אכילה ושתיה בבתי כנסיות ובתי מדרשות (תשע”ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם" (כ"ו ל"א).

"ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר והשמותי את מקדשיכם - קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים - לא יתלוש, מפני עגמת נפש" (מגילה כ"ח ע"א).

"תנו רבנן בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן וכו'" (גמ' שם).

"ואין ניאותין בהן. אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין. דאמר רבי יהושע בן לוי מאי בי רבנן - ביתא דרבנן" (שם כ"ח ע"ב).

הרי לן שלמדו מפסוק זה שלפי פשוטו של מקרא מיירי בבית המקדש לבתי כנסיות שאף בהם יש קדושה ואסור לנהוג בהם קלות ראש לא רק בבנינם אלא אף בחרבונם.

והנה נחלקו הראשונים אם קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות הוי מה"ת או מדרבנן.

בספר יראים (מצוה שכ"ד) כתב בפירוש דהוי דרשה גמורה ומה"ת צריך לנהוג כבוד ומורא בבתי כנסיות ומדרשות, אך הר"ן במס' מגילה (ט' ע"א מדה"ר) כתב דאין זה אלא אסמכתא וכל דין קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד אינו אלא מדרבנן.

והנה דנתי במק"א (מנחת אשר במדבר סימן נ"ד) במה שכתב הרמב"ם (במנים המצוות ל"ת ס"ה) דהמאבד חלק של בית כנסת או בית המדרש עובר בל"ת דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, ולכאורה מוכח מדבריו דקדושת ביהכ"נ דאורייתא, דאל"כ כיצד עובר בלאו דלא תעשון כן.

אך בשו"ת דברי חיים (או"ח ח"א סי' ג') ובשו"ת בית שלמה (ח"א סי' כ"ב) נקטו דאף אם קדושת ביהכ"נ אינה אלא מדרבנן אפשר דחש איסור תורה, ולכאורה דבריהם תימה.

ונראה דאף אם אין קדושת ביהכ"נ מה"ת מ"מ בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בהם השראת השכינה, ומה שדרשו במגילה (כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", ודאי דרשה גמורה היא, דכי יש כח ביד חכמים להשרות שכינה בכל מקום שירצו, והלא אין עוד מלבדו להשרות שכינתו כאשר יעלה ברצונו ית"ש. וכיון שביהכ"נ וביהמ"ד מקום שכינה המה ודומין למקדש יש בהם לאו דלא תעשון אף אם דיני קדושתן אינה אלא מדרבנן.

ודו"ק בעומק ופשטות הדברים.

ב

והנה יש לעיין בפשטות כונת המשנה, ואיך דרשו מלשון הפסוק דאף בחורבנם הרי הם קדושים, ושמא כל כוונת הפסוק והשמותי את מקדשיכם שהקב"ה יחריב את בית המקדש שמכבר ומה ראיה יש דאף לאחר שחרבו עדיין יש בהם קדושה.

ומצינו בזה כמה דרכים בדברי רבותינו:

א. בתוס' יו"ט (מגילה שם) כתב: "נראה לי דדייק מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם". וכוונתו דמדכתיב בלשון עבר ולא בלשון עתיד למדו דאף לאחר שחרב קדושתו עליו.

ב. בתוספת הגרעק"א שם הביא משו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קכ"ג, ובאמת זה נמצא בסימן קכ"ב בד"ה וברם גדולה מזו), דכיון דלא כתיב והחרבתי את מקדשיכם אלא והשימותי את מקדשיכם אין הכונה לעצם החורבן אלא להמשך השממון, ומדובר בביהמ"ק שחרב מכבר והקללה הוא שלא במהרה יבנה, וזה שאמרו דאף בחורבנן קרויים מקדש.

ג. בשפת אמת (מגילה שם) כתב שלמדו ממה דלא כתיב והשמותי את בתי מקדשיכם דע"כ כבר חרב הבית ושוב אינו עומד על תילו ואעפ"כ נקרא מקדש.

ולפי פשוטן של דברים אין כאן אלא קבלת חז"ל בכונת הכתוב ומשמעותו.

ד. בערוך לנר (יבמות ו' ע"ב ד"ה ובזה יובן) כתב דעיקר הדיוק מסיפא דקרא ממש"כ "ולא אריח בריח ניחחכם", ואם אין קדושה בביהמ"ק בחרבנו ריח ניחוח מנין ומאי קמ"ל דלא אריח בריח ניחחכם, וע"כ דאף בחרבנו יש בו קדושה, וקמ"ל דמ"מ לא אריח בריח ניחוחכם, עי"ש.

