Place of Prayer 5772

מרן הגאב"ד שליט"א

“ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה’ וכו’” (ט’ כ”ט).

“כצאת את העיר, מן העיר. אבל בתוך העיר משה לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים” (רש”י, וכך כתב הרמב”ן בשם המכילתא).

 

ולמדנו מדבריהם שאין להתפלל במקום שיש עבו”ז אף שאינו מתפלל ומשתחוה כנגד עבו”ז.

והנה באו”ח סימן צ”ד ס”ט כתב הרמ”א “ומי שבא בדרך והוא סמוך למלון אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים יסתלק שם ולא יתפלל במלון של עובדי כוכבים שלא יבלבלוהו בני הבית, אבל אם אי אפשר לו להסתלק מן הדרך שלא יפסיקוהו, יתפלל במלון באיזה קרן זוית”.

ומשמע מדבריו דאין לנו סיבה שלא יתפלל במלון אלא החשש שיבלבלוהו בני הבית. אך באמת מקור הלכה זו בתרומת הדשן סימן ו’ שדן במי שבא בדרך, האם עדיף שיתפלל בדרך או עדיף שימתין עד שיגיע למלון שבעיר. והשיב שעדיף להתפלל בדרך כיון שהעיר מלאה גילולים, וק”ו במלון שמן הסתם יש בו גלולי עבו”ז, אך אם אינו יכול להתפלל בדרך שלא יפריעו לו עוברי דרכים יתפלל במלון בקרן זוית במקום שלא יבלבלוהו בני הבית.

וכמקור שאין להתפלל במקום גילולים ועבו”ז הביא את הנ”ל שמשה רבינו לא התפלל אל ה’ אלא בצאתו מן העיר כיון שהעיר היתה מלאה גילולים, עי”ש. אך שוב כתב שאין אנו נזהרים בזה כיון שאנו דרים בין הגויים וכל מקומותינו מלאים גלולים, וכך הביא שם המגן אברהם ס”ק י”ד, עי”ש.

ונראה פשוט דבמקומותינו שאין גלולים ועבו”ז מצויים בינינו יותר יש להיזהר שלא להתפלל במקום שיש בו עבו”ז וכדו’.

 

ב

להפוך כנסיה לבית כנסת

 

הנה מבואר באו”ח סימן קנ”ד סעיף י”א “נרות של שעוה שנתנם כותי לעבודת אלילים וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל אסור להדליקם בבית הכנסת. הגה: אעפ”י שמותרים להדיוט”.

ובמג”א שם סקי”ז הביא בשם הרא”ם שבית תיפלה שלהם מותר לעשות ממנו בית כנסת כיון שעצם הבית אינו עבו”ז, עי”ש.

ונחלקו עליו האליהו רבה והדגול מרבבה. הא”ר נקט דאסור לעשותו לבית כנסת קבוע וכל כונת הרא”ם והמג”א אינה אלא להתיר להתפלל שם ארעי, וכ”כ בשו”ת חת”ס או”ח סימן מ”ב, ובשו”ת מהר”ם שיק יו”ד סימן קנ”ד. והדג”מ העיר שמדברי התוס’ במגילה משמע דאסור, (ועיין לקמן סימן ג’ מה שנתבאר בזה), עי”ש.

וכבר נחלקו בשאלה זו גדולי הדור לפני כמאה וששים שנה. בשו”ת שואל ומשיב (מהדורא א’ חלק ג’ סימן ע”ב – ע”ג) נשאל מניו יארק שבארה”ב לגבי כנסיה פרוטסטנטית שנמכרה ליהודים ורצו לעשותה בית כנסת. והשו”מ הביא את דברי המג”א הנ”ל ואת החולקים עליו והסיק להקל כיון שבני כת זו אינם משתחוים לצלם ואין בבתי הפולחן שלהם צורות ופסלים, עי”ש.

אך בשו”ת בנין ציון ח”א סימן ס”ג החמיר בזה וכתב דכיון דכל המתפלל לאלהי נכר הוי כעובד עבו”ז מה לן אם יש בבית זה צלמים וצורות או אין, מ”מ בית עבודה זרה הוא. אך אף הוא היקל בזה בשעת הדחק לסמוך על דעת המג”א והרא”ם, עי”ש

ובמשנ”ב שם ס”ק מ”ה וכן בבה”ל שם הסיק כדעת השו”מ דאם אין צלמים וגלולים יש להקל בזה, אך אם יש צלמים וכדו’ יש להחמיר אף שכתב דכמדומה שנהגו להקל בזה, עי”ש.

ואף לדעת המחמירים כתב בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סימן מ”ט) דאם נהרס הבית ולא נשארו ממנו אלא יסודותיו, דמותר דעבר ובטל שמא דעבו”ז, עי”ש.

ולענ”ד כיון דדעת הרא”ם והמג”א להקל בזה, ואף לדעת המחמירים אין בזה אלא איסור דרבנן ולא איסור תורה וספיקו לקולא, בשעת הדחק והצורך יש להקל בזה על ידי שינוי הניכר דפנים חדשות באו לכאן, דהלא אף באיסור אתנן לגבוה דהוי איסור דאורייתא אמרו “הן ולא שינוייהם”, ודו”ק בכ”ז.

ושו”ר גם בשו”ת עין יצחק או”ח סימן י’ שכתב לצרף לקולא אם יעשו שינוי במבנה, עי”ש.

 

ג

אם יש בזה נפ”מ בין כנסיה למסגד

 

והנה ידועה דעת הרמב”ם דהנוצרים הרי הם כעובדי עבו”ז, אך בני דת האיסלאם אינם כעובדי עבו”ז.

כ”כ הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות (פי”א ה”ז) “גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד ע”ז כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים. אבל הנצרים עובדי ע”ז הן וסתם יינם אסור בהנייה”.

ולגבי דין הנוצרים כתב עוד בהלכות עבו”ז (פ”ט ה”ד) “הנוצרים עובדי עבודה זרה הן ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהן בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת. ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגין עמהן בכל אידיהן”.

וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשנה בריש מסכת עבו”ז ובריש מסכת חולין דהנוצרים הם עובדי עבו”ז ממש.

וכבר כתב בשו”ת עין יצחק (או”ח סימן י’) דיש להקל טפי בבתי תפלה של המוסלמים מבכנסיות של הנוצרים, עי”ש.

ועיין עוד בהלכות תשובה (פ”ג ה”ח – ה”י) “שלשה הם הכופרים בתורה… והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אעפ”י שהיא היתה מעם ה’, כגון הנוצרים וההגרים“. הרי דאף שאין המוסלמים עובדי עבו”ז מ”מ כופרים בתורה המה, וז”פ.

