(Shlichus Betruma (5772

מרן הגאב"ד שליט"א

"כן תרימו גם אתם" (י"ח כ"ח).

 

א

בגדר זכיה ושליחות בתרומה

 

קידושין מ"א ע"ב. הנה למדנו דשלוחו של אדם כמותו מ"כן תרימו גם אתם" דכתיב בהפרשת תרו"מ, ולכאורה פשוט דצריך שליחות בהפרשת תרומה דאל"כ איך למדנו שליחות ממנה, אך מצינו לכאורה שנחלקו הראשונים בזה, דהנה בגיטין ס"ו ע"א הקשו התוס' במה דמבואר שם דהאומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי מהני מדין שליחות ומאידך שנינו בנדרים (ל"ו ע"ב) דהאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מותר למודר ממנו הנאה לתרום דאין זה שליחות, והתוס' תירצו בב' דרכים, א' לחלק בין כל השומע לכל הרוצה, ב' לחלק בין שליחות להפרשת תרומה לדין מודר הנאה, והרמב"ן שם כתב דברים בלב סוגיות השליחות בתרומה, ונבאר דבריו לענ"ד בס"ד.

כתב הרמב"ן "דהתם כל הרוצה קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותיה היא וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני כדאמרינן בב"מ באומר כלך אצל יפות דאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה", והר"ן שם תמה עליו דבב"מ שם (כ"ב ע"א) אמרינן דע"כ מיירי בדשוויה שליח דגילוי דעתא בעלמא לא מהני דמה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם וא"כ איך הוכיח הרמב"ן משם דמהני גילוי דעתא בלא שליחות, והר"ן תירץ דבודאי מהני אף "כל הרוצה" מדין שליחות אך מ"מ כיון שלא ייחדיה אין כאן הנאה במודר הנאה, ובעצם נחלקו הרמב"ן והר"ן בשני תירוצי התוס' הנ"ל, עי"ש.

והנה רעק"א בחידושיו לב"מ שם ביאר את ראיית הרמב"ן מהגמ' (אחרי שכתב שקושית הר"ן היא באמת פליאה עצומה) דלדעת המקשה מהני מה שגילה דעתו בדיעבד דהוי ניח"ל בתרומת חבירו ואמר לו כלך אצל יפות וזה נדחה משום דבעינן לדעתכם היינו שנדע דניח"ל בשעת ההפרשה ולא מהני מה שנתברר לאחר מעשה דניח"ל דבעינן "לדעתכם" דהיינו שיהא מבורר בשעת ההפרשה דניח"ל, אבל אם גילה דעתיה בשעת מעשה דניח"ל כגון באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום מהני אף למסקנה וזה ראית הרמב"ן, ולהבנתו לא נדחה לגמרי סברת המקשה, עי"ש.

אך מלבד קושית הר"ן על הרמב"ן מסוגית הגמ' בב"מ יש לתמוה לכאורה על דבריו מסוגיית הגמ' בריש פ"ב דקידושין דילפינן שליחות בכה"ת משליחות דתרומה ואם בתרומה סגי בגילוי דעתא ואין צריך שליחות כלל בהפרשת תרומה איך ילפינן מיניה שליחות בכה"ת.

והנה בטעם הדבר דמהני גילוי דעתא בעלמא לשיטת הרמב"ן היה נראה לכאורה דס"ל דאין הכרח דבעינן כח הבעלים בהפרשת תרומה דשמא לא בעינן כח הבעלים ושליחות אלא בחלות הנוגעת לבעלות וקנין האדם כגון קנינים קידושין וגירושין והקדש וכדו' דבכולם האדם קונה או מקנה, מחדש בעלות או מפקיע קנינו, אבל בהפרשת תרו"מ דביסודו הוי גדר איסור והיתר ומצוה מנא לן דבעינן דוקא כח הבעלים, והרי חזינן דממעטינן מ"אתם" את התורם שאינו שלו, ולמה צריך לזה קרא וכי צריך קרא למעט את המקדש או המגרש או המקנה את שאינו שלו אלא ע"כ שאני תרומה ממעשה קנין וכדו'. ועוד דבירושלמי תרומות (א' ע"א) מיעטו קטנים מהפרשה מדכתיב "איש" והרי בקנינים וקידושין לא בעינן קרא למעט קטנים דמסברא ידענו כיון שאינם בני דעת הרי דשאני תרומה מקנינים. (הנה בירושלמי שם מיעטו חרש ושוטה מ"אשר ידבנו לבו, שיש לו לב להתנדב" וכאן מיעטו מאיש אבל רש"י בשבת קנ"ג ע"ב הביא משם ירושלמי למעט חשו"ק מאשר ידבנו לבו, וצ"ע), אמנם בכתובות ע"ג ע"ב כתב רש"י דקטן אינו בקידושין משום דכתיב "כי יקח איש" ובשטמ"ק שם מצינו דזו נוסחא ישנה ברש"י וכבר פלפלו בדבריו האחרונים ואכמ"ל.

וע"ע בירושלמי ג' ע"א שנסתפקו אם אפשר להפריש תרומה מפירות הפקר אף דנראה פשוט דודאי אינו יכול להקנות או להקדיש דבר הפקר, ומכ"ז נראה דשאני הפרשת תרו"מ מגדרי ההקנאה הממוניים, (ועיין מש"כ בזה באחיעזר ח"ב סימן ל"ז). ולכן ס"ל להרמב"ן דבאמת לא בעינן בהפרשת תרומה אלא דעת בעלים ולא שליחות ממש (ועיין לקמן אות א' מש"כ מתמורה ט' ע"א כעי"ז דבעינן הסכמת הבעלים ולא כחם ממש).

ולכאורה יש לומר, דאף דלא בעינן שליחות לעצם חלות ההפרשה בתורם פירות חבירו מ"מ אין חבירו מקיים מצותו אלא ע"י שליחות דבגילוי דעתא בעלמא אין שליחו כמותו, וכיון שאמרה תורה שיכול אדם לתרום ע"י שליחו וילפינן זאת מאתם הרי ששליחו כמותו אף לקיים מצותו וע"כ דמדין שליחות באנו עליו, וכעי"ז צריך לומר במה דילפינן שליחות משחיטת הפסח אף דבודאי אין שחיטת הבעלים או שליחם מעכבת בכשרות הקרבן כמו שביארו הריטב"א והר"ן בפסחים ז' ע"ב, אך כיון שיכול אדם לקיים מצותו לכתחלה בדרך זה ע"כ דשליחו כמותו.

אך באמת אין זה נראה, דשאני תרומה משחיטת הפסח, דשחיטת הפסח ע"י הבעלים אף שאינה מעכבת בקרבן מ"מ הוי חיוב על כל אדם ובעינן לדין שליחות ע"מ שיצא האדם ידי חובתו, אבל הפרשת תרומה שאינה חיוב כלל אלא מצוה קיומית הלא כל ענינו ומצותו שמוטל על האדם שיהיו פירותיו מתוקנים כשיאכלם וא"כ מנ"ל דין שליחות והלא גם ע"י נתינת רשות לאחרים לתרום מהני תרומתו ומקיים בכך מצותו (ועיין לקמן סימן מ"ח דבמצות שכל ענינם ומהותם בתוצאתם לא בעינן שליחות כלל אלא שאחריות על האדם שהדברים ייעשו וא"כ אין ללמוד שליחות ממה שהמשלח מקיים מצותו אלא מעצם חלות התרומה ע"י שליחו), וא"כ שוב מנ"ל דין שליחות, וע"כ דלולא דין שליחות לא הוי מהני כלל כל הפרשת שליחו, ושוב צ"ב בדברי הרמב"ן.

