Simchat Purim (5778)

מרן הגאב"ד שליט"א


"והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (מגילת אסתר ט' כ"ב).

א

עיצומו של יום בפורים

הנה יש לעיין בעצם מהותם של ימי הפורים, האם קדושה עצמית יש בהם וכימי חג ומועד שבעצם ימים טובים הם ומקדושת היום נובעים מצותיהם, כך גם ימי הפורים משום מהותם וקדושתם יש בהם מצוות מסויימות אף שאין בהם איסור מלאכה, או שמא כל ענינם במצוותיהם ולא בעצם היום. ואפשר שיסוד שאלה זו תלוי' במה שדנו האחרונים בכל איסורים דרבנן אם איסורי חפצא הם או איסורי גברא. דשמא אין בכלל ביד חכמים להשית איסור על החפצא, דרק יוצר בראשית שברא את העולם וטבע את טבעו רק הוא לבדו יכול להשית איסור חפצא. וכך גם לעניננו רק מי שאמר והיה העולם קבע שיש ימים מקודשים מחבריהם, ואין כח חכמים אלא לצוות עלינו כדת מה לעשות וממה להמנע.

ויש להראות פנים בשאלה זו לכאן ולכאן, ונבאר:

א. בביאור הלכה סי' תרצ"ב דן במי שאין לו מגילה האם אומר ברכת שהחיינו על עצם היום, והביא את דברי הגר"י עמדין במור וקציעה דאכן אומרים שהחיינו על עצם היום, והביא עוד מש"כ המאירי בשבת כ"ג ע"א דמי שאינו מדליק ואינו רואה נר חנוכה מ"מ מברך ברכת הזמן וברכת שעשה נסים לאבותינו, אך פקפק בדבריהם להלכה, עי"ש. ולכאורה נחלקו אם יש קדושה בעצם היום או שמא כל ענינו במקרא מגילה, הרי לן מקור לשאלה היסודית הנ"ל.

ב. ונראה עוד לדון מהמבואר בסימן תרפ"ח סעיף ו' בפורים המשולש דקוראין את המגילה ביום ו' ואומרים עה"נ ביום השבת וסעודת פורים אוכלים ביום א', ובבית יוסף תמה למה לא יאמרו עה"נ ביום ו' שבו קוראים את המגילה. אמנם אף שכך נטה מסברא פסק בשו"ע דעה"נ אומרים בשבת ולא ביום ו' שבו קוראים את המגילה. ובשו"ת הרדב"ז (ב"א ק"ה) תמה על תמיהת הב"י דלמה יקדימו לומר עה"נ ביום י"ד, עי"ש.

ונראה לכאורה דשני צדדים אלה תלויים גם הם בשאלה הנ"ל דאם נקטינן דאין עצומו של יום מקודש מסתבר דיש לומר עה"נ ביום מקרא מגילה שהיא המצוה העיקרית של ימי הפורים, אבל להלכה נקטינן שיש חפצא של מועד על עצם היום ולכן אף שהקדימו מקרא מגילה ליום ו', מחשש שמא יעבירנו, אומרים עה"נ בעצם יום הפורים בשבת קודש.

ג. כתב הגהות מיימוניות בהלכות תפלה פ"ב אות ו' "אומר על הנסים בערבית פורים אעפ"י שלא קראו את המגילה ולא כאשר פסק בסדר רב עמרם שאין לאמרו עד לאחר קריאת המגילה ועיין בהלכות פורים" (וכ"כ עוד בסוף הלכות מגילה). ולשיטה זו רמז הרמ"א בסי' תרצ"ג ס"ב "ובליל י"ד אעפ"י שלא קראו המגילה עדיין אומר על הנסים בתפילת ערבית" עי"ש.

