איסור סחורה במאכ”א (תשס”ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (י"א ל"ה)

"שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשרצים ולא ברמשים" (משנה תרומות פ"ז מ"ג)

"ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותר למכרן" (שם מ"ד)

"והרי שרצים דרחמנא אמר 'שקץ הוא לכם' ותנן ציידי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים, שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי אפילו לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו" (פסחים כ"ג ע"א).


א

הנה משמע מפשטות הסוגיה דאיסור זה דאורייתא וילפינן מקראי, אף שיש באיסור זה שתי יסודות שהם בחזקת "חידוש". א' בכל גדר מאכ"א יש חלוקה בין איסורי אכילה להנאה, ובסוגיא זו נתחדשה גדר מחודש שהוא איסור סחורה, וחידוש הוא דאף דמותר להנות ממינים אלה בכל ההנאות מלבד אכילה מ"מ אסור לסחור בהם. ב' אף דמה"ת אסור לסחור במאכ"א אם נזדמנו לו מותר, ולא מצינו כעי"ז באיסורים דאורייתא, אלא בדרבנן שבהם מצינו שהקילו בשעת הדחק וההפסד וכדו'.

ואפשר דמשום כך מצינו בדברי כמה מן הראשונים שנקטו דכל איסור זה מדרבנן וקרא אסמכתא כ"כ בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג דכל איסור סחורה הוי גזירה והרחקה שלא יכשל באכילה, וגם בתרומת הדשן סי' ר' כתב דאיסור זה מדרבנן, והש"ך ביו"ד סי' קי"ז סק"ב כתב מדעתו דטעם האיסור מחשש שיבא לאכול והסביר לפי דרכו את מש"כ התוס' שם דאם אינו מוכר לאכילה אלא להנאת עורן וכדו' אין איסור דרק כשמוכר לאכילה יש חשש שיבא לאכול, ועוד כתב בדרך אחר דכל האיסור משום מראית עין הוא שהרואה חושב דכשם שמוכר לאכילה כך אוכל אף הוא עי"ש, (ולכאורה כל דבריו תימה, דהלא התוס' הם מרא דשמעתתא דהלכה זו, והתוס' כתבו להדיא דהוי איסור דאורייתא. ואף אם מצינו לפעמים אף בדאורייתא כעין טעמא דקרא, תימה לחדש קולא עפ"י טעמי המצוות וכמ"ש בחת"ס וכמובא לקמן וצ"ע).

אך מאידך מבואר להדיא בתוס' בפסחים שם דהוי איסור תורה שהרי הקשו במה שאמרו (ב"ק פ"ב ע"ב) אסור לישראל לגדל חזירים, תיפ"ל דמן התורה אסור לעשות סחורה במינים טמאים עי"ש וכ"כ גם הרא"ש בב"ק פ"ז סי' י"ג, והנמוק"י שם בשם הרא"ש והרא"ה עי"ש, ולשיטתם צ"ל דגזה"כ הוא דמ"יהיו" ילפינן איסור סחורה ומ"לכם" למדו היתר דנזדמנו, וצ"ע.

וכבר הארכתי בתשובה למעשה במסקנת ההלכה לגבי איסור זה אם מה"ת הוא ומחמרינן בספיקו, או מדרבנן וספיקו לקולא (עיין לקמן).

ועוד יש לעיין ביסוד הלכה זו במהותו, אם מגדרי איסור הנאה הוא דאף במאכ"א שלא נאסר בהם הנאה, אופן מסויים זה של הנאה דהיינו סחורה נאסר בהם אך ביסודו איסור הנאה יש כאן, או שמא עצם המסחר נאסר לא הריוח והנאה הממונית.

ונפ"מ אם מותר לסחור ללא ריוח כגון המוכר במחיר הקרן האם יש בו איסור סחורה דאם איס"ה הוא בכה"ג אין הנאה וממילא אין איסור, אך אם עצם הסחורה נאסר גם בכה"ג אסור, ונראה עוד נפ"מ בין שני צדדים אלה, מה שדן בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ר"ח להתיר סחורה בדברים אסורים בהבלעה, דאם עצם המסחר נאסר, נראה דבהבלעה אין איסור דכיון שאין תמורה ניתנת תמורת המאכ"א אין כאן איסור סחורה, אבל אם איס"ה יש כאן, מסתבר טפי דאסור דמ"מ ברור שמרבים בשכר המינים המותרים משום המאכ"א, ויש לדון בכ"ז טובא וכתבתי כמעיר בעלמא.

והרע"ב במסכת שביעית שם הבליע בלשונו דאיסור סחורה איסור הנאה היא, אך לפי"ד הרשב"א בשו"ת דהוי גזירה שמא יבא לידי מכשול מסתבר טפי דעצם המסחר הוא שנאסר, ודו"ק כי קצרתי.

והנה הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א כתב כעין דרך ממוצעת דאף דשורש האיסור מה"ת הוא, נמסר הדבר לחכמים והם קבעו פרטי ההלכה ודקדוקיה דכיון דכתיב "לכם" וכתיב "יהיו" והוי כעין תרתי דסתרי ע"כ נמסר הדבר לחכמים עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם עי"ש..

ובעיקר גדר זה דנמסר הדבר לחכמים עיין מה שנתבאר בהגדה של פסח מנחת אשר שערי לימוד סימן ט' ואכמ"ל.

והנה בשו"ת חוות יאיר סימן קמ"ב כתב כעין פשרה בין דברי הראשונים אם איסור זה מה"ת או מדרבנן, ויסוד דבריו דבשקצים ורמשים אסור מה"ת דומיא דקרא ד"טמאים הם וכו'" אבל בנבילות וטריפות שהיה להם שעת הכושר אין האיסור אלא מדרבנן שמא יבוא לידי מכשול, והסכימו לדבריו בשו"ת הגרעק"א סי' ע"ד, שו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ח, ושו"ת כת"ס יו"ד סי' ע"ד עי"ש.


ב

 

אייר תשנ"ז

לכבוד ידיד הרה"ח

בענין שאלתו אם מותר לפתוח עסק של יצוא בשר עוף לנכרים ויש בזה שתי שאלות, א' האם צריך לבדוק אותם אם אינם טריפות, דאם צריך לבודקן אין העסק רווחי ואף שכדאי לשוחטן אבל אין כדאיות אם יצטרכו לבודקן, ב' אם מותר למכור את הבשר ללא מליחה דהלא הדם אסור באכילה ושאלתו בפיו האם יש בזה איסור סחורה במאכלות אסורות.

נראה דיש על מה לסמוך להקל בזה מכמה טעמים כפי שיבואר.

הנה ראשית דבר יש לברר בכל עיקר איסור סחורה בדברים אסורים אם הוא מה"ת או מדרבנן, דאם אין איסורו אלא מדרבנן יש להקל לכאורה בספק דספק דרבנן לקולא ואם איסורו מה"ת גם הספק אסור, וכבר נחלקו הראשונים אם איסור זה מה"ת או מדרבנן דמדברי התוס' בפסחים כ"ג ע"א ד"ה אמר קרא מבואר דהוי איסור דאורייתא וכ"כ הרא"ש בב"ק פ"ז סי' י"ג ובנמק"י שם דף ע"ט ע"ב בשם הרא"ה והרא"ש.

אך הרשב"א בשו"ת ח"ג סי' רכ"ג כתב דאסור מדרבנן גזירה שמא יאכל וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"כ התרומת הדשן סי' ר' ורבו הדעות לכאן ולכאן, ואף שהנובי"ת יו"ד סי' ס"ב נקט דהוי איסור דרבנן וכתב דמלבד דברי התוס' בפסחים לא מצינו מי שסובר דהוי מה"ת כבר תמהו עליו האחרונים, עיין בשואל ומשיב מהדורא א' ח"ב סי' קנ"ט ובשו"ת טוב טעם ודעת להגרש"ק מהדו' ג' חלק ב' סי' ב', ועיין בשו"ת רעק"א תניינא סי' ל"ד שכתב דרבו הדעות לכל צד ומאידך נקט בחת"ס בשו"ת יו"ד קד, קו, ק"ח, דלרוב הראשונים הוי איסור תורה, ובט"ז סי' קי"ז סק"א הכריע דיסוד האיסור הוא מה"ת אלא שנמסר לחכמים לקבוע דיני ופרטי איסור זה והם הקילו בנזדמנו עי"ש.

ובשו"ת חות יאיר סימן קמ"ב יצא לחדש דעד כאן לא כתבו הראשונים דאיסור סחורה מה"ת הוא אלא בשרצים וכדו' שלא היה להם שעת הכושר דומיא דקרא, אבל באיסור טריפה ונבילה שהיה להם שעכה"כ בודאי אינו אסור אלא מדרבנן דלא ילפי' משרצים והסכימו לדבריו רעק"א בשו"ת סי' ע"ד והחת"ס בשו"ת יו"ד סי' ק"ו, ולפי"ז יש לעיין בספק טריפה אם יש בו איסור סחורה דאם נניח שכל איסור סחורה דרבנן הוא יש להקל בספיקו ואף דשאלה זו גופה אם האיסור מה"ת או מדרבנן ספיקא דדינא הוא מ"מ בספק טריפה יש להקל לפי"ד האחרונים הנ"ל.

אמנם לכאורה כ"ז אינו דהרי מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ח ממאכ"א הי"ח דגם ספק איסור אסור בסחורה וז"ל "זה הכלל כל שאיסורו מה"ת אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאי", ואף דלכאורה היה מקום לפרש דבריו דמה שכתב "בין בספיקו בין בודאו" קאי אסוף דבריו דכל שאיסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה כבר האריך שם במשנה למלך לבאר דקאי גם אריש דבריו דהרי בספק דבריהם אף באכילה אמרו ספק דרבנן לקולא, וע"כ דכל שודאו אסור בסחורה גם ספיקו אסור.

אמנם כבר כתב המל"מ להוכיח שם מזה דבאמת ס"ל להרמב"ם דאיסור סחורה מה"ת הוא ומשום כך אסור גם ספיקו, ולמדנו מדבריו דלפי השיטות דאין האיסור אלא מדרבנן ספיקו מותר עי"ש.

אך באמת זה אינו דהרי מקור דברי הרמב"ם בירושלמי שם בב"ק וע"כ דגם אם כל איסור זה מדרבנן גם ספיקו אסור וצ"ל דכך תיקנו חכמים מעיקרא ולא אמרו בזה ספיקא דרבנן לקולא.

ב

והנה מבואר שם ברמב"ם וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' קי"ז סעיף א' דבאיסור דרבנן אין איסור סחורה וזה הלכתא פסיקתא ללא חולק, ולכאורה יש מזה צד להקל בני"ד דהרי מה"ת אזלינן בתר רוב בהמות שאינם טריפות אלא שבטריפות דשכיחי והוי מיעוט המצוי צריך לבדוק אך אין זה אלא דרבנן ולא מה"ת וכבר האריך הגאון מהרש"ם בדעת תוה להלכות טריפות בהקדמה להוכיח דאין חיוב הבדיקה בטריפות אלא מדרבנן (ועיין במנחת אשר ויקרא סימן ט"ז בגדר מיעוט המצוי, ושם הבאתי משו"ת בית אפרים דכל החשש דמיעוט המצוי הוי חומרא, ומ"מ פשוט דאינו אלא מדרבנן). וא"כ מה"ת אין כאן איסור אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן אין איסור סחורה, אך באמת יש לעיין ולדחות דעד כאן לא אמרו אלא באיסור שהוא בעצם מדרבנן בלבד אבל באיסור טריפה שהוא מה"ת אלא שאי"צ לחשוש למיעוט טריפות אלא מדרבנן יש בו איסור סחורה, וכעי"ז צריך לומר לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא אסור רק מדרבנן ואעפ"כ יש איסור סחורה בספק איסור תורה דשאני ספק איסור תורה מודאי איסור דרבנן אעפ"י שגם ספק דאורייתא אסור רק מדרבנן וא"כ ה"נ לגבי ספק טריפה אפשר דיש בו איסור סחורה.

ג

ובשו"ת מהרש"ם חלק א' סי' ר"ח כתב לחדש דמותר לסחור במאכ"א בהבעלה וכמו שמותר בכה"ג בפירות שביעית, ואם מבליע את הריוח מדברים האסורים בתמורה שהוא נוטל על דברים המותרים אין בזה איסור סחורה ומתוך כך התיר לבעל אכסניא ליתן לנכרים בשר לא מנוקר (לולי החשש שמא יכשל באכילתו עי"ש).

אמנם לול"ד היה נראה לחלק בין איסור סחורה בפירות שביעית לאיסור סחורה במאכ"א ואפשר דרק בפירות שביעית דנאסרו לסחורה מחמת קדושתם וחשיבותם כעין שנאסרו בהפסד התירו בהבלעה דכאשר מוכר בהבלעה ואין היכר בסחורתם אין בזה בזיון ופגיעה בקדושת שביעית שבפירות, אבל באיסור סחורה במאכ"א שהוא כעין איסור הנאה דהנאת סחורה נאסרה בהם אף ששאר הנאות מותרות, או מגזירה שמא יבא לאכלן ויכשל בהן וכמו שכתב הרשב"א וכ"כ הט"ז שם בסק"א והש"ך בסק"ב, מסתבר לאסור אף בהבלעה דמ"מ נהנה ומרויח מדבר האסור וכן יש חשש מכשול כיון דמ"מ סוחר בהן, ואף דבחדא מחתא מחתינן לאיסור סחורה דשביעית ודמאכ"א בפ"ז ממס' שביעת מ"ג אין מזה ראיה, דכמו"כ נקטו שם במשנה איסור סחורה בבכור ותרומה אף דאינו אלא מדרבנן שמא יכשל וכמ"ש הר"ש שם, וע"כ דנקט התנא כל הני דאסורין בסחורה אף שאין שורש דינם ופרטי הלכותיהם דומין זל"ז. (ועיין ברע"ב שם דנקט בלשונו בתו"ד דאיסור סחורה דמאכ"א איסור הנאה הוא, עי"ש).

אך מ"מ כך נקט הגאון מהרש"ם מגדולי ההוראה בדורות האחרונים.

ד

אך הנראה עיקר בהיתירא דנידון דידן עפ"י המבואר דבנזדמנו לו אין איסור סחורה, ונראה דני"ד הוי בכלל נזדמנו כיון שאינו מתכוין לסחור בטריפות אלא דבע"כ יש מיעוט טריפות בתוך רוב העופות הכשרים והרי זה דומה לצייד שמתכוין לצוד טהורות ועלו במצודה גם חיות טמאות שמותר לו למוכרן והט"ז שם בסי' קי"ז ס"ק ד' וגם הש"ך שם ס"ק ז' הוכיחו מן הטור דאף אם יודע בודאי שגם מינים טמאים ניצודים וזה מוכרח וידוע מראש מ"מ כיון שאין זה כונתו לצוד מינים טמאים אלא דבע"כ עולים בידו גם טמאים הו"ל כנזדמנו ומותר לו לסחור בהם וה"ה בני"ד לגבי מיעוט הטריפות, ובאמת נראה דני"ד עדיף מהא דצד מינים טמאים דשם מכיר הוא את הטמאים והם ניכרים בודאי בפנ"ע ואעפ"כ מותר לו למוכרן, וק"ו הדברים בני"ד דאין זה ודאי כלל שיש לו טריפות ובכל משלוח בפנ"ע אפשר דכולו כשר אלא דיש מיעוט טריפות באופן כללי ואנן סהדי דגם הם נמכרים על ידו אך אינם ידועים וניכרים ולעולם הם בכלל ספק ובכה"ג ודאי מסתבר דהוי כנזדמנו דמותר לסחור והדברים ק"ו.

וגדולה מזו נחלקו הפוסקים במוכר עורות לנכרים וצריך לנחור את החיות ע"מ שלא לקלקל את העור ע"י שחיטה דלדעת הט"ז מותר לו למכור שוב את הבשר אף דהוי נבילה כיון דעיקר כונתו לצורך מכירת העורות ואינו יכול לשחוט כדי שלא לקלקל את העורות וג"ז הוי כנזדמנו ובזה דעת המשאת בנימין לאסור ואין זה דומה לנזדמנו כיון שהוא נוחר בידים ועושהו נבילה ושוב מוכר את הבשר בפנ"ע ובכה"ג אסורה הסחורה לשיטתו, וכעי"ז נחלקו הבית הלל והפר"ח בשוחט הרוצה למכור דם היוצא בשחיטה לנכרים אם הוי כנזדמנו כיון שעיקר עסקו בשחיטה או הוי בכלל איסור סחורה כיון שהוא מקבל את הדם בכלי להדיא ע"מ למוכרו, עיין בזה בפר"ח בקונטרס אחרון אות י"א (דף רע"ד), אך בני"ד נראה דלכו"ע מותר כמבואר.

וכמו"כ נחלקו הפוסקים לגבי החוכרים שטחי אדמה ושדות מן הנכרים ומגדלים עליהם חזירים דהט"ז מלמד זכות אף בזה דכיון שהחוכר מרויח ממכירה זו לא רק מגידול החזירים הוי הריוח מגידול החזירים כנזדמנו, אך הב"ח והש"ך שם בס"ק י"ד אוסרים בזה ולשיטתם אין זה דומה לנזדמנו, ועוד נחלקו בצייד שעלו בידו מינים טמאים עם הטהורים אם מותר לו למכור את הטמאים בפני עצמן דהפר"ח מתיר אף למוכרם אף בפני עצמן ולדעת הש"ך שם צריך למוכרן ביחד עם הטהורים עי"ש.

ומ"מ נראה דבנידון דידן שהטרפות אינם ודאים וניכרים והרוב בודאי אינם טריפות אלא שמסתמא יש מיעוט טריפות והוא מוכר הכל ביחד לכו"ע הוי כנזדמנו דאין בהם איסור סחורה, בפרט שהוא מקבל את התשלום ביחד ודמי הטריפות נבלעים בדמי הכשרות דלדעת המהרש"ם אין בכה"ג איסור יש להתיר. ויש לצרף לזה מה שנתבאר דבספק איסור יש להקל למ"ד כל איסור סחורה מדרבנן הוא כנ"ל ובפרט בספק טריפה דאין חיוב לחשוש לו אלא מדרבנן.

משום כל זה נראה דיש להקל בני"ד ולהתיר לסחור בעסק זה.

ה

ועתה נדון במה שיש לעיין אם יש איסור סחורה בדם העופות האלה כיון שאינו מולחם כדין והרי מוכר בודאי את הדם, ונראה לדון להיתר גם בשאלה זו מכמה טעמים.

הנה עופות אלה עוברים תהליך של חליטה במים רותחים כחלק מעיבודם למכירה, וא"כ הוי דם שבישלו שאינו אסור מה"ת אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים וא"כ אין בו איסור סחורה כמבואר ברמב"ם בפ"ח ממאכ"א הי"ח ובשו"ע שם קי"ז סעיף א'.

ואף אם באנו לחשוש לדעת הפוסקים דדם שבישלו אסור מה"ת (ושיטה זו אינה עיקר להלכה) נראה דיש לסמוך על מה שחידש הפרי תואר בסי' ק"ז ס"ק ד' דבדם אין כלל איסור סחורה כיון דאיתקש למים והסכים לדבריו הנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' ס"ב וכ"כ החת"ס בשו"ת יו"ד סי' ק"ו ובסי' ק"ח ואף דהבית הלל והפר"ח לא סברו כך דהלא נחלקו בשוחט המוכר את הדם אם הוי כנזדמנו או לא (והבאתי דבריהם לעיל אות ד') ובשו"ת שם אריה יו"ד סי' כ"ו פקפק משו"כ אם יש לסמוך על הפרי תואר וגם הדברי חיים בח"ב יו"ד סי' כ"ז החמיר באיסור סחורה אפי' בדם שבשלו ובשו"ת תשורת ש"י ח"ב סי' קפ"ח כתב לחזק שיטתו מ"מ המקיל כהני שלשה עמודי עולם הפ"ת הנוב"י והחת"ס יש לו על מה לסמוך ובפרט שגם בשו"מ במהדו"א ח"ב סי' מ"ג כתב דהלכה כהפ"ת עי"ש, ובפרט בדם שבשלו דלפי פשטות ההלכות אינו אלא מדרבנן.

ונראה עוד דעד כאן לא נחלקו אלא במי שמוכר דם בפנ"ע וכהא דהבית הלל והפר"ח אבל המוכר עוף שלא נמלח דאין כונתו למכור את הדם ואין ללוקח צורך בדם זה וכל כונתו לשם הבשר בלבד בכה"ג אין איסור סחורה דהלא אינו מרויח כלל מדם זה ואין זה סחורה אלא דאגב הבשר נותן לנכרים גם את הדם אבל אינו סוחר ומרויח מן הדם האסור כלל, וכבר כתב כן המהרש"ם שם בח"א סי' ר"ח לגבי המוכר בשר שאינו מנוקר מחלב דאינו מוכר במשקל ואינו מרויח מן החלב אין בזה איסור סחורה עי"ש, וכעי"ז כבר נחלקו המהרי"ט והפר"ח במוכר פירות מתולעים אם יש בו איסור סחורה דמהרי"ט אסר והפר"ח התיר כיון שאין גוף הפירות אסורים אלא מחמת דבר אחר דהיינו התולעים ואינו מרויח על התולעים כלום ועיין בזה בפתחי תשובה סק"ב והפרי מגדים בסי' פ"ד בשפ"ד ס"ק י"ח דחה סברת הפר"ח וכתב דכיון דכל איסור סחורה הוא מחשש שיבא לאכול יש לאסור בכל ענין ואפילו כשאינו מרויח מן האיסור, ומ"מ דין בשר שלא נמלח כדין פירות מתולעים הוא לענין איסור סחורה וא"כ ד"ז תלוי במה שנחלקו הפוסקים הנ"ל.

ובאמת יש לדון דבני"ד שמדובר בתעשיה ואין הבשר בהישג ידו של הבעלים להכשל בהם אפשר דאף לפמ"ג מותר דממ"נ, אם כל גדר האיסור הוא מחשש מכשול אין כאן חשש כיון שאין האיסור בידו ואם מהות האיסור משום גדר איסור הנאה אין כאן איסור כיון שאינו מרויח מן האיסור, ואף דבאמת כתב החת"ס שם בסי' ק"ח דאין להקל באיסור סחורה היכי שהוא מוכר ע"י הגוי בטענה דבכה"ג אין חשש מכשול דכיון דאיסור דאורייתא הוא לא דרשינן טעמא דקרא ויש לאסור בכל ענין וגם השואל ומשיב פקפק וחכך בזה במהדורא א' ח"ב סי' קנ"ט, מ"מ נראה דלפי"ז אין לנו לאסור אלא היכי דסוחר בדבר האסור ומרויח בו דזה כל ענין הסחורה ובפרט דלפי פשוטו הוי איסור סחורה גדר של איסור הנאה כנ"ל, אבל אם באנו לחוש לשיטת הפרמ"ג דאף כשאינו מרויח מן האיסור אסור אין זה אלא משום טעמא דקרא דיש חשש שיכשל באכילתו וא"כ יש להתיר בני"ד ממ"נ דהלא והנאה אין כאן וחשש מכשול אין כאן, ואף דיש מקום להתעקש ולומר דמ"מ יש בזה איסור סחורה דעצם ההתעסקות בדבר האסור בדרך מקח וממכר והעברתו לרשות אחרת הוי בכלל סחורה, מ"מ נראה יותר לענ"ד דבכה"ג יש להתיר, וראיתי שוב בהגהות הגר"ש קלוגר על הפמ"ג שתמה עליו וגם בשואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סי' ל' חלק על הפמ"ג והסיק דעיקר ההלכה שאין בכה"ג איסור סחורה עי"ש.

סוף דבר נראה דיש על מה לסמוך בעסק זה כיון דאין כאן אלא איד"ר דדם שבשלו ובפרט דלדעת כמה מגדולי הפוסקים אין בדם איסור סחורה כלל, ובפרט בני"ד שאינו מרויח מן הדם ולרוב הפוסקים האחרונים אין בכה"ג איסור סחורה וגם אינו בהישג ידו בתוך ביתו דנחוש שיכשל באכילתו כמבואר ומשום כ"ז נראה דיש על מה לסמוך למתעסק בעסק זה ללא בדיקת הטריפות ומליחת הדם.

אך בעיקר הדבר נראה דראוי לבנות את העסק באופן שלא יהיו העופות שלו אלא יהיה מעין מתווך ומנהל עסק אך הבעלות על הבשר לא יהיה שלו אלא יהיו של הנכרים ובעלי העסק עד השלב שבו הלקוחות מחו"ל קונים חזקה על העופות כאשר מעמיסים אותם על הספינות.



ג

 

לידי"נ איש אשר רוח בו

בדבר שאלתו בעסק מכירת בשר עוף לנכרים במזרח הרחוק ובאפריקה. עופות אלה מובלות מן המשקים למשחטה, שם הם נשחטות בשחיטה פסולה ודינם נבילה, אחר ניקוי הן מוקפאות, נארזות, ונשלחות במכולות באוניות קירור ללקוחות בחו"ל. ושאלת מע"כ האם יש דרך להנצל מאיסור סחורה בדברים אסורים.

הנה כבר הארכתי במכתב במה שנחלקו הראשונים אם איסור סחורה במאכ"א איסור תורה הוא או רק איסור דרבנן, והאחרונים אף הם נחלקו בזה מן הקצה אל הקצה בנובי"ת יו"ד סי' ס"ב כתב "דהסכמת כל הראשונים שהוא רק מדברי סופרים, ממילא יש לנטות להקל באיזה סברא שאפשר", ואכן חידש סברא גדולה להקל (שאינו נוגע לני"ד עי"ש), ומאידך החת"ס בשו"ת יו"ד סי' ק"ד, ק"ו וק"ח נקט עיקר להלכה דהוי איסור תורה וכתב שכך מוכח מרוב הראשונים, עי"ש.

והנה החת"ס שם דן בארוכה במש"כ הרשב"א דטעם איסור סחורה שמא יבוא לאכול, וכתב דאף אם נקטינן דאיסור דאורייתא הוא אפשר דהיינו טעמא דקרא ויסוד האיסור אינו אלא משום הרחקה, ולפי"ז יש מקום להקל כאשר המאכ"א אינם בהישג ידו ואין חשש שיבא להכשל בהם, אך מ"מ הסיק החת"ס דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא אין להקל לפי סברא זו.

אמנם בנו הגדול בשו"ת כת"ס יו"ד סי' ע"ד נקט לחלק בין מינים הטמאים שבהם הוי גזה"כ והלכתא בלא טעמא לנבילות וטריפות שטעם איסורן משום חשש מכשול, ובאמת כבר כתב החות יאיר סי' קמ"ב דאין איסור תורה אלא בשרצים ומינים טמאים אבל נבילות וטריפות שהיה להם שעתה הכושר אין בהם אי' סחורות מה"ת, ולפי זה יש לנטות להקל בני"ד שאין העופות בהישג יד הישראל ועוד שאין מבשלין אותן אלא מקפיאין אותן בלתי מבושלים ואינם ראויים לאכילה כלל, ואף שלדעת החת"ס אין להקל בזה, מ"מ לשיטת הנוב"י יש לנטות להקל באיזה סברא שאפשר".

אך העיקר נראה להקל בזה לפי מה שכתב שם החת"ס בסו"ד לגבי שאלתו בישראל הקונה דגים טמאים מן הנכרים ומשלחן לנכרי אחר בארץ מצרים, (וכעי"ז בסי' ק"ח בענין יהודי שחכר זכות מן השלטונות הנכרים והוא התחייב למכור לנכרים גם בשר חזיר) והחת"ס התיר באופן שהישראל לא קנה המאכ"א מן הגוי אלא בכסף, דכיון שלהרבה פוסקים אין ישראל קונה מן הגוי בכסף, ואף אם קונה בכסף בודאי אינו קונה במלוה ועוד כתב "ומה טוב שלא יהיה בדעת הישראל כלל להיות לו שום קנין בעצמות הדגים אלא שלוחו של הסוחר במצרים ויהיה כל הדגים שלו, ומה טוב אם יודיע כן להמוכר שהוא קונה עבור הנכרים במצרים", הרי דעת החת"ס דאם הישראל לא קנה אם מצד חסרון במעשה הקנין או אף משום שאינו רוצה לקנות אין בזה איסור, אלא שלכתחלה כתב דראוי שגם המוכר ידע שאין הישראל קונה לעצמו אלא שליח הקונה הוא עי"ש.

וכעי"ז מצינו אף בשו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קע"ג לגבי מי שירש מחותנו חוזה עם הממשלה לספק אוכל לבית האסורים ולפי תקנותיהם פעמיים בשבוע צריך לספק להם בשר טרף, וכתב דאם לא קנה בשר זה לפי דין תורה כגון שקנה בכסף דלא מהני בין גוי לישראל אין בזה איסור סחורה (ואף לא כתב דצריך להודיע כן למוכר עי"ש).

ונראה דק"ו הדברים בני"ד דבאמת לא עשה היהודי שום קנין ומעולם לא נכנסו העופות לרשותו, דהלא הזכיין השני מפנה אותם מן המשקים השונים ומעביר אותם למשחטה, מתאי ההקפאה שבמשחטה מעמיסים אותם על המכולות השייכים לחברת ההובלה, היהודי גם לא שילם תמורת עופות אלה אלא אדרבה משלמים לו על מלאכת הפינוי, וא"כ אין כאן קנין כלל לישראל, וממילא אין הוא צריך להודיע כלום למוכר כי באמת אין כאן מוכר ועופות אלה מן סתם הוי עדיין של משקי העופות או שמא דין הפקר עליהם, וממילא אין כאן איסור סחורה, וכמבואר בדבריהם דאם אין כאן קנין לישראל (וגם אין חשש מכשול) אין איסור סחורה.

ובפרט בני"ד דהעופות גם אינם באחריות הישראל דכשהם במשחטה הם באחריות בעלי המשחטה ומשעה שהועמסו למכולות הם באחריות חברת הביטוח המשולמת ע"י הלקוחות שבחו"ל.

ומשו"כ נראה דיש להקל בזה כמבואר.

ביקרא דאורייתא

אשר זליג וייס