אמנם דעת הר”ן בחידושיו במס’ סנהדרין ס”א ע”ב דגם המוסלמים דינם כעובדי עבו”ז כיון שמשתחוים לנביאים דרך אלהות ולא רק דרך כבוד, עי”ש. (ולא ידעתי כונתו דבזמנינו ידוע שאין ביניהם לא פסל ולא תמונה ואינם משתחוים אלא לאלקים, וצ”ע).

והנה המאירי בעבו”ז (דף נ”ז ע”א) בשם חכמי ספרד, וכך מובא בספר האשכול בשם אחד הגאונים הלכות יין נסך (ח”ג סימן נ”ח) הוכיחו דגם בני ישמעאל עובדי עבו”ז הם מהמבואר בעבו”ז (י”א ע”ב) “חמשה בתי עבו”ז קבועים הם ואלו הן, בית אל בבבל, נבו בכורסי, תרעתא שבמפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא“. הרי דגם הערביים עובדי עבו”ז הם, עי”ש.

ויש לתמוה על דבריהם, הלא נביאם מוחמד היה הרבה שנים לאחר חתימת התלמוד ומה ראיה יש מבתי עבו”ז שהיו בערביא לפני שדת האיסלאם באה לעולם.

ומ”מ מבואר בדברי הרמב”ם בהל’ תשובה שבני דת זו אף שאינה עבו”ז כופרים בתורה המה, וכיוצא בדבריו כתב בשו”ת הרדב”ז (ח”ד סימן צ”ב) דמי שכופין אותו לקבל את דת האיסלאם יהרג ואל יעבור כיון שיש בזה כפירה גמורה, עי”ש.

ומ”מ לגבי בית תיפלה שלהם יש מקום להקל טפי כיון שאין זה בית עבו”ז כמבואר. וראיתי שכך כתב בשו”ת עין יצחק להגרי”א (או”ח סי’ י”א) דבבית תפלה של המוסלמים יש להקל טפי, עי”ש.

 

ד

גוי שהכניס עבו”ז לבית ישראל אם מצווין להוציאו

 

הן לדאבון לבנו רבים מן העולים לארצנו הקדושה בשנים האחרונות בני דת הנוצרית המה ולא מבני עמנו. ונשאלתי הרבה פעמים איך יש לנהוג כאשר שמים אנו לב שיש מסביב לצוארם שרשרת עם צלב שהוא סמל נוצרי מובהק, כידוע. אם מצווים אנו לבקש מהם להסירו או להוציאו מביתנו וממקומותינו.

כך נשאלתי ממורים המלמדים בבתי ספר שונים, ממפקדים בצבא ומאנשים העוסקים בקירוב רחוקים וכדו’.

והנה כתב הרשב”א (ח”א סימן קע”ז) דגוי שנכנס לבית ישראל ועבו”ז בידו אין הישראל מצווה להוציאו ד”לא תביאתועבה אל ביתך” כתיב (דברים ז’ כ”ו), אבל כשהגוי הביא את שלו אין הישראל מצווה בו, עי”ש.

אמנם בכנסת הגדולה יו”ד (סימן קנ”א) כתב דלא התיר הרשב”א אלא בדרך ארעי ולא בדרך קבע, ועוד כתב בשם רב אחד דאפשר שלא התיר הרשב”א אלא כשגוי הכניס שלא מדעת הישראל אבל מדעת ישראל אסור, והביא דבריו בדרכי תשובה סימן קנ”א ס”ק כ”ד, עי”ש.

ומ”מ בני”ד שלא מדובר בעבודה זרה שעובדין אותה אלא בסמל של עבו”ז והגוי עונדו על צוארו מדעתא דנפשיה ולא מדעת ישראל אין אנו מצווים למחות בו. ובפרט בזמנינו דללא כל ספק יביא הדבר לאיבה גדולה, וכמה חששו חכמים מפני האיבה.

 

 

ב

באיסור הכניסה לבית תיפלה של נוצרים

 

במה ששאל לדעתי בפולמוס שהתעורר בארצות הברית כאשר רב אחד השתתף בתפילה בכנסיה של נוצרים לכבודו ובהשתתפותו של הנשיא. רבים טענו שעבר בזה על איסור חמור, והוא הצטדק ואמר דמשום איבה יש להתיר ולא עשה כן אלא לשם שמים.

ועוד טען לזכותו, דהלא התירו לבית רבי לספר קומי משום שהיו מקורבים למלכות, וה”ה בני”ד. ושאל לדעתי אם טוב עשה רב זה או שמא מעשיו ראויים לגינוי.

ראשית אומר שרב זה שגה בכך שלא שאל לדעת תורה טרם עשה מעשה, ורק בדיעבד לאחר שהותקף וחביריו מחו בו גיבב דברים שאין בהם טעם וריח להצדיק את מעשיו שנעשו לכתחלה ללא כל היתר של פוסק מובהק.

ולגופה של הלכה.

הנה בעיקר השאלה אם מותר ליכנס לבתי פולחן של נוצרים ובני דתות אחרות, ושאלה זו מצויה מאד בתיירים המבקרים בארצות העולם ומדריכי התיירים תמיד לוקחים את הקבוצות לבקר בכנסיות בהיותם חלק מן ההסטוריה של העמים ומשום שהם בדרך כלל מבנים מרשימים. כבר כתב הרמב”ם בפיהמ”ש בפ”ק דעבודה זרה “יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תפלה שהוא בית עכו”ם בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה, וכ”ש שאסור לדור בה… ואם העיר דינה כן ק”ו דין בית עבו”ז עצמו שאסור לנו כמעט לראותו וכ”ש להכנס בו“.

הרי לן להדיא שאסור ליכנס לבית עבו”ז. והש”ך הביא את דברי הרמב”ם ביו”ד סימן קמ”ט סק”א עי”ש.

אך צ”ע בשורש איסור זה האם מה”ת הוא או מדרבנן ומה ענינו. האם זה משום שהוא נהנה מעבו”ז ואסור ליהנות ממנה, או שמא אין האיסור משום הנאתו אלא שבכך הוא מייקר יראתם ונותן כבוד לעבודה זרה, או שמא משום חשד הוא שיחשדוהו שהוא עובד עבו”ז.

