(Preventing Chilul Shabbes before Shabbes for the purpose of Pikuach Nefesh (5778

מרן הגאב"ד שליט"א


בחיוב להשתדל לפני שבת למנוע חילול שבת לפקו"נ

"ויהי ביום הששי והכינו את אשר הביאו" (ט"ז ה').

הנה מן הפסוק הזה למדנו "הכנה דרבה". וכמ"ש בביצה (ב' ע"ב).

ותרי הלכתא יש בדין זה: א. מצות ההכנה, שיש לאדם להכין את כל צרכי שבת בערב שבת. ב. איסור הכנה, דאין שבת מכין לחול וליו"ט כמבואר בביצה שם.

אמנם עדיין לא ידענו באיזו מדה חייב אדם להשתדל בערב שבת למנוע חילול שבת למחרת באונס או לפקוח נפש, ונבאר בעזהי"ת הלכתא דא.

הנה כתב הגאון הנציב בהעמק שאלה ריש שאילתא א' דממאי דכתיב "שמור את יום השבת לקדשו" ילפינן שיש לו לאדם לשמור ולעשות בערב שבת כל משאלתו כדי שלא יצטרך לחלל את השבת, וכשם שמצות זכור נוהגת בכל ימות השבוע לזכור את השבת ולהתכונן לו, וכמבואר בביצה (ט"ז ע"א) ובטור (סוס"י רמ"ב) דשמאי הזקן היה מניח לשבת כל אוכל טוב ומשובח, כך גם מצות שמור מחייבת לדאוג לפני בוא השבת למנוע חילול שבת בזמנה, עי"ש. וכ"כ בהעמק דבר (דברים ה' י"ב). ועוד כתב הנציב שם ובשאילתא קס"ט דלא אמרו חכמים מצוה בו יותר מבשלוחו אלא במצוה ממש או בהכנה למצוה שכתובה בתורה בפירוש, ולכן אמרו הלכה זו בהכנת צרכי שבת כיון דלהדיא כתיב "והכינו את אשר יביאו".

ומ"מ נקט דאכן הלכתא היא דחייב אדם לעשות את כל הנצרך בערב שבת כדי שלא יצטרך לחלל את השבת.

ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סימן של"ח לגבי השאלה אם רופא כהן מותר לו להיטמא למתים במסגרת תפקידו ולאשר שאכן פלוני מת ויוכלו לקוברו. והשואל רצה להתיר משום דאיסור טומאת כהנים הותר אצל פקו"נ וכתב החת"ס:

"ולו יהיבנא ליה טעותיה היינו אי עומד לפנינו פקו"נ ויש לפנינו כהן וישראל נאמר כל הזריז הרי זה משובח ולא נדקדק בין כהן לישראל, אבל שיהיה כהן מכין עצמו לוותר קדושת כהונתו שאם יזדמן לפנינו פקו"נ יהיה הוא המתעסק ולא אחר, וכי אין אנו מצווין להכין בערב שבת כל ההכנות ליולדת ולחולה ולצרכי מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת".

הרי דפשוט לחת"ס שאכן חייבים להכין את כל הנצרך לחשיב"ס, ליולדת ולמילה מערב שבת כדי למנוע חילול שבת בדרך היתר, אך לא טרח החת"ס לבאר לנו שורש הלכה זו ומקורה.

וכן מצינו שכתב המשנ"ב (בסימן שמ"ד בשער הציון סק"ט) ולמד ממה שכתבו האחרונים לגבי המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, ומבואר בגמ' דאם זוכר הוא לפני כמה ימים יצא מותר לו לעשות מלאכה ביום השמיני ליציאתו דבודאי לא יצא לדרכו ביום שבת קודש. וכתבו האחרונים דאם יכול הוא לעשות מלאכה ביום זה שיספיק לו לכל יתר הימים חייב הוא לעשות כן. וכתב המשנ"ב דמזה יש ללמוד דחייל יהודי שנמצא בצבא נכר וצריך לעשות מלאכה עד שבת בצהריים, יש לו לטרוח ולעשותה מערב שבת כדי שלא יצטרך לחלל שבת לעשותה.

אך גם המשנ"ב לא ביאר שורש חיוב זה ומקורו, אך מ"מ מבואר מדברי החת"ס והמשנ"ב שחובה היא זו ולא מדת חסידות בעלמא. ולדברי הנצי"ב הרי זה דין מיוחד ומסויים בהלכות שבת שלמדו מ"שמור" שחייב לשמור את השבת, ולהכן כל הנצרך למנוע חילולה, כנ"ל.

והנה בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן כ"ח) דנתי בשאלה האם אשה המתקרבת לסוף תקופת הריונה צריכה לשהות בשבת במקום הקרוב לבית החולה כדי למנוע חילול שבת כדי להגיע לביה"ח לצורך לידה.

והבאתי את מה שכתב המגן אברהם (ש"ל סק"א) דכיון דמחללין שבת לצרכי יולדת ודינה כחולה שיב"ס "ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת (ס"ח סי' תתנ"ה)". ומלשון זה ניתן היה ללמוד דמעיקר הדין הוא, אך המשנ"ב (שם סק"א) כתב דמן הראוי שיזמין את כל הנצרך מע"ש ומלשונו נלמד דאין זה אלא מנהג ראוי אבל לא חובה מעיקר הדין.

ובערוך השלחן (שם ס"ג) כתב דמנהג חסידים ואנשי מעשה להכין את כל הנצרך מע"ש, ומלשונו משמע יתירה מזו דאין זה אלא מדת חסידות בלבד.

ונראה לכאורה שכך נקטו משום דאין כל ודאות שאכן תלד בשבת אבל אם היו בטוחים שתלד בשבת אפשר שהיה בזה חיוב מדינא וכמבואר בדברי החת"ס והמשנ"ב הנ"ל.

ב

החובה להכין כל צרכי המצוה לפני זמן החיוב

ותחילה יש לבאר מה שורש כל עיקר החיוב להכין את כל צרכי המצוה מבעוד מועד כדי שיוכל לקיים את המצוות במועדן.

והנה במנחת אשר למס' פסחים סימן ה' הבאתי מה שכתב הצל"ח בפסחים (ג' ע"ב) דמי שבדרך רחוקה אינו חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, והמנחת חנוך המצוה ה' תמה עליו דודאי חייב לעשות כל השתדלות כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח כמו שחייב לעשות כל הנצרך והמתחייב לקיים את כל מצוות ה'. וכשם שחייב אדם לעשות סוכה ולכתוב תפילין ומזוזה ולקנות ד' מינים וכדו' בכל מצוה ומצוה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה, כך גם מי שבדרך רחוקה חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה.

וכתבתי שם את הנלענ"ד דמי שלא טרח בערב שבת ואין לו מה לאכול בשבת, ולא עשה סוכה ולא קנה ד' מינים ובבא זמן המצוה אין בידו לקיימה באמת אינו מוגדר כמבטל מצות עשה, דאי אפשר לבטל מצוה טרם הגיע זמנה, וכאשר הגיע זמן המצוה אנוס הוא ואין בידו לקיימה. ומשו"כ נראה דאינו מבטל מצות עשה, אך מ"מ עבר על רצון התורה דפשוט הדבר שעל האדם לטרוח בער"ש כדי שיאכל בשבת ומוטלת עליו חובה להיות חכם שעיניו בראשו ולהכין את כל הנדרש והנצרך כדי שיוכל לקיים מצוותיו כראוי.

וכבר הארכתי ביסוד גר זה דחיוב לעשות רצון התורה במנחת אשר לדברים סימן נ"א, ועי"ש שדנתי דאפשר שזה בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, ואכמ"ל.

וחידוש גדול כתב בזה החזון איש (ב"ק סימן כ"ג אות כ"ח) דאף שאין האדם חייב להשכיר עצמו כדי לשלם חוב, אין זה אלא בפריעת חוב, דאף שאמרו פריעת בע"ח מצוה, אין זה אלא מצוה ממונית, אבל בשאר מצוות עשה חייב אדם להשכיר עצמו לעבודת עבודה ועבודת משא כדי שיהיה בידו לקיים מצות עשה. וכבר נסתפק בזה הגאון מבוטשאטש בעזר מקודש אהע"ז סימן ע' ס"ג והחזו"א ציין לדבריו.

והדברים חידוש, דעד כאן לא מצינו אלא שצריך לטרוח במה שנצרך באופן ישיר להכין את צרכי המצוה, דהיינו טרחת האדם בבנין הסוכה ובקניית לולב ואתרוג וכדו', אבל שיהיה מחוייב להשכיר עצמו כדי שיהיו בידו האמצעים לא שמענו.

אך נראה בדעת העז"מ והחזו"א דכיון שדרכו של אדם להשכיר עצמו ולעבוד לצורך פרנסתו וצרכי ביתו לא תהא כהנת כפונדקית ולא יניח חיי עולם ויעסוק בחיי שעה, ואם לצרכי הבית דרכו של אדם להשכיר עצמו הוא הדין שצריך לעשות כן לצרכי מצוות ה'.

ובאמת נראה דהאדם מצווה להשכיר עצמו לעבודה אף כדי לפרוע חובותיו אלא שאין ביד הבי"ד לכפותו על כך, אך כלפי שמיא כך מצווה הוא לעשות.

ובמנחת אשר בראשית (סימן ל"ט אות ב') דנתי באריכות במדת הטורח שחייב אדם לטרוח כדי לקיים מצוות עשה, והבאתי שם את דברי החיי אדם (כלל ס"ח סעיף י"ט ושם בנשמת אדם ס"ג) שאינו חייב לעקור מביתו אף כדי לקיים מצוה דאורייתא, ותמוה שלא הביא סעיף מפורש בשו"ע שסותר הנחה זו, דהלא בסימן תרפ"ה ס"ז מבואר דמי שאין קריאת התורה במקום מגוריו צריך לעקור למקום אחר כדי לשמוע קריאת פרשת זכור ואף פרשת פרה דהוי דאורייתא, ועי"ש במשנ"ב ס"ק ט"ז דאף אם עצם הקריאה אינה אלא מדרבנן כיון דעיקרה מה"ת חייב לעקור מביתו.

ומה שהוכיח הח"א מראש השנה (ל"ד ע"ב) שם נסתפקו במי שהיו לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכים לאיזה מהן יהלך. הרי שאינו מחוייב לעקור למקום אחר שבו תוקעין ומברכין, יש לדחות דמסתמא מיירי באונס שאינו בידו ללכת למקום שתוקעין ומברכין וכבר כתב בספר העיטור דמיירי בימי השמד שחששו לתקוע בגלוי מגזירת הנכרים. ואדרבה יש להוכיח משם שחייב עכ"פ לעקור מביתו וללכת לאחת משתי העיירות כדי לקיים מצותו אלא שנסתפקו הי מינייהו עדיף, ואין להאריך בזה.

ומ"מ הארכתי שם להראות פנים בענין מדת הטורח שחייב לטרוח בקיום מצות עשה, עי"ש.

סוף דבר פשוט וברור דחיוב הוא לעשות את הנצרך כדי שיוכל לקיים את כל מצוות ה' וחייב להשתדל בזה אף טרם הגיע זמן המצוה, אך אין זה מצד עצם חיוב מצות העשה, אלא משום שזה רצון ה' שבני ישראל יקיימו את כל מצוות ה' כפי שציוונו ולשם כך צריך להשתדל בעוז שיהיה בידו לקיים מצוותיו.

אך אין מכל זה ראיה שצריך להשתדל אף למנוע חילול שבת בדרך היתר דהיינו לפקח נפש ולהציל ממות.

ג

האיסור לגרום חילול שבת לצורך פקו"נ

והנה מצינו שאסרו חכמים לעשות מעשה בערב שבת שעל ידה יגרם חילול שבת כדי לפקח נפש, בשבת י"ט ע"א מבואר דאסרו חכמים להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני השבת. וכמה פירושים נאמרו בדברי רבותינו הראשונים בביאור איסור זה.

ורבינו זרחיה הלוי בעל המאור פירש שם שאסרו להפליג בספינה כיון שמצוי הרבה שצריך לעשות מלאכה בספינה משום פקו"נ וכ"כ בשבלי הלקט סימן קי"א, עי"ש.

אך פשוט שאין ללמוד מהלכה זו לעניננו, דעד כאן לא מצינו אלא שאסור לעשות מעשה שעל ידו יגרם חילול שבת, אבל אין ללמוד מזה שחייב לעשות מעשה על מנת למנוע חילול שבת בפקו"נ. ועוד, דהלא מדובר בתקנת חכמים שגזרו שלא להפליג בספינה ותקנה היא זו ולא סברא בעלמא, ואין למדין מן התקנות, דמה שתיקנו תיקנו ומה שגזרו גזרו ואין ללמוד מגזירות חכמים לחדש סברא במקום שלא גזרו, וז"פ.

ומאידך אין ללמוד ממה שהתירו להפליג בספינה ג' ימים לפני השבת, וכן ממה שהתירו להפליג לדבר מצוה דה"ה שמותר לגרום חילול שבת ג' ימים לפני שבת דאפשר שלא הקילו אלא להפליג משום שזה צורך העולם כמ"ש הברכי יוסף בסימן רמ"ח סק"ד, ועיין שבלי הלקט סימן קי"א דהקילו בזה משום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה.

אך מצינו שנחלקו הראשונים בשאלה זו בענין אחר. דהנה בעירובין ס"ז ע"ב דנו בתינוק שנשפכו המים החמים שהכינו לצרכו אם מותר להחם לו מים ע"י נכרי ואמרו שיש להחם לו מים אגב אמו, עי"ש.

ונחלקו הרמב"ן והרז"ה בתינוק שנשפכו החמין שהוכנו בשבילו מערב שבת. לדעת הרז"ה אם א"א להחם לו מים בדרך היתר לפני המילה אין מלין אותו, שהרי אסור לגרום חילול שבת, אף אם לאחר המילה מותר לחמם לו מים משום פקו"נ. אך שיטת הרמב"ן במלחמות שם דאין לה למצוה אלא מקומה ושעתה וכיון שמצווין אנו למולו מלין אותו כדין, ושוב מחמין לו מים משום פקו"נ.

ואף הרמב"ן לא הקיל בזה אלא משום שזה מצוה וחובה דמילה דוחה שבת, אבל פשוט דאילולי המצוה אסור היה לגרום חילול שבת לצורך פקו"נ.

ובאמת יש לחלק בין שתי הסוגיות אלה לכאן ולכאן.

מחד גיסא יש לומר דאף הרמב"ן לא הקיל במילת התינוק אלא משום דחובה גמורה רובצת על האב למול את בנו ביום השמיני, ואין להמלט מקיום חובה זו מחשש חילול שבת בהיתר לצורך פיקו"נ. ובאמת הדגיש הרמב"ן דמלין את התינוק משום דאין למצוות אלא מקומן ושעתן. אך מאידך גיסא י"ל דעד כאן לא החמירו במילה אלא משום שעושה מעשה בשבת לגרום חילול שבת בפיקו"נ, אבל שמא יש להקל יותר כאשר מדובר בעשיית מעשה בערב שבת כאשר עדיין מצות שמירת השבת לא רובצת עלינו חובה. ועוד יש לדון לקולא בהא דאין מפליגין בספינה משום שאין כאן אלא ספק שמא יצטרכו לחלל את השבת.

סוף דבר יש לחלק בין שתי סוגיות אלה לכאן ולכאן, אך מ"מ הצד השוה שבהן שאין לעשות מעשה בע"ש לגרום פקו"נ וחילול שבת למחרת. ודו"ק בזה כי פשוט הוא.

אך עדיין אין לנו שחייב אדם לעשות מעשה בקום ועשה כדי למנוע חילול שבת לצורך פקו"נ.

ד

במדת החובה לטרוח בער"ש למנוע חילול שבת לפקו"נ

כבר הבאתי לעיל מדברי החת"ס והמשנ"ב שחייב אדם להכין את כל הצריך למנוע חילול שבת לצורך פקו"נ. אך עדיין יש לעיין במדת הטורח שחייב לטרוח בכך. ועוד יש לעיין האם צריך לעשות מעשה אף במקום ספק חילול שבת.

ולפי דברי הנצי"ב דדין תורה הוא דילפינן מ"שמור את יום השבת לקדשו" לכאורה חיוב גמור הוא, וחייבין לעשות כן אף בטרחה יתירא ובהוצאה מרובה. אך באמת דברי הנציב חידוש הם ואין להם כל מקור בגמ' ובהלכה. ועוד דהלא השוה שמור לזכור אך באמת לא מצינו דמנהגו של שמאי הזקן מקורו בקרא דזכור את יום השבת לקדשו ומסתבר טפי שלא נהג כן אלא משום מצות כבוד שבת. ונראה טפי כמו שנתבאר לעיל לגבי שורש החיוב לטרוח ולהשתדל שיהיה בידנו לקיים מצוות העשה כך ודאי רצון התורה אף שנטרח ונשתדל לקיים את מצוות הל"ת בשלימותן ולמנוע מצב שבו נחלל שבת בהיתר.

וכיון שאין זה חיוב מוגדר אלא גדר כללי של רצון התורה מסתבר טפי דכיון דאין כאן עבירה, דהלא בסופו של דבר שבת הותרה ודחויה אצל פקו"נ, כאשר מדובר בהוצאה מרובה וטרחה מרובה אינו חייב למנוע מצב זה.

וראיה לדבר המבואר ביו"ד סימן שע"ד ס"ג ברמ"א דאין הכהן חייב לשכור מי שיטפל במת מצוה אלא מותר לו להיטמא למת דאינו חייב להוציא הוצאות למנוע טומאת כהנים למת מצוה, וכן הדבר לגבי מניעת חילול שבת משום פקו"נ.

והנראה עיקר בהלכה זו דכל שאין בזה טרחה יתירא והוצאה מרובה אכן חייב אדם להשתדל ולהכין את הנצרך למנוע חילול שבת בשביל פקוח נפש וכדברי החת"ס, הנציב והמשנ"ב הנ"ל, ובפרט כאשר לא מדובר בענין מקרי אלא במה שצפוי מראש ודאי שצריך להתכונן ולהשתדל למנוע חילול שבת שהרי ודאי שצריך להכין מים חמים לרחיצת תינוק לאחר מילתו, אך כאשר מדובר בהוצאת ממון פטור הוא כמבואר בסימן שע"ד כנ"ל, וכך גם כאשר מדובר בטרחה גדולה כמבואר.

אלא שלכאורה יש להעיר מדברי הריב"ש (סימן ד') שדן לגבי אנוסי ספרד אם מותר לאכול מבשרם ולשתות מיינם והאם עומדים הם בחזקת כשרות. וכתב דאם יש עדים שמדקדקים הם במצוות בינם לבין עצמם כשאין רואה ואין סכנה בדבר ושלא יכול להמלט מארצות השמד ולקיים מצוותיו בלי פחד כשרים הם לכל דבר.

הרי לן דאם יכול להמלט מספרד ולקיים את המצוות בשלימות ולא עשו כן ינם כמומרים ואבד חזקת כשרותם, הרי לן דחייב אדם אפילו לעקור מביתו ולנדוד למרחקים במקלו ותרמילו על מנת שלא יצטרך לעבור על מצות התורה משום סכנה, ואין לך טרחה גדולה מזו וצער גדול מזה לעזוב את כל אשר לו ולגלות ולנדוד ללא חוף מבטחים.

אך נראה דאין לדמות גזירות השמד של האינקוויזיציה הספרדית שהאנסים נאלצו להתנצר לפנים, ולבטל את מצוות התורה בפרהסיא ולשמור את יהדותם בצנעא בלבד, ויש כאן עיוות של כל חיי היהדות, לענין עקרי שבו יצטרך פעם אחת לחלל שבת משום פקו"נ, ולא הרי זה כהרי זה. ודו"ק בכ"ז.

ה

האם צריך להשתדל בערב שבת שלא יצטרך על שבות בשבת במקום פקו"נ

אמנם אין כל זה אמור אלא במקום שיצטרך לחלל שבת במלאכה דאורייתא, אבל במקום שלא יצטרך לעבור אלא בשבות דרבנן פשוט הדבר דאין צריך לעשות כל השתדלות בע"ש כדי למנוע עבירת שבות לצורך פקו"נ דלא גזרו כלל במקום פקו"נ ואינו נחשב כלל כעבירה.

ויסוד זה פשוט בתכלית עד שאין בו צורך לכל ראיה.

ו

האם צריך להתשדל שלא לעבור על שבות בהיתר

אך אין כל זה אמור אלא בפקו"נ, אבל נראה ברור דכאשר התירו שבות במקום צורך, מ"מ יש להשתדל מער"ש למנוע את הצורך בהיתר זה. כך מצינו לגבי כמה הלכות ונבאר.

א. במה שהתירו שבות דשבות במקום מצוה, כבר נסתפק המגן אברהם בסימן תרנ"ה במי שפשע ולא קנה לולב בערב יו"ט אם מותר לומר לגוי להביא לו לולב דרך כרמלית, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, ומשמע דזה פשוט דודאי יש להשתדל להשיג לולב מערב יו"ט ואסור לסמוך לכתחלה על היתר שבות דשבות במקום מצוה. וכ"כ בשו"ת כתב סופר או"ח סימן מ"ט.

ב. וכך לגבי מה שהתירו שבות משום כבוד הבריות. בסימן שכ"ב ס"ד מבואר דאסור ליטול קיסם של מוקצה לחצוץ בו שיניו ומבואר בגמ' שבת (פ"א ע"ב) שם דאף שלפעמים יש בזה כבוד הבריות אסרו דהיה לו להכין קיסם מאתמול. ולפי"ז כתב המגן אברהם (ס"ק ד') דאם הזמינו חבירו ולא היה בידו להכין מאתמול מותר לו לחצוץ שיניו בקיסם מוקצה משום כבוד הבריות.

ג. במה שהתירו שבות משום נזק הרבים מבואר בסימן ש"ח סעיף י"ח דמותר לטלטל קוץ המונח ברה"ר פחות פחות מד' אמות, ומ"מ כתב במגן אברהם ס"ק ל"ז דלכאורה לא התירו אלא במה שלא היה מונח ברה"ר מער"ש, דאם היה מונח בער"ש ולא טרח לסלקו לא התירו שבות, עי"ש.

ומבואר מכל זה דבכל ענין שהתירו שבות בשבת, אם משום נזקי הרבים או במקום מצוה או משום כבוד הבריות וכדו', פשוט דיש להשתדל בערב שבת לתקן ולמנוע את הצורך בהיתר זה, דלא התירו חכמים כל אלה אלא בדוחק ובשעה"ד.

אך שונה הדבר בהיתר פקו"נ לגבי מלאכה דאורייתא כמבואר לעיל.


מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו

"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'... ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות פרק י"ד פסוק י' – ט"ז).

ראו רבים וגם תמהו, הלא אומנות אבותינו בידינו וכך נצטוינו, לזעוק אל ה' בשעת צרה וצוקה, להתנפל לפניו בתחנון ובתפלה ובצעקה, ומה זה שאמר ה' למשה "מה תצעק אלי".

אלא שיש ונגזרה גזירה, ואין לבטלה בכל כח שבעולם ואף לא בכח התפילה כי אם בכל הבטחון בלבד. וכך היה בשעה שעמדו ישראל על הים.

וכך כתב בנפש החיים (שער א' פרק ט'):

"ובעת קריעת ים סוף אמר הוא יתברך 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' (שמות י"ד ט"ו) ר"ל דבדידהו תליא מילתא שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסע הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא מעצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, ואז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם".

וכך שמעתי ממו"ר כ"ק בעל הדברי יציב זצ"ל בשם הרה"ק ר' פנחס מקוריץ, והדברים היו רגילים על לשונו תדיר.

וכבר קדמם באור החיים וכתב בזב ביאור נפלא (שמות י"ד ט"ו):

"מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים".

ומעל כולם הלא סוד זה נתגלה בזוהר הק' (ח"ב נ"ב ע"ב):

"א"ר יהודה א"ר יצחק פרעה חכים מכל חרשוי הוה ובכל אינון כתרין ובכל אינון ידיען אסתכל ובכל סטרא דלהון לא חמא פורקנא דלהון ישראל ולא הוה תלי בחד מנייהו, ועוד דהא בכלהו קשירו קשרא עלייהו דישראל ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא, ועל דא הוה אתקיף לביה".

פרעה מכשף היה, וידע שאין לישראל תקומה ותקווה. כל הדרכים נסתממו וכל השערים ננעלו בפניהם. בטוח היה בנצחונו וכך העלה באצטגנוניו. אך לא ידע הוא את סוד האמונה, ולא ידע שהבוטח בה' חסד יסובבנו אף אם כל שאר הסגולות והעצות פג כוחם, והוא שאמר הקב"ה למשה רעיא מהימנא "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו".

ונראה עוד דכל עשרת המכות על נסיהן ונפלאותיהן הכנה והכשר היו לנסיון הגדול ולישועה הגדולה של קריעת ים סוף, דכבר ביארתי במק"א דכונה כפולה ומוכפלת היה בעשרת המכות וכדברי הכתוב (שמות י' ב') "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם". מחד היו המכות עונש לפרעה ומצרים שציערו את ישראל ארבע מאות שנים, ומאידך היו המכות לאות ולמופת לבני ישראל שהקב"ה לבדו שליט בעליונים ובתחתונים ואין עוד מלבדו.