ולכאורה אין פשר לשיטת רב עמרם דמה זה תלוי אם קראו את המגילה, וכי יעלה על הדעת דכל עוד לא ישבו בסוכה או לא אכלו מצה לא יזכירו יו"ט בתפילה ומה ענין קדושת היום למצוות הנוהגות בו. (ועיין עוד במגן אברהם סי' תרצ"ז סק"א דבפורים קטן אין אומרים על הנסים שהרי אפילו בפורים י"א שאינו אומר עה"נ עד שיקראו את המגילה וק"ו באדר ראשון שאין בו מקרא מגילה כלל עי"ש).

והנראה בזה דשאני פורים מימי חג ומועד שיש בהם קדושה בעיצומו של יום משא"כ בפורים שאין בעצם היום ולא כלום וכל מהותו במצוותיו ולכן סובר רב עמרם גאון דכל עוד לא קראו את המגילה לא אומרים עה"נ. אמנם להלכה נדחתה שיטה זו כמבואר, אך לא בהכרח משום דאנן קי"ל דעצם היום מקודש ויש בו חפצא דחגים וזמנים אלא משום דעה"נ ומקרא מגילה לאו הא בהא תליא ואף שלא קראו את המגילה מ"מ אומרים עה"נ, (ומובן לפי"ז מש"כ המג"א דבפורים קטן לכו"ע אין אומרים עה"נ דכמו שאין קוראים בו מגילה כלל כך לא תיקנו מעיקרא לומר בו עה"נ וז"פ).

 

ב

שמחה בפורים

יש לעיין במצות שמחת פורים, האם דומה היא ביסודה למצוות השמחה ביו"ט, או שמא גדר אחר יש בה ולא קרב זה אל זה.

דהנה כתב הרמב"ם (הל' יום טוב פרק ו' הלכה י"ז):

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

הרי לן דיום טוב חייב אדם להיות שמח וטוב לב, וכדי להיות שמח וטוב לב עליו לאכול בשר ולשתות יין ועוד ענייני שמחה לו ולבני ביתו כמבואר, אבל בהלכות מגילה לא מצינו בדברי הרמב"ם אלא שצריך לאכול בשר ולא כתב שעל האדם להיות שמח וטוב לב. וכן כתב הרמב"ם (הל' מגילה פרק ב' הלכה ט"ו):

"כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות".

ויש מן הגדולים שלמדו מכאן דבפורים אין מצוה לשמוח בעצם אלא שתיקנו משתה ושמחה, ולא כיום טוב שבו מצוה להיות שמח וטוב לב ואין הסעודה אלא דרך לשמוח, עיין בעמק ברכה (סעודת פורים – עמוד קכ"ו) בשם הגרי"ז מבריסק דבימים טובים מצוה לשמוח בה ואמרו דע"י בשר ויין ישמח בה' יתברך, אבל בפורים משתה "בלי שום תכליתים של שמחה". ועיין עוד בספר משנת יעבץ (או"ח סימן ע"ט) שכתב בדרך זו לדקדק בפסולי המגילה, דפסוק אחד אומר (ט' י"ט) "לעשות אותם ימי שמחה ומשתה ויום טוב", ופסוק אחד אומר (ט' כ"ב) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ובמס' מגילה (ה' ע"ב) אמרו דמתחילה עלה במחשבה לתקן דין יום טוב ואיסור מלאכה בפורים כדין רגל ממש, ובסוף לא תיקנו אלא משתה ושמחה ולא עשוהו יום טוב, אלא דצריך עיון למה מעיקרא הקדימו שמחה למשתה, וכמ"ש "ימי שמחה ומשתה", ולבסוך הקדימו משתה לשמחה, וכמ"ש "ימי משתה ושמחה".

אלא דכאשר רצו לתקן דין יו"ט בפורים אכן יש בהם מצוות שמחה, וכדי לקיים את מצוות השמחה תיקנו משתה ולפיכך הקדימו שמחה למשתה, אבל כאשר בסוף כשלא תיקנו יו"ט גם מצות שמחה אין כאן ולא תיקנו אלא משתה של שמחה ולפיכך הקדימו משתה לשמחה דלא בעינן אלא משתה של שמחה.

אך בעיקרן של דברים נראה פשוט דודאי יש מצות שמחה בפורים, דהלא משנכנס אדר מרבים בשמחה אף שלא תיקנו סעודה מתחילת החודש, אלא פשוט דמצוה לשמוח בשמחת הנס ומשנכנס אדר מרבים בשמחה והשמחה בשיאה בימי הפורים היא, ואף שאסור לעשות מלאכה בפורים ואינו רואה סימן ברכה, מ"מ נוטעין נטיעה של שמחה, והיה ראוי לומר הלל אלא שקריאתה זו הלילא, כמבואר במגילה (י"ד ע"א), הרי דהיה ראוי לומר הלל אף שאין אומרים הלל אלא בימים של שמחה יתירה כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו).

ועיין בלשון השו"ע (סימן תרצ"ו ס"ז): "עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים, דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה". ועיין עוד בלשון הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הל' י"ד) "להיות יום שמחה ומשתה", הרי שהקדים שמחה למשתה, וכלשון הפסוק שמחה ומשתה ויום טוב, ומשמע דאין בזה דקדוק כלל.

ובאמת כבר כתב הרמב"ם אף בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) דאף ימי החנוכה הם ימי שמחה והלל, ורבים נתקשו בדבריו דיש מצוה לשמוח בחנוכה, ובמק"א ביארתי דכיון דימי פורים וחנוכה תוקנו משום נסים שעשה הקב"ה לאבותינו יש ללמוד זמ"ז וכשם שמצוה בפורים בשמחת הנס כך גם בחנוכה, אף שבחנוכה אין כל מצוה בריבוי סעודה, ואין בה לא בשר ולא יין אלא הדלקת נר וקריאת הלל, מצווה אף בחנוכה לשמוח, וק"ו בפורים דלא למדנו חנוכה אלא מפורים.

אך מאידך פשוט דשאני מצות שמחה ברגל ממצות שמחה בפורים ביסודו, דשמחת הרגל שמחה משפחתית היא וכל אחד מבני המשפחה מצוה לשמוח כל אחד בראוי לו, אנשים בבשר ויין, נשים בבגדים ותכשיטיםוקטנים בכליות ואגוזים, ואף עניים ונדכאים צריכים להיות חלק משמחת יו"ט כמבואר ברמב"ם (שם הי"ח), ולא מצינו הלכה זו בפורים אלא דחייב איניש לבסומי ביין עד דלא ידע, ואין הנשים והקטנים בכלל שמחה זו, אלא אנשים גדולים ששותים יין כיד המלך ומשתכרים בו.

ונראה לענ"ד דלא כתב הרמב"ם בהל' יו"ט דחייב אדם להיות שמח וטוב לב אלא משום המשך דבריו "הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו", וכמו שפירט בהמשך דבריו בהלכה י"ח כיצד משמחן, ומשו"כ לא כתב בהל' מגילה שצריך להיות שמח וטוב לב, דעצם מצות השמחה מקרא מלא הוא בין ביו"ט ובין בפורים, ואין דרך הרמב"ם לכתוב המפורש בפסוקים, ולא כתבו הרמב"ם בהל' יו"ט אלא לפרש כיצד משמח את כולם, ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה דמצוה לשמוח בין ביו"ט ובין בפורים ובשניהם צריך לשמוח בשתיית היין, ולדעת הרמב"ם בשניהם אף לאכול בשר, מ"מ שאני זמ"ז, ובעוד ביו"ט מצינו ביטויים רבים לשמחה לכל בני המשפחה, בפורים לא מצינו אלא שתיית יין עד לשכרה ולדעת הרמב"ם צריך גם אכילת בשר.

ג

בדין אבילות ואנינות ברגל ובפורים

הן מצינו תימה גדולה בסוגיא זו, ואפרש.

הלכה פשוטה היא שאין אבילות נוהגת ברגל וכמפורש בשו"ע (סימן תקמ"ח ס"א), אך מ"מ דין אנינות נוהגין אף ברגל כמבואר שם (ס"ה). אך לגבי פורים פסק השו"ע (סימן תרצ"ו ס"ד) שאבילות נוהגת בפורים, ולגבי אנינות כתב (שם ס"ז) שאונן בפורים אוכל בשר ושותה יין ואין אנינות דרבנן מבטל מצות שמחה בפורים שהיא מדברי קבלה שדומין לדברי תורה.

ותרי תמיה יש בזה, דאם אין אבילות דרבנן דוחה שמחת פורים למה נוהגת אבילות בפורים ומה בין אבילות לאנינות. וביותר תמוה למה ביו"ט אנינות חמור מן האבילות ואנינות נוהגת ברגל אף שאין אבילות נוהגת בה, ובפורים אמרו היפך הדברים, דאבילות נוהגת בו ולא אנינות. ולא ראיתי בזה ביאור המיישב על הלב.

ונראה לפי דרכנו, דאכן יסוד הדברים דאין אבילות ואנינות יכולה לדחות לא שמחת יו"ט דהוי דאורייתא ולא שמחת פורים דהוי מדברי קבלה, אך אין זה אלא אם עיקר מצות השמחה תתבטל, אבל באמת אפשר להגביל ולצמצם את מצות השמחה כדי לקיים את מצוות האבילות.

ועל יסוד זה נתחדשה הלכה דביו"ט כיון שיש ביטויים והנהגות של שמחה מלבד אכילת הבשר ושתיית היין, והן בגדים ותכשיטים, קליות ואגוזים, הזמנות אורחים וכדו', ראוי לנהוג דין אנינות ולהמנע מבשר ויין כיון דאין בכך ביטול של עיקר שמחת הרגל, אך מאידך אין דיני אבילות, כיון שאבילות ענינו עצבון וצער ואין הם מתיישבים עם שמחת הרגל שהוא באווירה של שמחה כללית.

משא"כ בפורים דעיקר מצות השמחה ביין (ובשר לשיטת הרמב"ם) ומלבד מצוה זו אין שום ביטוי של שמחה, ומשו"כ שמחת פורים דוחה את דיני האונן ומותר לאכול בשר ולשתות יין, אך מאידך גיסא לא מצינו בפורים שצריך לשרור אווירה של שמחה כללית בבית (כגון בגדים ותכשיטים, קליות ואגוזים), ומשו"כ יש דין אבילות בפורים.

ודו"ק בישרות הדברים ועומקן.

ד

בחיוב אכילת בשר בסעודת פורים

כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הלכה ט"ו) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה וכו'".

ומבואר מדבריו דיש חובה לאכול בשר בסעודת פורים. ולכאורה הוכיח כן מהמבואר בגמ' (מגילה ז' ע"א וכן בירושלמי ו' ע"ב) דר' יהודה הנשיא שלח לר' הושעי' בשר עגל במשלוח מנות. ובב"מ (ע"ח ע"ב) אמרו "מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלן אותן והמותר יפול לכיס של צדקה". הרי שבסעודת פורים היו שוחטין עגלים ואוכלים.

ובטעם הלכה זו נראה פשוט דכיון דימי הפורים נקבעו כימי משתה ושמחה, הלא אין שמחה אלא בבשר ויין, וכ"כ בכסף משנה שם.

ובשו"ע סימן תרצ"ו ס"ז מבואר "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשתות בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה". וגם מדברים אלה מבואר דיש חיוב לאכול בשר בסעודת פורים, דאל"כ איך ידחה איסור אונן באכילת בשר, וע"כ דמשום שמחת פורים צריך לאכול בשר.

והנה המגן אברהם (סימן תרצ"ו ס"ק ט"ו) כתב דאף דבמגילה כתוב לעשות אותו ימי משתה ושמחה, ואין שמחה אלא בבשר ויין, מ"מ אפשר דאין מצוה לאכול בשר בפורים, דהלא אף ביו"ט אין מצוה לאכול בשר אלא בזמן שבית המקדש קיים, וציין לסימן תקכ"ט, עי"ש.

והנה בסימן תקכ"ט כתב השו"ע בס"ג שלא ימשך בבשר ויין ובהוללות, ובמג"א סק"ג כתב דמ"מ מצוה לאכול בשר, וא"כ צ"ע בכונתו בסימן תרצ"ה, ולכאורה דבריו סותרים זא"ז.

ולכאורה צ"ל בכונתו דכיון שאין חיוב מה"ת לאכול בשר ביו"ט אלא משלמי שמחה, אף שביו"ט תיקנו שמצוה לאכול בשר, אפשר דבפורים שאינו יו"ט ממש לא תיקנו חיוב בבשר. וכל כונת המג"א דמלישנא דקרא ימי משתה ושמחה אין להוכיח שצריך לאכול בשר דגם מצות שמחת יו"ט מה"ת אינה אלא בבשר שלמים.

אך לכאורה תמוה דהלא להדיא מבואר ברמב"ם ובשו"ע דאכן מצוה יש לאכול בשר בפורים, כמבואר.

וכיוצא בדבר יש לעיין בדברי הט"ז סימן תרצ"ג סק"ב שהביא את מש"כ בשו"ת מהרש"ל סימן מ"ח בשם גדול אחד בדורו מהר"י פאלק שפסק דאף שאין מחזירין מי שלא אמר על הנסים בתפלה בפורים, מ"מ מי שלא אמרו בברכת המזון צריך לחזור ולברך דכיון דכתיב ימי משתה ושמחה הוי סעודת פורים חובה גמורה כמו סעודת שבת ויו"ט. והט"ז הוסיף על דבריהם דמ"מ אי"צ לחזור אא"כ שכח לומר עה"נ בסעודת שחרית אבל אם אמרו בסעודה זו אף ששכח לומר עה"נ במה שקרוי בפינו סעודת פורים דהיינו מה שאוכל לשם שמחת פורים אחה"צ אין צריך לחזור, וכך פסק למעשה.

ואת"ל דיש חיוב גמור לאכול בשר בסעודה זו, הרי לא יצא יד"ח בסעודת שחרית שודאי לא אכל בה בשר, ובאמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם דאכילת הבשר חובה היא בסעודת פורים דז"ל "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר וכו'". ובאמת יש לתמוה יותר דבסעודת שחרית גם אין רגילים לשתות יין וכי יצא יד"ח סעודת פורים ללא שתיית יין, והלא זה מעיקרי מצות היום לבסומי בסעודת פורים, ואף מפורש בדברי הרמב"ם שם דשתיית היין מישך שייכי לסעודת פורים ואינה מצוה בפני עצמה, וא"כ איך יצא יד"ח בסעודת שחרית.

ולכאורה צ"ל דאף אם צריך לחזור ולסעוד כדי לאכול בשר ולשתות יין בסעודתו, מ"מ אי"צ לחזור ולומר על הנסים דכבר יצא בברכת המזון בסעודת השחרית. אך לכאורה אין לזה טעם דהלא אמירת עה"נ אינה מצות היום שצריך לאומרה פעם אחת ביום, אלא חובה בברכהמ"ז של סעודת החובה, ואם לא יצא יד"ח הסעודה בשחרית, ומחוייב לחזור ולאכול סעודת בשר ויין, לכאורה פשוט דצריך לחזור ולומר עה"נ, וצ"ע בדברי הט"ז.

ה

בחיוב אכילת פת בסעודת פורים

והנה אף המג"א הביא את דברי מהרש"ל בשם מוהר"י פאלק בסימן תרצ"ה סק"ט וכתב שכך גם דעת השל"ה אלא שהקשה עליהם דכי עדיף ברכהמ"ז מתפלה והלא התפלה ודאי חובה היא ואעפ"כ אינו חוזר אם לא אמר עה"נ, וק"ו במי שלא אמרו בברכהמ"ז. ומ"מ כתב דאם כבר אמרו בסעודת שחרית ודאי אינו חוזר ואומר.

ועוד כתב המג"א לפקפק בשיטת הרש"ל, מהרי"פ והשל"ה דבאמת אינו חייב לאכול פת בפורים ויכול לצאת במשתה ושמחה ללא פת וא"כ אין כלל חיוב ברכהמ"ז ועה"נ, וכ"כ באליהו רבה (סק"ז). ועיין עוד בפמ"ג (א"א סימן תרצ"ו ס"ק ט"ו) שנחלקו הפוסקים אם צריך לאכול פת בסעודת פורים. ועיין עוד בברכי יוסף (ומובא גם בשע"ת תרצ"ה סק"א) בריש סימן תרצ"ה שכתב "אם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא, אחד קדוש בתשובה כת"י".

הרי לן דעת המג"א א"ר וברכ"י שאין צריך לאכול פת בסעודת פורים.

אך הגר"י עמדין במור וקציעה כתב שדבר זה אי אפשר לשומעו כלל, דאין לך קביעת סעודה ללא פת והרי ברור דבפורים אין המצוה להרבות באכילה בלבד כמו בערב יוה"כ אלא לעשות סעודה דזו משמעות "משתה ושמחה", ואין לך סעודה ללא פת, עי"ש.

אך לכאורה יש לתמוה והלא הרבה פוסקים נקטו שיוצא ידי חובה בסעודה שלישית ללא פת, ושיטה זו אף הובאה בשו"ע בסימן רצ"א ס"ה עי"ש, אף שבודאי צריך לאכול בשבת שלש סעודות, הרי דגם ללא פת יש תורת סעודה.

והנה כתב הב"ח שם דלכתחלה מודי כו"ע שצריך לאכול פת ולא נחלקו אלא אם יצא יד"ח בדיעבד ללא פת, וכך הוא במשנ"ב שם ס"ק כ"ג, אך אין זה אלא משום דין לח"מ, אך מ"מ מוכח משיטה זו דיש גדר סעודה אף ללא פת, וז"פ.

אך מטעם אחר נראה לכאורה דצריך לאכול פת בסעודת פורים, דהלא כתב הרא"ש בברכות (פ"ז סוס"י כ"ג) בשם רבינו יהודה דצריך פת בסעודות יו"ט משום דאין שמחה ללא פת, וא"כ מסתבר דכמו שצריך בשר בסעודת פורים דכתיב בה ימי משתה ושמחה, כך גם ידעינן דצריך לאכול פת.

ו

הלל בפורים

הנה שנינו במגילה י"ד ע"א שני טעמים למה אין אומרים הלל בפורים רב נחמן אמר קריאתה זו הלולא, ורבא אמר משום דאכתי עבדי דאחשורוש אנן עי"ש, ולכאורה שתי דרכים יסודיות יש כאן שונות זו מזו בשרשן, לר"נ יום זה ראוי להלל, אלא שקריאת המגילה היא היא ההלל, ולרבא אין יום זה ראוי להלל.

וחידוש גדול כתב המאירי שם דלר"נ אם לא קרא את המגילה מכל סיבה שהיא יש לומר הלל, אך לרבא פשיטא שאין אומרים הלל כלל, ולהלכה נסתפק בזה בשערי תשובה סימן תרצ"ג ס"ק ג'. ויסוד הספק הוא האם הלכה כרבא או כר"נ, דהרמב"ם בפ"ג ה"ו מהלכות מגילה וחנוכה הביא רק את טעמו של רב נחמן, וכ"ה באבודרהם הלכות פורים, אך בשבלי הלקט וכן בלבוש בסי' תרצ"ג הביאו את שני הטעמים, (ופלא על המשנ"ב שם ס"ק ז' שלא הביא אלא את שיטת רבא דאכתי עבדי אחשורוש אנן).