והנה בעבו”ז דף י”ז ע”א איתא “ר’ חנינא ור’ יונתן הוי קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות. א”ל חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבו”ז דנכיס יצריה. א”ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצריה ונקבל אגרא”. ועי”ש בהמשך הסוגיה שאכן הלכו אפיתחא דזונות ולא אפיתחא דעבו”ז.

וכתבו שם בתוד”ה ניזיל “מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתבי ‘אל תקרב אל פתח ביתה’ ומוקמי לעיל בעבו”ז שהרי היה רוצה ללכת יותר אפיתחא דבי זונות”. ולכאורה צ”ב בדבריהם שהרי אמרו בגמ’ שהסברא ללכת אפיתחא דבי זונות אינה אלא כי היכי דנכפיה יצריה ויקבלו אגרא. ונראה פשוט בביאור דבריהם, דרק משום דיש להתרחק מפתחי עבו”ז ובין כך ובין כך יעשו איסור העדיפו לעבור אפיתחא דבי זונות כי היכי דניכף יצריה, אבל אם לא היה כלל איסור לעבור אפיתחא דעבו”ז, לא היו מכניסים עצמם לנסיון לעבור אפיתחא דזונות, ומזה הוכיחו התוס’ דיש להתרחק מפתחי עבו”ז.

ומ”מ משמע מדברי התוס’ דאין בזה איסור גמור אלא הנהגה ראויה שלמדו מפסוק בספר משלי “אל תקרב לפתח ביתה”, וזה שכתבו דמכאן יש ללמוד דיש להרחיק מפתחי עבו”ז. אמנם י”ל דשאני דרך שיש בה פתחי עבו”ז שאינו נכנס לבית עבו”ז ממש למי שנכנס לבית עבו”ז דחמור טפי.

ובעבו”ז י”א ע”ב במה שאמרו דאסור לילך לעיר שיש בה עבו”ז ביום אידם כתב רש”י דהאיסור משום חשד שנראה כעובדה, וכתב הריטב”א שטעם נכון הוא ומראית עין דעבו”ז הוי כאבוזרייהו דעבו”ז “ולפי”ז אסור ליכנס לבית עבו”זבמקום שאין הגויים רגילין ליכנס לשם אלא לצורך עבו”ז בלבד. אבל אם יש שם חצר לדון או לעבור שם דרך קפנדריא מותר. ואפילו בשביל הפסד ממון בלבד דהו”ל כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר”.

הרי לן מדבריו דאין בין עיר שיש בה עבו”ז ביום אידם לבית עבו”ז ממש וכל האיסור משום חשדא ובמקום דליכא חשדא כגון שדרך ליכנס שם לענין אחר מותר. ומ”מ מבואר גם מדבריו דאין איסור דאורייתא בעצם ליכנס לבית עבו”ז וכשיש לו צורך מסויים כגון להציל ממונו יש להקל בענין שאין בו חשדא.

ותמוה לכאורה מש”כ בשו”ת שבילי דוד סימן קנ”ד דיש בזה איסור דאורייתא, ולא הביא כל מקור לדבריו.

אך במקום שיש חשדא משמע מדברי הריטב”א דהוי כאבוזרייהו דעבו”ז ואסור אפילו במקום סכנה וז”ל “וטעם נכון הוא דהא בגמ’ אמרינן דחיישינן לחשדא ואפילו במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית (עבו”ז י”ב ע”א) והוא בכלל אבוזרייהו דעבו”ז שיהרג ואל יעבור”.

וכתב הטור ביו”ד סימן קמ”ט בשם הרשב”א כדברי רש”י והריטב”א דטעם האיסור משום חשדא והוסיף בזה “וכ”ש שאסור ליכנס לחצר עבודה זרה ואפילו לדבר עם אחד מהם ואפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פיקוח נפש אסור ליכנס לשם כדאמרינן גבי מעין המושך מים לפני עבו”ז שלא ישתה אפילו אי מאית אי לא שתי”. הרי שהרשב”א כתב בדרך אפשר דאסור במקום פיקוח נפש אך מאידך אפשר דמותר אף במקום צרכי רבים, ודו”ק בדבריו.

והר”ן בעבו”ז שם כתב להקל במקום פקו”נ וכתב לחלק בין מי שנראה כמשתחוה לעבו”ז דחמור טפי והחמירו בו אף במקום פקו”נ למי שנראה כהולך לעובדה שודאי מותר במקום פקו”נ. ועוד כתב דאפשר שלא החמירו כלל במראית עין במקום פקו”נ ומה שאמרו בעבו”ז שם דאסור אע”ג דאי לא ישתה ימות, “לא מאית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים, וכ”כ בשם הרא”ש זצ”ל שמותר לברוח לבית עבודה זרה.

ומקור דברי הרא”ש הם בשו”ת (כלל י”ט סימן י”ז) וז”ל “ששאלת, על אשר ברח ונכנס ליסגר בבית עבודת כוכבים המוקפת חומה ודלתים ובריח כדי לינצל, נראה לי שאין איסור ועון בדבר. ועוד יותר מזה אני אומר, כי בארצנו נהגו הכותים, אף מי שהיה חייב מיתה ונס את בית עבודת כוכבים, לא יקחוהו משם. ואם יהודי ברח שם לינצל, אין איסור בדבר. ולא דמי למתרפא בעצי אשרה. דהתם היינו טעמא, משום דסבור הישראל שיש ממשות בעבודת כוכבים ואתי לממשך בתרה, כיון שהרפואה תלויה בעצי אשרה, ולא משום שנהנה מעבודת כוכבים. דגרסינן בירושלמי בפרק שמונה שרצים, בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כדון שאמר לו הכותי הבא לי מעלין של עבודת כוכבים והביא לו אבל אמר מעלין סתם מביא לו אף מעלין של עבודת כוכבים. וכן אם עובדי כוכבים נהגו קלון בבתי עבודת כוכבים, להציל הבורח לתוכן בשביל זה לא אתי למימשך בתרה, דאין זו משום כח ועילוי שיש בעבודת כוכבים. ועוד, דלא אסרו להתרפאות אלא מעצי אשרה הנעבדת, שהיא עצמה עבודת כוכבים ומשתחוין לה, אבל בית שמכניסין לתוכה עבודת כוכבים אינה נקרא עבודת כוכבים, כדתנן (ע”ג מ”ז ע”ב) ג’ בתים הם וכו’”.

