ד האור זרוע סוכה סימן רצ”ט. ומה שהלבוש תפילין וציצית אינו פטור מה”מ טעם אחר יש בו, דלא אמרו אלא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אך מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו אף שהוא מקיים מצוות אלה אינו עוסק בהן, עי”ש. ולכאורה נראה דזה שנחלקו הראשונים, התוס’ נקטו דפטור זה הוי מעין פטור אונס ולפיכך אינו פטור אלא במקום שא”א לקיים שניהם וע”כ אנוס הוא לקיים אחת ולבטל האחרת וחידשה תורה שאין לו לבטל את המצוה שעוסק בה וממילא תיבטל האחרת, אך לדעת הר”ן אין פטור זה משום אונס כלל, אלא שפטרתו תורה מכל המצוות כאשר הוא עוסק במצוה אחת, בין אם יכול לקיים שתיהן או לא. אך באמת אין כל הכרח שנחלקו ראשונים אלה במהות הלכה זו וביסוד גדרה, ואפשר שלא נחלקו אלא בפרטיה ודקדוקיה דלדעת התוס’ יש לצמצם הלכה זו ואין לך בה אלא חידושה, ולדעת הר”ן יש להרחיב הלכה זו, שהרי אף חז”ל לא חילקו בין מצוה למצוה, וכלל כללו העוסק במצוה פטור מן המצוה. ב והנה דנו האחרונים במי שעוסק במצוה ובעודו עוסק בה קיים מצוה אחרת, אם יצא ידי חובתו במצוה השניה, ואת”ל שיצא יד”ח האם יכול לברך עליה. ובשער הציון סימן תע”ה ס”ק ל”ט כתב המשנ”ב דאכן יצא ידי חובתו, אלא שעלה ונסתפק אם יכול לברך עליה. והמשנ”ב לא הזכיר כלל את מה שנחלקו השו”ע והרמ”א אם נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמ”ג, ולכאורה עוסק במצוה כדין אשה. ונראה בדעתו דאף לדעת הרמ”א דנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמ”ג אפשר דעוסק במצוה גרע טפי דאף אם מי שלא נתחייב יכול לומר וצוונו מי שסיבה פוטרתו גרע טפי, וצ”ע. ובמאירי עירובין (צ”ו ע”א ד”ה כבר ידעת) איתא להדיא דיכול לברך וז”ל “וכן בעוסק במצוה, אלא שבאלו הואיל ושייכי במצוות אלו אעפ”י שאיזו סבה פוטרתם, כשעושין אותה מברכין עליה, אבל אשה אינה מברך עליה שהרי אסור לה לומר וצונו וכו’”. הרי לן סברא הפוכה דכיון דבעצם בר חיובא הוא לכו”ע יכול לברך. ולכאורה תלויה שאלה זו בחקירה הנ”ל, דאת”ל שאין כאן פטור גמור אלא מעין אונס מסתבר דודאי יצא יד”ח ויכול גם להוציא אחרים, ואף יכול לברך כיון שאינו פטור בעצם אלא שלא חייבתו תורה לטרוח כולי האי, אבל אם פטרתו תורה בעצם אינו יוצא יד”ח ובודאי אינו מברך. אך לפי”ז סתר מהר”ח או”ז את דברי עצמו דמחד נקט כשיטת הר”ן דאף דאפשר לקיים שניהם פטור הרי דהוי פטור גמור, ומאידך נקט דיכול לברך אף שפטור הוא, הרי דאין כאן פטור גמור, וע”כ דלאו הא בהא תליא. ג ולכאורה נחלקו בשאלה זו גם הט”ז והש”ך. דהנה ביו”ד (סימן שמ”א ס”ב) איתא דאונן פטור מן התפילה ואינו חייב בתשלומין לתפילות שביטל באנינותו, והט”ז (סק”ה) הביא שהדרישה למד מהלכה זו דה”ה העוסק בצרכי ציבור שפטור מן התפילה ומקר”ש אינו משלים ודינו כדין אונן, והט”ז חלק עליו וכתב דדין העוסק בצ”צ כדין אונס דאף דפטור מן המצוה, מ”מ חייב להשלים וה”ה בעוסק בצרכי ציבור שדינו כעוסק במצוה. והש”ך כתב להצדיק את שיטת הדרישה וחילק בין האונס דאכן חייב להשלים לעוסק במצוה שפטור לגמרי ומשו”כ אינו חייב להשלים, וה”ה למי שעוסק בצרכי ציבור שדינו כעוסק במצוה, עי”ש. הרי שנחלקו בעוסק במצוה אם דינו כאונס או כמי שפטור לגמרי וכאונן. אך לפי המבואר לכאורה סתר המשנ”ב את דברי עצמו שהרי כבר נתבאר (לעיל אות ב’) דנקט עיקר דעוסק במצוה כאונס הוא ויוצא יד”ח במצוה שקיים בשעת עוסקו במצוה, וא”כ סתר את דבריו דבאו”ח סימן צ”ג שעה”צ סק”ט נקט להלכה כשיטת הדרישה והש”ך דאין תשלומין לעוסק במצוה או לעוסק בצרכי ציבור וביטל תפילה, עי”ש. ד ומשו”כ נראה טפי דאין כל הכרח דכל השאלות הנ”ל תלויות בהני שני צדדים, ונראה יותר דבאמת אין העוסק במצוה דומה לאונס כלל, ומאידך ודאי אינו פטור בעצם שהרי האי גברא בר חיובא הוא במצוה זו ואינו פטור אלא מסיבת היותו עסוק במצוה, אלא דין הוא שחידשה תורה דכל עוד עוסק הוא במצוה אחת פטור הוא ממצוות אחרות, ונחלקו הראשונים והאחרונים בפרטי הלכה זו. וכשם שלא נחלקו התוס’ והר”ן אלא בפרטי הלכה זו אם נאמרה רק כשאי אפשר לקיים שתיהן או אף כשאפשר לקיים שתיהן, כך נחלקו הפוסקים אם הוי כפטור גמור ואין לו תשלומין או שנחשב כמי שביטל מצוה באונס וצריך להשלים. וכך גם לגבי ספיקת המשנ”ב אפשר שלא נחלקו בגדר דין עוסק במצוה אלא בגדרי בר חיובא לגבי יציאת ידי חובה במצוות, ובגדרי ברכת המצוה, האם העוסק במצוה יכול לברך אף שפטור הוא כמו אשה שמברכת על מצות עשה שהזמ”ג או שמא גרע הוא מאשה דאשה מעולם לא נתחייבה, משא”כ העוסק במצוה שיש סיבה הפוטרתו. סוף דבר נראה דלא נחלקו כלל ביסוד דין עוסק במצוה, ולא נחלקו אלא בפרטיו הדין ודקדוקיו, ודו”ק בזה כי קצרתי. ה הנה נסתפק הגאון בעל הערוך לנר בסוכה שם, אם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא, עי”ש. ובקובץ שיעורים ח”ב סימן ל”ב כתב להוכיח דאף במצוה דרבנן העוסק במצוה פטור מן המצוה מהמהבואר במנחות (ע”ב ע”א) לגבי קצירת העומר דאף לצורך מצוה דרבנן מותר לקצור לפני קרבן העומר ודרשו “ראשית קצירכם ולא קציר מצוה”, הרי דגם מצוה דרבנן לא הוי קצירכם וה”נ אף מצוה דרבנן לא הוי לכת דידך. ושוב כתב לפקפק דשמא אין לדמות מילתא למילתא, דכל קציר מצוה לא הוי קצירכם דאין קצירכם אלא קציר לשימושו הפרטי של הקוצר ולא צרכי מצוה, אך מה שמיעטו מ”ובלכתך בדרך” אפשר דאין זה אלא מיעוט ודרשה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, עי”ש. וכבר נחלקו בשאלה זו המגן אברהם והפרי מגדים, דהנה באו”ח סימן ע”ב ס”ד מבואר דלאחר שקברו את המת ובאים לעשות שורה לניחום אבלים, “אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד יתחילו ואם לאו לא יתחילו קר”ש ולא יעמדו בשורה”. וברמ”א שם כתב “אם יש שעות ביום לקרות אח”כ”. ובמג”א (סק”ד) כתב דכיון דעדיין לא התחילו לנחם אסור לעסוק בתנחומין ולבטל קריאת שמע, אבל אם התחילו בתנחומין פטורין מקר”ש. ובפמ”ג בא”א תמה על המג”א דמנ”ל דאף העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא, עי”ש. ולכאורה יש ראיה מפורשת לשיטת המג”א מהמבואר ברש”י במשנה שם (סוכה כ”ה ע”א) דההולך לקבל פני רבו פטור מן המצוות אף דסתימת הפוסקים דאין מצוה לקבל פני רבו ברגל אלא מדרבנן, הרי לן דגם במצוה דרבנן אמרו עוסק במצוה פטור מן המצוה. וכך גם פשטות הסברא דמה לן אם מצוה דאורייתא או מצוה דרבנן דמכיון שידענו דאף העוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה הימנה, דהלא כך אמרו בסוכה שם דהמתעסק בקבורת המת פטור מפסח דהוי מצות עשה שיש בה כרת, מה לן אם המצוה דאורייתא או מדרבנן כיון דמ”מ מצוה היא, ודו”ק בכ”ז. ו כתב הנודע ביהודה מהדו”ק או”ח סימן מ”א דציבור שהיה באמצע קריאת המגילה ונודע להם שהלבנה נראית ואפשר לומר קידוש לבנה, עליהם להפסיק באמצע המגילה כדי לקדש את הלבנה כיון דיש חשש שלאחר גמר המגילה שוב לא יהיה ניתן לומר ברכת הלבנה. ומעודי תמהתי שהנודע ביהודה האריך מאד בתשובה זו וכלל לא הזכיר סוגיא זו דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתירה מזו יש לתמוה דהלא יש מגדולי הדורות שחלקו על הנוב”י בפסק זה. ובמנחת אשר לשמות (סימן ט”ו) הבאתי מה שכתבו בזה בספר יהושע להגר”י באבד מטרינפאל והגר”ש קלוגר, וגם הם לא דחו שיטתו בטענה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, עד שבשו”ת מהרש”ג (ח”ג סימן ה’) אכן תמה על הנוב”י דכיון שעוסקים הם במקרא מגילה פטורים הם מקידוש לבנה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה עי”ש. ונראה בזה דבכל המצוות שבדיבור כלל לא אמרו עוסק במצוה פטור מן המצוה, דלא אמרו כן אלא בעוסק במצוה דהיינו מצות שבמעשה שיש בהם עסק ולא במצוות שבציבור. ובאמת כבר נתקשיתי בזה במנחת אשר בראשית (סימן ס”ה) דהלא במרחבי השו”ע וספרי הפוסקים דנו בהרחבה מתי מפסיק באמצע קר”ש ותפלה לקדיש, קדושה, איש”ר וכדו’. ולא מצינו מי שיאמר שלעולם אין להפסיק באמצע התפלה משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתירה מזו יש לתמוה דהלא נתבאר לעיל דאף העוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, ולכאורה נגזר מכך דגם מי שמתפלל פסוקי דזמרה אין לו להפסיק לקדיש, קדושה, או אף לקר”ש דאורייתא שמצותה עוברת דהלא העוסק במצוה פטור מן המצוה. וע”כ נראה דבמצוות שבדיבור כלל לא אמרו הלכה זו, ובמצוות אלה אין לנו אלא דיני ההפסק, ואם מפסיק משום כבודו ויראתו של בשר ודם ק”ו שנפסיק לכבוד שמים ויראתו ולעולם יש להפסיק בקל משום החמור ממנו, אך לא מצינו בפוסקים שידונו בזה מצד דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ודוק בכל זה. ז הנה איתא בשו”ע (סימן ל”ח ס”ח) “כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק”ש ותפלה”. ומקור הלכה זו בסוכה כ”ו ע”א, עי”ש. ובמג”א שם (מובא במנש”ב ס”ק כ”ד) כתב דאם עיקר כונתם להרויח כסף לא הוי בכלל עוסק במצוה ואינו פטור מן המצוה. ובביאור הלכה שם (ד”ה הם) כתב דאם כונתו שוה בשוה גם לשם מצוה וגם לשם הרוחה הוי בכלל עוסק במצוה ופטור מן המצוה. ועוד כתב שם בביאה”ל דבקיום המצוה גופא כגון בכתיבת סת”ם פטור מן המצוה גם אם עיקר כונתו לשם הרוחה, ורק בהכשר מצוה דהיינו תגרי סת”ם שעוסקין במכירה ללקוחות כתבו דצריך שיהיה כונתם לשם שמים, וכתב בזה ליישב קושייתו משיטת רע”ק לגבי מלוה על המשכון (ב”מ פ”ב ע”ב) דאע”ג דמלוה צריך למשכון מ”מ מצוה קעביד ופטור מליתן פרוטה לעני, דשאני שעת ההלואה דעוסק גופיה במצוה. וכ”כ בקובץ הערות (סימן מ”ח אות י”א) עי”ש. והנה כתב הרמ”א שם ד”אם היו צריכין לעשות מלאכתן בשעת קר”ש ותפילה אז פטורין מקר”ש ותפילה ותפילין”. ובמשנ”ב ס”ק כ”ו הביא מהלבוש דמיירי שיש מי שצריך תפילין והוא נוסע למקום אחר, וכה”ג אף אם כבר הגיע זמן קר”ש ואם יכתוב תפילין לפלוני יעבור זמן קר”ש ויבטל מצות קר”ש, מ”מ עוסק במצוה פטור מן המצוה. ותמה בבה”ל למה יתחייב לעסוק במצות כתיבת תפילין ויבטל מצות קר”ש כיון שכבר הגיע זמן קר”ש. ולכאורה נראה פשוט דבכה”ג צריך לשקול חמור כנגד קל, וכיון שגם כתיבת סת”ם מצוה היא כמו קר”ש, ואם יקרא קר”ש יבטל פלוני מצותו כמה וכמה ימים ולא רק פעם אחת, עדיף שיעסוק במצות כתיבת תפילין ויבטל מצות קר”ש. ובבה”ל כתב שם דלולי דברי הלבוש היה מפרש כונת הרמ”א שהסופר משער שיבואו היום הרבה קונים ומשו”כ הוא מקדים לכתוב, עי”ש. אך בדברי המחבר מבואר דאינם פטורים אלא ממצות הנחת תפילין כל היום אבל אינם פטורים מהנחת תפילין בשעת קר”ש ותפילה, וק”ו שאינם פטורין מעצם מצות קר”ש ותפילה, עי”ש. והבית יוסף כתב לבאר שיטתו, דהנה לדעת התוס’ כשאפשר לקיים שניהם חייב לקיים שניהם, וה”ה בני”ד דאפשר לקיים שניהם דבשעת זמן קר”ש יקיים מצותה וכן בשעת התפילה, וחוזר לכתוב סת”ם, אך כשיש מי שצריך לצאת בשיירא ואם לא יכתוב לו עכשיו לא יכתוב לו כלל, אכן כותב לו ופטור מקר”ש, ואף לדעת הר”ן דאף במקום דאפשר לקיים שניהם פטור מ”מ בשעת קר”ש אין פטור, עי”ש. ורבים תמהו בדברי הבית יוסף דלמה אין כותבי סת”ם פטורים מקר”ש ומאי שנא מכל עוסק במצוה דפטור מן המצוה אף כשאפשר לקיים שניהם. ובבהגר”א (סק”ט) כתב דהבית יוסף פסק כירושלמי נגד המבואר בבבלי דבירושלמי אכן אמרו להדיא דכותבי סת”ם חייבין בקר”ש ובתפילין ולא כמבואר בבבלי שפטורים, עי”ש. אך באמת דבריו אינם מתיישבים כלל בדברי הבית יוסף, דהבית יוסף לא הביא את דברי הירושלמי אלא לבאר את שיטת הרמב”ם שהשמיט את כל הלכה זו דכותבי סת”ם פטורין מקר”ש ותפילין, ובדעת הרמב”ם כתב דסמך על דעת הירושלמי, אך את דעת עצמו ביאר הבית יוסף כנ”ל, דלדעת התוס’ צריך לקיים שניהם, וכך גם בני”ד אין מצות כתיבה פוטרת ממצות קר”ש ותפילין, ואף לשיטת הר”ן אינו פטור בזמן קר”ש. וז”ל הב”י שם “ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים אלא ממצות הנחתם כל היום אבל בשעת קר”ש ותפילה חייבים הם להניחן כדי לקבל עליהם עול מלכות שמים”. אך באמת אין דבריו מובנים בתרתי. א: לכאורה אין דברי התוס’ אמורים אלא כשיכול לקיים שניהם בחדא מחתא כגון ליתן פרוטה לעני בעודו עוסק במצוה אחרת, אבל לבטל כתיבת סת”ם ולקרוא קר”ש או להניח תפילין מהי”ת לחייבו אף לשיטת התוס’. ב: מש”כ לשיטת הר”ן לגמרי בלתי מובן, דכיון דס”ל דאף דיכול לקיים שניהם פטור מהי”ת לחייבו בתפילין וקר”ש. ובברכי יוסף כתב לבאר שיטת הב”י על פי יסוד גדול בהלכתא דא, וז”ל. “כי אמרו רבנן העוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו במצוה שעוסק בה עתה שאינה תדירית אצלו כל הימים, אמטול הכין אמור רבנן בטעמא דהשתא דעסיק בהא פטיר מאידך, וכו’, ואולם בתלמוד תורה וכותבי סת”ם הן הנה היו תמידין כסדרן… ובהני אי פטרינן להו ממצוה אחרת נמצא כי לעולם פטורין מכל המצוות, ולא משכחת שיקיימו שום מצוה, וכגון זו לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה”. והדברים נכונים וברורים, וכבר כתבתי בתשובה לשאלת רופאים האם חייבים הם במצוות כשהם עוסקים ברפואת החולים, והשבתי דודאי חייב כל אדם לסדר את סדר יומו באופן שיוכל לקיים את כל מצוותיו, וכך גם רופא אף דכאשר עוסק הוא במקרה מסויים של רפואה פטור הוא בשעה זו מכל שאר המצוות, אבל אם זה בידו חייב הוא להשאיר זמן לתפילה וקר”ש ותפילין וכל שאר המצוות של סדר היום. ולפי דרכו כתב הברכ”י ליתן טעם ותבלין למה דוקא במצוות ת”ת שהיא שקולה כנגד כולם לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה וכל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים דוחה ת”ת (כמבואר במו”ק דף ט’ ע”ב), דמצות ת”ת מצוה תמידית היא, וחייב אדם ללמוד תורה לפי כחו (כמבואר בר”ן נדרים ח’ ע”א) ומשו”כ א”א שילמד תורה כל היום ולא יקיים כל מצוה אחרת, וע”כ דאין מצוה זו דוחה את שאר כל המצוות כמבואר. והנה הרמ”א בדרכי משה שם דחה את דברי הב”י וכתב לפי דרך הר”ן דאף דאפשר לקיים שניהם עוסק במצוה פטור מן המצוה וא”כ ה”ה בכותבי תפילין ס”ת ומזוזה פטורים אף מקר”ש ותפילה, אך במפה שפרס על שלחנו הערוך של הב”י סתר דבריו וכתב אף הוא דרק אם צריכים לכתוב בשעת קר”ש פטורים ולא בכל שעה שעסוקים בכתיבת סת”ם. ולפי הנ”ל אפשר דבאמת גם הרמ”א מודה לעצם היסוד דא”א שמצוה תמידית תדחה את שאר כל המצוות אלא שבא להוסיף על דברי המחבר דמשמע מהם שלעולם אין כותב סת”ם פטורים מקר”ש ומתפילין בשעת קר”ש ותפילה, והוסיף הרמ”א דבכל ענין שצריכים לכתוב דוקא בשעת קר”ש גם במצוה זו אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה כמבואר. ודו”ק בכל זה. ח ועוד כתב שם הר”ן דאף שעוסק במצוה פטור מן המצוה אף באפשר לקיים שניהם מ”מ אם יכול לקיים שניהם ללא טורח “מהיות טוב אל תקרי רע”. ומלשון זה משמע שאין זה אלא מדת חסידות ולא חיוב גמור. אך בבה”ל שם (ד”ה אם צריך לטרוח) כתב דמן הראיה שהביא הר”ן מדברי הגמ’ בסוכה משמע דזה דין גמור ולא מדת חסידות בלבד, עי”ש. וכונתו להוכיח מדברי הר”ן שם (י”א ע”א מדפי הרי”ף) שהביא את קושית הגמ’ על מאן דאמר דחתן ומשמשיו פטורים מן הסוכה “וליחדו הם”, דכיון שדרך השושבינים לשמח את החתן והכלה לא רק תחת חופתם אלא גם בבית ובסוכה למה פטורים מלישב בסוכה ולמה לא יעסקו במצות שמחת חתן וכלה בסוכה דכיון שאפשר לקיים שניהם ללא כל טורח למה לא יעשו כן. והמשנ”ב כתב דאת”ל דאין זו אלא מדת חסידות מה קושית הגמ’ והלא באמת פטור הוא מדינא. אך נראה בזה דודאי עדיף הוא ממדת חסידות, אך מ”מ אין זה חיוב גמור, וכונת הגמ’ להקשות דלא הו”ל למימר פטור דמשמע דאף לכתחלה פטורים הם, כיון דמהיות טוב אל תקרי רע, מצוה לכתחלה לקיים שניהם, ודו”ק בדקות הענין. ב חיוב תפילה לעוסק בהצלה וברפואה לכבוד ידי”נ רופא מומחה ת”ח ומזכה רבים ד”ר בצלאל פרל הי”ו בי”ח שערי צדק, ירושלים במה ששאל היות ובמסגרת עבודתו בחדר המיון בביה”ח שערי צדק לפעמים יש לחץ גדול ובלתי פוסק בחדר המיון עד שאינו יכול להתפנות להתפלל או לקרוא קר”ש, האם בכל זאת כדאי שיתפלל תפילה קצרה או יקרא רק חלק מקר”ש של ערבית. ועוד שאל אם צריך להתפלל תשלומין כאשר לא היה בידו להתפלל בזמנו. הנה יש לחלק שאלה זו לשני מצבים שונים, ושאני רופא העוסק בהצלת נפשות ופקו”נ מרופא היושב בקליניקה ורואה פציינטים עפ”י הזמנה דאף דבודאי מצוה קעביד אין זה דומה לפקו”נ, וכפי שיבואר לקמן. בסימן ל”ח סעיף ח’ איתא “כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק”ש ותפלה”. והוסיף הרמ”א “ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק”ש ותפלה, אז פטורין מק”ש ותפלה ותפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן”. ובמגן ברהם ס”ק ח’ וכן במשנ”ב ס”ק כ”ד כתבו דרק כשעיקר כונתם לשם מצוה לספק תפילין למי שאין לו ולזכותו במצוה פטורין, אבל אם עיקר כונתו למטרת שכר ורווח ממוני אינו פטור מן המצוה. וכן בכל עסק מצוה שמקבל תמורתה שכר אינו פטור מן המצוה אא”כ עיקר כונתו לשם מצוה. (אמנם בביאור הלכה שם כתב דאם כונתו לזה ולזה פטור מן המצוה עי”ש ואכמ”ל). ומי זה שיאמר שעיקר כונתו לשם מצוה ויפטור עצמו מן הקר”ש והתפילה, ומשו”כ נראה פשוט דרופא שיש בידו לתכנן את סדר יומו כגון שיושב במרפאה ורואה פציינטים חייב בקר”ש ובתפילה. אמנם בביאור הלכה שם כתב דרק מי שעוסק בהכשר מצוה תלוי אם כונתו לש”ש או לשם הרוחה משא”כ במי שעוסק במצוה עצמה עי”ש. אך מטעם אחר יש לרופא לתכנן את סדר יומו באופן שיוכל להתפלל ולקרוא קר”ש, דכבר כתב הברכי יוסף בסימן ל”ח דהמצוות שאדם עוסק בהן כל היום ודאי אינן פוטרות אותו ממצוות אחרות, דכי יעלה על הדעת שכותבי תפילין לעולם לא יתפללו ולא יקראו קר”ש ולא יניחו תפילין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, עי”ש, וה”ה לרופא, וז”פ. ועוד דכיון שמטבע הדברים הפציינטים נכנסים בזה אחר זה, בין גברא לגברא איננו עוסק במצוה ומתחייב הוא בקר”ש ובתפלה, והרי זה כמקיים מצוות זה אחר זה שפשוט דחייב להקדים מצוה עוברת למצוה שאינה עוברת וכמו”כ בני”ד. אמנם מי שעובד בחדר מיון ואין בידו לתכנן את יום העבודה ולפעמים מקרים רבים וחולים רבים מגיעים בב”א בתכיפות גבוהה, וכל מקרה בכלל ספק פקו”נ הוא ואין בידו להתפנות אכן פטור מקר”ש ותפלה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואף שגם הוא אפשר שהוא מתכווין לצורך פרנסתו כיון דיש כאן ספק פקו”נ פטור הוא מן המצוה בכל ענין. ועוד דכיון שעוסק בעצם מעשה המצוה אין קפידא בכונתו כמבואר. אך גם בזה צריך דקדוק גדול אם אכן אין בידו לפנות קצת זמן כדי לקרוא קר”ש ולהתפלל וכמ”ש המשנ”ב בסימן ע’ ס”ק י”ח לגבי העוסק בצרכי רבים שאינו פוסק לקר”ש דמ”מ יאמר פסוק ראשון ובשכמל”ו ואם אפשר יפסיק מעט ויקרא קר”ש עי”ש. וכך גם בני”ד דכשם שהוא פוסק מעט ע”מ לשתות ולהתרווח באותו זמן מועט אם אפשר לו לקרוא קר”ש ולהתפלל עיקר התפלה יעשה כן, אך אם א”א ודאי שפטור הוא. ולא זאת בלבד אלא נראה דאם פסק להתפלל ועי”ז גרם לעיכוב כלשהו בפקו”נ נראה דלא יצא יד”ח תפלה, ואף שכתב המשנ”ב שם דאם פסק מעסקי צבור וקרא קר”ש יצא וכך הביא בשם הפמ”ג “דלא פטור ממש מקר”ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת”. וכ”כ שוב בשער הציון סימן תע”ה ס”ק ל”ט, נראה פשוט דאין זה אלא לגבי כל העוסק במצוה דעלמא, דמשעה שפסק מלעסוק בה שוב רשאי הוא לקיים מצוה אחרת ואין חטא ופגם בקיומה, אבל העוסק בהצלת הנפש ואף בספק פקו”נ אינו רשאי להפסיק ואף אם פסק מלהציל חיוב עליו לחזור לסורו ולהתעסק שוב בהצלה ולא בשום מצוה אחרת, ואם יעסוק במצוה אחרת חטא בידו ולא יצא יד”ח דהו”ל כמקיים מצוה בשעת הפטור, ואפשר דיש בזה אף דין מצוה הבאה בעבירה. ועיין בשו”ת מהר”ם שיק או”ח סימן ר”ס דהאוכל מצה או מרור כשהוא מסתכן באכילתו לא יצא יד”ח ולכאורה ה”ה כשהוא גורם סכנה לאחרים בקיימו מצוה דלא יצא יד”ח. ומשו”כ צריך דקדוק בענין זה דאם אכן יש בזה חשש סכנה לא יפסיק, אך אם יש בידו להפסיק לקר”ש ותפלה ללא כל חשש סכנה מחוייב לעשות כן כמבואר. ואם הוא באמצע טיפול או שהנפגע מוטל לפניו והוא שרוי בצער נראה דאסור לו לעכב את הטיפול כדי להתפלל, אלא יטפל בחולה להושיעו מן הצער כחובתו. ועוד צריך להדגיש דאף אם פורש הוא לתפלה ולקר”ש צריך שהוא יהיה זמין לטפל בחולים ופצועים, ולכן אין לו ללכת ולהתפלל בחדר אחר באופן שלא יהיה מודע לכך שצריכים לו, אלא יתפלל במקומו, כך שיהיה זמין לטפל בשעת הצורך, וצריך לעשות בבינה והשכל לפי המצב הנתון. ב ולגבי השאלה האם צריך להשלים תפלתו, נראה ברור דבאופן שפטור ואסור היה לו להפסיק אין צריך תשלומין ואבאר. הנה מבואר ביו”ד סימן שמ”א ס”ב דאונן אי”צ תשלומין כיון שפטור היה בשעת התפילה, ובדרישה שם סק”ג כתב דה”ה בעוסק בצרכי רבים שפטור היה בתפלה בזמנה דאין צריך תשלומין ומה לי אם פטור משום אונס דמצוה או משום שהוא אונן, והט”ז שם סק”ה חלק עליו וכתב דעוסק בצ”צ או השאר מצוה דינו ככל אונס שצרך להשלים כמבואר בסימן ק”ח. והש”ך בנקודת הכסף כתב לדחות את קושיית הט”ז דשאני העוסק בצרכי ציבור או במצוה אחרת דאינו כאונס אלא פטור הוא ודינו כאונן שאי”צ להשלים, עי”ש. ונראה דנחלקו ביסוד גדר עוסק במצוה פטור מן המצוה אם הוי מעין גדר דחויה ואינו פטור משום העדר יכולת לקיים שתי המצוות כראוי, ולפי”ז מסתבר דדינו כאונס וחייב בתשלומין, או שמא דין תורה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מצד עצם עיסוקו במצות ה’ דכשהוא עוסק במצות ה’ פטור הוא מכל מצוה אחרת וכעין גדר הותרה. ולפי”ז דומה הוא טפי לאונן שפטור משום שעליו לעסוק בכבוד המת. ולכאורה שאלה זו תלויה במה שנחלקו התוס’ והר”ן בסוכה דף כ”ה אם העוסק במצוה פטור מן המצוה אף כשיכול לקיים שתיהן דהתוס’ הוכיח דבאפשר לקיים שניהם חייב דאטו מי שיש תפילין בראשו פטור מכל המצוות, אך הר”ן כתב דאפילו באפשר לקיים שניהם פטור ושאני מי שיש לו תפילין בראשו דאינו עוסק במצוה כלל אלא המצוה ממילא מתקיימת על ידו עי”ש. ובדברי הרמ”א באו”ח סימן ל”ח ס”ח מבואר דהלכה כשיטת הר”ן, והארכתי בכל זה במק”א ואכמ”ל. והאחרונים נקטו כשיטת הדרישה דכל העוסק במצווה שלא התפלל פטור מתפילת תשלומין כמבואר בדברי המג”א והמשנ”ב בסוף סימן צ”ג עי”ש. ואפשר עוד דבעוסק בהצלת הנפש וברפואת החולים פטור מתשלומין אף לשיטת הט”ז דשאני מכל העוסק במצוה דאילו פירש מן המצוה היה מתחייב במצוה אחרת העוברת משא”כ בפקו”נ דאף אם פסק מלעסוק בו חייב לחזור ולעסוק בהצלה כנ”ל, ונמצא פטור גמור הוא, וצ”ע בזה. ומ”מ להלכה פטור מתשלומין כמבואר. אך אין זה אלא כשעסוק וטרוד הוא במצוה זו מתחילת זמן התפילה וכמבואר במשנ”ב סימן ע”א סק”ד עי”ש. קיצרתי במקום שאמרו להאריך מרוב טרדה ועמו הסליחה. באהבה וביקר אשר וייס למה נגרע בשורש מצות פסח שני כתב ספר החינוך (מצוה ש”פ). “משרשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ ויכלתו בתחתונים ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה והוא העת הידוע, ואע”פ שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק העולם הבא עם ישראל, וידוע הדבר אין להאריך במפורסם על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחודש השני ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבין לעשות פסח שני” ומשום חשיבותו ושגב גדולתו של חג המצות רצה הקב”ה שכל אחד ואחד מבני ישראל יקיים מצותיו בשלימות, איש בל ייעדר, ולא יגרע מאחד מהם זכות קרבן זה. ב אמנם עוד הערה גדולה יש במצוה זו, דלא מצינו בכל התורה כולה מלבד מצוה זו שבני ישראל קיבלו מצוה מהקב”ה רק בעקבות דרישה ובקשה לקבלה. דרק כאשר באו אותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ותבעו בפה “למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו” צוה הקב”ה על מצות פסח שני. ולכאורה יש בזה עזות מצח לבא לפני הקב”ה ולדרוש ממנו להוסף לנו מצוה על מצוות התורה, אך עזות דקדושה היא זו. וכבר אמרו חז”ל (סנהדריו ק”ה ע”א) חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהניא, ואהני לן לזכות במצוה יקרה וחביבה, מצות פסח שני. וכיוצא בדבר מצינו בפרשת כי תבא (דברים כ”ז ט’) כשאמרו משה לישראל “ביום הזה נהיית לעם לה’ אלקיך”. ולא נתפרש בתורה על איזה יום אמר כן משה רבינו. וכתב בזה רש”י (שם כ”ט ג’) “שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כמו שכתוב בפ’ וילך ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה לנו נתנה ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו’ היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום” (רש”י שם) והדברים נפלאים ומפליאים, לא ביום שהקדימו נעשה לנשמע, לא ביום שכפה עליהם הר כגיגית, אלא ביום בו זעקו מנהמת לבם “אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו!” ביום שהוכיחו במעשיהם “שאתם דבקים וחפצים במקום”, ביום זה נהיית לעם לה’ אלקיך. דבקים וחפצים במקום, לא כמצות אנשים מלומדה, אלא כשאיפת חיים הבוערת בלבו של אדם, כאשר אנו חפצים לדבוק בהקב”ה, מדה כנגד מדה חפץ בנו הקב”ה להיות לו לעם סגולה, וזה שאמר משה “ביום זה נהיית לעם לה’ אלקיך”.