ג

רבנן ותלמידיהם

והנה במה שאמרו שרבנן ותלמידיהם מותר להם לאכול ולשתות בביהכ"נ, נחלקו הראשונים בתרתי, האם הדברים אמורים רק בבית מדרש המיועד לתלמוד או אף בבתי כנסיות המיוחדים לתפילה, והאם היתר זה בשופי הוא או רק בדוחק.

א. והנה כתב הרמב"ם (פי"א מהל' תפילה ה"ו):

"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק". וכ"ה בשולחן ערוך (סימן קנ"א ס"א).

ב. אך בדברי הטור שם מפורש שהיתר זה גורף הוא ולאו דוקא בדוחק, וכפשטות סברת הגמ' בבתי כנסיות דבי רבנן הם ות"ח נוהגים בהם כהנהגת האדם בביתו.

ג. והרמ"א שם כתב דבבית מדרש יש להקל אף שלא מדוחק, אבל בבית כנסת רק מדוחק. ומקור שיטה זו בר"ן (מגילה ט' ע"א מדה"ר).

ויש לעיין בגדר דוחק לגבי הלכה זו, ויש בזה שתי דרכים:

א. בשו"ת הרשב"ש (סימן רע"ד) כתב דלא הותר לת"ח לאכול ולשתות בביהכ"נ אלא כשאין להם מקום אחר לאכול ולשתות בו, ולשיטתו אם יש אפשרות לצאת לחדר אחר אכן אסור לאכול ולשתות בביהכ"נ.

אך המגן אברהם (שם סק"ב) כתב:

"ול"נ דדוקא אכילה ושתיה שרי בבה"כ משום דלומדים בבה"כ כדמשמע בגמ' וכ"ש בבה"מ ולכן מותרין לאכול ולשתות שם דאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם אבל אם אין לומדין בבה"כ אסורי' לאכול ולשתות שם וכמ"ש הר"ן דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא המקדש וז"ש הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק".

הרי לן דיסוד ההיתר משום ביטול תורה דאם נחייב את הלומדים לצאת למקום אחר כשהם צריכים לאכול ולשתות בהכרח יתבטלו מלימודם, וכבר כתב במחצית השקל שם דלשיטתו אף אם יש שם חדר אחר אינם צריכים לצאת אלא מותר להם לאכול ולשתות בביהכ"נ, עי"ש.

ושיטת הר"ן לחלק בין בית כנסת שלא הקילו בו כלל לבית מדרש שרק בו התירו לרבנן ותלמידיהם לאכול ולשתות, וז"ל:

"ואף על גב דאמרינן חכמים ותלמידיהן מותרין משמע לי דהיינו בבהמ"ד ולפי שעומדין שם כל היום כדאמרינן מאי בי רבנן ביתא דרבנן אבל בהכ"נ לא".

ויש לעיין לשיטתו מה בין בית מדרש לבית כנסת שנוהגין ללמוד בו, דהלא בדברי המגן אברהם מבואר דאף לדידן שדין בית כנסת כדין בית מדרש ואין ביניהם ולא כלום מ"מ כל ההיתר אינו אלא במי שלומדים בבית הכנסת ומי שאינו לומד בו אין לו כל היתר, וצ"ע איפוא במאי נחלקו הראשונים. ואפשר שכונת הר"ן דרק בית מדרש שבו עומדים כל היום ולומדים תורה הקילו בו ולא בבתי כנסיות שעיקר יעודם לתפילה אלא שלומדים בהם קצת לפני התפילה ואחריה, וצ"ע.

והנה הפרי מגדים (קנ"א א"א סק"ב) כתב דבכל אחת משתי השיטות יש בה קולא וחומרא, דהרמב"ם לא חילק בין בית כנסת לבית מדרש ובשניהם הקילו לת"ח מדוחק, אך הר"ן ס"ל דבבית המדרש הקילו אף שלא מדוחק דביתא דרבנן הוא, וכמ"ש הרמ"א, אך לשיטתו בבית הכנסת אין להקל כלל אפילו מדוחק דרק בבית המדרש הוי בי רבנן, ותמה על הרמ"א שהביא את הקולא של הר"ן ולא חומרא דידיה, ומהי"ת לאחוז את החבל בשני ראשיו, וכתב שכן הקשה בספרו ראש יוסף עמ"ס מגילה, עי"ש.

