(5776) The Tanach as a Halachic source‏

מרן הגאב"ד שליט"א


כבוד ידי"נ ויקיר לבבי

האברך המופלא...

במה שלמד אחד הרבנים ממה שכתבתי במנחת אשר על התורה (דברים סימן ל"ב) בענין שאלת הפגיעה באזרחים בשעת מלחמה, והבאתי ראיות מן התורה והנביאים, והוכיח מזה דלשיטתי אפשר ללמוד הלכה פסוקה מן תנ"ך, ושאלת אם אכן יש לי בזה דעה עקרונית. וכתבת דשמא דיני מלחמה שאני ואין ללמוד מזה לשאר דיני תורה. ובאמת הדגשתי בשיעור שאמרתי בענין הנ"ל, דמכיון דמאז חורבן בית שני בטלה המלכות מישראל, ועם ישראל לא ניהלו מלחמות ולכן לא מצינו דיני מלחמה בפוסקים, ואף בדברי חז"ל לא מצינו הלכות מלחמה פרטיהן ודקדוקיהן בהרחבה, ובהכרח יש הלכות מלחמה שאין להן ראיה אלא מכתבי הקודש.

אך בגוף הענין באמת מצינו ברמב"ם שלמד כמה הלכות מן הכתובים ללא כל מקור במשנה ובש"ס בין בדיני מלחמה ובין בדיני ממונות ובין באיסור והיתר וכן מצינו בפוסקים, ואציין כמה דוגמאות:

אך אקדים ואומר שלענ"ד אין ללמוד הלכות מן התנ"ך ואין לנו בבירור ההלכה אלא את דברי חז"ל והפוסקים, ובכל מקום שמצינו בגדולי הפוסקים שלמדו מן התנ"ך אין זה אלא במה שנראה להם מסברא ישרה ולא בא אלא למצוא מעין סמך ורמז בתורה שבכתב.

א. כתב הרמב"ם בהלק מלכים (פ"ו ה"ז):

"כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו".

הרי לן שהרמב"ם למד הלכה זו מהמפורש בפסוק במלחמת מדין. אך באמת כבר הביא הכס"מ שמקור הדברים בספרי. אמנם אין מפורש בספרי שזה מצוה לדורות אלא שכן צוה הקב"ה את משה במלחמת מדין, ומ"מ חזינן שהרמב"ם למד הלכה זו מהמפורש בתורה ללא מקור בדברי חז"ל שכך נצטוו לדורות.

אמנם גם בהלכה זו מדיני מלחמה היא. אך באמת מצינו כיוצא בו גם בתחומים אחרים.

ב. בהלכות ערכין וחרמין (פרק ו' הלכה ל"א) כתב:

"יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים".

ובהלכה ל"ג הוסיף לבאר:

"ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר".

הרי שלמד מן הכתובים הלכתא גבורתא בהלכות ערכין.

ג. בהלכות שכירות (פי"ג ה"ז) כתב הרמב"ם:

"וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".

אך אפשר דשאני מעשה אבות, דכיון שאמרו (קידושין פ"ב ע"א ויומא כ"ח ע"ב) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וגם ביעקב אבינו אמרו (רש"י בראשית ל"ב ה', ומקור הדברים בפסיקתא זוטרתא שם) "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי", הרי שכל מעשיהם לפי ההלכה הצרופה ויש ללמוד ממעשיהם, משא"כ שאר האישים שלפני מתן תורה.

אך מ"מ חזינן שהרמב"ם למד הלכה מן הכתובים.

ד. ועיין עוד ברמב"ם (פ"א מאבל ה"ב):

"מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר".

ולכאורה למד הרמב"ם הלכה זו מדוד המלך שרחץ לאחר מות בנו.

אך באמת מקור הלכה זו במו"ק (כ"ז ע"א) אלא ששם אין המדובר אלא בכפיית המטה, והרמב"ם פירש דהלכה זו לא בכפיית המטה בלבד אמורה אלא בכל דיני אבילות, וכך פירש את מה שמצינו בדוד מלך ישראל.

ה. ועיין עוד בדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ב ה"י):

"אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו".

וגם הלכה זו למד הרמב"ם מן המפורש בתורה בבנות מדין שנצטוו להורגן ואין להלכה זו מקור בדברי חז"ל.

אך באמת כבר פקפק המ"מ בראיית הרמב"ם דהלא הוראת שעה היתה וגזה"כ, דהלא כל הראויה לביאה נהרגה ולא רק אלה שבאה תקלה על ידן. וע"כ צ"ל דהרמב"ם חידש הלכה זו מן הסברא דכיון שבאה תקלה על ידן יהרוגו, והביא כמעין סמך מן המקרא וכמו שפירש גם המ"מ, ודו"ק בזה.

וגם בפוסקים מצינו שלפעמים למדו מן התנ"ך.

ו. הנה כתב הרמ"א ביו"ד (סימן שס"ח ס"א): "וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא"ש והמרדכי). וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה, שרי (ג"ז במרדכי). וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות, כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה, ואין יד הקהל משגת, מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובדי כוכבים, שזהו כבוד המתים (ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ')".

והנה איסור זה ליהנות ממה שגדל בבית הקברות מפורש ברייתא וכן למדנו במס' מגילה (כ"ט ע"א): "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש... ואין מלקטין בהן עשבים, ואם ליקט - שורפן במקומן מפני כבוד מתים".

הרי שהתירו לעבור בידיים על איסור דרבנן כדי למנוע בזיון גדול יותר לבית הקברות ע"י הנכרים.

ובבהגר"א כתב (שם ס"ק ה') "וראיה מחזקיהו שקצץ דלתות היכל להציל שאר המקדש". וכ"ה בשו"ת מהר"י וייל שם.

ומקור הדברים בספר מלכים (ב' י"ח ט"ו – ט"ז): "ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאצרות בית המלך. בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האמנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור".

הרי לן שמהר"י וייל למד הלכה ממעשה דחזקיהו מלך יהודה.

ז. בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן י' – י"ב) כתב להתיר שריפת ספרי קודש כדי למנוע בזיון גדול במקום שא"א לקוברן בכבוד. והביא ראיה משאול המלך ששלח יד בנפשו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים.

והגאון בעל כנסת יחזקאל (שם סי' י"א ובשו"ת כנס יחזקאל סימן ל"ז) חלק עליו ודחה את הראיה משאול המלך, והשבו"י השיב על דבריו (שם בסימן י"ב).

הרי לן דגם האחרונים לפעמים למדו הלכה מן התנ"ך.

ח. ובזמנינו מצינו למרן האגרות משה (יו"ד ב' סימן ק"ג) שהוכיח ממעשה דפילגש בגבעה שמותר להשתמש באברי המת ולהפגין אותם ברבים במקום הצורך, שהרי ניתחו את הפילגש בגבעה לי"ב נתחים ושלחום לכל גבול ישראל, עי"ש.

אך באמת נראה פשוט דאין ללמוד הלכה מן התנ"ך מטעמים רבים, ולא ח"ו משום שאנשי התנ"ך לא נהגו לפי ההלכה כמו שאמרו המשכילים והכופרים עפרא לפומייהו, אלא משום שהדברים לא נתפרשו כראוי ואין בידינו לדעת ולפרש את נסיבות הדברים, ולפעמים מדובר בהוראת שעה מפי הנביא שיש בידו לעקור דבר מה"ת בהוראת שעה. ואם אמרו חכמים שאין למדין הלכה מן האגדה ק"ו שאין למדין הלכה מן המקראות.

ורגיל אני לומר שאין אנו יודעים כלל איך ללמוד את התנ"ך וכל עמלנו להבין איך למדו חז"ל את התנ"ך, ושמא אין אנו יודעים איך ללמוד את הגמרא וכל עמלנו להבין איך הראשונים למדו את הגמ', ואין לנו בבירור הלכה אלא דרך המלך שנמסרה לנו מדור דור, עמל ויגיעה במקורות הגמ' וממנה לראשונים ופוסקים גדולי הדורות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

אלא שלפעמים הביאו הראשונים סמך מן הכתובים למה שנראה להם מן הסברא או ממקורות נוספים בדברי חז"ל כנ"ל.

ואציין לדוגמא את מש"כ בשו"ת הרא"ש (כלל ק"ז סימן ו') להוכיח דאפשר לדון דיני ממונות עפ"י אומדנא ממשפט שלמה, אך מדקדוק בדבריו נראה דעיקר הסתמכותו על המבואר בב"ב (נ"ח ע"א) דרב בנאה נהג כן בדו"ד בענין ירושה. אלא שהביא סמך אף ממשפט שלמה. (ועיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ס"א, ואכמ"ל).

וכך נראה במה שהביאו הפוסקים מספר חסידים שאפשר לדון עפ"י גורל מיונה הנביא שהושלך לים עפ"י גורל, והביאו בפתחי תשובה (יו"ד סימן קנ"ז סקי"ג), דנראה עיקר שלמדו כן מחלוקת הארץ, אלא שהביא סמך מהא דיונה הנביא.

ואפשר שלא למדו מן התנ"ך הלכה אלא שיש תוקף בגורל ודומה הוא לרוח נבואה וממילא קבעו מסברא שבאין דרך אחרת יש לסמוך על הגורל.

ובאמת כל דברי ספר חסידים סמומים ועלומים, ועל אף שאין ספר זה מן הפוסקים ואין דבריו אלא דברי קבלה ומסתורין, מ"מ הרבה מדבריו נתקבלו בחרדת קודש ע"י הפוסקים לדורותיהם.

וכך נראה גם לגבי דברי הרמב"ם בנדר על דבר שלא בא לעולם, דבאמת נראה מסברא דיש לו לחול דאינו דומה נדר לקנין, ולא הביא הרמב"ם מיעקב אבינו אלא סמך ורמז, ולא הלכה מחודשת. וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו "וראיה לדבר".

ובדרך זו כתבתי גם אנוכי הקטן והדל לפלפל בפרשיות שבתנ"ך ולהוכיח שיש להשתדל למעט בפגיעה באוכלוסיה אזרחית בשעת מלחמה, אבל במקום דאי אפשר יש לפגוע ולהשמיד את האויב גם אם אין מנוס מפגיעה באזרחים, כי מסקנה זו מתיישבת על הלב בהרגש המוסרי.

 

ב

בענין ירושה באב שרצח את אשתו

כבוד ידידי מלומד ובר אוריין

השופט ר'... הי"ו

בדבר המקרה הטראגי של הבעל שרצח את אשתו ונשפט למאסר עולם ובית המשפט נדרש להכריע בסכסוך שבין אחות האשה הנרצחת לאם הבעל הרוצח בקשר לגידול שלשת ילדי הזוג, שאל כבודו אם יש מקור בהלכה בשאלה זו. עוד שאל מע"כ לדעתי האם רוצח זה יורש את אשתו לפי משפט התורה. ואען על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

ברור שהשיקול העיקרי העומד מול עינינו חייב להיות טובת הילדים דאין ילדים קנין אביהם להיות עוברים בנחלה לנוחליו, ובבואנו לקבוע מי יגדל את הילדים אין השאלה מי זכאי להחזיק בהם אלא מי ראוי יותר ומסוגל להעניק להם כל הנדרש להתפתחותם.

אמנם אם אין אנו רואים עדיפות ממשית לזו או לזו, וגם אם הבעל וגם אחות האשה נראות כמי שמסוגלות להעניק לילדים חום ואהבה ויש להם יכולת כלכלית ורגשית, נלענ"ד להעדיף את משפחת האם. לא די שהוא זה שרצח את האם אלא יתומים אלה יגדלו בבית משפחתו, שמן הסתם ינסו כמובן לחפות על פשע האב ולטפול על האם את מותה הטראגי, ולרצוח גם את זכרה ואת שמה הטוב, אלה דברים שאין הדעת סובלתן וחוש הצדק דוחה מכל וכל.

ומלבד חוש הצדק הטבעי שאף לו יש משקל, יש לרגש זה מקור בדברי הנביא, בספר מלכים (א' פרק כ"א פסוק י"ט) מצינו את אשר אמר אליהו הנביא לאחאב אחרי שאיזבל אשתו הביאה להריגתו של נבות היזרעאלי ואחאב נכנס לרשת את כרמו "הרצחת וגם ירשת", הרי שיש בזה להוסיף חטא על פשע, וזה דבר שאין הדעת סובלת.

וכך נאמר גם בשאלה שלפנינו, "הרצחת וגם ירשת" זה שרצח את אשתו ועוד יזכה לחלל את זכרה.

ואף שברור שאין כאן מקור הלכתי, ואין למדין הלכה מדברי הנביא, מ"מ יש משקל גדול למוסר הנביאים, ומצינו לגדולי ישראל שלמדו הלכה מדברי הנביאים במקומות שלא מצאו מקורות בהלכה ובדברי חז"ל.

וכך גם לענין ירושת ממון שדומה טפי למבואר בכתוב "הרצחת גם ירשת".

והנה כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ז הי"ד):

"בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן שאע"פ שאביו גרם לו סקילה הרי הוא יורש כל נכסיו".

וכ"כ בספר החינוך (מצוה רמ"ח):

"ועובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו".

ובפירוש הרדב"ז שם תמה דמאי קמ"ל "וכי בר קשא דמתא לירות", ותירץ דהו"א ליחוש דלמא לא מחל על דין בנו כדי לירשו "וליתקנו רבנן דלא יירשנו אביו משום והייתם נקיים קמ"ל דלא חיישינן להכי ואביו יורשו".

ונראה מדבריהם, דעד כאן לא אמרו שהאב יורש את בנו אלא בבן סורר ומורה שהאב נהג בו כדין של תורה וגרם למותו עפ"י דין, ומ"מ הוי אמינא דכיון דיש בידו למחול ולא מחל יש לחכמים לתקן שלא יירשנו קמ"ל דלא חיישינן לכך, אבל באב שהרג את בנו ברציחה גמורה ודאי יש לתקן של ירשנו.

אלא שבקרית ספר למבי"ט כתב מקור לדברי הרמב"ם "שהרי אחאב ירש את נבות סנהדרין מ"ח ב' אף על פי שגרם לו מיתה וכ"ש הכא".

וכך ראיתי עוד באור שמח שם שכתב:

"מבואר כן בשמואל ב' קאפיטל י"ד, בפסוק והנה קמה כל המשפחה כו' ונשמידה גם היורש, ויעוין רד"ק, שכוונתם אינו לנקום דם הנרצח, רק לירש אותם, הרי דגואל הדם ההורג בן אחיו יורשו אם אין לו בנים. וכן מוכח שם שהרוצח ירש את אחיו, לכן באחאב לר' יהודה (סנהדרין מ"ח ע"ב) דבן אחי אביו היה אעפ"י שהיה יודע שבשקר הרגו בכ"ז ירש אותו מהדין ופשוט".

אמנם אין למדין הלכה מן המקרא והרמב"ם לא הביא מקור לדבריו מהא דאחאב, אך מ"מ נראה פשוט דודאי מעיקר הדין הרוצח יורש את הנרצח דאטו בפרשת נחלות מצינו שחלקה תורה בין מת על מטתו לנרצח, אלא דמ"מ יש ללמוד מדקדוק לשונו הזהב של הרמב"ם, וביותר מדברי הרדב"ז דראוי למנוע מן הרוצח לרשת את הנרצח בדרך תקנה, וכך יש ללמוד מדברי הנביא בהא דאחאב, ולענ"ד כך יש לנהוג למעשה.

ודוגמא לזה מצינו בחו"מ (סימן רפ"ג ס"ב):

"ישראל שהמיר, יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, שלא לחזק ידי הרשעים, הרשות בידם. ואם יש להן בנים בישראל, תנתן ירושת אביהם המומר להם".

ותרווייהו למדנו מהלכה זו:

א. דיש סמכות ביד בי"ד למנוע ירושה מן העובר עבירה ולהפקיע זכותו הממונית.

ב. דבמקום שכך תיקנו ונהגו מעבירים את הנחלה לבא אחריו בסדר נחלות, אם יש לו בנים הם יורשים, ואם אין לו ירשו הבאים אחריו.

וראיתי שוב שבשאלה זו כבר נחלקו גדולי הזמן.

בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ ארנברג (ח"א סימן ק') אכן הסיק כדרכינו מתוך דברי הרמב"ם הנ"ל, אך הגר"י זילברשטיין (בספר חשוקי חמד ב"מ ל"ח ע"ב) הביא בשם חמיו הגדול הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביאור אחר בדברי הרמב"ם, ותחילתו בדקדוק בלשון הרמב"ם מאי קמ"ל במה שכתב דבן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בי"ד שממונם ליורשיהם, ומה רבותא יש בזה. אלא דהו"א דכיון שנהרג על שם סופו דינו כהרוגי מלכות שממונם למלכות, דזה תפקיד המלכות למנוע לסטים וגזלנים. ובדרך זה פירש את המשך דברי הרמב"ם דאף אם אכן דין בן סורר ומורה ככל הרוגי בי"ד מ"מ כיון שיש צד לדמותו להרוגי מלכות הו"א דכיון דהאב גרם למותו נידייניה כדין הרוגי מלכות שממונם למלך, עי"ש.

וכמה רחוק פירוש זה, דמה ענין בן סורר ומורה שנידון בבי"ד להרוגי מלכות, והלא אין הרוגי מלכות אלא מי שנידון ע"י המלכות ולא במי שנידון ע"י בית דין. ואי משום שעל המלכות למנוע ליסטות אטו רוצח וגונב נפשות דינם כהרוגי מלכות משום שתפקיד המלכות למנוע רציחה וגניבת נפשות, אלא פשוט דכל הנידון בבי"ד דינו כהרוגי בי"ד ורק הנשפט במשפט המלך כגון מורד במלכות דינו כהרוג מלכות.

ולא ראיתי שום סברא לחלק בין מי שנענש על חטאו למי שנענש על שם סופו, ואם באנו לחלק בזה איפכא מסתברא, דבן סורר ומורה שנידון על שם סופו פשוט שאין דינו כהרוגי מלכות דכל עצם המושג שאדם נידון על שם סופו אינו אלא חידוש התורה, ואין לו מקום כלל וכלל במשפטי המלכות, אך באמת אין שום סברא לחלק בין זל"ז.

וגם מש"כ בסיום דברי הרמב"ם דהוי אמינא כיון שגרם לסקילת בנו לידייניה בדין מלכות אין לו פשר דממ"נ אם דינו כהרוגי בי"ד מהי"ת לדונו כהרוגי מלכות משום שהאב גרם למותו.

וגם בכל עיקר הדיוק בלשון הרמב"ם, לענ"ד כוונת הרמב"ם פשוטה דאעפ"י שהאב גרם למותו לא נשתנה דינו מכל הרוגי בי"ד שממונם ליורשים.

ומשום כל הנ"ל נראה דאף דמעיקר דין תורה לא נפקעה הירושה במי שהרג מורישו, מ"מ ראוי להפקיע זכות בדרך תקנה או בכח בי"ד.

בכבוד וביקר

אשר וייס

 

ג

אם יש מקום לדרוש מקראות שלא דרשו חז"ל

הנה כלל גדול בידינו דאין לדרוש דרשה שלא מצינו בחז"ל. וכך כתב בשו"ת מהרי"ק (שרש קל"ט):

"ולא עוד אלא שאתה יושב ודורש יבמה יבא עליה ולא אחר וכו'. ולא הוזכר דרשה זו לא בתלמוד ולא בפוסקים ואתה ידעת שאין לנו לעשות דרשות מעצמינו".

אלא שיש לדקדק מלשונו דאילו מצינו דרשה זו בדברי הפוסקים הראשונים היה לזה מקום אף שלא מצאנוה בתלמוד, וצ"ע.

ובאמת מצינו בדברי הראשונים ואף בדברי האחרונים שלפעמים דרשו מן הכתובים מה שלא דרשו חז"ל. ותופעה זו מצינו בשתי פנים:

א. כאשר מצינו הלכה מסויימת שחידשו חז"ל ולא פירשו מקור ההלכה וטעמה ובאו הראשונים והפוסקים לפרש טעם ההלכה עפ"י דרשה מחודשת.

ב. כשבאו גדולי הדורות לחדש הלכה מחודשת לפי דרשה שחידשו, והאופן השני מחודש יותר מן הראשון כמובן לכל המעיין. ואפרש.

א. כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ב ה"ג):

"האדם אף על פי שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה".

והנה דרשה זו לא מצינו בחז"ל, אך המ"מ ביאר דהרמב"ם דקדק מלשון הגמ' דדם מהלכי שנים אינו בל"ת ומשמע דל"ת אין בו אבל עשה יש בו, וכתב מדעתיה מה איסור עשה יש בו.

ב. בהל' כלאים (פ"י הלכה ל"א) כתב הרמב"ם דהמלביש את חבירו כלאי בגדים אם הלובש שוגג המלביש עובר בלאו ולוקה. וברדב"ז כתב דדרשינן לא תלביש כמו שדרשו חז"ל דהמטמא את הכהן עובר בלאו.

וגם דרשה זו לא מצינו בדברי חז"ל, אך מ"מ כתב שם הכס"מ דמקור ההלכה נמצא בתוספתא במס' מכות, וא"כ לא יפלא שחידש הרמב"ם דרשה מחודשת להסביר הלכה שמצינו ולא נדע מקור הלכה זו.

ג. ובחושן משפט (בסי' שפ"ט) כתב הבית יוסף דבנזקי שור חייב על בהמה וחיה שניזוקו דילפינן מנזקי בור, וכשם שבבור ילפינן מבעליו יתירא כך גם בשור דכתיב ביה לשון בעלים. ותמה שם הב"ח:

"הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד".

ובדעת הב"י נראה פשוט דכיון דגוף ההלכה פשיטא ליה מתוך סתימת התלמוד, ולא בא לחדש הלכה, לא הציע אלא השערה שכך דרשו חז"ל וכמבואר לעיל.

ד. והנה נתקשו גדולי הדורות מנא לן דעדים שבאו לחייב ממון והוזמו משלמין ממון לזה שבאו להעיד עליו ולחייבו.

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תרכ"ד) כתב דילפינן ממה דכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ולכאורה הוי יתירתא דלישנא, וילפינן שצריך לשלם לאחיו.

ומלבד מה שיש לתמוה דהלא כבר דרשו חז"ל (סנהדרין נ"א ע"ב וצ' ע"א) "לאחיו ולא לאחותו", ועוד דרשו (מכות ה' ע"ב) "והרי אחיו קיים", עוד יש לתמוה דלא מצינו דרשה זו בדברי חז"ל.

אך גם בזה אין כאן תימה רבתי, דלא בא אלא ליישב הלכה פשוטה שלא גילו בה חז"ל מקור וטעם.

(ובגוף הענין עיין רש"י [שמות כ"ב ח'] דילפינן לה מדכתיב "ישלם שנים לרעהו" והארכתי בזה במק"א).

ה. כתב הרמב"ם בהל' אבל (פ"ב ה"ו):

"כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו, במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות".

והראב"ד חלק על הרמב"ם והביא ראיה דגם כהנת מצווה לקבור את המת.

והרדב"ז והכס"מ הביאו את מש"כ הרמב"ן דהרמב"ם דריש "כל שישנו בבל יטמא ישנו ביטמא והני נשי כיון שאינן בבל יטמא ליתנהו ביטמא".

וכבר תמה הרא"ש (הל' טומאה סי' ד') מנין להרמב"ם ולרמב"ן לדרוש דרשה שלא מצינו בחז"ל.

ובאמת חידוש הוא זו דלא זו בלבד שלא מצינו דרשה זו בחז"ל אלא שלכאורה אף אין ראיה ומקור לגוף ההלכה ומנ"ל לרמב"ם לדרוש דרשה מחודשת לחדש הלכה מחודשת, וצ"ע.

ו. ועיין בספר נתיבות לשבת על אהע"ז לבעל ההפלאה (סי' ה' סק"ז) שכתב לחדש דבאיסור סירוס יש איסור לא רק על המסרס אלא אף המסתרס, דכשם שדרשו אחד המקיף ואחד הניקף מדכתיב "לא תקיפו" בלשון רבים, כך גם באיסור סירוס דכתיב בלשון רבים ובארצכם לא תעשו כן.

וגם בדבריו תמהתי במק"א שבא לחדש הלכה בדרשה שלא דרשו חז"ל, וצ"ע.

 

ד

אין למדין מדברי אגדה

וכבר נחלקו האחרונים במה שאמרו "אין למדין הלכה מאגדה" (ירושלמי פאה י"ג ע"א וחגיגה ז' ע"ב) האם זה רק כשיש סתירה בין ההלכה לאגדתא (דעת השבות יעקב ח"ב סימן קע"ח) או שמא אף כשאין סתירה כלל במקורות ההלכה מ"מ כלל אמרו דאין למדין הלכה מן האגדה, (דעת הנודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד סימן קס"א), אך נראה דאין הדברים אמורים אלא באגדות חז"ל, משא"כ בדברי מפרשי התנ"ך גאוני ארץ יש למצוא בהם סמך ומקור למה שנראה גם בסברא, ולקבוע על פיהם מסמרות נטועים בהלכה, (אמנם עיין ב"ק נ"ד ע"ב "שאל ר"ח בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו כלך אצל רבי תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה", ובתוס' ב"ב קי"ג ע"א הרי דמקרא קרי אגדה וי"ל ועוד דכבר כתב הברכי יוסף או"ח סימן רי"ח ובחכמת שלמה או"ח סימן שי"א דמ"מ יש ללמוד ממעשה רב שמצינו אף באגדה, עי"ש. ודו"ק כי קצרתי בכל זה.

[מנחת אשר דברים סימן ל"ב אות ג']

ועוד התבוננתי בזה התבוננות יתירה עפ"י המבואר במדרש (במד"ר נשא פרשה ט'): "מהו וסתר פנים ישים. הקדוש ברוך הוא שהוא יושב סתר ישים פנים של נואף באותו העובר, לפי שהנואף והנואפת רוצין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד, והקב"ה מפרסמן בעולם כדי שידעו הבריות ויאמרו פנים של זה הם פני הנואף שצר צורת העובר בדמות הנואף הוי וסתר פנים ישים, ולפיכך נקרא זמה לפי שהן כופרין שניהם ואומרים לא עברנו עבירה, והבריות אומרים א"כ זה מהו. ולא תאמר בזמן שהיא מתעברת מן הנואף אותה שעה דומה צורת הולד לצורת הנואף, אלא אפילו היא מעוברת מבעלה ובא עליה הנואף, הקדוש ברוך הוא מהפך צורת הולד לצורת הנואף".

הרי לן חידוש נפלא דיש והקב"ה משנה את הטבע כדי לפרסם עוברי עבירה, ושמא י"ל כן גם בני"ד דכשם שהקב"ה צר פלסתר פניו של הבועל בולד שאינו מזרעו, כך הקב"ה יטביע בו חותם גנטי של הבועל.

וכי תימא אין למדין הלכה מפי אגדה, וכבר נחלקו גדולי עולם אם דוקא כשהאגדה סותרת את ההלכה אין למדין ממנה או אף כשאין בזה כל סתירה אין למדין, עיין שבות יעקב (ח"ב סי' קע"ח ונודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' קס"א). אך באמת נראה דכיון שלא נתחדשה הלכה במדרש זה אלא ידיעה חשובה מדרכי ההשגחה יש ליתן לזה משקל גם בהלכה, ולכאורה ז"פ.

ועיין שו"ת לבושי מרדכי (אהע"ז מהדו"ק סימן כ' וסימן כ"ד) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קס"א) שהביאו את דברי המדרש הללו בעוסקם בהלכתא פסיקתא, עי"ש.

[שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן פ"ז אות ה']

ויש שהביאו ראיה מהמבואר בתרגום יונתן (בראשית ל' כ"א) דיוסף נוצר ברחמה של לאה ודינה נוצרה ברחמה של רחל ומלאך מן השמים החליף זב"ז. וכ"ה בדעת זקנים שם. הרי לן דאין האמהות תלויה בבעלת הביצית אלא בבעלת הרחם.

אך כבר אמרו (ירושלמי פאה י"ג ע"א) אין למדין הלכה מן ההגדות, וק"ו שאין ללמוד הלכה בהלכה חמורה מדברי אגדה שאין מקורם לא בתלמודים ולא במדרשי חז"ל אלא ממקורות מאוחרים יותר.

וידוע מה שנחלקו האחרונים האם זה רק כאשר דברי האגדה נסתרים מן ההלכה או שמא אף כשאין לדברים סתירה מן ההלכה, והנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן קס"א) כתב דאף כשאין לדברים סתירה מ"מ אין ללמוד מן האגדה, ואכמ"ל. (עיין מנחת אשר דברים סימן ל"ב, עי"ש).

[תשובה כת"י]

והנה איתא בשו"ע הלכות ציצית (סימן ט' ס"ב) "ציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים חוץ משל פשתים לצמר או של צמר לפשתים בזמן הזה דליכא תכלת מפני שהם כלאים".

ובבהגר"א שם "עיין מד"ר פ' שלח ועכשיו אין לנו אלא לבן כו'". הרי שאדונינו הגר"א ביאר הלכה זו עפ"י המדרש שהתכלת נגנז.

ועיין עוד בערוך השלחן (סימן ט' סי"ב) שכתב שיש שחשבו שאכן גילו את התכלת אך גדולי הדור לא קיבלו דבריהם "ובעונותינו מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת ואין אנו יודעים מזה כלל... ונתבטל הדבר עד כי יבא גואל צדק במהרה בימינו אמן".

וראיתי מי שפלפל שאין למדין הלכה מן המדרש. ודבר זה טעות גמורה, דלא הלכה באנו ללמוד מן המדרשים אלא את מציאות הדברים שהתכלת נגנז. ודבר חמור הוא לזלזל במדרשי אגדה ולהתעלם מהם, והלא כולם ניתנו מרועה אחד, ומהספרי, המד"ר, התנחומא, ודברי רבינו האר"י החי למדנו פשר התעלומה שבמשך כאלף שנה ויותר אין תכלת בישראל, והלא דבר הוא. ועוד דגם רבינו הגר"א בביאורו לשו"ע כתב כן הרי דאין זו אגדה בעלמא.

[שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ב']

 

 

 

לדוד ה' אורי וישעי

זה כשלש מאות שנה שנתשתרש מנהג בקהלות רבות לומר בכל יום ויום מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה מזמור כ"ז מספר תהלים, ויש לעיין בטעם מנהג זה וענינו.

דורשי רשומות מצאו רמז במזמור זה לימי אלול, "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", לולא אותיות אלול בהיפוך, וללמדך דבימים הרי גורל אלה כאשר הכל תלוי על כפות המאזניים ומלך במשפט יעמיד ארץ והוא אשר מעביר צאנו תחת שבטו כבקרת רועה עדרו, עיקר העבודה והסגולה, ביטחון בה'. והלא כך אמר הנביא (נחמיה ח' ט'- י') "אכלו מעדנים ושתו ממתקים... אל תעצבו, חדות ה' היא מעוזכם".

וכך כתב הטור בריש הלכות ראש השנה (סימן תקפ"א) "איתא במדרש מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים וכו' לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים וכו', ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה". ומקור הדברים בירושלמי (ר"ה ז' ע"ב).

פרק זה שבתהלים מסתיים בפסוק "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", וכבר אמרו חז"ל (ב"ר ויחי פרשה צ"ח):

"אמר רבי יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי, תאותו של עולם הבא בקווי, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ"ו ח') 'אף אורח משפטיו ה' קיוונוך לשמך ולזכרך תאות נפש', אף אורח משפטיך אלו יסורים, לשמך זו קדושת השם, ולזכרך זו זכות אבות, תאות נפש זו תאותו של עולם הבא, חנינה בקווי דכתיב (ישעיה ל"ג ב') 'ה' חננו לך קיוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה', סליחה בקווי דכתיב (תהלים ק"ל ד') 'כי עמך הסליחה למען תורא', מה כתיב בתריה (שם, ה') 'קיויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי'".

"הכל בקווי, כלומר אפילו אין האדם כדאי, זוכה הוא לכל המתנות בזכות הקווי האמונה והביטחון, ועל זה אמר לישועתך קיויתי ה'" (עץ יוסף שם).

בימים שבהם נעמדים אנו לפני מלך המשפט להתחנן ולבקש "את נפשי בשאלתי ואת עמי בקשתי" הוא שנותן לנו תקוה ושארית, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

ב

ובפתיחת פרק זה "לדוד ה' אורי וישעי" אמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים כ"ז) "אורי בראש השנה וישעי ביוה"כ", וצ"ב בכונתם.

וכיוצא בזה אמרו "כי אתה ה' עזרתנו – בר"ה ונחמתנו – ביוה"כ". וכבר פירש עמוד המוסר הגרי"ס זצ"ל, דלכאורה מן הדין היה להקדים את יוה"כ לר"ה והלא יוה"כ קץ מחילה וסליחה הוא, וכשנזכה באלה ונעמוד לפני כסא הדין צדיקים גמורים ודאי נזכה בר"ה לבני חיי ומזונא רויחא. ולמה הקדימה תורה ר"ה ליוה"כ, אלא שהקב"ה יוצרם והוא יודע יצרם כי המה בשר ודם, וקרוצי החומר בהיותם שקועים בחיי היום יום לא יתעוררו כראוי ביום הכפורים ללא הכנה ראויה. העולם הרוחני, עולם התשובה, הסליחה והכפרה רחוק מתודעתם ותרדמת הרגלם, לפיכך הקדים את ראש השנה, יום שבו דנים את כל אחד ואחד, על חיים, על פרנסה ושפע, על בריאות הגוף, כדי שיתעורר האדם לתפלה ולתשובה, ושוב נתן לנו הקב"ה את יוה"כ שבו גמר החתימה כדי להטיב לנו באחריתנו.

וזה שאמרו כי אתה ה' עזרתנו בר"ה כדי להגיע לתכלית הנחמה ביוה"כ, וכן ביאור אמרם, "אורי בר"ה וישעי ביוה"כ", ראש השנה הוא אור גדול המאיר לנו את הדרך ליוה"כ.

ג

ועוד אמרתי ביאור, מה ענין פרק זה לימי הדין והרחמים.

הנה אמרו חז"ל (תענית ח' ע"ב) דאין לבקש רחמים בשעת צרה על שני דברים שונים וכן אמרו שם "בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומנלן דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת מכלל דאיכא אחריתי"

ואנה אנו באים, הלא בימי הדין והרחמים יש לנו כל כך הרבה בקשות וכל כך הרבה צרכים, הלא בני אנו צריכים, וחיי אנו מבקשים, ולמזונא אנו מתחננים... אלא שלכל אלו צריכים אנו, רק לצורך אחד לעשות רצונך בלבב שלם!

ודרך זו למדנו מדוד המלך נעים זמירות ישראל, הרבה בקשות ביקש דוד מלך ישראל, והרבה תחנונים התחנן... אך כל אלה דבר אחד הם... "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

ד

והנה דוד המלך ע"ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז ד') וכבר העירו שפתח בלשון עבר "אחת שאלתי" והמשיך בלשון עתיד "אותה אבקש".

והנראה בביאור הדברים, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לתקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה ומעת לעת, והרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים, ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים. אך דוד המלך ע"ה אמר להקב"ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" הרי תושב ומבקר שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה' כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו. ונראה דזו היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע"ה שעל אף שישב בבית ה' כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא שלל רב, בשמחה ובשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה'.

ובדרכן של אבות נלך גם אנו, לעמול בדברי תורתנו הקדושה ולהשתעשע בה, להבין ולהשכיל להוסיף לקח ולפלפל בכל קוץ וקוץ שבה, למען הרבות כבוד התורה להגדילה ולהאדירה.