ונראה מדבריו דמותר לברוח לבית עבו”ז אף שלא במקום סכנת נפשות שהרי כתב ועוד יותר מזה אני אומרדאפילו במקום שהמחויב מיתה יכול להינצל שם אין איסור ק”ו בהצלה שאינה ממות לחיים שאין בו הנאה מתועלת כולי האי. ומבואר מזה דבנידון דידיה מי שברח לשם לא היה בסכנת נפשות ממש אלא בסכנת ממון או הכאה וכדו’, ואעפ”כ כתב הרא”ש דכיון שאין כאן שום נדנוד עבודה אין בזה איסור כלל, עי”ש ודו”ק. ועוד דמכל הסברות שכתב להתיר, והיינו דאין בזה כבוד ועילוי לעבו”ז אלא בזיון, ועוד דאין הבית נקרא עבו”ז, לא משמע שכונתו להתיר דוקא במקום פקו”נ וז”פ.

העולה מכל הנ”ל, דנחלקו הראשונים אם מותר להיכנס לבית עבו”ז במקום הצורך. לדעת הריטב”א אף במקום סכ”נ אסור. לדעת הרשב”א ספק אם מותר לצורך רבים ואפשר דגם במקום סכנה אסור. לדעת הר”ן פשוט דמותר במקום סכנה, ולדעת הרא”ש אף שלא במקום סכנה מותר כגון לברוח לשם, כנ”ל. ובשולחן ערוך יו”ד סימן קנ”ז ס”ג איתא “מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עכו”ם ולהציל את עצמו”. הרי שדעת השו”ע להקל בזה עכ”פ במקום פקו”נ.

ולפי כל הנ”ל לכאורה יש מקום להקל בני”ד שהרי כל עיקר שורש האיסור מבואר בדברי רש”י, הרשב”א, הריטב”א והטור, דהוי משום חשדא, וחזינן בטור שם בכמה גוני דכשאין חשדא יש להקל במקום הצורך, ובני”ד לכאורה פשוט שאין חשדא, דהלא הענין מפורסם מקצה העולם עד קצהו, ולטקס הוזמנו נציגי כל הדתות ומלבד הנוצרים לכתותיהם ואמונותיהם השתתפו גם נציגי המוסלמים, ההינדים וכו’, ופשוט בעיני כל עמי הארץ שאין כאן שום שמץ של קבלת הדת הנוצרית ע”י נציגי הדתות האחרות אלא כל מעמד זה לכבוד הנשיא הוא וא”כ אין כאן שום חשש חשדא.

ועוד דהרי יש מן הראשונים שהקילו במקום הפסד או צרכי רבים וכיון דמדובר באיסור דרבנן יש לכאורה לסמוך על שיטה זו, ובפרט במקום שאין בו חשד ומראית עין.

והנה עוד יש לעיין אם יש מקום להקל באיסור זה במקום שיש חשש איבה. דבני”ד שהוזמנו נציגי דתות רבות יש לכאורה חשש שאם נציגי היהדות האורטודוקסית יסרבו להופיע, עלול הדבר לפגוע במעמד היהודים שומרי הדת ולהציג אותם בעיני המימשל כגורם שולי וקיצוני שאינו מקבל על עצמו את כבוד המלכות.

וידוע שלא הקילו משום איבה אלא באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא מצינו קולא משום איבה כמבואר בדברי התוס’ והראשונים בעבו”ז ו’ ע”ב. אך כבר נתבאר לעיל באריכות דאיסור זה מדרבנן הוא, ולכאורה יש להקל בו משום איבה. ומשו”כ יש לדחות את מש”כ בשו”ת שבילי דוד שם דכיון דהוי איסור דאורייתא אין להקל בו משום איבה, ולהמבואר כיון דהוי דרבנן יש להקל בו משום איבה. ובמק”א הארכתי בגדר מראית עין אם הוי דאורייתא והוכחתי מדברי הרא”ש פ”ק דביצה סימן י”ד דהוי מדרבנן ואכמ”ל.

אך באמת יש מן הראשונים שנקטו דלא כל איסור דרבנן התירו משום איבה, עיין בריטב”א עבו”ז שם דלא התירו את השבותים אלא את האיסור לישא וליתן עם הגויים לפני אידיהם עי”ש. אמנם במנחת אשר לשביעית סימן כ”ב ביארתי עיקר דיש להקל בדרבנן משום איבה, עי”ש.

אמנם בשו”ת יביע אומר ח”ב יו”ד סימן י”א ראיתי שהביא מכמה אחרונים שאין להקל משום איבה, אף שהקילו לישא וליתן עמהם ביום אידם עי”ש. וכך הביא בשם שו”ת פרי השדה ח”ב סימן ד’ לגבי אנשים שנכנסו לבית עבו”ז לכבוד אחד משרי המדינה וכתב שעברו באיסור גמור ואף משום איבה אין להקל כיון דהוי אבוזרייהו דעבו”ז עי”ש.

אך לענ”ד נראה דגדולים אלה לא ראו בשאלות שהוצגו בפניהם איבה גמורה. ואם אכן אין חשש גמור של איבה באמת יש להחמיר בזה עד מאד, דאף אם מעיקרא דדינא יש מקום להקל נהגו להחמיר עד מאד בכל קשר עם עבו”ז משום תוקף טומאת עבו”ז. ראה מש”כ בספר חסידים אות תל”ה “כומר אחד היה חייב ליהודי כסף, וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התפלות. וכשהיה הולך לתבוע חובו, הלך הנכרי לבית התפלות, ולא רצה היהודי לילך אחריו שם. איש אחד הלך בבית עבודת אלילים ונתחרט. שאל לזקן להורות לו מה לעשות, אמר לו באיזה יום היה כך וכך, בכל שנה באותו יום תתענה, וכן עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית עבודה זרה, כשיצא שמע בת קול שאמרו “ואותי השלכת אחרי גוך” (מלכים א’ י”ד ט’) והתענה כל ימיו. אמרו לחכם למה לא תלך לקראת המלך, אמר מביאין פסל שלהם וקטורת עבודת אלילים תועבה לכך לא אלך לשם”.

וגם מדברי הרמב”ם הנ”ל בפיה”מ משמע שהחמיר אף שלא במקום חשד שהרי כתב שכמעט אסור להסתכל בה, ועוד כתב שאיסור לדור בעיר שיש בה עבו”ז אף שפשוט שיש בעיר זו אף בתים וחנויות, ופשוט שדעתו שיש להתרחק כמתחווי קשת מכל שמץ עבודת זרה, וז”פ.