ומסקנת השע"ת דאם לא קראו את המגילה יקרא הלל בלא ברכה. ולענ"ד אף זה חומרא יתירא, דבאמת המאירי הוא שיטה יחידאה בהלכה זו, וכל כעי"ז לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, אלא פשוט דכיון שכתבו הרמב"ם, השו"ע וכל הראשונים והפוסקים לדורותיהם דאין אומרים הלל בפורים ולא העלו על דעתם דמי שלא קרא את המגילה יקרא את ההלל וע"כ שהבינו דמעיקרא לא תיקנו לקרות את ההלל בפורים ולא נחלקו אלא בטעם הדבר, אך לכו"ע לא תיקנו הלל בפורים, ואף אם מחמת סיבה כלשהי לא קרא את המגילה פטור הוא מלומר הלל.

ובאמת מבואר כך להדיא בלשון הרמב"ם שם (פ"ג ה"ו מחנוכה) דלא תיקנו הלל בפורים, ודו"ק בכ"ז.


עד דלא ידע

"מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).

הנה הלכה זו תמוהה על פניה, ועל אף שגדולי הדורות אמרו בה פירושים שונים ומשונים, פשוטן של דברים עדיין נעלם ונסתר, עד שנאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

אמנם לאחר התבוננות נראה פשוטן של דברים.

דהנה ענין ימי הפורים כבר ביארנו במקום אחר (לקמן מאמר ל"א) שהוא גילוי הסתר, כי כל הנס הזה, נס שבסתר היה, כל כולו בדרך הטבע ולא היה בו ענין כלשהו למעלה מן הטבע. וגם ההלל הוא הלל שבסתר, וכמו שאמרו (מגילה י"ד ע"א) קרייתה זה הילולה. ומגילת אסתר ענינה גילוי ההסתר, והוא שאמרו (חולין קל"ט ע"ב):

"אסתר מה"ת מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

ונראה דבפורים יש ענין מיוחד להוציא ולבטא את מסתרי הלב. לא לומר את הדברים הגלויים והידועים מן השפה ולחוץ, אלא להוציא את ההרגשות הנסתרים במעמקי לבבנו.

ונראה בדרך זה ביאור ענין "עד דלא ידע". דהן ידוע ששתיית היין מטשטשת את השכל. אך מאידך היא מעצימה את הרגשת הלב, וכדברי הפסוק "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד ט"ו), וכך אמרו חכמים נכנס יין יצא סוד. מסתרי הנפש נגלים ע"י שתיית היין.

בפורים מטשטשים את השכל בשתיית היין, כדי שהלב יאמר את דברו. בכל השנה כולה השכל שולט על הלב, אך בפורים נותנים את שרביט ההנהגה ללב ומכניעים בפניו את השכל, וכאשר השכל שוב אינו יודע להבדיל בין ברוך לארור, הלב הוא זה שזועק בקול גדול ארור המן וברוך מרדכי.

כי בפורים לא כ"כ חשוב מה אדם יודע, אלא מה הוא מרגיש, וכשם שכל עניני היום גילוי הסתר הם, כך גם בבחינה זו מגלים את סתרי הלבב כמ"ש נכנס יין יצא סוד. וסוד זה של יין הוא, כי שלשה הם בעלי הסוד. "סוד ה' ליראיו" (תהלים כ"ה י"ד), "בסוד ישרים ועדה" (תהלים קי"א א'), "כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים" (עמוס ג' ז'). וזה יין ר"ת ישרים יראים ונביאים, זה הסוד שיוצא בקדושה ובטהרה במשתה היין של יום קדוש ונשגב זה.