ובדברי הרמ"א צ"ל דס"ל דאף בביהכ"נ מודה הר"ן דבדוחק התירו ובפרט לאלה שנוהגים ללמוד אף בבתי כנסיות, ועדיין צ"ע.

וחידוש ראיתי בערוך השלחן (קנ"א ס"ה) שגינה בחומרא את אלה שנוהגים לעשן בבתי כנסיות ומדרשות, וכתב: "ואין לך קלות ראש גדול מזה ולא הותרה רק להיושבים ולומדים שם כל היום או חצי היום דזהו כאכילה אצלם ולכן מותר להם בבהמ"ד ולא בבהכ"נ ושאר כל אדם איסור גמור הוא".

הרי שכתב שאף לת"ח אין היתר אלא לאלה שלומדים שם כל היום או חצי היום, ולא למי שלומד זמן מועט, ויש לדבריו בית אב בדברי הר"ן שכתב שהקילו בבית המדרש משום שעומדים שם כל היום ולומדים. אך באמת אין ללמוד מדברי הר"ן שרק מי שלומד בביהמ"ד כל יום מותר לו לאכול בו, דכל כונת הר"ן לבאר למה הקילו בביהמ"ד יותר מביהכ"נ משום שבתי מדרשות נוהגין ללמוד כל היום, אבל מסתבר דמשהתירו התירו לכולם, וז"פ.

והנה כתב הבית יוסף בביאור דברי הרמב"ם שלא התירו אלא מדוחק שכך מוכח ממה שאמרו עוד (שם כ"ח ע"ב):

"כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא, אתא זילחא דמיטרא. עיילי לבי כנישתא. אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא - לאו משום מיטרא, אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא".

הרי דאל"ה דשמעתתא בעי צילותא לא היו נכנסין אף שהתירו לרבנן ותלמידיהם, וע"כ דלא התירו אלא מדוחק. אך לדברי הר"ן לק"מ דלא התירו אלא בביהמ"ד ושם מיירי בבי כנישתא דהיינו בית כנסת. והמג"א תירץ בד"א דלא התירו אלא לאלה שכבר לומדים בביהכ"נ שלא יתבטלו מתלמודם לצאת ולאכול, כמבואר.

ואי בדידי תליא הוי אמינא דהיינו הך, וכשם שהתירו לאלה שלומדים בביהכ"נ שלא יתבטלו מלימודם בצאתם לאכול ולשתות, כך התירו לאלה שלומדים בחוץ שלא יתבטלו מלימודם ע"י הגשם ליכנס פנימה כדי שיוכלו להמשיך בתלמודם בצלילות הדעת, ודו"ק בכ"ז.

ובאמת כבר שאלו רבותינו שאלה זו, והרמב"ן (כ"ו ע"ב) והרשב"א (כ"ח ע"ב) אכן תירצו כדברי הרמב"ם דלא התירו אלא בדוחק, דהיינו כשאין לתלמידים מקום אחר לאכול אלא בביהכ"נ, והרשב"א הפליג לומר דת"ח שיש לו בית דירה בעיר אין זה דוחק ואסור לו לאכול בביהכ"נ, הרי שלא נקטו בזה כשיטת המג"א אלא כהבנת הרשב"ש בגדר דוחק, ודו"ק בזה.

ובשו"ת הרשב"ש שם כתב חומרא יתירה דכל ההיתר לרבנן ותלמידיהם לא שייכי בזמן הזה שבטלו השקדנים, והלא כל ההיתר בזה אינו אלא מדוחק וכיון שבזה"ז אינן מתמידים כ"כ אין להקל.

אך כל שאר הפוסקים לא הביאו חומרא זו, ואין הלכה כמותו, ואדרבה אם הקילו בימי קדם כשרבו השקדנים והקפידו מאוד בביטול תורה, כ"ש בזה"ז שנתמעטו השקדנים יש להקל ביותר בחשש ביטול תורה, לכבוד התורה ותפארתה.

ד

והנה עוד מצינו בזה היתר כמבואר בשו"ע (סימן קנ"א ס"ד):

"לצורך בהכ"נ מותר לאכול ולישן בתוכו, ומטעם זה ישינים בליל יום הכפורים בבהכ"נ, ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבהכ"נ, מותר לאכול שם".