ואף דחזינן דבתרומה נתמעט מקרא דאינו תורם את שאינו שלו ונראה מכך דאין תרומה כקנין וקידושין וכדו' (ויעויין רשב"א גיטין נ"ב דלתירוץ אחד בדבריו הוי "אתם ולא אפטרופוס" אסמכתא, וא"כ אפשר דמה שאמרו ולא התורם את שאינו שלו הוי אסמכתא לכו"ע) וכן מה שצריך קרא למעט חשו"ק, אך מ"מ לאחר דדרשינן מקרא דאין אדם תורם את שאינו שלו ושאין תרומת חשו"ק תרומה אפשר דשוב בעינן כח הבעלים או שליחם ממש, וזו מסקנת הירושלמי דלא מהני הפרשה מפירות הפקר.

וגם במש"כ רעק"א שם בסברת הרמב"ן דמהני מדין זכיה דכיון דגלי דעתיה דניח"ל הוי זכות לו ומהני מדין זכין לאדם שלא בפניו אבל אם לא היה ידוע בשעת ההפרשה דניח"ל לא מהני אף דגילה דעתו אח"כ ואמר כלך אצל יפות משום דאין זה לדעתכם יש לדון, דנראה לכאורה שעיקר חסר מן הספר ואילו היה זה כונת הרמב"ן הו"ל לפרש דמדין זכיה הוא ולא לסתום דמהני גילוי דעתא ונתינת רשות, ועוד דנראה לכאורה דלהרמב"ן דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות הוא לעיל כ"ג ע"ב, לא מהני כלל זכיה בהפרשת תרומה (ועיין לקמן סימן ל"ט דנראה מדברי הראשונים דאם זכיה לאו מדין שליחות לא מהני זכיה בהפרשת תרומה, אך לכמה ראשונים מוכח דאף אם לא הוי מדין שליחות מהני בתרומה), ועיין עוד בדברי הרמב"ן בקידושין נ"ב ע"ב בההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא דנראה מדבריו לכאורה דבעינן שליחות ממש בתרומה ולא זכיה בלבד עי"ש היטב ובדברי הריטב"א שם.

ומשום כל זה היה נראה לכאורה בכונת הרמב"ן, עפ"י המבואר במנחת אשר לשמות סימן ט"ז עפ"י דברי האחרונים דבאמת יש שני דינים בשליחות, שליחות בקנינים וכדו' שאר חלות, ושליחות במעשה כגון כתיבת הגט ומצוה ועבירה וכדו', ונראה דאף דילפינן לשני גדרים אלו ממקור אחד, יש ביסודם חילוק יסודי דבכל חלות הוי מהות ענין השליחות מה שהבעלים האצילו לשליחם את כחם לחדש חלות בשמם ואין צריך שהשליח יהיה כמו הבעלים ובמקומם בעשיית הדברים אלא שיפעל בהרשאתם ובכחם, אבל בשליחות דמעשה עיקר השליחות הוא במה שהשליח הוא כמו הבעלים בעצם המעשה (ועיין ריב"ש סי' רכ"ח שדייק מקרא דשחיטת הפסח דילפינן דשליחו של אדם כמותו דכתיב ביה שכל הקהל שוחטין אבל מקרא דגירושין ידעינן רק דמהני מעשה השליח, ונראה פשוט לכאורה דאם יאמר אדם כל הרוצה להרוג את פלוני יהרגנו דאף לבית שמאי לא יתחייב, דבשליחות דמעשה בעלמא כשליחות בעבירה לבית שמאי בעינן שהשליח יהיה שלוח בפועל ע"י הבעלים ושיעשה רצונם ויהיה להם כידא אריכתא ובודאי אין "כל הרוצה" שליחות כזה, ורק בשליחות דחלות מהני "כל הרוצה" דאף בלשון זה יש האצלת סמכות ונתינת רשות לאחרים לפעול בכח בעלותו, ודי בזה בשליחות דחלות, ודו"ק בזה.

ואפשר דזה כונת הרמב"ן, דבתרומה שהיא חלות מהני אף "גילוי דעת" דהיינו האצלת כח וסמכות להפריש מפירותיו אף שלא שלחו לעשותו מבוקשו ורצונו אלא רוקן לו רשותו וכחו באמרו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, אבל במודר הנאה אינו אסור אלא כשעביד שליחותיה בפועל דהיינו בממלא רצונו ובקשתו המפורשת ולא כשפועל בכחו, ולפיכך יכול המודר להפריש פירות הבעלים כשאמרו כל הרוצה דיש בזה נתינת רשות דהיינו כח השליחות לענין שיהנו מעשי השליח אך אין בזה עשיית שליחותו ורצונו האסורה במודר הנאה או הנצרכת בכתיבת הגט או שאר שליחות דמעשה שיסודה במה שהשליח הוא כמו המשלח ועושה מבוקשו ורצונו, ודו"ק בכ"ז היטב. (ולדרכנו אין כונת הרמב"ן דמהני גילוי דעתא בעלמא דניח"ל כהבנת הגרעק"א, אלא דמהני נתינת רשות דכל הרוצה אף שאין בזה שליחות לגבי שליחות דמעשה ומודר הנאה ומש"כ הרמב"ן דמהני גילוי דעתא הוי לאו דוקא אלא דלהו"א בב"מ ואף למסקנה דלא מהני גילוי דעתא דעלמא ובעינן שויה שליח מ"מ די בשליחות דנתינת רשות בעלמא ולא בעינן ביה שיהא כמותו ממש, ודו"ק בזה כי הדברים עמוקים).

ונתבאר דאף להרמב"ן בעינן דין שליחות בתרומה ושפיר ילפינן בסוגיין שליחות בכה"ת משליחות דתרומה, אלא דס"ל דלשון כל הרוצה לא מהני אלא לשליחות דחלות שביסודו הוא האצלת כח ולא בשליחות דמעשה ובזה חולק עליו הר"ן וס"ל דבאמת מהני כל הרוצה אף בשליחות דכתיבת הגט שהוא מעשה בעלמא ולא ניחא ליה לחלק בין שליחות לשליחות בלשון דמהני במינוי (ומה שלא יתחייב לשמאי הזקן אם יאמר כל הרוצה להרוג יבואר לקמן בסימן מ"ט בדרך אחר, עי"ש) אלא דבאיסור שעל המודר לעשות רצון המדיר ושליחותו אין הדבר תלוי כלל בדין שליחות ולא נאסר אלא כשייחד אותו לשליחו לשיטתו ודו"ק בכ"ז.

אך באמת לבי נוקפי בזה, דיותר נראה מפשטות לשון הרמב"ן והר"ן שהביאו, דס"ל להרמב"ן דלא בעינן שליחות כלל בהפרשת תרומה, ואפשר בדעתו דבאמת לא בעינן שליחות בהפרשת תרומה ודי בניחותא, אלא דשאני בזה דין ניחותא מדין שליחות דהיכא שחבירו תורם תרומתו מכח גילוי דעתא דניח"ל בודאי יכול לחזור בו מגילוי דעתו ולשלול כח חבירו לתרום פירותיו אבל אם מינהו לשליח נחלקו רבי יוחנן ור"ל בקידושין נ"ט ע"א אם אתי דיבור ומבטל דיבור. ועוד נראה נפ"מ בזה, דרק בשליחות מהני תרומת השליח כשפיחת י' או הוסיף י' דאומר לו השליח בהכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי כמ"ש התוס' שם מ"א ע"ב אבל בניחותא לא מהני תרומת חבירו אלא כשתרם ממש לפי דעתו שהרי בעה"ב לא ביטל דעתו אצל שליחו כלל, ומ"מ אפשר דבשני אופנים יכול אדם לתרום פירות חבירו או מדין שליחות או משום ניחותא ויש בזה נפקותא לדינא. ונראה לפי"ז דמ"מ למדו חז"ל מקרא דמהני שליחות בתרומה מגם אתם דמלישנא דקרא משמע דהוי כאילו תרמו הבעלים, ודו"ק בזה.

וניחא בזה ליישב קושית הפני יהושע בקידושין למה הביאו להוכיח דין שליחות מסיפא דמתניתין "פיחת י' או הוסיף י'" ולא הביאו מהמבואר במשנה דמהני תרומת השליח, דאילו ממה דמהני תרומת אחרים אין להוכיח דין שליחות בתרומה דאפשר דהוי משום ניחותא בעלמא אך ממה דמהני אף בפיחת או בהוסיף מוכח דהוי שליחו, אך באמת יש לדון דאף אם לא היה דין שליחות מ"מ במציאות של שליחות דהיינו כשצוה לחבירו לתרום מסתבר שיכול לומר לו בטלת דעתך אצלי וצ"ע עדיין בזה.

והנה אף מדברי הרמב"ם בפ"ד ה"ג נראה דס"ל דמהני תרומת חבירו אף ללא דין שליחות דכתב דמהני תרומת חבירו כשאומר לו אח"כ כלך אצל יפות, ולא כתב דבעינן שויהו שליח כדברי הגמ' בב"מ כ"ב וכבר האריכו בדברי הרמב"ם והדברים ידועים, ואכמ"ל.

 

ב

בשיטת הריטב"א בזכיה בתרומה

 

ומצינו לריטב"א בגיטין נ"ב ע"ב שיש לו שיטה חדשה בזה, דמבואר בדבריו דכל מה שעושה האפטרופוס בנכסי היתומים הוא מה"ת דילפינן מקרא דיש לו כח לחוב ע"מ לזכות ומשום דזכין לאדם שלא בפניו (ועיין בריטב"א בקידושין שם שהאריך דיסוד דין אפטרופוס הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו וכן מבואר ברש"י שם וברשב"א בב"מ ע"ב דילפינן מנשיא אחד הא דזכין לאדם אף דבאפטורופוס נתחדש שיש לו כח אף לחוב ע"מ לזכות), אבל מה שאפטרופוס תורם פירות היתומים ע"מ להאכילן אינו אלא מדרבנן ובי"ד הפקירו פירותיהם והעמידום ברשות האפטרופוס, דבתרומה בעינן שליחות ממש ולא מהני ביה זכיה עי"ש.

וצ"ע בטעם הדברים דלא מהני זכיה בהפרשת תרומה לשיטתו, דאין לומר דגזה"כ הוא מגם אתם דבעינן דוקא שליחות ולא מהני זכיה, דא"כ נימא גם בגירושין דגזה"כ מושלחה דבעינן דוקא שליחות ולא זכיה והלא מבואר ביבמות קי"ח ע"ב דמהני זכיה בגט כאשר הגירושין היא זכות כגון במקום יבם עי"ש, וגם בסברא אין זה מתקבל דאף אם נתרבה שליחות בתרומה אין זה ראיה דלא מהני זכיה, דהפרשת תרומה אינה זכות גמורה ואין בה דין זכיה כמבואר בנדרים שם, ורק באפטרופוס דמהני ביה אף לחוב ע"מ לזכות קשה למה לא יהני גם הפרשת תרומה דידיה ובמה גרע ממכירת מטלטלי דיתמי ע"מ להאכילן או לקנות להם לולב וכדו' דמהני מה"ת להריטב"א.

וראיתי בברכת שמואל לקידושין סימן י"ט שכתב דיש דין מיוחד בתרומה דבעינן ביה דוקא ל"דעתכם" כדילפינן בב"מ כ"ב מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם עי"ש באורך (וכתב לבאר בדרכו את דברי הרשב"א בנדרים, וכבר כתבתי את הנלענ"ד בביאור דברי הרשב"א לקמן, והברכ"ש לא הביא את דברי הריטב"א בגיטין), אך לענ"ד לא ראיתי מקום לומר דדין לדעתכם הוא דין מיוחד בתרומה אלא הוי דין כללי בשליחות וכהא דילפינן מה אתם בני ברית אף שליחכם בני ברית, ומהי"ת לחדש דנתחדשה הלכה מסויימת של דעת בהפרשת תרומה.

ונראה בשיטת הריטב"א, דאזל לשיטתו בקידושין כ"ג ע"ב דזכיה לא הוי מטעם שליחות, וס"ל דאם אין זכיה מטעם שליחות לא מהני בהפרשת תרומה אלא בתורת הקנין בלבד, כעין הא דחלוקת הארץ דילפינן מיניה כל דין זכיה לאדם, וכל גדר זכין לאדם שלא בפניו מקומו בחושן משפט ולא נתחדש אלא בדיני דהיינו לקנות לאדם או להקנות שלו לאחרים היכי דהוי זכות לו ולא בשאר דיני התורה וקיום מצותיה ולפיכך מהני מעשי האפטרופוס בכל מה שהוא בנכסי היתומים ואף למכור שלהם לצרכם אבל לא בהפרשת תרומה כיון שאינו גדר קנין אלא גדר בקיום מצות התורה.

ויסוד זה מבואר בדברי הראשונים, הרשב"א, התוס', והתרה"ד, דהרשב"א בנדרים שם כתב בתוך דבריו במה דמהני זכיה בתורם משלו על של חבירו ולא בעינן דעתו משום דזכיה הוי מטעם שליחות וגם התרה"ד בסימן קפ"ח כתב בתוך דבריו במה דמהני הפרשת המשרתת דהיינו משום דזכיה הוי מטעם שליחות, והתוס' שם הוסיפו עוד דמה דקיי"ל בכל מקום דזכיה הוי מטעם שליחות ידעינן מסוגיא זו דהתורם משלו על של חבירו אין צריך דעתו, וכל דבריהם סתומים לכאורה דלמה מהני זכיה בהפרשת תרומה רק משום דזכיה הוי מטעם שליחות, ונראה ברור בכונתם, דאם זכיה אינו מטעם שליחות אלא הוי דין מחודש, לא נתחדשה הלכתא דא אלא בגדרי קנין וממון בלבד ולא בשאר דיני תורה אבל אם הוי מדין שליחות מהני בכל דבר דמהני ביה שליחות, וזה נראה גם בכונת הריטב"א במה דלא מהני הפרשת האפטרופוס אלא משום הפקר בי"ד כנ"ל. (ואין זה כשיטת הקצות בסימן רמ"ג, דלשיטתו לא מהני אלא בזכיה חדשה, אך כבר נתבאר לקמן סי' ל"ט דמהני אף במקנה לאחרים מנכסיו כשיש בזה זכות לאדם, אלא נראה דמ"מ לא מהני אלא בגדרי הקנין).

ואין לדחות מהמבואר ביבמות דמהני זכיה אף בגט דאף שאין נתינת הגט כקנין ממון ממש מ"מ יש בו נתינת הגט לאשה וזה כעין דין קנין (וכבר נתבאר דהאשה אף קונה את הגט ע"י קבלתו אף דמהני גירושין בע"כ, ואין זה דומה להפרשת תרומה שאין בו גדר נתינה וקנין אלא מצות התורה בלבד.

ונראה דהריטב"א אזיל בזה לשיטתו דהתוס' הקשו בקידושין נ"ו ע"א ובב"ק ס"ח ע"ב איך יכול הלוקח לחלל מעות מע"ש שנתן למוכר והלא אין הם ברשותו ובב"ק תירצו התוס' דיכול לחלל מעות שביד המוכר מדין זכיה דזכין לאדם שלא בפניו, הרי פדיון מע"ש אינו גדר קנין כל שהרי ממון בעלים הם, (ועיין בזה בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ') ולשיטתייהו אזלי דס"ל בכל מקום דזכיה מטעם שליחות אבל הריטב"א תירץ בדרך אחר דכיון שהמוכר היה מחזיר המעות אילו ידע שהם של מע"ש הוי כפקדון בידו ואין זה "אינו ברשותו" עי"ש, וכנראה שנאיד מתירוץ התוס' דלשיטתו דזכיה לא הוי מדין שליחות באמת לא מהני בחילול מע"ש.

 

ג

בגדרי זכיה ושליחות

הנה כתב בתרומת הדשן סי' קפ"ח דמשרתת החוששת שמא תתקלקל העיסה עד שבעלת הבית תגיע ותפריש חלה יכולה להפריש חלה ללא דעת הבעלים דהוי זכות להם וזכין לאדם שלא בפניו, והרמ"א הביא את דבריו ביו"ד סי' שכ"ח סעיף ג' עי"ש. ובקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' חלק עליו והוכיח מדברי הרשב"א והתוס' דלא מהני זכיה אלא לזכות לאדם דבר חדש אבל לא בדבר שאין בו זכיית דבר לבעלים אעפ"י שיש להם בו זכות וניחותא והקצות חזר על דבר זה גם באבני מילואים סי' ל"ו ס"ק ב' וסי' ל"ז ס"ק י"ד, ומכיון שהדברים עמוקים ונראה לענ"ד לדון בהם אעתיק בזה את דברי הקצות והרשב"א שהביא כמקור לדבריו, ואבאר בזה את הנלענ"ד.

כתב הרשב"א בנדרים ל"ו ע"ב "הא דאיבעיא להו, התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות היא לו לא צריך, קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזה"כ דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, תדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרינן בריש פ"ק דחולין (י"ב ע"א) שאינו תרום דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם ואע"ג דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו, וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שליחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אבל תורם משלו על של בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות היא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לא זכות היא לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה" עכ"ל.

ומן הדברים האלו הוציא הקצות כלל בגדר זכיה דלא שייך גדר זכין אלא כשזוכין לו בממון או בדבר חדש כגון בתורם משלו על של חבירו שחבירו זוכה עי"כ בתוספת זכות דכל פירותיו הוי חולין מתוקנים וכן כשזוכה לו ממון גמור אבל כשאין זוכה לו בדבר חדש אלא עושה דבר דניחא ליה והוא רוצה בו כגון תורם מפירותיו של בעל הכרי לא מהני ביה זכיה ובעינן שליחות ממש "לדעתכם", וכדברי הקצוה"ח בביאור דברי הרשב"א כתב גם בספר עמק יהושע סי' כ"א מדעתא דנפשיה ודייק דזכין לאדם שלא בפניו אמרו אבל לא זכין מאדם שלא בפניו, וכבר קדמו בהגדרה זו במרכבת המשנה (גירושין פ"ו ה"א), עי"ש בדבריו.

והנה צ"ב בדברי האחרונים הנ"ל אם כונתם לחדש הגדרה זו אף לשיטת הראשונים דס"ל דזכיה מטעם שליחות או שמא אין דבריהם מכוונים אלא אם זכיה הוי דין מיוחד ולא מטעם שליחות אתינן עלה, דלכאורה היה נראה דאם זכיה הוי מטעם שליחות וכמ"ש התוס' בקידושין י"ט ע"א ובדף נ"ו ע"א, וכן בכתובות י"ט ע"א ורש"י בגיטין ט' ע"ב א"כ מסתבר דבכל דבר דמהני ביה שליחות מהני נמי זכיה שהיא מטעם שליחות אם הוי זכות גמור ומה לן אם הוא זוכה לו או זוכה ממנו אם יש במעשה זה זכות לו, אבל אם אין זכיה מטעם שליחות כלל אלא הוי דין מיוחד דילפינן מ"נשיא אחד נשיא אחד למטה" (קידושין מ"ב ע"א) (בקצוה"ח סי' ק"ה סק"א כתב דילפינן זכיה מ"ויקחו להם איש שה לבית אבות" אך נראה דזה פליטת קולמוס דבגמ' שם מבואר דילפינן מנשיא אחד וקרא דויקחו להם מיירי בשליחות ולא לישתמיט לאחד הראשונים שיאמר דילפינן זכיה מקרא זה) אכן יש לומר דלא נתחדשה דין זה אלא כשזוכה לו בדבר חדש וכהא דקרא שזוכין לכל אחד חלקו בארץ (וגם למש"כ הקצות שם דילפינן מויקחו יש זכיה חדשה בקרבן פסח), ובאמת הרשב"א, שהקצות בנה עליו עיקר יסודו ס"ל בקידושין מ"ב ע"ב ובב"מ ע"ב ע"א דזכיה לאו מטעם שליחות, ועיין גם בריטב"א קידושין נ"ב ע"ב שגם מדבריו משמע לכאורה לחלק בין התורם משל חבירו על של חבירו דבעינן ביה שליחות לתורם משלו על של חבירו דלא בעינן ביה שליחות וכעין דברי הרשב"א וגם הוא ס"ל בקידושין כ"ג ע"ב דזכיה לאו מטעם שליחות היא עי"ש, וא"כ היה נראה לכאורה דרק הני ראשונים דס"ל דזכיה לא הוי משום שליחות אלא הוי גדר מחודש נקטו כהבנת הקצות דלא מהני זכיה אלא לאדם כנ"ל, ודו"ק בזה.

ולפי"ז יש להבין היטב את לשון התה"ד שם שכתב לענין הפרשת חלה ע"י משרתת "יראה שפיר דמי למיעבד הכי דכיון דמתקלקל זכות היא לבעל הבית וקי"ל זכיה מטעם שליחות אתרבי וכו' וה"נ משרתת נעשית שלוחה", ולכאורה תמוה מה לו להזכיר דזכיה הוי מטעם שליחות ולכאורה לא הו"ל למימר אלא דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו ומה לן בטעמא דמילתא, ולהנ"ל ניחא דאם זכיה אינו מטעם שליחות מסתבר דלא מהני אלא בקנין וכדו' שיש בו זכיה חדשה וכשיטת הקצות ומשום כך מדגיש התה"ד דכיון דזכיה הוי משום שליחות מסתבר דמהני בכל דבר דמהני ביה שליחות ואף בהפרשת חלה, (וגם דברי התוס' שם בנדרים הנראין סתומין יובנו במהלך זה, דהנה התוס' כתבו שם במה שאמרו דכיון דזכות היא לו אין צריך דעתו (במפריש משלו על של חבירו) דמה דאמרינן בכל מקום דזכיה הוא מטעם שליחות מהכא נפקא לה, ותמוה דמנין לו מסוגיא זו דזכיה הוי מטעם שליחות, ולהנ"ל י"ל דס"ל דאם זכיה לא הוי מטעם שליחות לא מהני אלא בקונה לחבירו ממש דרק בזכיה חדשה בקנין נתחדש דין זכיה דומיא דקרא כנ"ל, ולא ס"ל כהבנת הקצות דבתורם משלו על של חבירו הוי כעין כל זכין לאדם שלב"פ כיון שחבירו מרויח במה שהוא תורם משלו על פירותיו, דמ"מ אין כאן עשיית מעשה קנין לחבירו ואינו דומיא דקרא דילפינן מיניה זכיה ועיין מש"כ בזה לקמן וע"כ דזכיה מטעם שליחות ולכן מהני בכל דבר דהוי זכות לחבירו ואף אם אין כאן קנין למענו, ודו"ק בכ"ז).

אך הקצות כתב דרכו הנ"ל גם בשיטת התוס' בנדרים והתוס' הרי ס"ל בכ"מ וגם שם בנדרים דזכיה הוי מטעם שליחות כנ"ל ונראה מזה דהקצות הבין דאין בזה נפ"מ אם זכיה מטעם שליחות או לא ואף אם הוי מטע"ש לא מהני אלא בזוכה לחבירו דבר חדש וגורם לו הרוחה, וכן משמע ממה שהקצות סתם דבריו ולא ביססם על מה דס"ל להרשב"א דזכיה לא הוי מטע"ש, ונראה דהקצות הלך בזה לשיטתו במה שכתב בסי' ק"ה ס"ק א' דאף למ"ד זכיה מטעם שליחות אין זה סברא בעלמא שהרי באמת הוי גזה"כ דבעינן דעת ומינוי בשליחות כמבואר בב"מ כ"ב "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" אלא דכך גזרה תורה דבזכות לא בעינן מינוי וכאילו נתמנה ע"י התורה, וביאר בזה דבחב לאחריני אין דין זכיה דבזה לא חידשה תורה דין זכיה שלב"פ כיון שיש בו חוב לאחריני, ולפי"ז י"ל גם בני"ד דרק בדבר שיש בו זכיה בדבר חדש לחבירו נתחדשה דין שליחות ללא מינוי דהיינו זכיה, וז"פ.

 

 

ב

מינוי שליח להפריש מפירות שלב"ל

 

הנה נתחבטו גדולי הזמן לגבי הפרשת תרו"מ ע"י משגיחי כשרות לפי המבואר בדברי הפוסקים דא"א למנות שליח בדבר שלב"ל, והלא לכאורה מתמנה שליח זה שהוא המשגיח כאשר הוא נכנס לתפקידו, וא"א שיקבל מינוי חדש מבעל הפירות בכל פעם שהוא בא להפריש תרו"מ מכל משלוח של פרי וירק שמגיע מן השוק. ונבאר בקצרה את הנראה בזה.

א

 

הנה מבואר בנזיר י"ב ע"א דהאומר לשליח צא וקדש לי אשה, והשליח לא שב אליו, דאסור בכל הנשים שבעולם כיון שחזקה שליח עושה שליחותו ולא ידענו את מי מנשות העולם קידש השליח ולעולם יש לחוש על כל אשה שמא היא ערוה עליו מכיון שאחותה או אמה או בתה היא זו שנתקדשה לו.

ושוב אמרו בגמ' דכל אשה שהיתה אשת איש בשעה שמינה את השליח ודאי לא נתקדשה לו וממילא קרובותיה מותרות. ובביאור הנחה זו אמרו תחילה שדעתו של אדם "אמילתא דקיימא קמיה", ואין דעתו אמילתא דלא קיימא קמיה, אך במסקנת הסוגיה אמרו "כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח", עי"ש.

ובתוד"ה מ"ט הקשו לפי מסקנת הגמ' דאין אדם עושה שליח במה דלא מצי עביד השתא, דא"כ איך מהני הפרשת חלה בביתנו דמעשה בכל יום שאשה מבקשת מחברתה להפריש חלה מעיסתה ועדיין לא נילושה העיסה והלא אין אדם מפריש חלתו מן הקמח והוי מילתא דלא מצי עביד השתא, ובשם ר"ת כתבו דכיון דבידו לעשות עיסה מן הקמח יכול אף למנות שליח להפריש, דכל שבידו לא הוי דשלב"ל כמבואר בקידושין ס"ב ע"ב.

אך התוס' חלקו על שיטת ר"ת וכתבו דכיון דמחוסר מעשה לא הוי כבידו לענין זה דמינוי שליח כמבואר ביבמות (נ"ב ע"א) דאין יבם עושה שליח לגרש יבמתו טרם ייבמה אף דבידו ליבמה ולגרשה, עי"ש.

ועד כאן לא נחלקו אלא בממנה שליח להפריש חלה מן הקמח שבידו אבל לכו"ע לא מהני אם הקמח עדיין איננו בעולם, וא"כ אנה אנו באים בכל משגיחי הכשרות שמונו כדי להפריש חלה ותרו"מ כאשר בשעת מינוי השליח עדיין הפירות אינן בעולם.

ונחזה אנן.

 

ב

א: הנה כתב בתרומת הדשין (סימן קפ"ח) "       ".

ולכאורה נראה דלשיטת התרוה"ד דמהני דין זכיה כדי להפריש חלה מעיסת חבירו וכך גם לגבי תרו"מ ניחא, דפשוט הדבר דניח"ל לבעל הפירות שיפרישו את הנדרש מפירותיו ועל מנת כן השתדל להשיג תעודת כשרות, ומה לו אם יפריש המשגיח מדין שליחות או מדין זכיה ואטו דינא גמיר, ומה איכפת לו בין שוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, והעיקר מבחינתו שיפרישו כדין ופירותיו יהיו כשרים לשיווק.

אמנם יש מרבותינו הפוסקים שחלקו על שיטת התרוה"ד ונקטו דלא מהני זכיה להפריש תרו"מ וחלה כמבואר לעיל. אך הרמ"א ביו"ד (שכ"ח ס"ג) פסק כתרוה"ד, וגם הבית יוסף הביא דבריו בבדק הבית שם.

וראיתי מי שכתבו דכיון דהב"י לא הביא בשו"ע את שיטת תה"ד משמע דלא ס"ל כותיה. אך באמת נראה מדברי השו"ע בסימן של"א סעיף ל"א דגם לשיטתו מהני זכיה בהפרשת תרו"מ דמפשטות דבריו מבואר דמהני כלך אצל יפות אף בלא שוי' שליח וכשיטת הרמב"ם. וכבר כתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן כ"ט דיש ג' סיבות במה שמצינו כמה הלכות בבית יוסף שלא העתיק בשו"ע. א: משום שהב"י דחאם מן ההלכה. ב: דלא שכיחא. ג: דיש ללמוד הלכות אלה ממקור אחר בשו"ע. ובני"ד אפשר שאכן אף שבבדה"ב נראה שהב"י קיבל את שיטת תה"ד לא כתבו בשו"ע משום שאפשר ללמוד הלכה זו מסימן של"א כמבואר, או משום דהוי מילתא דלא שכיחא, וז"פ.

ב: בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן כ"ג חלק על כל הנחת התוס' וכתב דבאמת יכול אדם למנות שליח אף בדבר שלא בא לעולם, דאין מינוי שליחות קנין שלא יחול על מה שלא בא לעולם, וכל כונת חז"ל דבסתמא דמילתא אין דעתו על דשלב"ל, אך במפרש להדיא מהני השליחות אף בדבר שלא בא לעולם.

והמשנה למלך פ"ט ה"ו מאישות דחה דבריו דא"כ מה הקשו בגמ' מהא דאדם יכול למנות אפוטרופוס להפר נדרים שתדור אשתו מכאן עד שאבוא ממקום פלוני, והלא מיירי במפרש להדיא, וע"כ דאין בין סתם למפרש וכללא היא דאין אדם יכול למנות שליח ולמסור כח במה שלא בא לעולם וכהבנת התוס', עי"ש. (אך המשנה למלך הביא מרבינו ירוחם ראיה לשיטת מהרי"ט, עי"ש).

ג: כתב במרכבת המשנה (הל' גירושין פ"ו ה"א) דרק בשליח בע"פ אמרו דלא מהני בדשלב"ל אבל מינוי בכתב מהני. ויסוד סברתו דדיבור פה אין לו אלא מקומו ושעתו, וכיון דבשעת המינוי אין בו ממש דעדיין אין הדבר בעולם, מינוי זה עבר ובטל מן העולם, אבל במינוי בכתב דהוי מינוי נמשך ורציף וכאילו ממנה והולך בכל שעה ושעה, ובשעה שבא לעולם כאילו נתמנה השליח מחדש ומהני אף אם בשעה שנכתב כתב המינוי עדיין לא בא הדבר לעולם, עי"ש.

ד: ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן כ"ב אות י"ז) האריך בביאור שטר מכירת חמץ, והעיר איך מהני חתימה על שטר הרשאה לגבי חמץ שיקנה המוכר לאחר חתימתו על שטר ההרשאה. והבליע בתוך דבריו, דאף דאין אדם ממנה שליח במאי דלא מצי עביד השתא מ"מ בפועל מהני משום דיד פועל כיד בעל הבית, וכ"כ גם בעונג יו"ט סימן ק"ח, עי"ש.

וכבר כתב המחנ"א דפועל עדיף משליח לגבי מה שאמרו דאין גוי נעשה שליח דילפינן "מה אתם בני ברית אף שליחכם בני ברית", מ"מ בפועל מהני אף בגוי דעדיף משליח משום שיד פועל כיד בעה"ב.

אך כבר כתבתי במק"א דאין קשר כלל בין גדר שליחות ומה דיד פועל כיד בעל הבית, דלא אמרו כלל זה אלא בזכיית ממון בלבד דכיון דהפועל משועבד לבעה"ב זכייתו לבעה"ב, והוא שאמרו יד פועל כיד בעה"ב, ולא כדברי המחנ"א. (וראיתי שכך כתב גם בשואל ומשיב מהדו"ק ח"א סימן ק"י).

אך בני"ד נראה דשפיר מהני בפועל ואין כאן כל חסרון מצד דשלב"ל, אך לא מן הטעם שכתבו האחרונים הנ"ל אלא מטעם אחר, ויסוד הדבר כיון שאין הזיקה שבין הפועל לבעה"ב משום ה"מינוי" דמעיקרא אלא משום הקשר הרציף והנמשך שהוא מקבל שכרו מבעה"ב ופועל בשבילו וקשר זה מתחדש בכל יום תמיד, ממילא אין כאן מינוי בדשלב"ל.

והרי זה מעין שותפין דמבואר ביו"ד (סימן של"א סעיף ל"ה) דמפרישין תרו"מ ואין צריכים ליטול רשות זמ"ז, ובש"ך (שם ס"ק ס"ה) כתב דהוי כשליחים זל"ז. והרי ברור דכיון שמעולם לא נתמנו בפירוש להיות שליחים אין כאן מינוי בדשלב"ל, דמינוי זה כאילו מתחדש בכל שעה, וכך נראה גם לגבי פועל. וכ"ז שלא כדברי האחרונים הנ"ל שכתבו דמהני משום דין יד פועל כיד בעה"ב, ודו"ק בכ"ז.

 

ג

 

אמנם במה שכתבתי לעיל דמהני מדין זכיה יש לפקפק משני טעמים. א: הלא כבר כתבו הפוסקים דלא כל ניחותא הויזכות, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא במה שהוא זכות לאדם בעצם, ולא בכל דבר שגילה דעתו שרוצה בו. ב: כתבו האחרונים דשליח אינו יכול לפעול אלא מדין שליחות וכאשר חורג הוא משליחותו אין לתת תוקף למעשיו מצד דין זכין לאדם שלא בפניו. ונפתח במאי דסיימנא.

א: הנה כתב הרא"ש בקידושין (פ"ב סימן ז') "ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו. ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא כיון שזכייה מטעם שליחות".

ודברי הרא"ש נפסקו להלכה באהע"ז סי' ל"ה ס"ד, עי"ש.

הרי דכיון שגילה דעתו שרוצה הוא באשה זו כל מי שקידשה לו אהני מעשיו משום דזכין לאדם שלב"פ. והקשה בשו"ת ברית אברהם (סי' ק"א) מהמבואר בקידושין דף נ"ט ע"א דהו"א דהאומר לאדם לקדש לו אשה במקום זה וקידשה במק"א אינה מקודשת משום דסבר דלא טרח אף שבודאי אין בזה קפידא לבעלים, עי"ש.

והקשה בברית אברהם ולמה לא יוכל לקדשה בכל מקום שהוא מדין זכיה לשיטת הרא"ש, דהלא אין לך גילוי דעת גדול מזה שרוצה הוא לקדשה שהרי מינה שליח לשם כך. וכתב הבר"א דבאמת אין כונת הרא"ש מדין זכין לאדם אלא מדין שליחות ממש, עי"ש.

וכבר דחה דבריו האחיעזר (ח"א סימן כ"ח אות י"ז) דהלא להדיא כתב הרא"ש דמשום זכיה הוא ולא מדין שליחות.

וכתב לחדש דאף דכל אדם יכול לקדשה מדין זכיה שליחו שאני דכיון דמשום שליחות הוא מקדשה לא מהני מדין זכיה. וכך כתב גם הגרי"א מקאוונא בבאר יצחק או"ח סימן א' ובעין יצחק ח"א סימן כ"ח, עי"ש.

והנה אף ששני נביאים מתנבאים בסגנון אחד נראה דאין מנבאים נבואה אחת ויש שוני בדבריהם. דהבא"י כתב דהוי כאילו יש קפידא מצד המשלח ולא ניח"ל אלא שיעשה שליחו מכח שליחותו ולא מדין זכיה, ומדברי האחיעזר משמע שהחסרון הוא מצד השליח דכיון דנחית אדעתא דשליחות אין בזה דין זכיה, עי"ש.

אך באמת דברי שניהם צריכים ביאור דכיון שרצון המשלח בגוף הענין ודאי אין לו קפידא כלל אם שליחו יפעל משום שליחות או משום זכיה דמה קפידא יש בכך, ודברי הגרי"א דמקפיד שיעשה בתורת שליחות ולא משום זכיה ודאי תמוהים. וגם מצד השליח צ"ע דמה לן אם פועל הוא מדין שליחות או מדין זכיה.

ואפשר לפי מה שביארתי במנחת אשר לקידושין סימן מ"ז אות ד' דשאני שליחות מזכיה ביסוד גדרן, דבשליחות הוי השליח כידא אריכתא דמשלח, והמשלח זוכה ע"י שליחו, אך בזכיה הגדר הוא שהזוכה הוא זה שזוכה בכחו הוא למען חבירו. ולפי"ז אפשר דכיון שהשליח לא התכוין אלא לעשות את שליחות משלחו ולהיות לו לידא אריכתא, לא מהני מדין זכיה דשאני זכיה משליחות ביסוד גדרו.

אך אף שדברים אלה דברי טעם המה, עדיין אין דעתי נוחה בהם, ומסברא נראה טפי דאם נקטינן דגילוי דעת די בו ליצור דין זכיה אין לחלק בין השליח לאחרים, ועדיין צ"ע בזה.

אך מ"מ לדברי האחרונים הנ"ל לכאורה יש לפקפק בדברינו, דאף דאכן נראה דודאי זכות הוא לבעל הפירות שיפרישו תרו"מ כדין מפירותיהם, מ"מ המשגיח שהוא שליח אין במעשיו תוקף מצד דין זכיה.

אך באמת אין זה נראה כלל, דבעיני בעל הפירות אין מעמדו של השליח מוגדר כלל וגם בעיני עצמו אין המשגיח מתכוין להיות שליח במובן המקובל והמשגיח רואה את עצמו בעיקר כשליח של גוף הכשרות שיש לה סמכות להפריש תרו"מ, ולפיכך אין כלל נפ"מ אם הפרשתו חלה מדין שליחות או מדין זכיה. ורק בשולח את חבירו להפריש תרו"מ מפירות, יש מקום לומר דאין לו אלא כח השליחות ולא אהני מעשיו משום זכיה, אם משום סברת הבא"י דשמא יש בכך קפידא מצד המשלח, אם משום סברתנו הנ"ל דלא התכוין אלא לפעול בכח המשלח ולא בכחו הוא, אבל בני"ד דהמשגיח לא נשלח להפריש תרו"מ ע"י בעל הפירות וכל פועלו מצד הרבנות שנותנת את ההכשר, אהני מעשיו בכל ענין, אם משום שליחות אם משום זכיה. ודו"ק בכ"ז.

ובכל עיקר דין זכיה בהפרשת תרו"מ ובשיטת התרומת הדשן בזה, ובגוף הענין אם הפרשה זו הוי זכות לגבי דין זכין לאדם שלב"פ, הארכתי טובא במנחת אשר למס' קידושין סימן מ"ז – מ"ח עי"ש באריכות, ונלאיתי לחזור על הדברים. אך מ"מ נראה ברור ופשוט דבני"ד שכל רצונו של בעל הפירות לקבל תעודת הכשר הנצרך לפרנסתו פשוט דעדיף מנידון דתרה"ד שנפסק להלכה, ופשיטא דמהני מדין זכין.

 

ד

 

וראיתי שוב בספר ישא יוסף ליד"נ הגר"י אפרתי שליט"א ח"ב סימן כ"ה בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שנוקט עיקר דיש למנות את המשגיח בכתב ולסמוך על דעת מרכבת המשנה דשאני שליח בכתב משליח בע"פ, עי"ש.

אך לענ"ד יש לעיין בזה, דכיון דשליחות אינה צריכה כתב, אין כתב זה מעלה או מוריד, וצ"ע בזה.

ויותר נראה לענ"ד בשתי הדרכים הנ"ל, או דסמכינן דמהני בזה זכין לאדם, או דשאני פועל משליח בעלמא כמבואר.

ועוד ראיתי שם שהביא בשם מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל להעיר דיש לכאורה לפקפק בכל עיקר ההפרשה ע"י משגיחי כשרות, דהלא בעלי הפירות שלרוב אינם שומרי מצוות ואינם בקיאים בהלכה אינם יודעים אלא שיפרישו פרי אחד ממאה מפירותיהם ואת זה מוכנים הם להפסיד, אך אינם יודעים שבעצם מפרישים עשירית מן הפירות שהם מעשה ראשון ואילו יבא כהן או לוי ויתפסו אין מוציאין מידם, וא"כ אפשר דבטלה השליחות, עי"ש.

וטענה זו תמוהה בעיני עד למאד, והלא בעל הפירות אינו יודע דבר ולא איכפת ליה כלל מעצם דיני ההפרשה, ומבחינתו יודע הוא שעל המשגיח להפריש תרו"מ כדין ע"מ שהפירות יהיו מותרים וראויים למאכל. ועוד יודע הוא שחלק אחד ממאה של הפירות הולך לאיבוד.

וכיון שמעולם לא קרה שלוי יתפוס את המע"ר, מה איכפת לו כמה מפרישים. ולענ"ד אין בזה אפילו סרך קושיא.

סו"ד לענ"ד אפשר לסמוך ללא פקפוק על הפרשת המשגיח, כמבואר.

 

ה

 

והנה אילו המשגיח המפריש תרו"מ היה שותף בפירות היתה הפרשתו תקפה בכל ענין, דשותף יכול להפריש מן הפירות המשותפים אף ללא נטילת רשות משותפו, ולפי"ז היה אפשר לתקן שישתתף המשגיח בפרוטה ויקנה חלק בפירות או בגוף החברה. וראיתי מי שהציע פתרון זה.

אך לענ"ד אין פתרון זה נכון וראוי כלל דמלבד מה דהוי הערמה גמורה (ובמק"א דנתי בכל עיקר דין הערמה במצוות), אין זה מעשי כלל דכשם שא"א שבכל משלוח ומשלוח יקבל השליח מינוי מן המשלח בודאי א"א שבכל משלוח ומשלוח יתן פרוטה למשלח, ואם תמצי לומר שיקנה מראש, הלא בשליחות בדשלב"ל נחלקו הפוסקים כנ"ל, אבל בקנין לכו"ע אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם.

וזה בודאי א"א שהמשגיח יקנה חלק בעצם החברה או המשק וממילא יהיה שותף בכל הפירות, דהערמה גדולה כזו שמוכחת בעליל שאינה אלא פטומי מילי בודאי אין בו ממש.

וכבר כתבתי את הנלענ"ד ליישב בשופי מה דמהני, אם משום דפועל שאני משליח, ואם מדין זכיה כמבואר.

 

ו

 

ועוד יש שאלה בהפרשת תרו"מ ע"י מערכות הכשרות, והיא בדין שליח העושה שליח, דהלא קיי"ל דמילי לא מימסרי לשליח, ויש לדון אם הפרשת תרו"מ הוי בכלל מילי ואין השליח יכול למנות אחרים במקומו.

ושאלה זו נוגעת למעשה דבמקומות רבים אין החברה או החנות מעסיקה את המשגיח באופן ישיר, אלא הם מוסרים את הסמכות לגוף הכשרות שעמם קשרו קשר והגוף הזה ממנה את השליח. ולפעמים כאשר המשגיח לא יכול להגיע מכל סיבה שהיא הוא שולח במקומו שליח שני. ומשו"כ יש לעיין אם שליח עושה שליח בהפרשת המתנות.

והנה ידוע מש"כ מהרי"ט (ח"א סימן קכ"ז) דא"א לעשות שליח להקדיש דאין ההקדשה אלא מילי ומילי לא מימסרין לשליח, אך כבר תמהו עליו רבים מתרי ותלת טעמי איבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא. א: אף במילי מהני שליחות ולא אמרו חז"ל מילי לא מימסרי לשליח אלא לגבי שליח שני, דהיינו במילי אין שליח עושה שליח. ב: אין הקדש מוגדר כלל כמילי, דכל שגמר הדבר נמסר לשליח אין זה מילי כלל, ואין גדר זה תלוי אם מדובר במעשה ידים או בדיבור פה, אלא במה שנמסר ליד השליח אם זה גמר דבר כמו קנין קי' וגירושין או רק תחילתו כגון כתיבת הגט, דאף דהוי מעשה גמור מ"מ הוי מילי כיון שרק ע"י נתינת הגט ליד האשה תתגרש. ג: באמת מבואר להדיא בגמ' במס' תמורה (ט' ע"א) דאפשר להקדיש ע"י שליח, וצע"ג בדברי המהרי"ט, ועיין מש"כ בזה המחנה אפרים סימן ז' מהלכות שלוחין, נודע ביהודה תניינא או"ח סימן קמ"ו ובשער המלך פ"ו מאישות, ורעק"א בגיטין ל"ב שדחו את דברי מהרי"ט.

אך עדיין יש לעיין אם שליח להפריש יכול לעשות שליח שני.

והנה בטעם הדבר שכתיבת גט הוי מילי כתבו הראשונים משום דאין כתיבת הגט גמר הדבר אלא נתינת הגט לידי האשה, ולפי"ז פשוט דהפרשת תרו"מ לא הוי מילי. ובשיטה לא נודע למי בריש פ"ב דקידושין כתב דמשום שאין הגט בעולם הוי בכלל מילי, וגם לפי דבריו מסתבר דהפרשת תרו"מ לא הוי מילי שהרי הפירות בעולם. ובכל עיקר סוגיה זו דמילי לא מימסרי לשליח הארכתי במנחת אשר לגיטין סימן ס"ג, עי"ש.

ומ"מ נראה עיקר דביד שליח להפריש תרו"מ למנות שליח במקומו.

ולרווחא דמילתא יש למנות את השליח בקנין שהרי כתב הרשב"א בשם הר"י אלברצלוני בקידושין (מ"א ע"א) דע"י קנין שליח עושה שליח, וביארתי דבריו במקום אחר, ואכמ"ל.

 

 

דברי ריבות בשעריך

"בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" (רש"י ט"ז כ"ז).

אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל, ואם עון אבותם ישאו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה' כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

כמה קשה עונשה של מחלוקת, פוק חזי מה שכתב אור זורח רבינו חיים ויטאל בשם מורו הגדול האר"י החי בספר ליקוטי תורה פרשת שופטים (דברים י"ז ח') "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" דהפסוק זה רמז למה שאמרו חז"ל במדרש דבשעת חורבן הבית שאלו מלאכי השרת את הקב"ה "רבונו של עולם אתה ציויתה בתורתך 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' ולא קיימת דהרי דמם נשפך כמים ואין קובר, אתה ציויתה 'ופינו את הבית', ואח"כ 'וטמא הכהן את הבית' והרי הבית וכל מחמדיה עולה באש, אתה ציויתה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', והרי חנה ושבעת בניה נהרגו ביום אחד", והתשובה על השאלות הללו, השאלות הנוקבות עד עמקי תהומא רבא ומסמרות שערות ראש, "דברי ריבות בשעריך", כאשר יש מחלוקת בין בני ישראל ודברי ריבות בשעריהם, אין מדת הרחמים שורה עליהם ומדת הדין מושלת בכיפה, והדברים נוראים ומבהילים בחומרתם.

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות. וכך אמרו חז"ל (במ"ר פרק י"ט ב') "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים י"ב) אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע"י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נ"ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין". הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב"ר פל"ח ז') "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ"ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".

לא בכדי אמרו חכמים "גדול השלום ושנואה המחלוקת" (ספרי נשא מ"ב).

ב

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ט"ז ג')

כבר עמד הגה"ק בעל חדושי הרי"ם על התימה הגדולה בפסוק זה, הלא שטות גמורה לטפול על משה רבינו אשמת ההתנשאות כאשר הקב"ה מעיד עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג'), וכבר אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "גדול מה שנאמר במשה 'ונחנו מה' ממה שנאמר באברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' (וכבר אמרנו פעמים רבות לפרש "והאיש משה ענו מאוד מכל א'ד'ם', ר"ת אברהם דוד משה, ומשה היה העניו הגדול משלשת אבות העולם שהצטיינו במדה יקרה זו כמבואר שם בחולין), וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, ועם ה' שעליו נכתב "הן עם חכם ונבון" איך נפל בפח טענת סרק והבל זו.

אלא שזה דרכה וטבעה של מחלוקת שבשעת המחלוקת אין איש שם אל לבו דברי אמת וצדק ופיח המחלוקת מטשטשת את עיני השכל להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

הלא גדולה מזו אמרו בילקוט:

"ובמושב לצים זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן מה עשה כינס עליהם את כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וכו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה ראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל כל חרם בישראל לך יהיה נטל והלך לו להניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".

והתימה זועקת עד לב השמים, הלא שקר וכזב דיבר קרח, כל המצוות הללו לא נצטוו בהם במדבר כלל, ואיך הצליח להטות את לב העם בבדותות משונות שלא היו ולא נבראו, אלא שזה טבעה של מחלוקת שאף "דברי ליצנות" מתישבים על לב הבריות ללבות את אש המחלוקת ותבערת השנאה לכלות שדה וכרם ולאבד מאיש שיבה ועד יונקי שדים.

ג

"וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (ט"ז ה')

"ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'" (רש"י שם).

יש להתבונן בדברי משה רבינו אדון הנביאים מה ענין גבולות יום ולילה למחלוקת קרח ועדתו?

אמרתי מאז, דהנה אמרו חכמינו ז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ובפירוש עיון יעקב בעין יעקב כתב פירוש נחמד למאמר זה.

הלא הירח בא לפני יוצר בראשית וטענה בפיו "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" השמש עשה עצמו כאלם ולא השיב דבר, מה עשה הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח!

וכך נוהג הקב"ה בכל שעה ושעה ובכל דור ודור בין הנעלבין ועולביהן, הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים, מובטח להם שהקב"ה ירומם את קרנם וישפיל את קרן עולביהן ועל זה נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

וזה הנראה ביאור דברי רש"י במדרש אגדה אמר הקב"ה גבולות חלק ה' בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, "אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה", אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה' מכובד שהקב"ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"