(Transgressing Aveiros to Avoid More Severe Transgressions (5774

מרן הגאב"ד שליט"א

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (ב' א').

"וילך איש מבית לוי - להיכן הלך, אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: (איוב כ"ב) ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה י"ב ע"א).

הרי לן דעתו של עמרם דבזמן גזירת שמד כאשר התינוקות נהרגים יש להמנע מפו"ר. ולכאורה סברתו דמוטב לנו לבטל מצות עשה דפו"ר מלהביא לידי איבוד נפשות של ילדינו ושוב חזר בו בתוכחת בתו.

ויש לעיין במסקנת הדברים, האם זה משום שאסור לבטל מצות עשה דרמיא עליה חובה, תהיינה תוצאות קיומה של מצוה אשר תהיינה, או שמא משום דיש לתלות דגזירה עבידי דבטלה, וכמ"ש בכתובות (ג' ע"ב) "גזירה עבידה דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן". ועיין בבדק הבית לבית יוסף (יו"ד סימן קנ"ז) שרב אחד פסק שיש לשלוח יד ולהרוג את הילדים בשעת הגזירה כדי להצילם מן השמד, ורב אחר כעס עליו וקראו רוצח, "ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".

וכיוצא בסברתו של עמרם מצינו עוד בדעתו של חזקיהו המלך בברכות (י' ע"א) שביטל מצות פו"ר משום ד"חזא לי' ברוח הקודש דנפקי מיני' בנין דלא מעלו", והנביא ישעיהו הוכיחו שאסור היה לו לבטל מצותו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת אבעי' לך למעבד ומה דניחא קמיה קוב"ה לעביד".

ולכאורה פשוט דבעובדא זו אין לומר גזירה עבידא דבטלא, ומה שראה ברוח קדשו ראה כהוגן, ואעפ"כ אמר לו הנביא עפ"י ה' שאסור היה לו לבטל מצותו והקב"ה כטוב בעיניו יעשה.

אך באמת יש לחלק בין הרואה ברוח הקודש שיצא ממנו בנין דלא מעלו, דמ"מ הוי כדרכו של עולם ולא כל אדם זוכה לבנים לומדי תורה ושומרי מצוות, ומשו"כ אינו רשאי לבטל מצות פו"ר, משא"כ בגזירת השמד כאשר דם הבנים נשפך כמים.

ואפשר דתרוייהו אמת, ובשעת הגזירה אינו רשאי לבטל אלא לקוות ולהתפלל שהגזירה תתבטל, וכשראה חזקיהו ברוה"ק שיצאו ממנו בנין דלא מעלי אין בזה סיבה לבטל מצות פו"ר, ודו"ק.

אמנם הנראה עיקר בזה בדקדוק לשונם בגמ' שם שאמר עמרם "לשוא אנו עמלים", דהלא כל מהות מצות פו"ר הוא מש"כ "לא תהו בראה לשבת יצרה" וכמבואר במשנה גיטין (מ"א ע"ב), אבל אם הורגים את הילדים ואין העולם מתיישב כלל ע"י השתדלותנו מותר לבטל מצוה זו. אלא שבתו הוכיחתו על פניו דמ"מ אין לבטל מצות עשה, וכמבואר.

ב

אם מותר לעבור עבירה בקו"ע כדי למנוע עבירה חמורה יותר בשוא"ת באותו ענין

הנה כתב הרמ"א ביו"ד (סימן שס"ח ס"א)

"וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא"ש והמרדכי). וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה, שרי (ג"ז במרדכי). וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות, כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה, ואין יד הקהל משגת, מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובדי כוכבים, שזהו כבוד המתים (ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ')".

ובבהגר"א (שם ס"ק ה') "וראיה מחזקיהו שקצץ דלתות היכל להציל שאר המקדש". וכ"ה בשו"ת מהר"י וייל שם.

ומקור הדברים בספר מלכים (ב' י"ח ט"ו – ט"ז):

"ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאצרות בית המלך. בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האמנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור".

הרי לן מדברי הרמ"א שמותר לעשות שימוש בפירות ועשבים של בית הקברות ולמוכרן כדי להציל את בית הקברות מלהתחלל, ואף שהוא עובר עבירה בקום ועשה, ולכאורה יש לתמוה מה היתר יש לו לעבור עבירה כדי להציל בית הקברות, והלא אם המושל הוא זה שיחלל את בית הקברות ידינו לא במעל ואנחנו נפשנו הצלנו.

וגדולה מזו כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן ס"ז) בח"ק שעקרו אילנות של בית הקברות כדי לפנות מקום לקברים חדשים, והתיר להשתמש בעצים כדי לבנות קיר לבית החיים, דכיון שזה לכבוד המתים אין בזה איסור, עי"ש.

והלכה זו למדו מחזקיהו המלך שקצץ צלחות ההיכל ועשה מעשה של בזיון ביהמ"ק ואפשר שיש במעשיו אף לאו ד"לא תעשון כן לה' אלקיכם" כדי להציל את שאר בית המקדש.

הרי לן דמותר לעבור על עבירה בידיים כאשר הוא ממעט בעצם ומהות העבירה, אף שאילו היה נוהג בשוא"ת לא היה עושה כל עבירה בידיים, אך תוצאה חמורה יותר היתה מתרחשת ובידו היה למנוע זאת.

ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק א' סימן ס"ז) כתב לדחות את ראית מהרי"ו מהא דחזקיהו המלך דאפשר שלא הורה היתירא לקצוץ דלתות ההיכל אלא משום פקוח נפש וכדי שלא יבא מלך אשור ויחריב את ביהמ"ק וארץ ישראל ולא משום כבוד בית המקדש.

אך מ"מ הסיק דעצם ההלכה נכונה וישרה וכמו שמותר להלין את המת משום כבודו, עי"ש.

וזה יסוד גדול ומחודש בהלכה שיש לדון בו בכמה הלכתא גבורתא.

א. בזיון ס"ת על מנת להצילו מבזיון גדול יותר.

הנה איתא ביו"ד סימן רפ"ב ס"ג:

"היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו, לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור. ואם היה מפחד מפני הגנבים, מותר".

הרי שהתירו לישב ע"ג ספר תורה אף שיש בזה עבירה גמורה כדי למנוע מספר התורה בזיון גדול יותר כשיפול לידי הגויים ויבזוהו. דודאי אין לפרש הלכה זו דהתירו לישב ע"ג ספר תורה כדי למנוע הפסד ממוני דגניבה, וע"כ דלא התירו אלא למנוע בזיון גדול יותר של כבוד ספר התורה ע"י הגנבים הגויים.

וכן פירש בדעת קדושים שם, וכתב דוגמא ומקור לסברא זא ממה שאמרו במס' קידושין (ל"א ע"ב) לגבי מצות כיבוד אב "יש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עולם הבא", עי"ש.

ב. וכך פסק בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן י') דמותר לשרוף כתבי הקודש אם יש חשש שיתבזו ביותר ויתגוללו בחוצות, וכ"כ בחזון איש יו"ד הלכות ס"ת (סימן קס"ד אות ג', ובמס' ידים ח' י"ח).

והן אמת דבשו"ת כנסת יחזקאל (סימן ל"ז) חלק על השבות יעקב וס"ל דאין להתיר איסור בידיים כדי למנוע בזיון בשוא"ת, אך דברי השבו"י והחזו"א יש להם מקור גדול מדברי הראשונים והפוסקים הקדמונים, כמבואר.

ג. ובשו"ת חת"ס (ח"ו סימן ח') נשאל גאון ישראל בסופר שכתב על גבי קורה פסוק מספר תהלים "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" על מנת לקבעו בבית הכנסת, ובא רשע אחד וקבעו בבית הכסא, והתיר החת"ס למחקו אף ע"י ישראל גדול אם א"א ע"י גוי, כיון שכל כונתו אינה אלא למנוע בזיון גמור משמו הגדול ית', עי"ש.

והחת"ס הסמיך פסק זה גם על מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה" (יבמות ק"ג ע"א), ואכמ"ל.

ד. ובמקום אחר דנתי בסברת הגרש"ז אוירבך שהתיר בזמנינו לתת אוכל למי שודאי לא יברך עליו, ואף דמבואר להדיא בשו"ע (סימן קס"ג ס"ב וסימן קס"ט ס"ב) דאסור לעשות כן משום לפני עור, דכיון דבזמנינו כך מתחייב מכללי הנימוס ואם לא יכבדנו לאכול או לשתות יגרום לו שנאת ישראל דחמור טפי מברכת הנהנין אין זה הכשלה אלא הצלה מן החטא.

ולענ"ד לא מסתבר כלל לומר דזה מוגדר כהצלה דכל עוד אין העבירה מזומנת לפנינו אין כאן הצלה מן החטא, ומאידך גיסא נותן הוא לפני חבירו אוכל שלא יברך עליו, נמצא שהכשלה יש כאן והצלה אין כאן.

אך מטעם אחר נראה להקל, דבאמת עדיף להכשיל את חבירו בעבירה קלה על מנת להצילו מעבירה חמורה, דכיון דמהות העבירה בלפנ"ע אינה אלא למעט בעבירה, מסתבר דעדיף להכשיל חבירו בעבירה קלה כדי למנוע ממנו לעבור על עבירה חמורה.

וכבר דן בהגהות הגרעק"א ביו"ד (סימן קפ"א) בהא דאיתא שם (סעיף ו') דאף דאשה אינה מצווה בלאו דהקפת הראש מ"מ אסור לה להקיף את האיש. וכתב הגרעק"א דלכאורה יש בזה לאו דלפנ"ע, אלא דאם יקיף את עצמו עובר הוא בשני לאוין אחד למקיף ואחד לניקף, ונמצא דכשהיא מקפת את האיש היא ממעטת בעבירה דידיה כיון שאינו עובר אלא בלאו אחד.

אך לפי פשטות לשונו משמע דלא מיירי אלא באיד"ר ובמצוה לאפרושי מאיסורא ולא מאיסור תורה דלפנ"ע, עי"ש וצ"ע.

ה. באיסור ליתן חנייה בקרקע לגוי.

בפולמוס על היתר המכירה של אדמת ישראל בשביעית, אחד הנושאים שלגבם נחלקו גדולי ישראל היה האיסור ליתן לגויים חניה באדמת ארץ ישראל, ובין שאר סברות השוללים מכירה זו האיסור ליתן לגויים חניה בקרקע. ולעומתם סברו המחייבים דכדי לחזק ולהציל את היישוב היהודי בארץ ישראל שהיה רופף עד למאוד מותר למכור להם מאדמת ארץ ישראל, ואכמ"ל.

אמנם אף בסוגיא זו אמרו חז"ל (פסחים נ"ו ע"א) "ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו וכו'". ובמה שקיצץ דלתות ההיכל לא הודו לו, הרי דלכאורה לא נהג בזה כהלכה ואיך למדו הראשונים ממעשה דחזקיהו כאשר העידו חז"ל שלא הודו לו בזה.

ונראה ליישב דבריהם דהלא כתב רש"י שם דלא הודו לו משום דהיה לו לבטוח בהקב"ה שהבטיח לגונן על העיר, וכמ"ש (מלכים ב' י"ט ל"ב – ל"ד) "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סללה. בדרך אשר יבא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבא נאם ה'. וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".

ופעמים רבות נשאלתי ע"י רופאות ואנשי מקצועות רפואיים בבתי חולים שלפעמים יושבים בועדות שעליהם לאשר ביצוע הפלות שלא עפ"י ההלכה, אך מאידך אם יפנו את מקומם לאחרים שאין יראת ה' נר לרגליהם ואיר לנתיבותיהם ברור הדבר שתתבצענה הפלות רבות יותר. והוריתי דכיון שאין בזה איסור דאורייתא דלפנ"ע שהרי אין כאן תרי עברי דנהרא, יש להשתדל עד מקום שידנו מגעת למעט בעבירה, אף שבע"כ משתתפים אנו בעקיפין באישור הפלות שלא כדין.

וכיוצא בשאלה זו יש בתחומים רבים, ואכמ"ל.

 

ב

בענין פירוק בתי הכנסיות בגוש קטיף

נשאלתי ע"י פרנסי הישובים בגוש קטיף לפני גזירת הגירוש לחוות דעתי בשאלה המסעירה את הציבור כולו, כדת מה לעשות במקדשי מעט, בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבישוביהם. דמצד אחד מקונן בלב חשש גדול שאם ישארו על כנם הפלשתינאים יחללו את כבוד בית ה' וישפכו את חמתם השפלה במקדשי מעט, ויש בזה חילול ש"ש באופן נורא וכדי בזיון וקצף, וכדי למנוע זאת יש מראשי הציבור שתובעים לפרק את מה שניתן לפרק ממקדשי מעט אלה ומה שלא ניתן לפרק להרוס, ומאידך יש הטוענים שעדיף שהגויים יהרסו, ואנו את נפשנו הצלנו ואין אנו אחראים על מה שיעשו הם.

ולענ"ד נראה לכאורה דראוי לפרק בתי כנסיות אלה בצורה מכובדת בדמע ובכאב מלהשאירם ביד אויבינו אויבי ה' שללא ספק יהרסום ינתצום יחללו אותם ויבזו אותם בשאט נפש ובבזיון גדול, ואנמק דברי:

הנה מבואר ביו"ד (סימן שס"ג סעיף א') דאף שיש איסור לפנות את המת מקברו משום בזיון המת, מ"מ אם אין הקבר משתמר ויש חשש שנכרים יחללוהו או שיחדרו מים לקבר מצוה לפנותו. הרי לן דאף שיש איסור גמור לפנות מת מקברו, אם יש חשש שיחולל ע"י הנכרים מצוה לפנותם בבזיון מועט ולהצילם מבזיון גדול. ולכאורה ה"ה בני"ד מצוה להרוס בתי כנסיות אלה בבזיון מועט מלהפקירם לנכרים לשפוך עליהם זעמם וחמתם.

אמנם לכאורה אין בזה ראיה גמורה דהאיסור לפנות מת מקברו מקורו בדברי הירושלמי וכתב הכל בו הטעם מפני שהבלבול קשה למתים שמתייראים מיום הדין ועל כן אפ' מבזוי למכובד אסור וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי (כן הוא בכל הפוס') וא"כ אין הטעם משום ביזוי. אבל אם אינו משתמר מפנין מפני צער ובזיון המת (הג' אשרי מאו"ז פרק אלו מגלחין) שגובר על צער הבלבול עכ"פ אין כאן דחיה של בזיון קטן מפני בזיון גדול.

אך באמת נראה פשוט דבודאי יש בזיון המת כשמוציאים אותו מקברו, דאטו אין בזיון כשמוציאים גויה מקברה, ולפעמים נתעכל הבשר בחלקו, אלא דמסתבר דכאשר עושים כך לצרכו ולכבודו אין בזה איסור, ולכן אמרו דיש בזה טעם נוסף, דבלבול קשה למת, ואעפ"כ יש שהתירו, וא"כ שוב יש ללמוד מזה גם בני"ד.

ואף שיש לחלק בין איסור בזיון המת ללאו דלא תעשון כן, דעל הרס בית ה' נצטווינו בלאו מפורש אך אין מצווה מפורשת להציל ביהכ"נ מבזיון ע"י נכרים, משא"כ בדין של ביזיון המת שאינו לאו מפורש, וא"כ מסתבר דכשם שאסור לבזותו, כך מצוה להצילו מבזיון, ומשו"כ בדין הוא שראוי לבזותו בידיים בזיון מועט כדי למנוע ממנו בזיון גדול כמבואר בשו"ע. אך מ"מ נראה דבאופן שאין בו איסור דלא תעשון כן, דהיינו בהחלטת טובי העיר להפקיע קדושת ביהכ"נ דשוב אין כאן אלא משום בזיון הקודש דבית מקדש מעט, עדיף טפי לפרק ביהכ"נ בידינו כנ"ל.

ונראה עוד ראיה מהא דמסכת תרומות פ"ח משנה י"א שם נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע "היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו אמר לו נכרי תן לי אחת מהן ואטמאה ואם לאו הרי אני מטמא את כולן, רבי אליעזר אומר יטמא את כולן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא, רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע".

ולכאו' נחלקו בכעין שאלתנו דלדעת ר"א מוטב שהגוי יטמא את כל התרומה ובלבד שלא נגרום בקום ועשה לטמא אפילו תרומה מועטת, ולדעת ר"י טוב לנו ליתן להם בידיים לטמא מעט תרומה כדי להציל את שאר הככרות מן הטומאה. והרמב"ם הרי פסק בפי"ב ה"ו מתרומות כר' יהושע הרי דניחא לן טפי לגרום טומאה למעט תרומה בקום ועשה מאשר לגרום בשב ואל תעשה לטומאה להרבה תרומה. וה"נ י"ל בני"ד דעדיף לגרום לביהכ"נ בזיון קטן מאשר להניחו שיתחלל בבזיון גדול ע"י הערבים.

וידעתי גם ידעתי שיש לחלק בין כמות כהא דתרומה לאיכות כנידון דידן, אך מ"מ נראה דביסוד הדברים דומים סוגיות אלו זל"ז, ומכללן למדנו גם בני"ד דטוב לנו להרוס בתי כנסת אלו בצער ובדמע מאשר לתת אותם לצהלות הטמאים מחללי ה'.

אך מ"מ אין מזה ראיה גמורה דמ"מ אין אנו מטמאין את התרומה בידים משא"כ בני"ד.

וי"ל ועוד ע"פ מה דאיתא ביו"ד סימן רפ"ב ס"ג "היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנו בשק ויניחנו ע"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר". ולכאורה תמוה שהתירו לישב ע"ג ס"ת משום הפסד ממון, וע"כ צ"ל דלא התירו אלא משום כבוד ס"ת שלא יתחלל ויתבזה ע"י הנכרים הגנבים, הרי שהתירו לבזות ס"ת בידים בזיון מעט כדי למנוע מן הגנבים לבזותו בזיון גדול, וכך גם בני"ד טוב לפרק בתי הכנסיות בדרך כבוד ככל האפשר ולא לתת אותם למרמס תחת רגליהם של הרוצחים השפלים.

ועוד מצינו כעין זה בשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן י' שהתיר לשרוף כתבי הקודש אם יש חשש שיתבזו ויתגוללו בחוצות, הרי שהתיר לבזות בזיון מועט בידיים ע"מ למנוע בזיון גדול ע"י אחרים. ואף שבשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז חלק עליו גדול היה השבו"י מאד ודבריו חזי' לאיצטרופי. ועי"ש בשבו"י שהביא ראיה מספר שמואל א' פרק ל"א פסוק ד' דאיתא התם "ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו". והרי זה דומה לנידו"ד מצד שמדובר על חילול ד' ע"י גויים שפלים שיפלו בתי הכנסיות לידיהם. ועיין מש"כ החזון איש בהל' ס"ת סי' קס"ד אות ג' ובמסכת ידים סימן ח' אות י"ח וז"ל "אם אנו רואים שהם (הקרקטין- גליונות דפוס של ספרי קודש) מתבזין ביותר אם אין אנו מתירין לשרפן אפשר דזהו בכלל גדול השלום, ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת רגלים ותשמישי בזיון".

אך באמת מצאנו בזה מקור מפורש בדברי עמוד ההוראה לבית ישראל בשו"ת חת"ס ח"ו סי' ח' בסופר שכתב פסוק על קורה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" כדי לתלותו בבית הכנסת ורשע אחד נטלו וקבעו בבית הכסא, וכתב החת"ס דאם אפשר למחקו ע"י גוי יעשו ע"י גוי קטן ואם א"א ימחקו ע"י נכרי גדול ואם גם זה א"א ימחקו ע"י ישראל דכיון דמחיקה זו נעשית כדי למנוע בזיון גדול לשם ה' הוי כעבירה לשמה ומותר, ובמק"א דנתי בדברים מחודשים אלו של החת"ס, אך ברור שהם מבוססים ביסודם על הנחה דאיסור "לא תעשון כן" יסודו בכבוד שם שמים, ומשו"כ חידש דכדי למנוע בזיון גדול ונורא מותר אף למחוק שם ה' בידיים עיי"ש.

והנה ידעתי גם ידעתי את חרדתם של רבים וטובים מפני החשש מה יאמרו הגויים בראותם שאנו עם בני ישראל מחריבים בתי כנסיות ויטיחו בנו הלא גם אתם החרבתם בתי תהלתכם ומה לכם כי תלינו עלינו כאשר אנחנו רוצים להרוס בתי כנסיות לצורך פיתוח אזורי, ומצאנו בדברי חז"ל דאסרו את המותר משום חשש כעי"ז בביצה ו' ע"א דאף דיו"ט שני כחול לגבי כבוד המת במקום דאיכא חברי אסרו שמא יכפו עלינו לעשות מלאכתם, ובתוס' שם הביאו בשם ר"ת דגם בזה"ז אנו משועבדים לעבודת המלכות ואם נתעסק בקבורת מתינו יתבעו שנעסוק גם במלאכתם עיי"ש.

אך נראה טפי לענ"ד דלמגינת לבנו אומות העולם לא הכירו בזכותנו ליישב חבלי ארץ אלה ומבחינתם עלינו לסלק כל זכר של ישיבתנו שם, ומבחינתם אין כאן הרס של בתי תפילה דידן אלא סילוקם משטחם של אחרים.

והנה אף שכל הנ"ל ברור לענ"ד, כיון שאין בזה הכרעה ברורה והוא בבחינת או לי מיוצרי אוי לי מיצרי אין אני אומר קבלו דעתי, אך מ"מ אי לדידי צייתי נראה דיש לנו לפרק את מקדשי מעט בצער ובדמע, באהבה ובחמלה ולא להניחם למרמס ובזיון בידי אויבינו.

 

"אהיה שלחני אליכם"

"ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (ג' י"ג).

הנה נתבאר בדברי חז"ל דשמות רבים לו לקודשא בריך הוא, ובהם נרמזו מדותיו בהם ינהל עולמו, מהם יעידו על מדת הדין ומהם על מדת הרחמים, מהם יעידו על עוז וגבורה ומהם על חסד וחנינה, אולם סוד זה השם שלא מצאנוהו אלא כאן, לא נתפרש לן.

הראשונים, הם שפתחו לנו שערי שמים, שערי אורה, בהבנת סוד זה. ראשית דבר נחלקו אם שם זה מן השמות שאינם נמחקים הוא. בדברי הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה הלכה ב' יש שתי גירסאות כמובא בכס"מ שנחלקו אם שם זה בכלל השמות הוא, ובש"ס דידן בשבועות (ל"ה ע"א) איתא דשם אהי' אשר אהי' מן השמות שאינן נמחקין הוא וכ"כ הכס"מ שם, ולכאורה משמע מגירסא זו דלא רק אהי' שם הוא אלא שלשת התיבות אהי' אשר אהי' מצטרפים לשם אחד, וכך משמע מתרגום אונקלוס שתרגם "אהי' אשר אהי'" ומדלא תרגם תיבת אשר משמע דגם תיבה זו מעצם שם ה' היא. (ועיין רמב"ן על אתר שכתב "אהא עם מאן דאהא") ויש לעיין בשורש הענין.

והנה רש"י פירש כונת הדברים "אהא עמהם בצרה זו כמו שאהי' עמהם בגלויות אחרות", והביא שמשה רע"ה שאל את הקב"ה למה נזכיר להם צרות אחרות והלא די לצרה בשעתה ואמר לו שוב הקב"ה "אהי' שלחני אליכם". וי"ל לפי"ז דאכן הסכים כביכול לדברי משה ושם אהי' אשר אהי' אכן לא נמסר לישראל, ולפי"ז נראה דרק אהי' שם הוא ולא אהי' אשר אהי'. אך באמת י"ל דלפי פירוש זה אין זה שם כלל אלא תיבה שיש לה משמעות פשוטה וברורה שהקב"ה יהי' עמנו.

ועיין עוד ברמב"ן שכתב לפי פירוש אחד דהקב"ה אכן דחה את בקשתו של משה לגלות לו שם משמותיו ותחת זאת אמר לו "והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלקים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו" ולפי"ז נראה דאין זה שם כלל.

ועוד כותב שם הרמב"ן לפרש "ומהו אהי' אשר אהי', כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי". וגם לפי דרך זו יש לעיין אם שם זה משמות הקודש הוא או שמא אין כאן אלא לימוד מוסרי שהקב"ה נוהג עמנו מדה כנגד מדה.

ושוב כתב הרמב"ן "והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון. קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר". ולפי דרך זו נראה דאהי' אשר אהי' הוא השם הקדוש שמשמעותו אני ראשון ואני אחרון. הרי לן ג' דרכי הבנה במהות השם הזה, אהי' אשר אהי', ומהם מוצא ומבוא להלכתא גבורתא.

ב

ועוד מצינו בזה פירוש מחודש ומופלא בדברי הרשב"ם בפסוק זה, והצפין פירושו בצפנת פענח.

"זה שמי לעולם אהיה האמור בפסוק ראשון, וזה זכרי האמור בפסוק שני שהוא לשון מלכות ובענין הזה מזכירין את המלכים ולא בשמם, ומה שכתב בי"ה אפרש בא"ת ב"ש: צפת דפנ"ת זהי"ף תצמ"ץ פתט"ף דפגמ"י תפא"ף מעמ"ץ פמ"ף שידפ"י לי"ף ל"ם י"ץ צפ"ץ כתק"י זהו עיקר עומק פשוטו של מקראות הללו ואין מגלים אותם אלא צנועים".

וכשנשכיל בפירושו נחכים להבין פשר דבר: "הוא קורא עצמו אהי' ואנו קורין אותו יהיה וא"ו במקום יו"ד כמו "כי מה הוא לאדם". וכוונתו בזאת כי שם אהי' שם הוי' הוא, וניחא לפי זה מה שלא מצאנו שם זה בשום מקום מלבד בפרשה זו כי רק כאן נתבקש הקב"ה להגות את שמו ולגלותו לבשר ודם ולכן אמר אהי' אשר אהי'. אבל בכל מקום אחר כאשר אנו מזכירים שם זה מזכירים אותו בשם הוי'. [נתבאר בזה דשם הוי' ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, בעומק אמיתתו אינו אלא ביו"ד ה"א ויו"ד ה"א, ומסודות התורה הוא]. העירנו הרשב"ם כי השם אהי' שם הוי"ה הוא שהוא שם הרחמים, לומר לך כי מפתח הגאולה כל כולו בשם של רחמים. הוא שאמר קוב"ה למשה העבד הנאמן "כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם, לבשר לישראל ולהודיעם בחשכת גלותם, כי לא לנצח יכרעו תחת סבלות מצרים, לא תארך הישועה ופתאום יבוא לגואלם, אהיה שלחני אליכם!

עמכם אנכי בצרה בסבל בנין ערי מסכנות, בקושי השעבוד ויגון התלאות, לא תכבד מנת הסבל עד אין תכלית, כי קרובה ישועתכם לבוא ויושלם צירופכם בכור הברזל, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, שמעו נא המוני! אהי' שלחני אליכם לגואלכם בחסד וברחמים, הנה כי כן "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו".

היא שעמדה ועומדת לישראל בחשכת גלותם, גולה אחר גולה גלתה יהודה ועדיין היא בצרתה, ישראל היתה ועודנה למשל ולשנינה, ובכל זאת ניצב היהודי איתן באמונתו, יען נושא הוא עין ומצפה באמונה לגאולה העתידה, מעתיר הוא תפלה ערב בוקר וצהרים שתחזינה עיניו בשוב שכינה לציון ברחמים, יודע הוא היהודי כי אין גלותו בשל מה בכך, גזירת עליון היא כאמרם "צדיקים אין להם מנוחה בעולם הזה", תכלית לה לגלותינו הארוכה, וקודשא בריך הוא עמנו היה בגלותנו האחרת עמנו הוא אף בזאת, אהי' אשר אהי' - הוא גאלנו ויגאלנו, איש יהודי חש וקובע בשל כך אורחותיו בבירור, כי העולם הזה פרוזדור הוא אל הטרקלין, ואליו הוא נושא את נפשו.

ג

"אהיה עמכם בגלות זו ואהיה עמכם בגלות אחרת" (רש"י), בשורת הגאולה תרומם את ישראל ותמקד את מבטם מן ההוה אל העתיד, לידע ולהאמין כי ישועתם גם אם תתמהמה, בא תבא, או אז יוגשם חזון הנביא ומאמר נחמה "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח", "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה" בעין צופיה רואים אנו את אור הגאולה מתוך חשכת הגלות.

בירידתם למצרים וצאתם למסע גלותם קורא יעקב לבניו ואומר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מבקש הוא האב לגלות לבניו את קץ גלותם, לעודדם ולחזקם כי קרובה ישועתם לבא, אלא שנסתלקה שכינה הימנו, וחשכו עיניהם ולבם של ישראל.

ופירש הגה"ק ר"ש מאוסטרופלא זלה"ה כי ידע גם ידע יעקב אבינו סוד גלות בניו, לתקן ולהעביר את חטאם אשר חטאו במכרם את יוסף (כנתפרש בדברי הזוה"ק ובכתבי האריז"ל, ועיין בפירוש האור החיים הקדוש פרשת ויחי), ובשל כך חישב יעקב כי תשעה אחים הם אשר היו במכירתו של יוסף, ובדרך מן הדרכים פגמו בשם אהי' יתברך העולה כמנין כ"א, וכשתכפיל ט' בכ"א יעלה מנין קפ"ט ובשל כך סבר שבחלוף מנין ק"ץ תבוא גאולתם, וזה אשר ביקש להודיעם כי בוא יבוא ק"ץ גלותם, וזה שאמרו ביקש יעקב לגלות את הק"ץ.

ביקש יעקב, ונסתלקה הימנו 'שכינה', זאת לא ידע יעקב ולא הוגד לו, כי צירפו האחים שכינה עמהם להטיל חרם שלא יוודע דבר מכירתם, ולפי שעשרה הם, יש לנו לכפול מנינם עשרה בכ"א העולה מנין ר"י, ולזאת נשתעבדו עוד ישראל ולא בא קיצם עדי נשלם מנין רד"ו שנים.

ואף משה כשנצטווה במעמד הסנה לילך ולגאול את העם, עמד כמשתומם אחר שלפי חשבונו עוד רחוק הוא הקץ, כנרמז בקרא "וירא ה' כי סר לראות" והנה תיבת "סר" עולה כמנין שישים ומאתיים, סבר משה דאף כשצירפו שבטי העדות שכינה עמהם לבל יוודע דבר המכירה מ"מ לא פגמו בשם אהי"ה אלא בשם הוי' העולה כמנין כ"ו, וכשיוכפל מנין כ"ו בעשרה יעלה מנין ס"ר, ובשל כך תמה משה הכיצד יבוא לגואלם ועדיין זמנם לא בא? וזהו שרמז הכתוב "וירא ה' כי סר לראות", ראה קוב"ה כי ס"ר מנינו של משה, והשיבו כי טעה בחשבונו: "כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם", לא, אין סיבת גלות מצרים בתיקון שם הוי' כי אם בשם אהי' העולה כמנין ר"י, לך נא משה ואמור אל העם, כי קרבה ישועתכם ושנת גאולתכם באה... והדברים נפלאים!

"אהי' אשר אהי' שלחני אליכם" הביטו וראו כי אהי' שלחני, עמכם אני בצרתכם, עמכם אני עתה לגאלכם, עמכם אני בגלות זו, עמכם אני אף באחרת...

ד

וראה נא גם ראה, מה שיש לדקדק עוד בסוד גלות וגאולה:

פסוק אחד אומר (ג',ט"ו): "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", ואידך קרא אומר (ג' ט"ז): "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".

ולכאורה מה טעם מתחילה ייחד קוב"ה שמו על כל אחד מן האבות, ולבסוף לא הזכיר שמו אלא על שלשת האבות כאחד?!

וכבר אמרתי פעמים רבות לפי מה שמצינו בש"ס (ב"מ פ"ה ע"ב):

"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה (נתעכב) ולא אתא, אמר ליה מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. (הדר רבא והקשה לאליהו) ולוקמינהו בהדי הדדי! (אליהו משיבו) סבר תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח"...

כשיעמדו שלשת האבות בתפילה אין מעכב כנגדם, מייתי ליה למשיח...

זהו שרמז הכתוב באלו הפסוקים לב' הגאולות: קרא דכתיב אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ענינו לגאולה העתידה כדכתיב "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" ולפי שבגאולה העתידה עסקינן לא נתייחד שמו ית' על שלשת האבות כאחד, ועדיין אלקי אברהם בלחוד, ואלקי יצחק לחוד.

אולם זה הפסוק דכתיב: "אלקי אברהם יצחק ויעקב" בגאולת מצרים אמור, "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".

גילה הקב"ה למשה במראה הסנה, כי אף שלא עמדו שלשת האבות יחדיו בתפלה להחיש גאולה העתידה לבניהם, ברם, על גלות זו כבר עמדו וביקשו בתפלתם ואין מעכב כנגדם, בשל כך לך נא, אמור לבני ישראל כי פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים.

בעסקינו בתורה בגלות ובגאולה נישא תפילה פני שוכן מעונה, למען אשר יצוה צור חסדו, ויעמיד אליהו האבות יחדיו בתפילה, ומהרה יקויים בנו הכתוב "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקד פקדתי אתכם", וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ותשוב למקומה עבודת מנורה ומזבחות בב"א.