(Venishmartem (5771

מרן הגאב"ד שליט"א

ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו).

"לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואת"ל עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו" (שבת ל"ב ע"א, תענית כ' ע"ב).

א

באיסור ליכנס לסכנה

הנה מצינו בכמ"ק בש"ס דאסור לו לאדם להכניס עצמו לסכנה (ברכות ל"ב ע"ב, עבו"ז י"ב ע"ב) והלכות אלה מבוארים בשו"ע חשן משפט סימן תכ"ז, וביו"ד סימן קט"ז (ועיין ברמ"א שם סעיף ח') ובסי' קע"ט ס"ב עי"ש, ומקור איסור זה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ד ממה דכתיב "השמר לך ושמור נפשך מאד", וז"ל "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". וכ"ה בשו"ע חו"מ תכ"ז ס"ח "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". ומקור הדברים בברכות שם אלא שבגמ' שם אמר כן השר הנכרי לחסיד והמהרש"א שם כתב דאליבא דאמת עיקר כונת הפסוק לשמירת הנפש מן העבירות ולא לשמירת הגוף מן הסכנה אלא שכך עלתה על דעת הגוי עי"ש, אך בדברי הרמב"ם והשו"ע מבואר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומכאן למדנו מצות שמירת הגוף מן הסכנה הטבעית עי"ש.

ויש לעיין אם איסור זה מה"ת או מדרבנן, ולכאורה משמע מדברי הרמב"ם דהוי מדרבנן, דהנה כתב בפי"א מהלכות רוצה ושמירת הנפש הלכה ה' "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות" וכ"ה בשו"ע שם סעיף י' ומדכתבו דמכין אותו מכות מרדות משמע דאין כאן אלא איסור דרבנן וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' קט"ז סעיף א' וז"ל "אע"ג שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה מכל מקום סמכו חז"ל על המקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאים את האדם לידי סכנה" אך ראיתי בבאר הגולה בחו"מ שם ס"ק ע' שכתב בד"א דבאמת יש בזה איסור דאורייתא ד"השמר לך ושמור נפשך מאוד" אלא שאין לוקה כמו בחצי שיעור שאסור מה"ת ומשו"כ לוקה מכת מרדות עי"ש, וכך משמע מדברי הלבוש בחשן משפט שם סעיף ח' – ט', אמנם לכאורה לא מצינו מכות מרדות באיסור דאורייתא אף שאין בו מלקות ארבעים כי אם באיסורי דרבנן בלבד, וצ"ע.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאף דמה"ת חייב אדם לשמור עצמו מן הסכנה שנצטוינו על שמירת הנפש בכמה מקראות, מ"מ לא ברור מה גדר מצוה זו, ומה מדת הסכנה האסורה דכבר ביארתי במק"א דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסוימת לתת לחם לפי הטף או לכל סיבה אחרת המקובלת בדרכי בני אדם, וכך למדתי מתוך דברי רש"י בב"מ צ"ב ע"א "בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה והיינו שכרו" וכ"כ שם בדף קי"ב ע"א עי"ש, הרי דמעשים בכל יום שאדם עולה באילן ובכבש וכדו', והבאתי לזה עוד כמה ראיות ואכמ"ל (עיין הגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן י"ט), ומשו"כ קשה לומר על ענין מסוים שיש בו איסור דאורייתא משום הקושי להגדיר את דרגת הסכנה ומדת הצורך שבכל ענין וענין, אלא שבאו חכמים וקבעו על ענינים מסוימים שהם אסורים משום סכנה, וענינים אלה הם איסורי דרבנן שיש להם עיקר מה"ת, ומשו"כ לוקה עליהם מרדות דמ"מ איסורים דרבנן המה.

וכיוצא בדבר מצינו ברמב"ם בפי"ד הלכה א' מאבל דביקור חולים וניחום אבלים וכו' גמילות חסדים הם והם מצוות מדברי סופרים אלא שהם בכלל מצות עשה ד"ואהבת לרעך כמוך", וצ"ב דאם בכלל מצות אהבת רעים הם הרי מה"ת הם ולא מדבריהם, אלא ברור דאף דכל אלה הם ביטוי לאהבת רעים, וכל העוסק בהם עוסק במצוה דאורייתא, מ"מ אינם חיוב דאורייתא דמי יקבע לנו שצריך לבטא אהבת חברים דוקא באופנים וענינים אלה, והלא באלף דרכים יכול אדם לאהוב את חבירו ולבטא אהבתו, ומאן יימר דמצווה הוא דוקא לבקר חולה ולהכניס כלה לחופתה, ומשו"כ מצוות דרבנן הם שעיקרן מה"ת, וענין זה כבר נתבאר במנח"א לויקרא סימן מ"ג.

ולדרכנו יתיישבו דברי הלבוש שלכאורה סותרים זא"ז, דביו"ד סי' קט"ז כתב דכל ענינים אלה שאסורים משום סכנה הוי איסור דרבנן ובחשן משפט שם כתב דאיסור דאורייתא יש בהם משום השמר לך וכו', ולהנ"ל ניחא, ודו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ב

בענין אין סומכין על הנס בחשש סכנה

הנה מבואר בדברי הגמ' (שם) דאסור לו לאדם ליכנס לסכנה ולומר עושין לי נס, שמא לא יעשו לו נס, ולכאורה צע"ג דמצינו בכמה וכמה סוגיות בש"ס שגדולי התנאים והאמוראים נכנסו לסכנה וסמכו על הקב"ה שיעשה להם נסים ונפלאות, ונפרט.

א' בתענית כ"א ע"א אמרו על נחום איש גמזו "פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית" הרי שנחום איש גם זו סמך על הנס שהבית לא ימוט כל זמן שהוא בתוכו אף שבדרך הטבע עמד הבית לפני סכנת קריסה, ופשוט שאין לחלק בין מי שנכנס למקום סכנה למי שנמנע להיחלץ ממנה.

ב' בברכות ל"ג ע"א מסופר על ר' חנינא בן דוסא "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרחב"ד אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בניי אין ערוד ממית אלא החטא ממית" וגם במעשה זה יש לתמוה איך הותר לו לסכן נפשו.

ג' בקידושין כ"ט ע"ב מצינו "כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מחדדן שמעתיה א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא שמע אביי דקא הוה אתי הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי אמר להו לא ליתיב ליה איניש אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דשבעה רישותיה כל כריעה דכרע נתר חד רישיה אמר להו למחר אי לא אתרחיש ניסא סכינתין" הרי שאביי הכניס את ר' אחא בר יעקב למקום סכנה ובטוח היה שלרוב צדקתו יעשה הקב"ה נס על ידו, והרי אין סומכין על הנס.

ד' בבבא בתרא קי"ט ע"ב אמרו על בנות צלפחד שצדקניות היו ולא רצו להנשא אלא להגונים להם ולכן לא נישאו לאנשים עד שהיו בנות ארבעים ואף שאמרו חז"ל שאשה שלא ילדה לפני גיל ארבעים שוב לא תלד כתב הרשב"ם שסמכו על זכויותיהם שהקב"ה יעשה להם נס כמו שעשה ליוכבד, והריטב"א שם כתב שבעליהם שהיו מבני מנשה אף הם סמכו על נס זה, הרי שסומכים על הנס.

ה' בכתובות ע"ז ע"ב מסופר על ר' יהושע בן לוי שלא חשש להתקרב לבעלי ראתן, אף שגדולי החכמים התרחקו מהם בהפלגה יתירה פן ידבקו במחלתם, ריב"ל אמר תורה מה כתיב בה "אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגני", הרי שסמך שזכות התורה תגן עליו ונכנס למקום סכנה, ואין לדחות דכיון דבמצוה קעסיק מותר לסמוך שזכות המצוה תגן עליו, (ואם כך היינו קובעים, יש ליישב גם הא דאביי ורחב"ד שעסקו בהצלת הרבים מן הסכנה ואין לך מצוה גדולה מזו), דבאמת חזינן להדיא בקידושין ל"ט ע"ב דאף שליחי מצוה נזוקין כשברי היזיקא כהא דמי שעלה על סולם רעוע לקיים מצות שילוח הקן ונפל ונהרג, וכן בפסחים ח' ע"ב דבמקום שמצויין עקרבים לא יבדוק חורים וסדקים משום הסכנה הרי דאין לסמוך על הנס אף כשעוסק במצוה והדרא קושיא לדוכתא.

והמהרש"א בתענית (כ' ע"ב) כבר רמז דצדיקים שאני וצדיק גמור שכל הליכותיו למעלה מדרך הטבע יכול לסמוך על הנס וכ"כ המהרש"ם בשו"ת ח"ו סימן ק"נ והוכיח כן מהא דבנות צלפחד בב"ב שם. אך באמת אין משם ראיה גמורה דהלא אין האשה מחוייבת בפו"ר ובנות צלפחד לא נכנסו לא לסכנה ולא לחשש איסור ולא סיכנו דבר כלשהו אלא שבטחו בהקב"ה שיתן להם בנים ואין בזה כל איסור ופגם, ואי משום בעליהם מאן יימר שלא נשאו נשים אחרות לקיים מצות פו"ר, ועוד דאין זה נס גמור ומעשים בכל יום שנשים זוכות לבנים ובני בנים אף שלא ילדו לפני ארבעים שנה, וכבר כתב כן הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה אהע"ז סי' ט' בענין אחד שנשתדך עם בתולה בת ארבעים ומעלה ושוב רצה לחזור בו כשנתודע לדברי חז"ל ששוב לא יולדת והגרש"ק כתב דחלילה לבטל את הסכם השידוכין ובזכות מועטה זוכין לזש"ק אף למעלה מארבעים ואין זה בכלל ניסא רבא אלא ניסא זוטא (ע"פ הגמ' ב"מ ק"ו עי"ש), אך לענ"ד יש להוכיח את עצם היסוד מכל הני עובדי דאביי, רחב"ד, ור' יהושע ב"ל, ונחום איש גם זו כמבואר.

ושו"ר שהדברים מפורשים בדברי אדוננו הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תי"ג לאחר שהאריך לבאר שאסור אפילו לחסיד שבחסידים לסמוך על הנס כתב "וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא וכמעשה דרבי חנינא שהיתה אשה מחזרת ליטול עפר תחת רגליו לכשפים ואמר לו שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו והא אמר מר למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה והשיבו שאני רבי חנינא דנפישן זכוותיה" והדברים נפלאים.

ג

שומר פתאים ה'

והנה בשבת קכ"ט ע"ב שנינו "בשבתא מ"ט לא (מקיזין דם) משום דקיימא מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזוויי כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'" וכיוצא בזה אמרו ביבמות י"ב ע"ב לגבי שלש נשים משמשות במוך משום הסכנה וחכמים אומרים שמותר להן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ועוד שם (ע"ב ע"ב) בענין מילה ביום המעונן דאף שיש בזה סכנה מסויימת מ"מ מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה'.

וצ"ב בגדר זה, ולמה מותר ליכנס לסכנה ולסמוך על הנס ומאי שנא מהא דלא יעמוד אדם במקום סכנה וכו'.

ולכאורה היה נראה דכל הני לא ברי היזיקא והסכנה רחוקה ובכה"ג מותר לו לאדם לסמוך על הנס בעוסקו בדבר מצוה ובכל הני סוגיות מדובר בדבר מצוה דהיינו מילה או עונה וכדו', ואף ללא דבר מצוה כבר נתבאר לעיל דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסויימת כדי למלא צרכיו ורצונותיו.

אך באמת אין זה נראה דא"כ אין זה אלא משום שאין כאן סכנה גמורה אלא סכנה מסויימת שמותר להכנס אליה, ובדברי הגמ' בכל הני דוכתא משמע דיש כאן לימוד מחודש מהא דשומר פתאים ה', ואם משום מצוה הרי זה משום דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע ולמה הביאו הא דשומר פתאים ה', ועוד דהרי מצינו עוד בעבו"ז ל' ע"ב דמותר לאכול תאנים בלילה ולא חיישינן לארס נחש משום שומר פתאים ה', אף דאין שום מצוה באכילת תאנים אלה.

ומשום כך נראה לכאורה דבאו לחדש בזה יסוד חדש, דכאשר האדם מתהלך בתומו בדרכו של עולם וכהנהגה הטבעית של בני האדם אין לו לחשוש מן הסכנה הרחוקה, וזה כונת הפסוק "שומר פתאים ה'" דכאשר מתהלך האדם לפי תומו כפתי הוא לגבי הסכנה הצפויה והקב"ה שומרו, ובכל הני מדובר כאשר נוהג האדם במהלך הטבעי כדרך העולם..(ודנתי בזה במק"א לגבי מה שלענ"ד אסור לעשן טבק מאחר שנתברר שהעישון גורם לסכנה, ויש מי שטען דגם לגבי העישון אומרים מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה, דאין זה טבעו של אדם לעשן ואין זה דרכו של עולם אלא סכנה גמורה שהאדם מביא על עצמו ללא שום צורך ותועלת ולענ"ד יש לקבוע שאיסור גמור הוא לעשן טבק. ועיין עוד בתרומת הדשן סי' רי"א שדן במה שרבים לא חששו לאיסור קטלנית ופקפק אם יש מקום לסמוך על הא דשומר פתאים ה' ובפרט לת"ח שיודעים הלכה זו דמאחר והסכנה ידועה שוב אין לומר שומר פתאים ה', עי"ש והארכתי בזה במק"א).

ד

אין סומכין על הנס

והנה מצינו הלכתא דא ד"אין סומכין על הנס" לא רק במכניס עצמו לסכנה אלא אף בכמה סוגיות בעניני הקודש והמקדש.

דהנה בירושלמי יומא (ז' ע"א, פ"א ה"ד) אמרו דבערב יוה"כ לא היו מאכילין את הכהן גדול מאכלים שמביאים לידי קרי והקשו ממה שאמרו (אבות פ"ה מ"ז) דעשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש ואחד מהם "מעולם לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ" ולמה חששו לקרי, ואמרו שם שני תירוצים, א' "אין מזכירין מעשי נסים" והיינו אין סומכין על הנס, ב' כאן במקדש ראשון וכאן במקדש שני, דרק במקדש ראשון נעשו עשרת הנסים במקדש ולא במקדש שני שלא נעשו בו נסים ובו הקפידו שלא להאכיל לכה"ג דברים המביאים לידי קרי. הרי דנחלקו שני הדרכים בירושלמי אם סומכין על הנס במקדש.

ואף בבבלי מצינו שנחלקו (פסחים ס"ד ע"ב) אביי ורבא בערב פסח שבו נשחט הפסח בג' כתות, דלאביי ננעלו דלתות העזרה כשנתמלאה ולרבא היו נועלים ומשום שאין סומכין על הנס אבל לאביי סומכין על הנס, ומה שנחלקו בירושלמי בחשש קרי בכה"ג נחלקו בבבלי לגבי נעילת דלתות העזרה בערב פסח עי"ש.

ומצינו עוד בירושלמי שקלים (י"ז ע"ב) דנחלקו בשלחן שעליו עורכים את לחם הפנים האם היה של כסף לתפארת המקדש או של שיש דמתכת מתחממת בקל וחששו שמא יתעפש הפת, והקשו דהלא נס נעשה בלחם הפנים והיה חם כשהורידו אותו מן השלחן כבנתינתו, ותירצו דאין מזכירין מעשה נסים. ומריש הוי אמינא דאביי לשיטתו דס"ל בפסחים סומכין על הנס, ולא חשש להכניס את רב אחא בר יעקב לסכנת מזיקין כנ"ל משום דלשיטתו סומכין על הנס, אך באמת נראה פשוט דאין לדמות מילתא למילתא ולא הא בהא תליא, דע"כ לא ס"ל לאביי דמותר לסמוך על הנס אלא בהני נסים שבמקדש שמסורת היתה בידם שלכבוד המקדש הקב"ה עושה נסים בבית ה' וכאשר העידו חז"ל, אך על מה יסמוך האדם להכניס עצמו לסכנה והקב"ה יעשה לו נס פרטי להצילו, והדברים פשוטים למאד. ויתירה מזו כתב הצל"ח שם דרק בנעילת דלתות העזרה ס"ל לאביי דסומכין על הנס כיון שאף שלא ננעלו הדלתות אין כאן פסול בדיעבד אבל כל שיש בו חשש פסול אף במקדש אין סומכין על הנס, ונראה פשוט דק"ו הדברים כשיש חשש סכנת נפשות וז"פ.

וכיון דאתינא להכי יש לעיין בשורש הדין דאין סומכין על הנס בכל הני נסים שבמקדש, האם הוא מחשש שהקב"ה לא יעשה להם נס ונמצא כהן גדול טמא ונפסל לעבודה, או שמא באמת לא חיישינן שנסים אלה לא יתקיימו דהלא כך קיבלו מאבותיהם שהקב"ה עושה עשרה נסים במקדש, אלא דמטעם אחר אין סומכין על הנס, דמצווים אנו לנהוג בכל עניני המקדש והעבודה בהשתדלות טבעית, ולא לסמוך על הנס אף שבטוחים אנו בנסים אלה שאכן בא יבואו.

ונראה עיקר כדרך השניה, וכך למדתי מדברי רש"י במסכת אבות דהנה כתב רש"י באבות פ"ה במה שאמרו דאחד מעשרת הנסים שבמקדש היה "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" דכיון שידעו שכך היה אילו היתה אשה מעוברת מבקשת לאכול מן הבשר לא היו נותנים לה, משום דמעולם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ותימה דהלא אין סומכין על הנס, אף לגבי נעילת דלתות העזרה דהלכה כרבא לגבי אביי וק"ו בחשש סכנה ואיך סמכו על הנס ונמנעו מלפקח את הנפש בדרך הטבע, דהלא סוגיא ארוכה היא ביומא פ"ב "עוברה שהריחה מאכילין אותה וכו', ורבים נתקשו בדברי רש"י אלה והעלו חרס בידם.

אך מקום הניחו בזה לדלות חספא ולגלות מרגניתא טבא, דאף שאמרו אין סומכין על הנס, בהני נסים שנעשו במקדש אין זה משום דשמא לא יעשה הנס (כהא דשבת ל"ב ע"א, "לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר יעשה לי נס שמא לא יעשו לו נס") דבודאי נצח ישראל לא ישקר, אלא דמדת חסידות היא לא לסמוך על הנס ולא ליהנות ממנו אלא לעשות את המוטל עלינו בעבודת משא ועבודת עבודה, אבל כאשר יש איסור תורה על כף המאזניים היינו אכילת בשר הקודש לזר ומעילה בהקדש, בודאי סומכין על הנס כיון שאין איסור גמור לסמוך על הנס אלא מדת חסידות בעלמא.

אך אין זה אלא בהני נסים שבמקדש אבל בהא דלא יעמוד במקום סכנה באמת חיישינן שמא לא יעשו לו נס ונמצא מסתכן בנפשו ועובר באיסור תורה (כמבואר לעיל אות א') ומה מאד שמחתי כשראיתי שכיוונתי לדע"ג של מהר"ם ב"ח ביום תרועה ביומא שם עיין שם.

אמנם יש לכאורה לדחות את דברינו מהירושלמי ביומא שם דאמרו שם מקור להא דאין מזכירין מעשי נסים משום שנאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם" (דברים ו' ט"ז) משמע שמה"ת הוא, והרי זה סתירה גמורה לדברינו הנ"ל.

אך באמת נראה דאין ההלכה בזה כדברי הירושלמי וכדחזינן בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת רמ"ו ובספר החינוך מצוה תכ"ד שפירשו לאו זה בדרך אחר וכמ"ש  הרמב"ם שלא להסתפק ביעודין של נביאי הצדק וכ"ה דברי החינוך שם, ולכאורה תימה למה לא פירשו כדברי הירושלמי שנצטוינו לא לסמוך על הנס.

ונראה שהם ברוחב דעתם הבינו מלשון הגמ' שהבבלי חולק בזה על הירושלמי דהלא אמרו (שם במסכת שבת ומסכת תענית) "לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר יעשו לי נס, שמא לא יעשו לו נס ואת"ל עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו", ואת"ל דנצטוינו לא לסמוך על הנס למה לא אמרו בפשטות דאסור מה"ת לסמוך על הנס שנאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם" וע"כ דלדעת הבבלי אין זה כונת הלאו ואין איסור מוגדר לסמוך על הנס, אלא שני דינים יש בזה, במקום סכנה אסור הוא שמא לא יעשו לו נס ונמצא מסתכן בנפשו, ובכל הני נסים שבמקדש אין בזה אלא מדת חסידות והנהגה ראויה כמבואר אף בדברי היום תרועה, ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים ובהירים.

ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו).

"לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואת"ל עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו" (שבת ל"ב ע"א, תענית כ' ע"ב).

א

באיסור ליכנס לסכנה

הנה מצינו בכמ"ק בש"ס דאסור לו לאדם להכניס עצמו לסכנה (ברכות ל"ב ע"ב, עבו"ז י"ב ע"ב) והלכות אלה מבוארים בשו"ע חשן משפט סימן תכ"ז, וביו"ד סימן קט"ז (ועיין ברמ"א שם סעיף ח') ובסי' קע"ט ס"ב עי"ש, ומקור איסור זה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ד ממה דכתיב "השמר לך ושמור נפשך מאד", וז"ל "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". וכ"ה בשו"ע חו"מ תכ"ז ס"ח "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". ומקור הדברים בברכות שם אלא שבגמ' שם אמר כן השר הנכרי לחסיד והמהרש"א שם כתב דאליבא דאמת עיקר כונת הפסוק לשמירת הנפש מן העבירות ולא לשמירת הגוף מן הסכנה אלא שכך עלתה על דעת הגוי עי"ש, אך בדברי הרמב"ם והשו"ע מבואר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומכאן למדנו מצות שמירת הגוף מן הסכנה הטבעית עי"ש.

ויש לעיין אם איסור זה מה"ת או מדרבנן, ולכאורה משמע מדברי הרמב"ם דהוי מדרבנן, דהנה כתב בפי"א מהלכות רוצה ושמירת הנפש הלכה ה' "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות" וכ"ה בשו"ע שם סעיף י' ומדכתבו דמכין אותו מכות מרדות משמע דאין כאן אלא איסור דרבנן וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' קט"ז סעיף א' וז"ל "אע"ג שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה מכל מקום סמכו חז"ל על המקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאים את האדם לידי סכנה" אך ראיתי בבאר הגולה בחו"מ שם ס"ק ע' שכתב בד"א דבאמת יש בזה איסור דאורייתא ד"השמר לך ושמור נפשך מאוד" אלא שאין לוקה כמו בחצי שיעור שאסור מה"ת ומשו"כ לוקה מכת מרדות עי"ש, וכך משמע מדברי הלבוש בחשן משפט שם סעיף ח' – ט', אמנם לכאורה לא מצינו מכות מרדות באיסור דאורייתא אף שאין בו מלקות ארבעים כי אם באיסורי דרבנן בלבד, וצ"ע.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאף דמה"ת חייב אדם לשמור עצמו מן הסכנה שנצטוינו על שמירת הנפש בכמה מקראות, מ"מ לא ברור מה גדר מצוה זו, ומה מדת הסכנה האסורה דכבר ביארתי במק"א דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסוימת לתת לחם לפי הטף או לכל סיבה אחרת המקובלת בדרכי בני אדם, וכך למדתי מתוך דברי רש"י בב"מ צ"ב ע"א "בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה והיינו שכרו" וכ"כ שם בדף קי"ב ע"א עי"ש, הרי דמעשים בכל יום שאדם עולה באילן ובכבש וכדו', והבאתי לזה עוד כמה ראיות ואכמ"ל (עיין הגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן י"ט), ומשו"כ קשה לומר על ענין מסוים שיש בו איסור דאורייתא משום הקושי להגדיר את דרגת הסכנה ומדת הצורך שבכל ענין וענין, אלא שבאו חכמים וקבעו על ענינים מסוימים שהם אסורים משום סכנה, וענינים אלה הם איסורי דרבנן שיש להם עיקר מה"ת, ומשו"כ לוקה עליהם מרדות דמ"מ איסורים דרבנן המה.

וכיוצא בדבר מצינו ברמב"ם בפי"ד הלכה א' מאבל דביקור חולים וניחום אבלים וכו' גמילות חסדים הם והם מצוות מדברי סופרים אלא שהם בכלל מצות עשה ד"ואהבת לרעך כמוך", וצ"ב דאם בכלל מצות אהבת רעים הם הרי מה"ת הם ולא מדבריהם, אלא ברור דאף דכל אלה הם ביטוי לאהבת רעים, וכל העוסק בהם עוסק במצוה דאורייתא, מ"מ אינם חיוב דאורייתא דמי יקבע לנו שצריך לבטא אהבת חברים דוקא באופנים וענינים אלה, והלא באלף דרכים יכול אדם לאהוב את חבירו ולבטא אהבתו, ומאן יימר דמצווה הוא דוקא לבקר חולה ולהכניס כלה לחופתה, ומשו"כ מצוות דרבנן הם שעיקרן מה"ת, וענין זה כבר נתבאר במנח"א לויקרא סימן מ"ג.

ולדרכנו יתיישבו דברי הלבוש שלכאורה סותרים זא"ז, דביו"ד סי' קט"ז כתב דכל ענינים אלה שאסורים משום סכנה הוי איסור דרבנן ובחשן משפט שם כתב דאיסור דאורייתא יש בהם משום השמר לך וכו', ולהנ"ל ניחא, ודו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ב

בענין אין סומכין על הנס בחשש סכנה

הנה מבואר בדברי הגמ' (שם) דאסור לו לאדם ליכנס לסכנה ולומר עושין לי נס, שמא לא יעשו לו נס, ולכאורה צע"ג דמצינו בכמה וכמה סוגיות בש"ס שגדולי התנאים והאמוראים נכנסו לסכנה וסמכו על הקב"ה שיעשה להם נסים ונפלאות, ונפרט.

א' בתענית כ"א ע"א אמרו על נחום איש גמזו "פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית" הרי שנחום איש גם זו סמך על הנס שהבית לא ימוט כל זמן שהוא בתוכו אף שבדרך הטבע עמד הבית לפני סכנת קריסה, ופשוט שאין לחלק בין מי שנכנס למקום סכנה למי שנמנע להיחלץ ממנה.

ב' בברכות ל"ג ע"א מסופר על ר' חנינא בן דוסא "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרחב"ד אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בניי אין ערוד ממית אלא החטא ממית" וגם במעשה זה יש לתמוה איך הותר לו לסכן נפשו.

ג' בקידושין כ"ט ע"ב מצינו "כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מחדדן שמעתיה א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא שמע אביי דקא הוה אתי הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי אמר להו לא ליתיב ליה איניש אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דשבעה רישותיה כל כריעה דכרע נתר חד רישיה אמר להו למחר אי לא אתרחיש ניסא סכינתין" הרי שאביי הכניס את ר' אחא בר יעקב למקום סכנה ובטוח היה שלרוב צדקתו יעשה הקב"ה נס על ידו, והרי אין סומכין על הנס.

ד' בבבא בתרא קי"ט ע"ב אמרו על בנות צלפחד שצדקניות היו ולא רצו להנשא אלא להגונים להם ולכן לא נישאו לאנשים עד שהיו בנות ארבעים ואף שאמרו חז"ל שאשה שלא ילדה לפני גיל ארבעים שוב לא תלד כתב הרשב"ם שסמכו על זכויותיהם שהקב"ה יעשה להם נס כמו שעשה ליוכבד, והריטב"א שם כתב שבעליהם שהיו מבני מנשה אף הם סמכו על נס זה, הרי שסומכים על הנס.

ה' בכתובות ע"ז ע"ב מסופר על ר' יהושע בן לוי שלא חשש להתקרב לבעלי ראתן, אף שגדולי החכמים התרחקו מהם בהפלגה יתירה פן ידבקו במחלתם, ריב"ל אמר תורה מה כתיב בה "אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגני", הרי שסמך שזכות התורה תגן עליו ונכנס למקום סכנה, ואין לדחות דכיון דבמצוה קעסיק מותר לסמוך שזכות המצוה תגן עליו, (ואם כך היינו קובעים, יש ליישב גם הא דאביי ורחב"ד שעסקו בהצלת הרבים מן הסכנה ואין לך מצוה גדולה מזו), דבאמת חזינן להדיא בקידושין ל"ט ע"ב דאף שליחי מצוה נזוקין כשברי היזיקא כהא דמי שעלה על סולם רעוע לקיים מצות שילוח הקן ונפל ונהרג, וכן בפסחים ח' ע"ב דבמקום שמצויין עקרבים לא יבדוק חורים וסדקים משום הסכנה הרי דאין לסמוך על הנס אף כשעוסק במצוה והדרא קושיא לדוכתא.

והמהרש"א בתענית (כ' ע"ב) כבר רמז דצדיקים שאני וצדיק גמור שכל הליכותיו למעלה מדרך הטבע יכול לסמוך על הנס וכ"כ המהרש"ם בשו"ת ח"ו סימן ק"נ והוכיח כן מהא דבנות צלפחד בב"ב שם. אך באמת אין משם ראיה גמורה דהלא אין האשה מחוייבת בפו"ר ובנות צלפחד לא נכנסו לא לסכנה ולא לחשש איסור ולא סיכנו דבר כלשהו אלא שבטחו בהקב"ה שיתן להם בנים ואין בזה כל איסור ופגם, ואי משום בעליהם מאן יימר שלא נשאו נשים אחרות לקיים מצות פו"ר, ועוד דאין זה נס גמור ומעשים בכל יום שנשים זוכות לבנים ובני בנים אף שלא ילדו לפני ארבעים שנה, וכבר כתב כן הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה אהע"ז סי' ט' בענין אחד שנשתדך עם בתולה בת ארבעים ומעלה ושוב רצה לחזור בו כשנתודע לדברי חז"ל ששוב לא יולדת והגרש"ק כתב דחלילה לבטל את הסכם השידוכין ובזכות מועטה זוכין לזש"ק אף למעלה מארבעים ואין זה בכלל ניסא רבא אלא ניסא זוטא (ע"פ הגמ' ב"מ ק"ו עי"ש), אך לענ"ד יש להוכיח את עצם היסוד מכל הני עובדי דאביי, רחב"ד, ור' יהושע ב"ל, ונחום איש גם זו כמבואר.

ושו"ר שהדברים מפורשים בדברי אדוננו הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תי"ג לאחר שהאריך לבאר שאסור אפילו לחסיד שבחסידים לסמוך על הנס כתב "וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא וכמעשה דרבי חנינא שהיתה אשה מחזרת ליטול עפר תחת רגליו לכשפים ואמר לו שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו והא אמר מר למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה והשיבו שאני רבי חנינא דנפישן זכוותיה" והדברים נפלאים.

ג

שומר פתאים ה'

והנה בשבת קכ"ט ע"ב שנינו "בשבתא מ"ט לא (מקיזין דם) משום דקיימא מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזוויי כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'" וכיוצא בזה אמרו ביבמות י"ב ע"ב לגבי שלש נשים משמשות במוך משום הסכנה וחכמים אומרים שמותר להן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ועוד שם (ע"ב ע"ב) בענין מילה ביום המעונן דאף שיש בזה סכנה מסויימת מ"מ מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה'.

וצ"ב בגדר זה, ולמה מותר ליכנס לסכנה ולסמוך על הנס ומאי שנא מהא דלא יעמוד אדם במקום סכנה וכו'.

ולכאורה היה נראה דכל הני לא ברי היזיקא והסכנה רחוקה ובכה"ג מותר לו לאדם לסמוך על הנס בעוסקו בדבר מצוה ובכל הני סוגיות מדובר בדבר מצוה דהיינו מילה או עונה וכדו', ואף ללא דבר מצוה כבר נתבאר לעיל דמותר לו לאדם ליכנס לסכנה מסויימת כדי למלא צרכיו ורצונותיו.

אך באמת אין זה נראה דא"כ אין זה אלא משום שאין כאן סכנה גמורה אלא סכנה מסויימת שמותר להכנס אליה, ובדברי הגמ' בכל הני דוכתא משמע דיש כאן לימוד מחודש מהא דשומר פתאים ה', ואם משום מצוה הרי זה משום דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע ולמה הביאו הא דשומר פתאים ה', ועוד דהרי מצינו עוד בעבו"ז ל' ע"ב דמותר לאכול תאנים בלילה ולא חיישינן לארס נחש משום שומר פתאים ה', אף דאין שום מצוה באכילת תאנים אלה.

ומשום כך נראה לכאורה דבאו לחדש בזה יסוד חדש, דכאשר האדם מתהלך בתומו בדרכו של עולם וכהנהגה הטבעית של בני האדם אין לו לחשוש מן הסכנה הרחוקה, וזה כונת הפסוק "שומר פתאים ה'" דכאשר מתהלך האדם לפי תומו כפתי הוא לגבי הסכנה הצפויה והקב"ה שומרו, ובכל הני מדובר כאשר נוהג האדם במהלך הטבעי כדרך העולם..(ודנתי בזה במק"א לגבי מה שלענ"ד אסור לעשן טבק מאחר שנתברר שהעישון גורם לסכנה, ויש מי שטען דגם לגבי העישון אומרים מן השמים ירחמו ושומר פתאים ה', ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה, דאין זה טבעו של אדם לעשן ואין זה דרכו של עולם אלא סכנה גמורה שהאדם מביא על עצמו ללא שום צורך ותועלת ולענ"ד יש לקבוע שאיסור גמור הוא לעשן טבק. ועיין עוד בתרומת הדשן סי' רי"א שדן במה שרבים לא חששו לאיסור קטלנית ופקפק אם יש מקום לסמוך על הא דשומר פתאים ה' ובפרט לת"ח שיודעים הלכה זו דמאחר והסכנה ידועה שוב אין לומר שומר פתאים ה', עי"ש והארכתי בזה במק"א).

ד

אין סומכין על הנס

והנה מצינו הלכתא דא ד"אין סומכין על הנס" לא רק במכניס עצמו לסכנה אלא אף בכמה סוגיות בעניני הקודש והמקדש.

דהנה בירושלמי יומא (ז' ע"א, פ"א ה"ד) אמרו דבערב יוה"כ לא היו מאכילין את הכהן גדול מאכלים שמביאים לידי קרי והקשו ממה שאמרו (אבות פ"ה מ"ז) דעשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש ואחד מהם "מעולם לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ" ולמה חששו לקרי, ואמרו שם שני תירוצים, א' "אין מזכירין מעשי נסים" והיינו אין סומכין על הנס, ב' כאן במקדש ראשון וכאן במקדש שני, דרק במקדש ראשון נעשו עשרת הנסים במקדש ולא במקדש שני שלא נעשו בו נסים ובו הקפידו שלא להאכיל לכה"ג דברים המביאים לידי קרי. הרי דנחלקו שני הדרכים בירושלמי אם סומכין על הנס במקדש.

ואף בבבלי מצינו שנחלקו (פסחים ס"ד ע"ב) אביי ורבא בערב פסח שבו נשחט הפסח בג' כתות, דלאביי ננעלו דלתות העזרה כשנתמלאה ולרבא היו נועלים ומשום שאין סומכין על הנס אבל לאביי סומכין על הנס, ומה שנחלקו בירושלמי בחשש קרי בכה"ג נחלקו בבבלי לגבי נעילת דלתות העזרה בערב פסח עי"ש.

ומצינו עוד בירושלמי שקלים (י"ז ע"ב) דנחלקו בשלחן שעליו עורכים את לחם הפנים האם היה של כסף לתפארת המקדש או של שיש דמתכת מתחממת בקל וחששו שמא יתעפש הפת, והקשו דהלא נס נעשה בלחם הפנים והיה חם כשהורידו אותו מן השלחן כבנתינתו, ותירצו דאין מזכירין מעשה נסים. ומריש הוי אמינא דאביי לשיטתו דס"ל בפסחים סומכין על הנס, ולא חשש להכניס את רב אחא בר יעקב לסכנת מזיקין כנ"ל משום דלשיטתו סומכין על הנס, אך באמת נראה פשוט דאין לדמות מילתא למילתא ולא הא בהא תליא, דע"כ לא ס"ל לאביי דמותר לסמוך על הנס אלא בהני נסים שבמקדש שמסורת היתה בידם שלכבוד המקדש הקב"ה עושה נסים בבית ה' וכאשר העידו חז"ל, אך על מה יסמוך האדם להכניס עצמו לסכנה והקב"ה יעשה לו נס פרטי להצילו, והדברים פשוטים למאד. ויתירה מזו כתב הצל"ח שם דרק בנעילת דלתות העזרה ס"ל לאביי דסומכין על הנס כיון שאף שלא ננעלו הדלתות אין כאן פסול בדיעבד אבל כל שיש בו חשש פסול אף במקדש אין סומכין על הנס, ונראה פשוט דק"ו הדברים כשיש חשש סכנת נפשות וז"פ.

וכיון דאתינא להכי יש לעיין בשורש הדין דאין סומכין על הנס בכל הני נסים שבמקדש, האם הוא מחשש שהקב"ה לא יעשה להם נס ונמצא כהן גדול טמא ונפסל לעבודה, או שמא באמת לא חיישינן שנסים אלה לא יתקיימו דהלא כך קיבלו מאבותיהם שהקב"ה עושה עשרה נסים במקדש, אלא דמטעם אחר אין סומכין על הנס, דמצווים אנו לנהוג בכל עניני המקדש והעבודה בהשתדלות טבעית, ולא לסמוך על הנס אף שבטוחים אנו בנסים אלה שאכן בא יבואו.

ונראה עיקר כדרך השניה, וכך למדתי מדברי רש"י במסכת אבות דהנה כתב רש"י באבות פ"ה במה שאמרו דאחד מעשרת הנסים שבמקדש היה "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" דכיון שידעו שכך היה אילו היתה אשה מעוברת מבקשת לאכול מן הבשר לא היו נותנים לה, משום דמעולם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ותימה דהלא אין סומכין על הנס, אף לגבי נעילת דלתות העזרה דהלכה כרבא לגבי אביי וק"ו בחשש סכנה ואיך סמכו על הנס ונמנעו מלפקח את הנפש בדרך הטבע, דהלא סוגיא ארוכה היא ביומא פ"ב "עוברה שהריחה מאכילין אותה וכו', ורבים נתקשו בדברי רש"י אלה והעלו חרס בידם.

אך מקום הניחו בזה לדלות חספא ולגלות מרגניתא טבא, דאף שאמרו אין סומכין על הנס, בהני נסים שנעשו במקדש אין זה משום דשמא לא יעשה הנס (כהא דשבת ל"ב ע"א, "לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר יעשה לי נס שמא לא יעשו לו נס") דבודאי נצח ישראל לא ישקר, אלא דמדת חסידות היא לא לסמוך על הנס ולא ליהנות ממנו אלא לעשות את המוטל עלינו בעבודת משא ועבודת עבודה, אבל כאשר יש איסור תורה על כף המאזניים היינו אכילת בשר הקודש לזר ומעילה בהקדש, בודאי סומכין על הנס כיון שאין איסור גמור לסמוך על הנס אלא מדת חסידות בעלמא.

אך אין זה אלא בהני נסים שבמקדש אבל בהא דלא יעמוד במקום סכנה באמת חיישינן שמא לא יעשו לו נס ונמצא מסתכן בנפשו ועובר באיסור תורה (כמבואר לעיל אות א') ומה מאד שמחתי כשראיתי שכיוונתי לדע"ג של מהר"ם ב"ח ביום תרועה ביומא שם עיין שם.

אמנם יש לכאורה לדחות את דברינו מהירושלמי ביומא שם דאמרו שם מקור להא דאין מזכירין מעשי נסים משום שנאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם" (דברים ו' ט"ז) משמע שמה"ת הוא, והרי זה סתירה גמורה לדברינו הנ"ל.

אך באמת נראה דאין ההלכה בזה כדברי הירושלמי וכדחזינן בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת רמ"ו ובספר החינוך מצוה תכ"ד שפירשו לאו זה בדרך אחר וכמ"ש  הרמב"ם שלא להסתפק ביעודין של נביאי הצדק וכ"ה דברי החינוך שם, ולכאורה תימה למה לא פירשו כדברי הירושלמי שנצטוינו לא לסמוך על הנס.

ונראה שהם ברוחב דעתם הבינו מלשון הגמ' שהבבלי חולק בזה על הירושלמי דהלא אמרו (שם במסכת שבת ומסכת תענית) "לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר יעשו לי נס, שמא לא יעשו לו נס ואת"ל עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו", ואת"ל דנצטוינו לא לסמוך על הנס למה לא אמרו בפשטות דאסור מה"ת לסמוך על הנס שנאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם" וע"כ דלדעת הבבלי אין זה כונת הלאו ואין איסור מוגדר לסמוך על הנס, אלא שני דינים יש בזה, במקום סכנה אסור הוא שמא לא יעשו לו נס ונמצא מסתכן בנפשו, ובכל הני נסים שבמקדש אין בזה אלא מדת חסידות והנהגה ראויה כמבואר אף בדברי היום תרועה, ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים ובהירים.