ובתפוצות ישראל נהגו אף לא להסתכל על כנסיה של נכרים, והיו שנהגו כשהתקרבו לצד עבו”ז לעבור לצד השני של הרחוב משום “אל תקרב אל פתח ביתה”. ונשאלתי פעמים רבות ע”י תיירים האם מותר ליכנס לכנסיות לראות את יופי האומנות שבהם, או אם מותר ללכת לקונצרטים הנערכים בתוך כנסיות כאשר המוסיקה אין לה שום קשר לכנסיה או לנצרות, אלא ששכרו את האולם של הכנסיה משום טיב האקוסטיקה שבו, ואסרתי ליכנס לכנסיה מכל הטעמים הנ”ל וכל כה”ג הוי איסור גמור. אך כשיש חשש גמור של איבה נראה דיש מקום להקל.

(ויתירא מזו מצינו שהתירו אף איסור דאורייתא דחילול שבת משום איבה לגבי רופא שהתירו לו לחלל שבת להצלת נכרי מסכנה עיין שו”ת דברי חיים ח”ב סימן כ”ה, אגרות משה או”ח חלק ד’ סימן ע”ט, ציץ אליעזר ח”ח סט”ו וח”ט סימן י”ז, שמירת שבת כהלכתה פ”מ הערה מ”ב בשם הגרש”ז ועוד אחרונים. ויסוד הדברים דאם לא נחלל שבת להצלת הגוי בזמנינו שהתקשורת הבינלאומית כ”כ מפותחת יש חשש של סכנת נפשות ממש לבני ישראל, וקרוב הדבר שבמקום כלשהו יפגע אחד הנכרים בישראל כי יחם לבבו, והארכתי בזה במק”א).

ובני”ד אין אני בקי בדבר אם היה בזה חשש גמור של התגברות שנאת ישראל או לא, אך לכאורה היה הדבר מתפרסם פרסום גדול ובודאי גורם להכפשת שמה של היהדות האורטודוקסית ולפגיעה בצרכי היהודים שומרי תו”מ בארצות הברית. אך לכאורה רחוק לומר דיש בזה סכנה. ונראה דאף דרחוק לדון בזה דין פקו”נ, מ”מ הוי בכלל צרכי רבים וחשש איבה.

אמנם בני”ד יש בזה תמיהה נוספת, דאף אם מותר ליכנס לבית עבו”ז במקום איבה וצורך רבים, מ”מ אסור להתפלל בבית שיש בו עבו”ז וגלולים (עיין לעיל אות א’) וק”ו שאסור להתפלל לה’ אלקי ישראל בבית עבו”ז שלהם, וא”כ פשוט שאם יהודי הוזמן לשאת תפלה או לומר פרק תהלים בכנסיה ודאי שאסור לו לעשות כן, וז”פ.

 

ב

והנה ראיתי בספריהם של גדולי הזמן שכבר דנו כל אחד בענינו ובסגנונו במעין שאלה זו.

א:       בשו”ת דברי יציב למו”ר זצ”ל חלק ז’ ליקוטים סימן ע”ד דן אם יש איסור ליכנס לבית עבו”ז של נוצרים והסיק לאיסור, וכתב דהרא”ש והרשב”א נחלקו אם מותר ליכנס במקום פקו”נ אבל שלא במקום פקו”נ לכו”ע אסור עי”ש.

ב:       באגרות משה יו”ד חלק ג’ סימן קכ”ט אות ו’ כתב לאסור ליכנס לבית עבו”ז כאשר כונתו ליהנות מיצירות האומנות שם. ובתו”ד כתב דמה שאסרו משום חשד אינו אלא בחצר שאין עובדים שם עבו”ז ומשו”כ אין כאן אלא חשד בלבד אבל במקום עבודתן ממש אסור משום איס”ה ומשום דעצם הרצון ללכת שם הוי השחתה, עי”ש.

ואף שמסכים אני בכל לב לעיקר דברי הגדולים הללו כיהודה ועוד לקרא, ובודאי אסור ליכנס לשם לשם הנאה בעלמא, מ”מ כבר כתבתי לעיל דמדברי הרא”ש והטור מבואר דגם לבית עבו”ז ממש טעם האיסור משום חשד, וגם משמע מדברי הרא”ש דמותר לברוח לשם אף שלא במקום סכנה ממש. (אמנם באמת מסתבר דאם בא ליהנות דיש איסור הנאה, אמנם יש לדון בסוגיא דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה ואכמ”ל).

ג: ובשו”ת יביע אומר ח”ב יו”ד סימן י”א כתב לדון בשאלה הדומה לני”ד. כשהיה רב בקהיר שבמצרים ומת קונסול אחד והזמינו את הרב הראשי לטקס אשכבה בכנסייה שלהם, והאריך בזה מאד, והסיק שאין להתיר כלל כיון שאין בזה משום פקו”נ ושלא במקום פקו”נ לכו”ע אוסר, עי”ש.

אמנם בתוך דבריו מתבאר דלא חשש כ”כ לאיבה כיון שהשלטון היה שלטון מוסלמי והקונסול שמת היה נוצרי והשלטון המוסלמי לא כ”כ הקפיד בכבוד הנוצרים, ואפשר דני”ד שאני ואכמ”ל.

ד:       ובשו”ת מנחת יצחק ליקוטים סימן ע”א דן בשאלה הדומה ביותר לשאלה דידן, במלכת אנגליה שבאה לבקר באחד מאיזורי הממלכה ונערכה לה קבלת פנים בבית עבו”ז שלהם, האם מותר להשתתף בטקס קבלת פנים זה.

וכתב דשאלה זו חמורה ויש בה צדדים שונים, דמצד אחד החמירו עד למאד באיסור זה ומאידך יש חשש איבה ופגיעה בכבוד מלכות, ובסוף דבריו הקצרים נמנע מלהורות בזה וביקש מן השואל לבקש חו”ד מרב אחר, ולא פרט מי היה אותו רב ושמו פלאי, עי”ש בדבריו.

ועוד יש לדון בזה אם בתי התיפלה של הנוצרים עבודה זרה הם וידוע מש”כ להקל בזה בשו”ת מהר”י אסאד יו”ד סימן ק”ע, ובשו”ת מנחת אלעזר ח”א סימן נ”ג חלק עליו ודנתי בזה במק”א, אך לני”ד אין בזה צורך וכבר הארכתי יותר מדי, ואכמ”ל.

סוף דבר כתבתי לעיל את הנראה לדעתי הענייה והדלה, אם הייתי נשאל בטרם מעשה הייתי משתמט מלהורות כדרך שעשה מרן בעל המנחת יצחק או שמא הייתי אומר שוא”ת עדיף ובפרט שיש מן הראשונים שאסרו אף במקום פקו”נ. אך בדיעבד גם קבה לא תקבנו גם ברך לא תברכנו.

והקב”ה יצילנו משגיאות.

 

ג

בביאור המשנה

והנה בעבו”ז (י”א ע”ב) מבואר במשנה “עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודת כוכבים תוכה מותר. מהו לילך לשם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר מותר”.

ושלשה פירושים נאמרו במשנה זו בדברי רבותינו הראשונים.

א: לשיטת רש”י איסור זה משום חשד הוא ומיירי דוקא ביום אידם. ובשאר כל הימים אין כל איסור ללכת לעיר שיש בה עבודת כוכבים.

והנה הרשב”א כתב דלשיטת רש”י אין איסור אלא בעיר שאין ישראל דרים בה, כי אם יש בעיר זו יהודים לא יחשידוהו שהולך הוא לעבוד עבו”ז, עי”ש.

ב: הרשב”א הביא מרבינו יונה דמיירי ביריד של עובדי כוכבים “לפי שהגויים מתקבצים מכמה מקומות והלכים לשם ולפיכך אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך לסחורה ולכבד עבו”ז“.

ג: כתב הרמב”ם בפירוש המשנה “ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בית תפלה שהוא בית עבודת כוכבים בלי ספק, אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכ”ש לדור בה. אבל בעת שאנחנו תחת ידיהם בעוונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו מה שנאמר ‘ועבדת שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן’. ואם העיר דינה כן קל וחומר דין בית של עבודת כוכבים עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכ”ש ליכנס בו“.

ובדברי הרמב”ם מוכח להדיא דלא מיירי כלל ביום אידם אלא בכל הימים בין אם יש בה יריד ובין אם אין. וע”כ צ”ל דטעם האיסור משום המצוה להתרחק מעבו”ז וטומאתה.

וכך כתב הרמב”ם לשיטתו בהלכות עבו”ז (פ”ט ה”ט) “עיר שיש בה עבודה זרה מותר לילך חוצה לה ואסור ליכנס לתוכה“.

ומובן מזה דאף דלשיטת רוב הראשונים יש מקום להקל כשאין חשד ומראית עין, לשיטת הרמב”ם קשה להקל בזה.

 

 

ג

תפילה במקום פריצות

כבוד האברך היקר

עוסק בצ”צ באמונה

גומל חסדים טובים…

במה ששאל לדעתי היות והוא מארגן חופשות בבתי מלון לאנ”ש יראים ושלמים ובדרך כלל קובעים את בית המדרש והתפלה באולם שהגויים השתמשו בו להוללות ולהצגות ושאר עניני פריקת עול, ורב אחד העיר לו שאסור להתפלל במקום המיוחד לפריצות והוללות. אך מאידך אין אולם אחר במלון שיש בו די מקום לכל האורחים הרוצים מקום מרווח לתורה ולתפלה. ושאל לדעתי בזה.

בשאלה זו יש צדדים לכאן ולכאן, ואבאר בזה את קט דעתי.

הנה מבואר במגילה ו’ ע”א דטרטיאות וקרקסאות עתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה לרבים ודרשו כן מן הכתובים. והתוס’ הביאו מי שפירש טרטיאות מקום שעובדים בו עבו”ז וקרקסאות הוי בית הכסא. והתוס’ דחו פירוש זה וכתבו “קשה לומר שאותן מקומות מטונפים יכול ללמוד שם תורה אלא ודאי לשממה יהא במהרה בימינו. ורוצה לומר בתים שמתאספים שם לועד של עובדי עבו”ז”. הרי דבית של עבו”ז אין לקבוע בו מקום תורה ותפלה. אך המגן אברהם בסימן קנ”ד ס”ק י”ז הביא משו”ת הרא”ם ח”א סימן ע”ט שמותר לקבוע בית כנסת במקום שעבדו בו עבו”ז והמג”א כתב לחלק בין דבר התלוש כגון נרות שהדליקום לעבו”ז שאם כיבן אסור להדליקן בבית הכנסת כמ”ש שם בשו”ע סעיף י”א לדבר המחובר שלא נאסר, והמשנה ברורה שם ס”ק מ”ה כתב שמנהג העולם להקל בזה כדעת הרא”ם והמג”א.

ובדגול מרבבה שם הוכיח מדברי התוס’ הנ”ל דגם במחובר אסור וכ”כ בשו”ת חת”ס או”ח סימן מ”ב עי”ש. אמנם שיטה זו שדחו התוס’ הביא הריטב”א בשם רש”י, והרשב”א הביאה בשם רבינו חננאל (אמנם ברש”י דידן ליתא והריטב”א כתב בשם הר”ח כשיטת התוס’). הרי לן דיש מגדולי רבותינו הראשונים שנקטו דגם מקומות עבודה זרה יהיו למקומות תורה, ומנהג העולם בית אב יש לו ויש להם על מה לסמוך.

ואף לשיטת התוס’ נראה דאין זה אלא בבית שעבדו בו עבודה זרה ממש, אך לא מסתבר כלל דכל מקום שנוהגים בו מנהג פריצות והוללות אסור לקבוע בו מקום תורה, דאי לא תימא הכי וכי יעלה על הדעת דכל מקום שהיו מיוחד לפריצות ועבירה אסור לקנותו ולהפוך את פניו למקום תורה, והלא במגילה שם לא מדובר בשימוש ארעי לתורה במקום עבו”ז אלא בימות המשיח כאשר תמלא הארץ דעה את ה’ ואעפ”כ כתבו התוס’ דלא מסתבר דמקומות מטונפים היו מיוחדים לתורה. ועוד דהרי התוס’ כתבו דטרטיאות זה מקום הועד שמתקבצים בו עובדי עבודה זרה ובודאי לא היו מתקבצים כדי ללמוד מוסר ולקדש שם שמים, והלא פשוט שמקומות אלה מקום עבירה היו, ועיין עבו”ז י”ח ע”ב שדרשו חז”ל “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – שלא הלך לטרטיאות ולקרקסאות של עובדי כוכבים” ופרש”י שמסדרים שם צרכי עבודת כוכבים, ואעפ”כ עתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה. הרי לן שאין בזה קפידא אלא במקום שעובדים בו עבודה זרה.

ועיין באר היטב סימן קנ”א סק”א שהביא גם הוא בשם הרא”ם ח”א סימן ע”ט דבית כנסת שעברו בו עבירה, ומצאו את השמש מתגולל עם נערה אחת מ”מ לא נפקעה ממנו קדושת ביהכ”נ, הרי דמשום גילוי עריות אין ביהכ”נ נפסל.

אך באמת אין כל ראיה מדברי הבאה”ט, ואדרבה לכאורה משמע מדבריו דכיון דמדובר בביהכ”נ אין קדושת ביהכ”נ נפקעת משום עבירה שנעשה בו באקראי, אבל אילו היה מקום מיוחד לגילוי עריות אכן לא היה ראוי לקבוע בו מקום תפלה. אך אפשר דאין זה אלא במקום שבעלו בו איסורי ביאה ממש משא”כ בני”ד דאף שמקום זה קבוע להוללות ופריצות מ”מ מסתבר שבודאי לא מדובר בבית זונות וכדו’.

ועיין במסכת שבת קכ”ז ע”ב מעשה ברבי יהושע שחלץ את תפיליו לפני שנכנס לביתה של המטרוניטא ואמרו תלמידיו “לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה”. אך אין זה ענין לני”ד דשאני התם דבאותה שעה שרבי יהושע נכנס לביתה עדיין היה זה מקום טומאה משא”כ בני”ד דכאשר אנ”ש מתפללים ולומדים באולם נקי הוא מכל שמץ ורבב.

והנני משיח צערי, דגם המג”א וגם הבאה”ט ציטטו את הרא”ם בסימן ע”ט, ולא ידעתי מקום כבודו, בשו”ת רבינו אליהו מזרחי לא מצאתיו ולא ידעתי לאיזה ספר כונתם ומשו”כ לא יכולתי לבדוק מקור הדברים.

אמנם המקור הקרוב ביותר לני”ד הוא מש”כ בשו”ת דברי חיים ח”ב בהשמטות סימן א’ במעשה שהיה בקהילת טארנא בביהכ”נ שבשוק שבליל שב”ק נשרף ארון הקודש וארבע ס”ת שבו וכתב להם הד”ח תוכחה מגולה “ואולי בא להם זו כי מלפנים הבית הלז היה מושכר להם למנין קבוע ובינתיים נעשו בו קאסערען ואחרי כל התועבות הנעשו בבתים כאלו כידוע בחרו המה עוד הפעם הבית הלז לשפוך שמה שיח ותפלה לפני אדון כל ויוכל להיות שמזה נתגולל עליהם סיבה הזאת”. וכתב להם תיקוני תשובה, עי”ש.

הרי דנקט דלא כראוי עשו אנשי הקהילה כאשר קבעו תפילתם במקום המיוחד ע”י הגויים לפריצות ועבירה.

אמנם נראה לכאורה דאין זה מעיקר הדין אלא לחומרא בעלמא משום קדושת ביהכ”נ וקדושת התורה והתפלה, אך בדליכא כו”ע לא פליגי וכיון שהיהודים המתארחים במלון מעולם לא ראו ולא ידעו שמקום זה משמש להוללות בחדשי החורף והאביב, יש להקל בזה כיון דשעת הדחק הוא משא”כ בהא דהד”ח שכנראה היה ידוע ומפורסם שהיה זה מקום הוללות ופריצות והיה זילות ביהכ”נ וכבוד התורה.

ולאחר כתבי כל הנ”ל חיפשתי בספרי גדולי הזמן וראיתי בשו”ת אגרות משה או”ח ח”א סימן ל”א שהאריך ממש בכעין ני”ד, בקהילת סט. לואיס שבה “צעירי ישראל” שכרו אולם של בית מלון לתפילות ימים נוראים ורב הקהילה הגר”מ אייכנשטיין מחה בהם נמרצות דמקום המשמש כל השנה לפריצות והוללות אין להתפלל בו. והגרמ”פ הצדיק הוראה זו והוכיח כן מדברי הבאר היטב הנ”ל בשם הרא”ם, דרק משום שהעבירה נעשתה באקראי במקום שכבר שימש כבית כנסת מקדמת דנא לא נאסר, אך אילו היה מדובר במקום עבירה היה נפסל מלשמש כמקום תפילה, עי”ש.

אך שוב מצאתי שציטטו המג”א והבאה”ט את תשובת הרא”ם (תשובה זו מופיעה בסימן פ”א ולא בסימן ע”ט כפי שצוטט בטעות) וכאשר למדתי תשובה זו נשתוממתי כשעה חדא דברור שאילו תשובה זו במקורה היתה לפני עיני גדולי עולם לא היו כותבים מה שכתבו (המג”א ציטט מספר כ”ה שהביא את תשובת הרא”ם והבאה”ט ציטט מדברי המג”א), דמפורש בדבריו שאין כלל נפ”מ בין תלוש למחובר ולא כהבנת המג”א, אלא שכתב לחלק בין נרות שהודלקו לעבו”ז דאין להדליקם בביהכ”נ משום שאין לעשות מצוה בגופם דגוף הנרות נמאסו ונפסלו למצוה, משא”כ לביהכ”נ שאין עושים מצוה בגופו אלא מתפללים בתוכו. וכעין זה חידש שאין להטיל ציצית בבגד ששימש לעבו”ז אבל מותר להתעטף בו בשעת התפילה עי”ש. ועוד מבואר בדבריו שאין כלל נפ”מ בין בית כנסת שעברו בו עבירה ובין מקום עבירה ועבודה זרה שרוצים להופכו לבית כנסת, שהרי הוכיח שיטתו ממעשים בכל יום ששוכרים וקונים בתי היוונים ומתפללים בהם אף ששימשו לעבו”ז ולעבירה, עיין היטב בדבריו. ושיטתו מבוארת דמותר לקנות או לשכור מקומות שיוחדו לעבירה ולקבוע בהם מקום תורה ותפילה, ובעקבותיו הלכו המג”א והמשנ”ב.

ומשום כ”ז נראה דבשעת הדחק יש להקל בזה כמבואר.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

ארבע לשונות של גאולה

“לכן אמר לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים” (שמות ו’ ז’).

כתבו רש”י והרשב”ם בר”פ ערבי פסחים (צ”ט ע”ב) ד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות י’ ו’-ז’), והנה בין כוס ראשון לשני מותר לשתות, וכן בין שני לשלישי, אך בין שלישי לרביעי אסור להפסיק באכילה או בשתיה, ויש בזה רמז, רבים האנשים החושבים שעיקר הגאולה גאולת הגוף הוא חרות וחופש ופריקת עול זרים, לדידם די בשלש לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי, על הלשון הרביעית “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים” הם מוכנים לוותר. באו חז”ל ללמדנו, דוקא בין שלשת הראשונים אפשר להפסיק אבל בין השלישי לרביעי אין להפסיק! כי עיקר הגאולה גאולת הנפש היא, על גאולתנו ועל פדות נפשנו אנו חודים ומהללים, גאולת הנפש וקרבת אלקים, בית המקדש והשראת השכינה, הן הם הגאולה המיוחלת “עד אשר אל מעלת אבותם ישובון” (לשון הרמב”ן בפתיחה לספר שמות).

ב

הוציאנו מעבדות לחרות

“לכן אמור לבני ישראל אני ה’, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם” (שמות ו’, ו’ – ז’).

הנה העבדות חויה קשה היא, אך דרגות רבות יש בה, עבד שיש לו אדון רשע רע לב הרודה בו ללא רחם, נתון לסבל קשה, פיזי ונפשי, אך אף עבד שאדונו טוב לב הוא, מ”מ עובד הוא עבודת פרך ואין לו מנוחה, אמנם יש לך עבד שאדונו איננו מעביד אותו הרבה, אך מ”מ משועבד הוא לעבודה ולשרת כרצון אדוניו ואינו בן חורין לכלכל את דרכיו וצעדיו כרצונו הוא.

פרעה מלך מצרים רשע גדול היה ובני ישראל סבלו תחתיו סבל נורא בגזירות קשות והרג ואבדון, מלבד העבודה שכבדה עליהם.

וזה כונת הכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ושוב לא יסבלו ישראל מגזירותיו של פרעה, אך לא רק זאת אלא אף והצלתי אתכם מעבודתם ושוב לא יצטרכו לעבוד להם, זאת ועוד אחרת, וגאלתי אתכם מתחת עול מצרים ושוב לא יהיו משועבדים אלא בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

ומעל כל אלה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”!

ג

על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

והנה זה תימה דבזמן שנצטוינו להראות הנהגות של חירות וגאולה אנו מזכירין ומדגישין גם את העבדות והשיעבוד, אלא טעמו של דבר הוא כדי להשריש בלבנו דגם מה שנראה בעינינו כרע באמת יש בו טוב דכל מדותיו ית”ש רחמים וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ראו נא מה שכתב האבן עזרא עה”פ (דברים י”ד א’) “בנים אתם לה’ אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם”.

וזה היה דרכו של רבי עקיבא שאמר על כל צרה “כל דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס’ ע”ב) וגם בשעה שנתפס ר”ע על דברי תורה והוציאוהו ליהרג היה משחק (ירושלמי ברכות פ”ט הלכה ה’ וסוטה פ”ה הלכה ה’) ולא רק ביסורי עצמו ראה ר”ע טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס (כמבואר בסנהדרין ק”א ע”א) וכן בגלות ישראל וחורבן בית מקדשנו ראה ר”ע מידת החסד (כמובא במכות כ”ד ע”א) וראה לעיל בפתיחה לחומש שמות מאמר דרך אמונה אות ד’ שהארכנו בביאור הענין.

ושמעתי ממו”ר מרן אדמו”ר מצאנז זצ”ל דמטעם זה יש לאדם להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י”ג ע”א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים “ה’ אלקינו ה’ אחד” דהיינו שמדות הרחמים והדין המרומזים כידוע בשמות הוי’ ואלקים – אחד הם, וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה דמידת הדין יש כאן, אנו מכסים את עינינו ומכריזים ה’ אלקינו ה’ אחד, דכל דעביד רחמנא לטב עביד.

ובקול אריה בפתיחה במאמר פתח טוב אות ז’ פירש באופן נפלא מאי דכתיב “אל תירא מרדה מצרימה… ויוסף ישית ידו על עיניך” (בראשית מ”ו ג’ – ד’) דחשש יעקב אבינו מהירידה למצרים ואמר לו הקב”ה דאף אם נראה מתחילה שהירידה למצרים היא גזירה קשה, לבסוף יתברר ויתגלה שהיה לטובה, וכעין מעשה דמכירת יוסף דהיה נראה מתחילה שמידת הדין פגעה ביעקב כשנזרק בנו לבור ונמכר לישמעאלים, אך הוברר לבסוף שלמחיה שלחו אלוקים, וזה שאמר הכתוב “ויוסף ישית ידו על עיניך” כהא דמעביר ידו על עיניו בקריאת שמע לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שבמידת הדין יש רחמים גדולים אלא שאנו לא זכינו עדיין לראות, וזה מה שאמר בזוהר הקדוש על האי פסוקא “דא היא רזא דקריאת שמע” דפרשת יוסף וירידתו למצרים היא סודה של קריאת שמע, ודו”ק כי הדברים נפלאים.

והביא שם מהחתם סופר לפרש את הפסוק “וראית את אחורי ופני לא יראו” (שמות ל”ג, כ”ג), דאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי ה’ המוסתרים במדת הדין בראיית פנים דהיינו לפני המקרה, אבל “אחורי” כלומר לאחר זמן מתברר לנו ולדורות הבאים את מדת טובו, וזהו “וראית את אחורי”.

ואמרתי לפי”ז בביאור מאמרם (מנחות כ”ט ע”ב) “אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש”ע הראהו לי אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב”ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור לאחורך חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש”ע זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כך עלה במחשבה לפני”. כאשר משה התרעם על מיתת רבי עקיבא א”ל הקב”ה הלא כבר אמרתי לך וראית את אחורי אך פני לא יראו, גזירה זו של מיתת רבי עקיבא מלפני היא חזור לאחריך!

והשתא דאתינא להכי תחזינה עינינו במה שכתב בשו”ת חתם סופר או”ח סי’ קל”ב להמליץ על מיני המרור השונים דכמו שיש רמז בחסה “דחס רחמנא עלן”, יש רמז אף בתמכא הנמנה במשנה (פסחים ל”ט ע”א) דהוא ראשי תיבות “תמיד מספרים כבוד א-ל” ועוד הוסיף וכתב שם ומו”ר רבי נתן אדלר טרח לדעת איזהו ירק הנקרא כרפס ונפיק מפומא דגברא רבה המהרי”ל דהוא ירק הנקרא ברוב לשונות אפי”א, וסימן אפי”א ראשי תיבות “א-ל פועל ישועות אתה”, עי”ש. נראה דאין כונתו לדרוש ר”ת בלבד, אלא דזה באמת תכלית אכילת המרור, כדי שתמיד נספר כבוד א-ל אף בימים קשים כאשר החשך יכסה ארץ, אף שאין אנו רואים את חסדיו באתגליא, מ”מ נאמין שהוא לעולם בכל עת ובכל שעה א-ל פועל ישועות וממכה עצמה מתקן הרטיה.

תגיות: