The Sanctity of Shmittah Fruit 5774

מרן הגאב"ד שליט"א

 "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (כ"ה ו').

"לאכלה ולא להפסד" (פסחים נ"ב ע"ב).

"שאמרה תורה בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה וזה דבר תורה הוא וכו'" (רמב"ן סהמ"צ מצוה ג' ששכח הרב).

נחלקו גדולי הדורות אם יש מצוה באכילת פירות שביעית, ושורש פלוגתתן בביאור דברי הרמב"ן, דהנה הרמב"ם השמיט ממנין המצוות מצוה זו של קדושת פירות שביעית והרמב"ן במנין דידיה במ"ע ג' השיג עליו וכתב "שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו "לאכלה ולא לסחורה" וכו'. במגילת אסתר הבין מתוך דברי הרמב"ן דיש מצוה באכילת פירות שביעית וכך כתב בשיטתו בזוהר הרקיע (מ"ע ל"ו) וכ"ה במהרי"ט אלגאזי (הל' חלה סק"ב).

אך החזון איש שביעית (סי' י"ד אות י') כתב דלא עלה על דעת הרמב"ן לחדש דיש בזה מצוה אלא כל כונתו לאיסור סחורה בלבד וללאו הבא מכלל עשה וכלשונו ש"דרשו חז"ל לאכלה ולא לסחורה", דאם כונתו לעצם מצות האכילה למה הביא דרשה זו הלא אין שום משמעות מאיסור סחורה דיש מצוה לאכול פירות שביעית דאין הסחורה סתירה לאכילה, וע"כ כונתו לאיסור סחורה ולא למצות האכילה, עי"ש.

אמנם לשני דרכי ההבנה שברמב"ן צ"ע למה הביא רק דרשה דמס' עבו"ז דף ס"ב ד"ולא לסחורה" ולא את מה שדרשו חז"ל בפסחים נ"ב "ולא להפסד", וכך יש לדייק גם בדברי התוס' בר"ה ט' ע"א עי"ש. ואף שיש לפרש את דברי הרמב"ן דס"ל כרש"י (סנהדרין כ"ו ע"א, סוכה ל"ט ע"א, ושם מ' ע"ב) דכל איסור סחורה אינו אלא משום מצות הביעור דאסור למכור פירות שביעית למי שלא יקיים בהם מצות הביעור אבל אין איסור בעצם הסחורה, ולפי שיטה זו אין איסור סחורה, "מילתא אחריתי" אלא מעין סניף לעיקר מצות פירות שביעית דמצוה לאכלו עד שעת הביעור ולא לסחור בו ולפי"ז הוי איסור סחורה מעין סניף והשלמה למצות האכילה ואפשר דמשו"כ נקטיה הרמב"ן, ועדיין צ"ע.

ועיין בדברי רש"י בסוכה מ"א ע"א שכתב דמה דאין לוקחין חלוק מדמי שביעית "דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה" ובהגהות הב"ח שם מחק את מה שכתוב ברש"י "ולא לסחורה" וברור שנתקשה מה ענין איסור סחורה למצות הביעור, אך באמת זה שיטת רש"י בכל מקום כמבואר.

ונראה לכאורה דנקטו התוס' והרמב"ן דשאני איסור סחורה מאיסור הפסד ביסודו דאסור להפסיד פ"ש מאחר שהם קדושים ואסור להפסידן ולאבד את הקודש, אבל איסור הסחורה ענינו מצד עצם קדושתם, וביתר ביאור איסור הפסד יסודו דאסור להפסיד דבר שהוא קדוש אלא יש לנהוג בו מנהגי קדושה, וכיון שפ"ש יש בהם קדושה ממילא אסור להפסידן, אבל הסחורה אין בה ביטול הנהגת הקדושה דהלא מוכר לאכילה, אך מ"מ אסורה הסחורה משום דיש בה בזיון לקודש, ודו"ק בכ"ז.

ב

והנה המגילת אסתר הקשה מהמבואר בירושלמי (פ"ח מ"ב, כ"ב ע"א) "אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו" דכיון שנפסל מאכילה אין בו מצות אכילה, הרי דאל"ה יש מצוה לאכול פירות שביעית וקשה מזה לשיטת הרמב"ם, וכתב לפרש דלולי שעיפשה היה מצווה לאכול כדי שלא יבוא לידי הפסד, וכ"כ בפי' הרש"ס שם.

אמנם פירוש זה מתיישב רק אם נניח דאסור לגרום הפסד לפירות שביעית וא"כ הו"א דיש גם מצוה למנוע מהם הפסד הבא מאליו אבל לפי מש"כ המהרי"ט בח"א סי' פ"ג דרק הפסד בידים אסור אבל מותר לגרום להפסדם פשיטא דאין מקום לחייבו לאכול פת כדי שלא יתעפש.

והחזו"א שדעתו שאין כל מצוה לאכול פירות שביעית כתב בד"א לבאר את דברי הירושלמי דאין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה, דאין הכונה דהו"א שצריך לאכול אלא דאין נוהגין בו דין אוכל שאסור להאכילו לבהמה אלא מותר להאכילו לבהמה כיון שנתעפש ואינו ראוי שוב לאדם ואדרבא אסור לאכלו דהאוכל מאכל בהמה הוי כמפסיד פירות שביעית עי"ש בדבריו, והדברים דוחק בלשון הירושלמי.

ובאמת יש הכרח לכאורה לפרש את דברי הירושלמי באחד משני הדרכים הנ"ל דאף אם נאמר דיש מצוה לאכול פירות שביעית חיוב ודאי שאין בו ולא יתכן בו אלא מצות רשות כאכילת התרומה לכהן, וא"כ אין לפרש את לשון הירושלמי אין מחייבין אותו לאכול משום מצות האכילה וע"כ צ"ל באחד משני הדרכים הנ"ל, או דצריך לאכול כדי למנוע הפסד או כפירוש החזו"א.

אך אפשר עוד דקמ"ל דאי"צ לאכול ממידת חסידות כדי שלא יבוא לידי הפסד ובזיון כנ"ל, ואף דלשון אין מחייבין אותו משמע דהו"א דיש בזה חיוב ולא מידת חסידות בלבד מ"מ פירוש החזו"א רחוק טפי מפשטות לשון הירושלמי, ואף לפירוש המגילת אסתר והרש"ס קשה לומר דהו"א דיש בזה חיוב ממש דאף אם גרמא אסור מ"מ אף גרמא אין כאן וכי קס"ד דחייב לאכול את כל הפירות שבעולם כדי שלא יתעפשו.

ושו"ר בערה"ש סימן כ"ד ס"ו דזה גופה קמ"ל דאינו חייב לאכול פירות שביעית משום דאין איסור הפסד בגרמא, אלא משום שיש מצוה באכילתן.

אמנם מצינו לשון זה ממש אף בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א (ט' ע"א) והרי מע"ש ודאי מצוה לאכול, ולכן נראה יותר א' מג' דרכים הנ"ל דשייכי אף במע"ש, ודו"ק כי קצרתי (וע"ע שם ט' ע"ב שנסתפקו בשמן שהסריח אם פקע מיניה קדושת שביעית וצ"ע שם).

והנראה לענ"ד עיקר בזה דהנה בירושלמי נקטו שלשה דברים בחדא מחתא, אין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וקניבת ירק ותבשיל שנתקלקל צורתו, ויש צד השוה בשלשת אלה, דבכולם לולי מעשי האדם היה האוכלין משתמרין יותר דגרעיני החטה והקמח אינם מתעפשים כמו הפת, והירק השלם משתמר יותר מקניבתו, וכן הפרי והירק החיים משתמרים יותר מן התבשיל, והו"א דכיון שהוא גרם לקלקול יחוייב לאכול כדי שלא יהיה בכלל הפסד בידים, קמ"ל כיון שנהג כדרך העולם בהכנת האוכל לעולם אין זה בכלל מעשה הפסד, כך נראה לענ"ד פשטות ביאורה של הלכה זו שרבים נתקשו בה.

ובכונת הרמב"ן הנ"ל דנחלקו בו האחרונים כמבואר, באמת נראה מלשון הרמב"ן כהבנת החזו"א דבכל הי"ז מצוות עשה שמנה הרמב"ן כנגד שיטת הרמב"ם פתח הרמב"ן בלשון "שנצטוינו" מלבד במצוה ג' ובה בלבד פתח בלשון "שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו ולא לסחורה", וברור לענ"ד דלא כתב שנצטוינו דאין כאן ציווי חיובי אלא איסור, ועוד דאין הציווי מפורש בפסוק אלא מדרשה ולכן שינה לשונו (וקצ"ע במצוות ט' וי"ד ויש ליישב ודו"ק), ומן הטעם הזה לא כתב "שנצטוינו לאכול פירות שביעית", כדרך שכתב במצוה א' "שנצטוינו לאכול מעשר שני בירושלים" ובמצוה ב' "שנצטוינו לאכול תרומה", דבפירות שביעית באמת אין מצות אכילה, ודו"ק בזה כי גדול בעיני דיוק זה.

ג

ובגוף השאלה אם יש איסור בהפסד ע"י גרמא כבר נחלקו הפוסקים ובכרם ציון הסיק הגרצ"פ פראנק דיש איסור אף בגרמא, והוכיח כן מהרמב"ם בפ"ה מהלכות שמיטה ויובל ה"ה דאף שאסור להאכיל לבהמה אוכלי אדם אם הלכה הבהמה מעצמה אין צריך להחזירה שנאמר "ולבהמתך ולחיה", הרי דלולי שנאמר "ולבהמתך" היה צריך למנוע מן הבהמה לאכול.

אך לענ"ד אפשר דמטעם אחר הו"א דצריך למנוע מבהמה אכילת פירות שביעית, דהנה כתב הרמב"ם פי"ב מתרומות הי"ז "אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתן מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם".

הרי לן דהמניח בהמה לאכול תרומה הוי חילול ה' ולא משום מצות השימור, וכן בשביעית לולי שאמרה תורה לבהמתך ולחיה וכו' הו"א דהוי חילול ה' קמ"ל דזה רצון התורה ודו"ק.

אך המהרי"ט הוכיח דאין איסור בגרמא מן הירושלמי בפ"ז משביעית ה"א דמותר להעלות קניבתא דירקא לראש גגו לייבשן ולהאכילן לבהמתו הרי דאין איסור לגרום הפסד לפירות שביעית וא"כ קשה מדברי הירושלמי על הרמב"ם.

ואפשר דאף אם אין איסור גמור לגרום הפסד לפירות מ"מ אין זה רצון התורה דאם אסרה תורה להפסיד פירות שביעית משום קדושה מסתבר דיש מדת חסידות ורצון התורה למנוע הפסדן וקמ"ל דמ"מ אף לכתחלה אי"צ למנוע מן הבהמה לאכול מדכתיב ולבהמתך, וצ"ע.

אמנם החזון איש בסי' י"ד אות י' כתב דאפשר דהעלאת ירק לייבוש לא חשיב כלל הפסד דאם לא היה מעלן לראש הגג היה הירק נרקב והייבוש מעלי לה להכשירה למאכל בהמה עי"ש, אך מ"מ כתב דפשוט דלעולם אין מחייבין את האדם לאכול פירות שביעית כדי שלא יבואו לידי רקבון או ייבוש (ועוד מבואר מדבריו דנקט דהעלאה לראש הגג לצורך ייבוש הוי מעשה ממש ולא גרמא וכן נראה לכאורה והארכתי בזה במק"א).

ד

ובמנחת אשר לפסחים סי' כ' דנתי באריכות בגדר משמרת דתרומה וחקרתי ביסוד גדר זה האם מצווין אנו לשמור את התרומה למצוותה דהיינו לאכילה או שמא אין מצות השימור קשורה למצות האכילה כלל ומילתא אחריתא היא עי"ש. ויש לחקור כעי"ז לגבי איסור הפסד בשביעית.

אך כל זאת אם יש מצוה לאכול פירות שביעית אך אם אין בהם מצות אכילה כלל לכאורה פשוט שאיסור ההפסד מילתא אחריתא היא ואין זה כדי שהפירות יאכלו.

ויש להעיר לפי"ז על מה שכתב החזו"א בשביעית סי' ט' אות ו' לבאר מה שתיקנו חכמים לעקור את הספיחין בשביעית אף דקיי"ל דמה"ת ספיחין מותרים והלא אסור להפסיד פירות שביעית, וכתב דאין כאן אלא גרם הפסד ולא הפסד בידים ואין איסור בגרמא (כמבואר לעיל אות א' שיטת המהרי"ט). ועוד כתב שם דלאחר שאסרו חכמים את הספיחים שוב אין איסור להפסידן, וצ"ע דכיון דשיטת החזו"א דאין מצוה כלל באכילת פירות שביעית מהי"ת לומר דמאחר דאסור באכילה שוב אין בו איסור הפסד.

וצ"ל דכיון דילפינן איסור סחורה מדכתיב לאכלה ודרשו לאכלה ולא להפסד אין איסור בהפסד אלא במה שראוי לאכילה ואתה קורא בה לאכלה, ובאמת יש בזה אף סברא פשוטה דאף אם אין מצוה באכילת פירות שביעית מ"מ ברור שהתורה ייעדה פירות אלה לאכילת הפקר כדכתיב "ואכלו אביוני עמך" וכו' וזה ענין הפירות שיאכלו והתורה אסרן בהפסד כ"ז שהם מיועדים לאכילה אבל משנאסרו לאכילה בטל ייעודם וחשיבותם והו"ל כמי שאינם ואין בהם איסור הפסד.

ועוד דכל שאסור באכילה אין בו תורת אוכל ושוב אין בו קדושת שביעית ופשוט אפוא דאין בו איסור הפסד.

ובגוף דברי החזו"א שכתב דהעוקר ספיחין ומניחן על פני השדה אין בו איסור הפסד צ"ע לכאורה ממשנה מפורשת בפ"ד משביעית מ"י "מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית בית שמאי אומרים כל האילן משיוציא בית הלל אומרים החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו כמה יהא בזית ולא יקוצנו רובע רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית" ואפשר דרק משום שהפרי עוד לא הבשיל הוי הפסד אך כל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, וצע"ג.

ה

ובגוף השאלה אם יש מצוה לאכול פירות שביעית מריש הו"א דנחלקו בכך הראשונים, דהנה בפ"ח ה"ב מבואר בירושלמי "וכן מי שביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו" ופירש הרש"ס "כל הני דאסירי משום דאין דרכן לאכול וכתיב לכם לאכלה כדרך אכילתכם" אבל הר"ש במשנה פירש משום דכל האוכל שלא כדרכו ודבר שאין דרכו לאכול הוי בכלל הפסד וכ"כ רש"י ביומא פ"ו ע"ב, עי"ש.

ונראה לכאורה דבדבר שאין כלל מצוה באכילתו ודאי שאין קפידא בדרך אכילתו דלא מצינו ענין דרך אכילתן אלא באכילת מצוה או במאכ"א אבל באכילת רשות מה קפידא יש בדרך אכילתו, ומשו"כ היה נראה לכאורה דלדעת הרש"ס יש מצוה באכילת פירות שביעית ומשו"כ הקפידה תורה בדרך אכילתם (אף שאין אכילתן חובה דאין בו גדר ביטול מצות עשה כנ"ל), אבל לדעת הר"ש ורש"י כל ענינו משום איסור הפסד משום דאין בהם כלל מצות אכילה.

אך באמת צריך לפרש כונת הרש"ס דכיון דמשמעות ואכלה היא כדרך אכילה ממילא הוי אכילה שלכד"א בכלל הפסד, דבאמת אין כל דמיון בין גדר שלכ"א שמצינו במאכ"א לעניננו דהלא ברור כשמש דהכוסס חטים של טבל וכדו' לוקה דהוי כדרך אכילה, דבברכות ל"ז נחלקו מה מברך הכוסס חטין הרי דהוי דרך אכילה וכן האוכל תרדין חיין הוי כדרך אכילה כמבואר בנדרים מ"ט ע"ב ועיין עוד בעירובין כ"א ע"ב דמערבין בתרדין חיין, וע"כ דבשביעית נתחדשה הלכה דצריך לאכול דוקא אכילה חשובה כעיקר דרך אכילתן ולפי"ז אין להוכיח כלל מהלכה זו דיש מצוה באכילתן ודו"ק.

אך ראיתי בפירוש מהר"י קורקוס בפ"ח הי"ד דבאוכל שלא כדרך אכילתו אין זה הפסד דמ"מ אוכלו, וע"כ צ"ל לשיטתו דאין זה אלא הרחקה ודין דרבנן וכמ"ש בתורת הארץ בפ"ח עי"ש.

 

ו

ובאמת נראה עוד בזה דלכאורה פשוט דאי אפשר לחדש לאו הבא מכלל עשה ממצות עשה ממש דכיון דאתי קרא למצות עשה מנ"ל לחדש ממנו לאו הבמכל"ע וכך מבואר להדיא בזבחים ל"ד ע"א, ואם אכן יש מצוה באכילת פירות שביעית ו"לאכלה" למצוה אתי מנ"ל לדרוש ולא להפסד ולא לסחורה, ולהבנת החזו"א ניחא. אך באמת מצינו במכות י"ח ע"ב שדרשו דאסור לאכול בשר קדשים לפני זריקת דמים מדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אף דפסוק זה הוי מצות עשה לאכול קדשים כמבואר בפסחים נ"ט ע"ב הרי דאף שיש בו מצ"ע דרשינן גם לאו הבמכ"ע. ואפשר דהתם שאני מדכתיב אשר כופר בהם והוי כעין ייתור וצ"ע, ולא ידעתי בזה כלל גמור. (ובמנחת אשר ויקרא סימן י"ב דנתי בזה בשיטת הרמב"ם לגבי בדיקת סימני טומאה, עיין סהמ"צ עשין סי' קמ"ט ובריש מאכ"א ועיין עוד מה שנתבאר לקמן בסימן י"ד אות ה' ואין להאריך).

ובמגילת אסתר הוכיח עוד דאין מצוה באכילת פירות שביעית מלשון המשנה בריש פ"ח דשביעית "פירות שביעית ניתנו לאכילה" וכו' ומדכתיב ניתנו לאכילה משמע דאין בזה מצווה אלא רשות, אך באמת אין בזה דיוק כלל דהלא זה לשון המשנה במעשר שני פ"ב מ"א "מע"ש ניתן לאכילה ולשתיה" אף דפשוט שיש מצוה באכילתו, וכ"כ הרמב"ם בפי"א ה"א מתרומות "התרומה ניתנה לאכילה" וכו' אף שכתב בפט"ו הכ"ב דכהן האוכל תרומה מברך וציוונו וע"כ דנקט לשון מצוה רק במצוה חיובית כמ"ש לגבי אכילת קדשים בפ"י ה"א ממעשה הקרבנות ולא במצוה של רשות וא"כ לא נוכל להקשות על הרמב"ן מלשון זה שבמשנה.

ז

הנה חידש האבני מילואים בשו"ת סי' י"ח דאף דבכל האיסורים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא איסור דרבנן מ"מ בתרומה אסור מה"ת לבטל משום משמרת תרומותי (ועיין בזה במנחת אשר פסחים סי' י"ט ובמנחת אשר במדבר סימן ל"ג ואכמ"ל) ויש לחקור האם דינא כן גם בשביעית דהביטול יהיה בכלל הפסד.

ובודאי יש לחלק טובא בין תרומה שבו מצווין אנו לשמרו ובין שביעית שבו אין איסור אלא להפסידו ואפשר דבביטול אף שאין בו הפסד מ"מ גם שימור אין בו, ועוד דבתרומה אנו מצווין לשמרו בקדושתו ובטהרתו ואסור לטמאותו ואפשר דמכך למדנו גם שאסור להפסיד קדושת תרומה ע"י ביטול ברוב אבל בשביעית אין לנו איסור אלא להפסידו בפועל.

וראיתי מי שרצה להביא ראיה מפירוש הר"י בן מלכי צדק סוף פ"ז משביעית שכתב דמותר לבטל שביעית, אך באמת ברור לכל מעיין שם דטעות דפוס יש בלשונו וצ"ל דמותר לבשל שביעית, דהלא כתב שם דמותר לבשל שביעית בתרומה ואם מיירי בביטול ברוב מה לן אם מבטלו בחולין או בתרומה, וע"כ פשוט בכונתו דאף דצריך לבערו בשעת הביעור לא חיישינן שמא יביא תרומה לידי הפסד, וראיתי בהוצאות החדשות ומתוקנות של פי' הריבמ"צ שאכן כתוב בהם גירסא זו דמותר לבשל וז"ב.

ולא אכחד דעצם חידושו של האב"מ תמוה לי מאד דהלא כל עיקר הלכה זו דאין מבטלין איסור לכתחלה לא ידענו אלא מהמשנה בפ"ה מתרומות מ"ט "ראה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור" וכמבואר שם בר"ש דממשנה זו למדו חז"ל בכל מקום דאין מבטלין איסור לכתחלה הרי מתרומה למדו לכל שאר איסורי תורה וכיצד נחלק בין תרומה לכל האיסורין, אמנם יש מקור לסברתו בירושלמי שם וז"ל "ר' אבהו בשם ר' יוחנן, כל האיסורין עליה שוגג מותר מזיד אסור, ולא מתניתין היא שוגג מותר מזיד אסור, מתני' בתרומה מימר לך אפילו שאר כל הדברים", הרי דיש סברא להחמיר יותר בתרומה ולפי סברת האב"מ ניחא, אך מ"מ מדברי הר"ש מבואר דמתרומה למדנו לכל מקום, וצ"ע. וע"ע בירושלמי סוף תרומות (נ"ח ע"ב) "א"ר אבהו שנה לי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכה שמן לשריפה הרי זו מוספת לתוכו שמן חולין ומדלקתו" ובפנ"מ פירש שמוספת שמן חולין כל שהוא. ותמוה לכאורה למה יהיה מותר להדליק בש"ש ע"י תוספת כל שהוא של שמן חולין, ולענ"ד היה נראה דמבטל השמן שריפה ברוב שמן חולין וקמ"ל דבכה"ג מותר לבטל לכתחלה, אך אם יש בזה איסור תורה אין פירוש זה מתיישב, ודו"ק בכ"ז. (ושו"ר בהגהות מהריא"ז ענזיל על האב"מ שם שכבר תמה בדבריו עי"ש).

ח

והנה נסתפקו האחרונים אם יש איסור הפסד פירות שביעית פחות מכזית, עיין רי"ט אלגאזי חלה סוף אות ב' ומנ"ח מצוה שכ"ט, ולכאורה זה תלוי אם יש בהם מצות אכילה דאם מה דכתיב "לאכלה" מצוה היא הרי שיעורה בכזית ומסתבר איפוא דגם הדרשה ד"ולא להפסד" שיעורה בכזית, אבל אם "לאכלה" אכילת רשות היא, כבר כתב הפמ"ג בפתיחתו להל' שחיטה דבאכילת רשות גם כלשהו בכלל.

ובמק"א הבאתי ראיה בדרך פלפול דאין איסור פחות מכזית, דהנה לכאורה יש להקשות על המשנה בסוכה ל"ט ע"א "הלוקח לולב בשביעית נותן לו אתרוג במתנה" הרי דמותר לקיים המצוה באתרוג של שביעית ומ"ש מאתרוג על תרומה דמבואר שם דף ל"ג ע"ב דאסור ליטלו למצוה ולחד מ"ד משום שמפסידה במישוש ידים, ואם נימא דבשביעית אין איסור אלא בכזית משום דלאכלה כתיב אבל בתרומה יש איסור אף פחות מכזית (והריטב"א בשבת צ"א נסתפק בזה ועי"ש בתוס' הרא"ש) ניחא דמסתמא אין גוף האתרוג נפסד אלא קליפתו החיצונה שאין בו כזית.

אמנם אפשר דמטעם אחר שאני בזה שביעית מתרומה, דבאמת אין בזה מעשה הפסד בידים, אלא דע"י רוב מישוש בז' ימים אפשר שיבא לידי הפסד והוי כעין גרמא בעלמא, ובשביעית גרמא מותר כנ"ל ממהרי"ט משא"כ בתרומה שמצוה לשמרה.

אך באמת נראה עיקר בקושיא זו ע"ד הפשט, דכיון דאין בזה אלא איסור דרבנן מחמת חשש והרחקה לא רצו לאסור דבר שקשה לציבור לעמוד בו דהלא כל האתרוגים של שביעית הן אם לא יקטפו לפני ר"ה או יובאו מחו"ל וחז"ל נמנעו מלהעמיס זאת על הציבור משא"כ בתרומה דיכול ליטול של חולין וז"פ.

 

 

ב

הפסד פירות שביעית

ב' אייר תשס"א

כבוד האברך היקר והמופלג

נעימות בימינך נצח.

בדבר שאלתו בפרדסן אחד שנידב עשרות ארגזי פרי הקדושים בקדושת שביעית לחלוקה לאברכים, והתברר שרובם מתולעים, ואף שהפרי יפה מבחוץ רובם מתולעים מבפנים, ומלבד מה שאינם ראויים כ"כ לאכילה מחמת התולעים, יש בהם אף חשש מכשול באיסור שרצים, ומובן שאין להם ביקוש, והארגזים עומדים במרפסת ביתו ואם לא יפנה אותם לאשפה אלא ימתין עד שירקיבו יהיו חייו וחיי ביתו בלתי נסבלים מחמת הריח והחרקים, ונפשו בשאלתו אם מותר לו להוציא פירות אלה למקום איסוף האשפה.

 נראה להקל בזה מכמה טעמים:

א. נראה לכאורה דפירות אלה נחשבים כאילו אינם ראויים למאכל, ואף שעצם הפרי לא נרקב אלא ראוי הוא, מ"מ כיון שהפירות מתולעים ואין דרך בני אדם בזמנינו לאכול פירות כאלה הו"ל כאילו פירות אלו כלל אינם ראויים למאכל ושוב אין איסור להפסידן. ואף שראויים פירות אלה למאכל בהמה כבר כתב החזו"א בסי' י"ד אות י' דבמקום דלא שכיחי בהמות ואינם עומדים לבהמה פקעה קדושת שביעית בנפסל מאוכל אדם, ואף שנסתפק בדבר זה ולא כתבו בדרך החלט בני"ד יש להקל כמבואר לקמן, וגם זה מבואר בדבריו דגדר ש"אינו ראוי" תלוי במציאות המקום והזמן.

ב. נראה עיקר דהוצאת פירות לאשפה אינו הפסד בידים דאינו מפסיד את הפירות בעצם, ואין בזה אלא גרם הפסד, וכבר כתב המהרי"ט ח"א סי' פ"ג דאין איסור בגרמת הפסד לפירות שביעית וכ"כ החזו"א בסי' י"ד אות י' והארכתי בכתובים (עיין לעיל בסי' ו'). ועיין במהרי"ט שם שהעלאת פירות לראש הגג לייבשן נחשב גרם הפסד וה"ה לדעתי בהנחת פירות באשפה, ואף דהחזו"א שם נקט דהעלאת פירות לגג הוי הפסד בידים, נראה דבני"ד יודה אף החזו"א דלא הוי מזיק בידים דמבחינת הפירות אין נפ"מ אם מונחים הם במרפסת ביתו או במקום האיסוף עד אשר יבואו לאסוף אותם לאשפה, משא"כ כשמעלן בראש גגו במקום שהשמש מכה ומייבשת.

ג. כיון ששביעית בזה"ז דרבנן יש להקל במקום ספק דספיקא דרבנן לקולא ובפרט בשעת הדחק גדול כבני"ד, וא"כ גם אם צדדי ההיתר הנ"ל אינם מוחלטים מ"מ מידי ספיקא לא נפקי וסד"ר לקולא. ואף שכתב החזו"א בשביעית סי' כ"ב אות א' דאין זה נידון כספיקא דרבנן כבר דנתי כנגד דבריו (עיין לעיל סימן י"א עי"ש).

ומשום כך נראה הדרך הראויה לנהוג, שיוציא הפירות מהבית ויניחם ליד מכולת האשפה ובזה אין חשש הפסד בידים כלל ואינו אלא גורם שהפועלים יזרקו את הפירות לתוך משאית האשפה.

 ואף דלכאורה יש חשש לפנ"ע לא תתן מכשול בכך שהוא מכשיל את עובדי התברואה באיסור הפסד, נראה דאין כאן אלא ספק רחוק דרוב העובדים האלה הם ערבים ולא יהודים וספק דרבנן להקל ובפרט דלענ"ד סמכינן בזה ארוב, ובפרט באיסור לפנ"ע דתלינן בו לקולא כידוע. ואף אם יעשה זאת יהודי יש לצרף את שיטת הנתיבות בסי' רל"ד דאיסור דרבנן בשוגג אין בו איסור כלל, ועובדים אלו ודאי שוגגים הם דאין הם יודעים כלל לא מאיסור הפסד ולא שפירות אלו של שביעית הם (ואף שבמק"א הארכתי לבאר שדברי הנתיבות בזה חידוש הם ונסתרים מכמה מקורות מ"מ רב גובריה לסמוך עליו כצירוף בשעת הדחק). ועוד דכבר כתבתי דמעיקר הדין נראה דאין איסור הפסד כלל בפירות אלה.

 סוף דבר לענ"ד יש לסמוך לנהוג כמבואר כיון ששעה"ד גדול הוא הנוגע ממש לבריאות המשפחה כולה ואף של שכנים, אמנם אם אפשר להוציא פירות אלו לשדה פתוח או יער מחוץ למקום יישוב ולהשאירם על פני השדה עדיף טפי דבזה אין שום חשש איסור ואף גרם הפסד אין בו, וכך יעץ לעשות מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל) כששאלתי את פיו, אך במקום דהוי טרחא יתירא יש לסמוך לענ"ד להניחן סמוך למכולת האשפה.

ביקר

אשר וייס

 

ג

הפסד בפירות שביעית

הן ידוע שאסור להפסיד פירות שביעית. ונחלקו גדולי הפוסקים לדורותיהם אם אסור אף לגרום הפסד לפירות אלה או שמא אין איסור אלא להפסיד בידיים. והארכתי בשאלה זו במנחת אשר לשביעית סימן ו', ואכמ"ל.

והנה נשאלתי פעמים רבות ע"י גופים ציבוריים שונים, ובמיוחד בתי חולים והצבא, במה שמצוי שכמות עצומה של אוכל נזרקת לפח דבר יום ביומו, וזאת משתי סיבות:

א. מצד אחד מקפידים מאוד שלא לחלק עודפי המזון, לא ליחידים ולא לגופים ולמוסדות, וזאת כדי למנוע שחיתות ופיתוי לאלה שמופקדים על רכישת המזון והכנתו לקשור קשר למכירת עודפי המזון ולמנוע מצב שלכתחלה ירכשו או יבשלו יותר על מנת למכור לגופים חיצוניים.

ב. מאידך מקפידים לא להשאיר אוכל מארוחה לארוחה כדי למנוע הידבקות במחלות ע"י אוכל מקולקל, ולפיכך ישנה הוראה בבתי חולים לא להשאיר שום דבר אוכל מארוחה לארוחה, וכן ישנה פקודה צבאית שיש לזרוק כל אוכל שעתיים לאחר שיצא מן המטבח.

והשאלה העולה מאליה מה לעשות בפירות שיש בהם קדושת שביעית. והנה המנהג המקובל בבתי החרדים לייחד פח לפירות שמיטה ולא לזרוק את שיירי האוכל לתוך פח האשפה הכללי שיש בו פסולת רבה, כי ערבוב פירות השמיטה עם הפסולת הוי כהפסד בידיים, אבל אם זורק את שיירי האוכל לפח מיוחד אין כאן מעשה הפסד.

אך פתרון זה אינו ישים בצבא ובהרבה גופים אחרים מטעמים רבים.

ונחזה אנן בשאלה גדולה זו בכמה דרכים שיש לדון בזה:

א. הנה מבואר במשנה (תרומות פ"ח משנה ד') דיין של תרומה שיש בו איסור גילוי יש לשופכו, הרי שאין בזה איסור הפסד. ויש לעיין האם גם בשיירי המזון בצבא כיון שההוראה לזרוק שיירים אלה מחשש פגיעה בבריאות החיילים שמא הוי כתרומה שנתגלתה.

ונראה שאין הנידון דומה לראיה דשאני גילוי דהוי איסור גמור משום סכנה וחמירא סכנתא מאסורא, משא"כ בני"ד דמ"מ אין כאן סכנה ממש, אלא חשש קלקול קיבה וכדו'.

והלא בירושלמי שם מבואר עוד דהתורם ממה שנתגלה לפירות אסורים אין תרומתו תרומה דהוי כעפרא בעלמא, וכי יעלה על הדעת דהתורם משיירי האוכלין על הטבל אין תרומתו תרומה. ועיין ברמב"ם (הל' שבת פכ"ו הי"ד) דחבית שנתגלתה הוי מוקצה כיון שיש בה סכנה, וכי יעלה על הדעת ששיירי האוכלין הוי מוקצה.

וע"כ דשאני מה שאסור מחמת הסכנה ממה שנהגו לזרוק שיירי אוכלין ואין לדמות זל"ז.

ב. הנה מבואר במס' תרומות (פי"א משנה ו' – ח') דחבית שנשתברה אין מחייבים אותו לטפח את השיריים שבשולי החבית, וז"ל "מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. המערה מכד לכד ונוטף שלש טפין ונותן לתוך החולין".

הרי מבואר שם (משנה ז') שנוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין. הרי דכל שזורק בחולין אין בו איסור הפסד גם בתרומה, ולכאורה דין שביעית כדין תרומה. וכך ראיתי במנחת שלמה למרן הגרשז"א לשביעית (ח' ב') דשיירי אוכלין הו"ל כאילו נפסל מאכילה, אך כתב שם לחדש דמ"מ דינם כמאכל בהמה ואסור להפסידם מבהמה. ולכאורה פלא לחדש שדינם כמאכל בהמה ובפרט במקומותינו שאין הבהמות מצויות.

ואף שהלב מהסס כאשר מדובר בכמויות גדולות של אוכל טעים ומשובח שבכל מקום אחר היו מתענגים בו אלא שמסיבות שונות מקפידים לזרוק (מן הטעמים הנ"ל), באמת נראה עיקר שכל עיקר גדר זה של שיירי האוכלין תלוי לפי המקום והזמן, וכל שלפי הנהוג דרך בנ"א לזרוק לאשפה מעיקר הדין אין בו איסור הפסד. והרי משנה מפורשת שנוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין, ודין פירות שביעית כדין תרומה. כך נראה ברור ופשוט מעיקר הדין ובפרט כאשר מדובר בשעת הדחק גדול.

והנה ידועים דברי החזון איש (שביעית סימן ט' אות ד') דלאחר שאסרו חכמים את הספיחים שוב אין בהם איסור הפסד וחייבו לעקרן ולהשמידם (ועיין בזה מנחת אשר לשביעית סימן י"ב).

ונראה דאין זה משום דבטל מהם דין אוכל וממילא בטלה קדושת שביעית, דלא מסתבר דמשום איסור דרבנן בטל דין אוכל דקדושת שביעית אף לגבי איסור דאורייתא, והלא המקדש באיס"ה דרבנן מקודשת (אהע"ז סימן כ"ח סעיף כ"א), הרי לן דמצד עצם החפצא אין באיסור דרבנן כדי לשנות את התייחסותנו לעצם החפצא.

אלא נראה טפי דכיון שלא למדנו איסור הפסד אלא מדכתיב לאכלה ולא להפסד, כל שאינו ראוי לאכילה אין בו איסור הפסד. דלא נצטווינו אלא שלא להפסיד פירות שביעית מאכילתן.

ולפי"ז י"ל דה"ה בפירות שלפי ההוראות אסור לאכלן לאחר זמן מסוים, שוב אין בהם איסור הפסד.

אמנם ידעתי שיש לחלק בין מה שנאסר באכילה ע"י חכמים ובין מה שנאסר באופן שרירותי ע"י בית חולים וע"י הצבא, מ"מ נראה יותר לענ"ד דכיון שהוראות אלה מובנות ומוצדקות וניתנו כדין, יש לנו להתייחס לפירות אלה כפירות שאינן ראויין לאכילה, ודו"ק בכ"ז.

ונראה בזה עוד דהנה לכאורה פשוט דאיסור הפסד בפירות שביעית אינו אלא משום שפירות אלה מיועדים לאכילה ולפיכך אסור להפסידן. ולא מיבעיא למאן דאמר שמצוה לאכול פירות שביעית (כך הבינו רבים את דעת הרמב"ן במצוה ג' שהוסיף למנין העשין של הרמב"ם) אלא אף לדעת החזו"א שאין מצות עשה באכילה זו, מ"מ פשוט שיעוד הפירות לאכילה ומקרא מלא דיבר הכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל לאכלה ולא להפסד, דכיון שהפירות עומדים לאכילה אסור להפסידן.

ומשו"כ נראה לכאורה דאם ע"י הזהירות שלא להפסיד פירות שביעית יגזר שלא נאכלם כלל ונעדיף בהכרח פירות נכרים שאין בהם קדושת שביעית, יש בכך סיבה להקל באיסור הפסד.

וכיוצא בסברא זו נחלקו הגאונים הגרא"מ שטיינברג בעל שו"ת מחזה אברהם, והגר"נ ויידנפלד בעל חזון נחום.

דהנה החזון נחום (שו"ת חזון נחום ח"ב במשמרת להבית סימן ה' סעיף י"ח עמוד ל"ז) כתב להקל ביצוא פירות שביעית לחו"ל, דכל איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל אינו אלא משום מצות אכילתן ואיסור הפסדן, וכיון שאם לא נתיר לייצא לחו"ל יפסדו הפירות יותר יש בזה טעם להקל.

והמחז"א (בתשובתו שם עמוד מ"ז) פקפק בסברא זו דסו"ס לגבי כל פרי ופרי בפנ"ע אין הכרח שלולי הוצאתו לחו"ל היה נפסד, אך מ"מ אף הוא הסכים לצרף סברא זו עם צדדים נוספים להקל, עי"ש.

וכבר הארכתי במק"א בביאור גדר כללי דמצינו בכמה מקומות שהתירו לעבור עבירה זוטא שעיקרה בתוצאה בקום ועשה כדי למנוע תוצאה זו גופא ע"י אחרים באופן חמור יותר, והלכה זו למדו הראשונים מחזקיהו המלך שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך נ"נ כדי לפייסו ולהציל את בית המקדש ואת ירושלים מן החורבן והבאתי לזה כמה וכמה מקורות, ואכמ"ל.

וכיוצא בדבר נראה בני"ד דאין לבטל לחלוטין את אכילת פירות שביעית מחשש שלא יבואו לידי הפסד. ואף שאין בסברא זו לכשעצמה כדי להתיר הפסד בידיים, מ"מ יש בה להצטרף וליתן טעם ותבלין להקל משום כל הנ"ל.

 

גבורי כח עושי דברו

"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג כ').

הנה דרשו חז"ל פסוק זה על שומרי שביעית.

ועוד דרשו פסוק זה על בני ישראל כשהקדימו נעשה לנשמע כמבואר בשבת (פ"ח ע"א).

צא וראה מה שאמרו "ברכו ה' מלאכיו, א"ר ישמעאל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה להם בני מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', ברישא עושי והדר לשמוע. ד"א מלאכיו אלו הנביאים שנקראו מלאכים שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וה"א ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים. גבורי כח, רבי יצחק נפחא אמר אלו שומרי שביעית, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחד לחדש אחד שמא לכל ימות השנה ודין חמי חקליה ביירא כרמיה ביירא ושתיק ישלך גבור חיל גדול מזה. נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן וזה דבר השמטה מה להלן שביעית אף כאן שביעית, שנו רבותינו אי זהו גבור הכובש את יצרו" (ילקו"ש תהלים תת"ס)

וצריך ביאור מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ולמה נקראו גבורי כח שומרי שביעית מחד ומקבלי התורה שהקדימו נעשה לנשמע מאידך.

ונראה דשתי דרשות אלה שני צדדים של מטבע אחת הם. דאין גבורה אלא בשבירת המדות, וכאשר אדם שובר את טבעו גבור הוא, וזה שאמרו חז"ל שם איזהו גיבור הכובש את יצרו.

וכאשר בן חורין מקדים נעשה לנשמע נוהג הוא נגד הטבע האנושי, הלא טבעו של אדם לשאוף לחופש כי לחופש נולד, ודרכו של בן חורין לשמוע את המתבקש ממנו ולשפוט בדעתו אם מוכן הוא להתחייב לו, וכאשר הוא מקדים נעשה לנשמע שובר הוא את טבעו היסודי.

וכך גם כאשר החקלאי עובד האדמה רואה את עמלו יוצא לריק וזרים אוכלים את פרי יגיעתו ושותק, אף הוא נוהג לפני ולפנים מדרך הטבע ואף הוא שובר את טבעו. הלא כתב הרמב"ן בב"ב דף מ"ב דחזקת ג' שנים מושתתת על הנחה דאין אדם רואה אחרים עושים בשלו ושותק, ובשנת השביעית רואה אדם את הולכי הנמושות ואף את חית השדה אוכלים את פרי עמלו ויגיעו ושותק, לא בכדי קראו עיו חז"ל גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.

והנה דרשו חז"ל (שבת ל"א ע"א) "'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת' אמונת זה סדר זרעים שמאמין בהקב"ה וזורע" וההבנה הפשוטה היא שהזורע צריך להתחזק באמונה ולהאמין שהקב"ה יגזור שהארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו. אך לכאורה תמוה דבאמת אין לך תחום כלשהו מתחומי הפרנסה שבו האדם יכול להיות סמוך ובטוח שעמלו ישא פרי כמו בעבודת האדמה, הלא דרך השמים להוריד טל ומטר לברכה, ודרך האדמה להצמיח פרי, כך כל שנה ושנה קיץ וחורף זרע וקציר. משא"כ הסוחר והאומן, הן הם שצריכים להאמין בהקב"ה ולבטוח בו שיתן להם די פרנסתם.

אלא נראה כונת חז"ל דנסיונו של החקלאי הוא להאמין שהוא המוציא לחם מן הארץ, ולא כחו ועוצם ידו עשו לו את כל החיל הזה, "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", זה נסיונו של הזורע, לבטוח בה' שיתן לו פרי עמלו, ולא לסמוך על טבע הארץ.

ובהנהגה זו של שבירת הטבע וכבישת היצר הטבעי, היא שלימות האדם ותכלית בריאתו. כך כתבו שני עמודי עולם הקדושים והטהורים.

"עיקר חיותו של אדם בעולם הזה בשבירת המדות ואם לא יתקן מדותיו למה לו חיים" (הגר"א באבן שלמה).

"האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (הנועם אלימלך בצעטיל קטן אות ט"ז).