וכבר ביארו הקדמונים בחכמתו העמוקה של רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, דעשרת המכות חלוקות לשלש חלוקות, שלשת הראשונים, דם צפרע וכנים היו בעפר הארץ ומי הים שהם הדרגה הנמוכה של הבריאה. המכות האמצעיות ערוב דבר ושחין היו באדם ובבעלי החיים שהן למעלה מדרגת הארץ, וארבעת האחרונים היו בגרמי השמים, ברוחות השמים שהביאו את הארבה ממרחק, בברד שניתך ארצה, וליקוי המאורות במכת החושך, ומעל כולם מכת בכורות שהיתה בנפש האדם.

וכל זאת לגלות ולהודיע שאלקי השמים הוא אלקי הארץ ובורא שמים הוא יוצר האדם, והוא לבדו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, אין עוד מלבדו ואפס זולתו.

ורק בכח אמונה זו באו ישראל בתוך הים בחרבה וזכו לנס קריעת ים סוף.

ב

איתא במכילתא (בשלח ריש פרשה ג'):

"ר' אליעזר אומר, אמר הקב"ה למשה משה בני נתונים בצרה הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי, שהיה (ר' אליעזר) אומר יש שעה להאריך ויש שעה לקצר, "א-ל נא רפא נא לה" – הרי זה לקצר, "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום" - הרי זה להאריך".

וכעין זה בספרי סו"פ בהעלותך:

"שאלו תלמידיו את ר' אליעזר עד כמה יאריך אדם בתפילתו, אמר להם: אל יאריך יותר ממשה, שנאמר: 'ואתנפל לפני ה' כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה,. ועד כמה יקצר בתפילה, אמר להם: אל יקצר יותר ממשה, שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה", יש שעה לקצר ויש שעה להאריך".

וע"ע כעי"ז בברכות ל"ד ע"א.

והנה חז"ל לא פתחו לנו שערי אורה לדעת עת וזמן לכל חפץ, עת להאריך ועת לקצר, ולא נגלו לנו תעלומות חכמה לדעת מדוע משה רבינו לפעמים האריך ולפעמים קיצר.

ולפי המבואר בדבריהם של שלשה גדולי עולם, ודברי הזוהר הנ"ל דבכח הביטחון להשלים את כח התפילה (וכבר הארכתי במקום אחר לבאר (לעיל מאמר ה') דכח הביטחון יש בו כדי להגן על הבוטח ולהבטיח שהקב"ה ימלא בטחונו וכדכתיב (תהלים ל"ב, י'): "הבוטח בה' חסד יסובבנו"). וביאור הדבר, דהלא כל כח התפילה אינו אלא בכך שע"י תפלתו גורם האדם לפתוח לעצמו את שערי השפע בריבוי הרחמים והחסד, ו"ברכה" נגזרת מלשון "בריכה" ו"ריבוי" כמ"ש הרשב"א (בשו"ת ח"ה סי' נ"א) ושפע זה מתרבה ויורד גם בכח מצות הביטחון.

ואפשר דמשום כך כאשר התפלל משה לרפואתה של מרים - שהיתה צדקת גמורה ומסתמא עז היה בטחונה בהקב"ה הרופא כל בשר ומפליא לעשות - לא האריך בתפילתו אלא קיצר עד למאוד. אך כאשר התפלל על בני ישראל לאחר חטא העגל, שהקב"ה ימחל לעוונם ולא היתה אצלם השלמת הביטחון במקום התפילה, ראה משה, רעיא מהימנא, צורך להתנפל לפני ה' ולהאריך בתפלה.

ולפי זה מובן שאמר הקב"ה לישראל: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" ואם יסעו בני ישראל לתוך הים ויכנסו לתהומות ויבטחו באביהם שבשמים שיציל ויושיע משבולת מים רבים, אזי בכח הביטחון ינצלו אף במיעוט תפילה.

ואפשר לומר עוד, דבאמת לא היו בני ישראל ראויים להיגאל, משום חסרון אמונה שבהם, דהלא טענו כנגד משה: "המבלי אין קברים במצרים", ונזקקו לתשובת המשקל ולחיזוק במידת האמונה והבטחון כדי שיהיו ראויים להיגאל.

וזה שאמר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", וכאשר יכנסו לתוך הים ויבטחו בקב"ה שיצילם, בכך תגדל זכותם ויתקנו את אשר עוותו ויהיו ראויים לנס.

[מנחת אשר אמונה ובטחון מאמר ט"ז]