ושתי הלכות יש כאן, צורך בית הכנסת, וכמו שביאר שם במשנ"ב (ס"ק י"ט) שבליל יוה"כ נהגו לישון בבית הכנסת כדי לשמור הנרות, וה"ה לשומר בית הכנסת בכל ימות השנה וכמ"ש המשנ"ב (ס"ק י"ז).

ולצורך מצוה כגון כשנקבצים לעבר השנה וה"ה בשאר סעודות מצוה.

אך במגן אברהם (ס"ק ה') כתב:

"ובסמ"ק כ' דסעודת מצוה מותר, ופי' בהג"ה כגון עיבור שנה שאין בה קלות ראש פי' דאין עולין בה אלא בפת וקטניות". ובמחצית השקל ביאר דלשיטתו אסור בסעודה גדולה ולא התירו אלא בסעודה קטנה כגון פת וקטניות שאין בה חשש שכרות וקלות ראש.

ובאמת שאלה זו תלויה בשתי גירסאות בירושלמי (פסחים פ"א ה"א, א' ע"ב):

"ר' ירמיה בעי בתי כניסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה. מה צריכא ליה שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים".

הרי שנסתפקו אם בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקת חמץ משום שמכניסין בהם חמץ בשבתות ובראשי חדשים, והרי מילתא דפשיטא שסעודת שבת סעודה גדולה היא בברבורים ושליו ודגים וחייב אדם לקבוע סעודתו על היין, ותימה לומר דאין היתר לאכול סעודת מצוה בבית הכנסת אלא בפת וקטניות בלבד.

אלא שבקרבן העדה שם כתב גירסא אחרת: "שכן מכניסין לשם בעיבורות ובר"ח", והכוונה לסעודה שנהגו לעשות בעיבור השנה, וכנראה שזו גירסת הסמ"ק והמג"א, ובגליון הש"ס שם פירש דמדובר בסעודה שנהגו לעשות בקידוש החודש, ובפני משה גרס כגירסא דידן בשבתות ובראשי חדשים, ויש בזה נפ"מ להלכתא גבורתא כמבואר.

והמשנ"ב (ס"ק כ') כתב דמ"מ הנוהגים לעשות סעודת סיום הש"ס בביהכ"נ מפני שאין להם מקום אחר, אין למחות בידם ויש להם על מי לסמוך, ולפי המבואר ודאי שיש להם עמוד גדול לסמוך עליו, וזה תלוי בדברי הירושלמי כמבואר.

והמשנ"ב כתב לפי מנהג מקומו בערי ליטא שמלבד סיום הש"ס לא נהגו לעשות סעודות בביהכ"נ אבל בכל מרחבי פולין גליציה והונגריה נהגו לעשות סעודה שלישית ומלוה מלכה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל שבת בשבתו, וסמכו על דעת המקילין. אך בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן ע"ג) נשאל לגבי בית כנסת החורבה בירושלים אם מותר לערוך בו סעודה שלישית, ופלפל באריכות והחמיר בזה, והביא ראיה מדברי התוס' בפסחים (ק"א ע"א) דסעודת שבת אינה נחשבת סעודת מצוה לגבי הלכה זו, דהלא הקשו התוס' על מה שאמרו שם בגמ' שנהגו לקדש בבית הכנסת "לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא", והקשו בתוס' (ד"ה דאכלו) דהלא לא התירו לאכול בביהכ"נ אלא בסעודת מצוה, הרי דסעודת שבת לאו סעודת מצוה היא.

והתוס' (פסחים שם וכ"ה במגילה כ"ח ע"א ובב"ב ג' ע"ב) כתבו לתרץ קושיא זו דאין הכוונה שאכלו בביהכ"נ ממש אלא בחדרים הסמוכים לו, עי"ש

אך בבהגר"א (שם ס"ד) אכן תירץ דעצם סעודת שבת הוי סעודת מצוה, וכבר כתב כן הסמ"ג (עשין כ"ט), עי"ש. ולענ"ד נראה דאפשר דאף לשיטת התוס' שאני סעודת שבת שבנ"א אוכלים לרעבונם וכמו שסועדים אף בימות החול, דכה"ג דאף דודאי בשבת הוי מצוה מ"מ לענין איסור אכילה בביהכ"נ וביהמ"ד כיון שאוכל לרבעונו לא הקילו בזה, משא"כ בסעודה שלישית ומלוה מלכה שבדרך כלל אין אוכלים בהם לשם שביעה כלל, אלא כל כוונתם למצות סעודת שבת וכבודה, לכו"ע יש להקל, ודו"ק בזה.

ולכאורה היה מקום ליישב עוד דגם הכנסת אורחים סעודת מצוה היא, דהלא גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

אך נראה פשוט דלאו מילתא היא, דמצות הכנסת אורחים על בעל הבית היא אך האורחים הסועדים את לבם אין להם כל מצוה באכילתם ומה היתר יש להם לאכול ולשתות בביהכ"נ, משא"כ במצות עונג שבת. וראיתי שכבר הרגיש בזה בהגהות היעב"ץ במגילה שם, שכתב ליישב את קושיית התוס' כמ"ש הסמ"ג והגר"א, וז"ל: "שאין צריך לדחוק דאע"ג דאין אוכלין בהן סעודת רשות אבל דמצוה שרי... ובאורחין נמי דמצוה היא כדאיתא ריש מפנין (אבל לא נראה להתיר להאורחים גופייהו משום הכי)", עי"ש.

והנה הרבה יש להאריך עוד בעניין מה שאמרו שבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות, אך סוגיא זו גדולה ורחבה, ועוד חזון למועד.

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

הנה תמהו רבים מגדולי הדורות על מנהג ישראל לשמוח שמחה גדולה בהילולא קדישא של התנא האלוקי הרשב"י. וידוע מש"כ בזה החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן רל"ג ובדרשות ח"ב ע' ש"צ), וכן בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ה' סימן ל"ט), ולא נתקררה דעתו של השואל ומשיב עד שכתב שבטוח הוא שבימי האר"י והבית יוסף לא נהגו כן ולא היו מניחין לנהוג כן עי"ש.

אך לא כן הדבר וכבר כתב מרנא קה"ק מהרח"ו בשער הכוונות (דרוש י"ב) שהאר"י החי בעצמו שמח ועשה משתה ושמחה בציון הרשב"י ביום ל"ג בעומר. וגדולה מזו כתב שם דאחד הקדושים אשר בארץ רבי אברהם הלוי נהג לומר נחם בכל יום ויום וכך עשה גם בל"ג בעומר, ובא רשב"י אל האריה"ק בהקיץ והתרעם על רבי אברהם הנ"ל למה אמר נחם ביום שמחתי העבודה שיראה בנחמה, ולאחר ל' יום מת בנו וקיבל תנחומים, הרי שרצונו של רשב"י שיהיה זה יום שמחה.

ועיין עוד במשנת חסידים (מסכת אייר סיון משנה ב'- ז'):

"מצוה לשמוח שמחת הרשב"י, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה".

הרי לן מקדושי קמאי דאכן כך נהגו וסגולה גדולה לשמוח בציון הרשב"י ביום ההילולא. וכבר הבאנו במק"א (עיין לעיל מאמר נ"ג) מה שנחלקו במקור השמחה וטעמו, רבים כתבו דיום זה הוא היום שבו עלה הרשב"י בסערה השמימה, אך החיד"א במראית העין (אות תצ"ג) כתב דביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו רבותינו שבדרום והרשב"י ביניהם, והמאירי ביבמות (ס"ב ע"ב) כתב שקבלה ביד הגאונים דביום זה פסקה המגיפה עי"ש, וכבר כתב בכף החיים (סימן תצ"ד ס"ק כ"ו) שאלו ואלו דא"ח, עי"ש.

והנה חידוש עצום כתב הגר"י עמדין בסידור בית יעקב (עמוד רע"ג סדר חודש אייר אות כ"ז):

"עכשיו המנהג פשוט שעושין יום זה יו"ט, ונראה לי מפני שכולו דין כמו בי"ד שראו כולו לחובה וק"ל".

וכבר הקדימו הגר"א סבע בצרור המור (פר' אמור):

"וכן הוא לפי האמת כי ל"ג בעומר הוא תוקף הדין. וסימניך עד הג"ל הזה ועדה המצבה. וכן אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשברם. כי העומר הוא ים סוער וכמצולה. והשם בכח הרחמים מושל בגאות הים. וכשמתנשא הגל הוא משברו ומשקיטו. וזהו בשוא גליו אתה תשברם. וזהו גליו שהוא ל"ג לעומר שהוא כח הדין".

וכמה מחודשים הדברים דיום ל"ג בעומר תוקף מדת הדין יש בו, אלא שבדרך נעלמת נהפך דין לרחמים ולשמחה וכמו שאמרו סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו (סנהדרין י"ז ע"א).

ועוד חידוש יש בדבריהם דלפי כל הדרכים תוקף היום של ל"ג בעומר משום המאורעות שארעו בו, אך מדבריהם משמע שסגולת היום הזה בעצם מהותו, ומצד עיצומו של יום נהפך בו דין לרחמים.

ונראה על פי מה שגילה הרח"ו (בשער הכוונות שם) בסגולת יום הנשגב ל"ג בעומר, דהנה ידוע דשם אלקים הוא תוקף מדת הדין, אמנם שם זה מתהפך לרחמים בשם אכדט"ם, כאשר שלוש האותיות הפנימיות מתחלפות מלהי לכדט, האותיות הקודמות להן, (ונראה דרמז יש בדבר דהקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין (בב"ר א') ולכן שלש האותיות מקדימות הל' לכ', הה' לד', והי' לט'. והטעם שהמתקת הדין והפיכתו לרחמים הוא ע"י חילוף האותיות הפנימיות בא לרמז דבפנימיות עמקותה גם מדת הדין רחמים היא בשורשה, ומשו"כ האותיות הפנימיות הם שהופכים דין לרחמים, ודו"ק בכ"ז).

ושלוש האותיות האלו כדט שעל ידם מדת הדין נהפכת לרחמים, הם בגמטריה ל"ג, וביום הנשגב הזה בל"ג בעומר נהפכה מדת הדין לרחמים ופסקה המגפה, וכנגד חמש האותיות של שם אכדטם, סמך רע"ק את חמשת תלמידיו הגדולים ומרנא הרשב"י ביניהם. וזה הרמז עד הגל הזה ע"ד בגמטריה אכדט"ם, וג"ל בגימטריה כד"ט, והיינו גַלְעֵד עי"ש ותראה נפלאות מתורת האר"י הק'.

ונראה להוסיף ע"ד דההבדל בין אלקים לאכדטם בגמ' הוא שתים עשרה בגמ' זה והוא שנרמז ע"ד הג"ל הזה.

ונראה לפי הנ"ל דבאמת בחינת היום בשם אלקי"ם, שרומז למדת הדין ולא שביום זה מתחלף לשם אכדט"ם, ובכך הדין נהפך לרחמים וכמבואר בדברי צרור המור ומוהר"י עמדין.

והנה ידוע דבפרק ס"ז שבספר תהלים יש מ"ט תיבות כנגד מ"ט ימי הספירה (מלבד פסוק ראשון שהוא הפתיחה לפרק) ומשו"כ נהגו לומר פרק זה אחר הספירה בכל יום ויום. ויום ל"ג בעומר מכוון כנגד שם אלקים. ונראה לפי המבואר דאכן בסגולת היום נהפך הדין לרחמים.

ונראה בזה עוד דאותיות כד"ט ר"ת כי טובים דודיך ע"ש מש"כ (שה"ש א' ב') "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין", ונשיקות פיהו הוא הגדרה הנעלה והנשגבה של אהבה וחבה (כמבואר ברש"י בשה"ש שם) וזה ע"י הפיכת הדין לרחמים וגבורה לאהבה.

וכנראה רמזים רבים וסודות גדולים רמוזים במספר ל"ג שהרי תמצא שהמימרא הל"ג שיש לרשב"י בש"ס בבלי מופיעה בשבת דף ל"ג, שם מסופר באריכות נוראות גדולתו ופועלו של רשב"י, והדבר פלאי.

והנה רבבות אלפי ישראל עולים ביום נשגב זה להשתטח, לשפוך שיח ולשמוח על ציונו הקדוש של הרשב"י, וכבר מצינו בשער הכוונות (דרוש י"ג) שכך נהג רבינו הקדוש האר"י החי, אך מי שאינו עושה כן סגולה נפלאה לעסוק בתורתו של ר' שמעון. וכך נהג מו"ר גאון ישראל וקדושו בעל הדברי יציב זצ"ל, בכל שנה ושנה דרש ופלפל בתורתו של הרשב"י בשלחנו הטהור.

וכך כתב המאור עינים (בישמח לב עמ"ס שבת) דכל העוסק בתורתו של צדיק ודבק במשנתו נחשב בידו כאילו משתטח על קברו, עי"ש.גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך