שליחות במצוות – ובדין שליחות במילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר (בראשית י"ז י').

א

נחלקו הפוסקים אם יכול האב למנות שליח למול את בנו, הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב סק"ד) כתב וז"ל "ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו, וחייב הוא בעצמו למולו, דומיא דכיסוי [הדם] מי ששפך יכסה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וכו', וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחר למול את בנו אף שהם בעצמם יכולין למול, ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לבי"ד לבטל הדבר הזה", עכ"ל. ו"בתבואות שור" (יו"ד סי' כ"ח) תמה ע"ד הש"ך וז"ל: "ולא ידענא מאי ראיה מייתי מדברי הרא"ש, וכי לא ידענו דהמצוה הוא על האב, וכן בכיסוי מי ששפך יכסה, אך דאפילו הכי יכול לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו", עכ"ל. ובקצוה"ח (סי' שפ"ב ס"ק ב') נקט כהש"ך ומייתי ראיה מדברי התורי"ד (קידושין מ"ב ע"א) שנקט דבמצוות שבגופו לא שייכא שליחות עי"ש.

[ובאמת אלמלא דברי הקצוה"ח היה נראה דאין כוונת הש"ך דמבטל מצות עשה ממש, אלא דמבטל את חיבוב המצוה, דמצוה בו יותר מבשלוחו, וכדחזינן בפוסקים דפעמים נקטו לישנא ד"ביטול מצוה" אע"פ שאינו אלא ביטול הידור המצוה ושלימותה, וכך משמע קצת מלשונו שכתב "מי שהוא מוהל" וכו' ואת"ל דהוי עבירה ממש דביטול מצ"ע חייב הוא מעיקר הדין ללמוד למול אף אם אינו מוהל, וכבר כתבתי במק"א, (עיין פרשת בראשית סימן ג' אות א'), במה שכתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות דכיון שעברו על האדם עשרים שנה ולא נשא אשה ביטל מצות עשה דאין הכונה לביטול מצוה ממש אלא לביטול חיבוב המצוה ושלימות המעשה עי"ש)].

וכן הביא הרמ"א ב"דרכי משה" (יו"ד סי' רס"ד) מש"כ ה"אור זרוע" שאם האב עצמו מוהל, אסור לו לכבד אחרים במילת בנו, ותמה עליו הרמ"א דהא קיי"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו.

ויסוד פלוגתא זו הוא מדברי הראשונים, דמעשה היה בזמן ר"ת באב שנתן בנו למוהל למולו, ובא אחר וחטף ומלו, ונסתפקו אי חייב לשלם למוהל הראשון י' זהובים כדין החוטף מצוה, ופסק ר"ת דא"צ לשלם, לפי שהיה ביד מוהל זה לענות אמן על ברכת המילה ולקיים המצוה, דגדול העונה יותר מהמברך, ואם לא ענה, איהו דאפסיד אנפשיה. וברא"ש (חולין פ"ו סי' ח'), כתב וז"ל "ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למפטר המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו, לא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה "ושפך וכיסה - מי ששפך יכסה", וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו, כל ישראל חייבים למולו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב אחר אם קדמו" עכ"ל. ובש"ך ובקצוה"ח תמהו ע"ד, דנהי שלא נתחייב למוהל הראשון, מ"מ יש לו להתחייב י' זהובים לאבי הבן, לפי שהמוהל הראשון היה שלוחו בקיום מצוה זו, אבל החוטף איננו שלוחו, וביטל את מצות האב, ומכאן הוכיחו שאינו חייב לשלם לאבי הבן, לפי שאבי הבן בלא"ה ביטל מצותו כשמינה שליח, דאין שליחות במילת הבן.

ויש מן האחרונים (כרתי ופלתי, כת"ס ועוד, ועי' פתחי תשובה יו"ד רס"ד ס"ק א') שכתבו לחלק בין מינהו האב לשלוחו ממש, לבין אם כיבדו במצוה זו, דבמינהו לשליח שייך דין שליחות, אבל בכיבוד בעלמא אינו מדין שליחות, ולענ"ד נראה דאין חילוק בזה, לפי שכשמכבד אחרים במצותו אין לך מינוי גדול מזה, ובגדר השליחות א"צ להשתמש בלשון 'שליח' כלל ומציאות השליחות היא כשפלוני עושה מעשה בציווי אחרים (וכי ב"צא הרוג את הנפש" ג"כ נחלק בין אם שלחו או כיבדו, אתמהה) והארכתי בזה במק"א, ואין לך שליחות גדולה מזו שהאב מוסר בנו למוהל למולו.

(ועיין בתורי"ד קידושין כ"ט ע"א שכתב דאין מצות האב למול את בנו אלא ההשתדלות שבנו יהיה נימול, ומשמע מדבריו דבמילה א"צ כלל לדין שליחות, דהא כל מצות האב אינה אלא אחריות שבנו יהיה נימול).

ומ"מ צ"ב בשיטת האו"ז הש"ך והקצוה"ח, מדוע לא יוכל האב לקיים מצות מילת בנו ע"י שליח.

ב

ובישוב קו' האחרונים ע"ד הרא"ש דאמאי לא יתחייב החוטף לשלם לאבי הבן, נראה לומר ביסוד דין שליחות, דאין דין שליחות 'בסגולה', אלא 'בדינים', דשליחות שייכא רק לענין דתוצאות המעשים יחולו על המשלח, כקנינים, קידושין וגירושין, ולכן במצוות שייכא שליחות לענין יציאת יד"ח, אבל לא שייכא שליחות 'בסגולת' המעשים, דנ"ל פשוט דאדם העושה מצוה ע"י שליח אין המשלח זוכה בשכר המצוה אלא השליח[1], וכן לסגולת המצוה וקדושתה יזכה השליח לבדו, דשליחות מהני לדינים בלבד, ובכל מה שאינו 'דין' לא שייכא שליחות, וה"ה היכא דמהני שליח לדבר עבירה, [כמעילה, טביחה ומכירה, שליחות יד בפקדון, או בעבירה שבשוגג וכשי' התוס' בב"ק ע"ט] דמהני השליחות לענין שייענש המשלח בלבד, אבל ודאי חשיב השליח כמי שעבר עבירה, ויפסל לעדות, ויאסר לישא כפיו, וככל בעלי עבירה, ורק עונשי בי"ד חיילי אמשלח ולא אשליח, [ולא מבעי לשי' התורי"ד קידושין מ"ג והש"ך חו"מ סי' רצ"ב סק"ד דבישלד"ע נענשים גם המשלח וגם שלוחו, אלא אף ליתר הראשונים וכנ"ל] ולפי"ז אב השולח שליח למול את בנו, יצא יד"ח ולא חשיב כמבטל מצוה [ודלא כהש"ך והקצוה"ח], אבל הקודם וחוטף משליח האב לא נתחייב לאב בעשרה זהובים, דענין קנס זה שייך 'לסגולת המצוה' ולא לדין יציאה יד"ח, ולכך לא סלקא אדעתיה דהרא"ש לחייבו בתשלומין לאב, דודאי דשליחות מהני במצות מילה אבל אי"ז אלא לענין יציאה יד"ח ולכך אינו חייב בתשלומין לאב, וזה כל סברת הרא"ש ודלא כהש"ך והקצוה"ח דס"ל דלא מהני שליחות במצוה זו כלל.

ג

ובדעת הקצוה"ח דנקט דלא מהני שליחות במילה יל"ע דהנה בסימן קפ"ב סק"א לענין שליחות במצוות נקט דדין שליחות שייך רק 'במעשים' דמעשי השליח מתיחסים למשלח, אבל במצות שאינם 'במעשה' [כגון במצות תפילין דאין עיקר המצוה בקשירה ובהנחה אלא שיהיו התפילין על ראשו וזרועו], לא מהני שליחות דגופו של השליח לא ייעשה כגוף המשלח, ולפי"ז במצות האב למול את בנו שהיא מצוה 'שבמעשה' תיהני שליחות, ואילו בסימן שפ"ב סתר משנתו וכתב דלא מהני שליחות במצוה זו.

ובחת"ס (שו"ת או"ח סי' ר"א) נקט דדין שליחות שייכא רק במצוות שענינם במעשה וכדברי הקצוה"ח (סי' קפ"ב), ובחת"ס (סי' קפ"ב) דן במעשה שהיה בעיר בראד שלא היה בכל העיר אלא אתרוג אחד, ופסק ה"יד המלך" שיטול הש"ץ הד' מינים ויוציא את הרבים ידי חובתן, ועי"ש שדחה פסק זה, ועוד כתב דבענין שליחות אין בכלל אלא מה שבפרט, דאין בזה כלל ובכל המצות מועילה שליחות, והיכא דל"מ שליחות ע"כ יש גזה"כ מסויים, ולכך כתב דהא דבתפילין ל"מ שליחות גזה"כ הוא, מדכתיב "וקשרתם" וילפינן שתהא קשירה לכל אחד ואחד. ולדבריו יל"ע מדוע ל"מ שליחות בקריאת שמע, ובתפלה וביתר מצות שבדיבור, ואפשר דכיון דחידשה תורה דין "שומע כעונה" מוכח דלא שייכא שליחות דאי מהני שליחות במצוות שבדיבור אמאי בעינן לדין שומ"כ, דאף בלא שמיעה מהני מדין שליחות, וע"כ דבמצות שבדיבור ל"מ שליחות. מ"מ דברי החת"ס (סי' קפ"ב) ודאי חידוש גדול הם לומר שאין בזה כלל וסברא, מלבד מה שדבריו סותרים אלו את אלו כמבואר.

ד

ובקצוה"ח (סי' קפ"ב) מייתי ראי' דל"מ שליחות אלא במצות שענינם 'במעשה' מדברי הרא"ש (נדרים ע"ב) בענין אי יכול בעל להפר נדרי אשתו ע"י שליח שכתב "שמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות" עכ"ל, ונקט הקצוה"ח בהבנת הרא"ש ששמיעה חשיבא מידי דממילא ולא מעשה ולכך לא שייך בה שליחות, ואילמלא דבריו היה נראה בכוונת הרא"ש דאין שליחות אלא במעשים שיש בהם "תוקף הלכתי", דלא מצינו דין שליחות אלא, א': בעניני "חלות" כקידושין וגירושין וקנינים, ב': במצות ועבירות, וביתר המעשים שאין בהם דינים בעצם אין בהם דין שליחות, וזה כונתו דאין שליחות בשמיעת הנדר, לפי שמעשה השמיעה אינו 'מעשה הלכתי' בעצם, משא"כ בהפרת הנדר שיש בה דין 'וחלות', ואף דהפרה בשמיעה תליא, מ"מ שמיעת הנדר לכשעצמה אין בה דין תורה, והרי זה דומה למי שתלה גט בתנאי ע"מ שאלך למקום פלוני, וכי יוכל לעשות שליח להליכה זו, אלא פשוט דאף שהגט תלוי בהליכה זו, כיון דעצם ההליכה אין בה דין תורה אין בה שליחות, ודכותיה בשמיעת הנדר, ודו"ק.

ה

ודרך אחרת ביסוד גדר השליחות במצוות כתב מהר"ח אור זרוע (סי' קכ"ח) הובא בקוב"ש כתובות (אות רנ"ג) לחלק בגדרי המצות, דיש מצוות שעיקרן בעצם העשיה, ויש מצוות שעיקרן בתוצאה, דמצות תפילין, קר"ש, תפילה, לולב, וסוכה, וכדו' ענינם ומהותם בעצם המעשה, ובאלו לא שייכא שליחות, אבל במצות עשיית מעקה והריגת חייבי מיתות בי"ד וכדו', שכל ענינם בתוצאה, באלו מהני שליחות.

ונראה עיקר כדרך זו, אלא שיש להעיר דלפי זה אין כלל גדר שליחות במצות, דבמצות שבגברא לא שייכא שליחות, ואילו במצות שבתוצאה אין צורך בדין שליחות, וכדחזינן מדברי המחנ"א הל' שלוחין (סי' י"א) שכ' דמצות מעקה אפשר לקיים אף ע"י נכרי ויכול הישראל לברך על עשייה זו, וכ"כ הפר"ח (יו"ד סי' ק"כ) שאפשר להטביל כלים ע"י נכרי ויברך הישראל על טבילה זו וכ"כ בתשו' הרשב"א (ח"א שנ"ז) שמצות הבי"ד של "ובערת הרע מקרבך" אפשר לקיימה ע"י נכרי, ואין כונתם שאפשר לקיים ע"י נכרי לפי שענינם בתוצאה גרידא וא"צ כלל ליחס את המצוה לישראל השולח, דא"כ להמחנ"א והפר"ח היאך אפשר לברך על עשיה זו, ע"כ דהמשלח נחשב כמי שקיים מצוה זו ולכך יכול לברך עליה, וכדמשמע גם מדברי הרשב"א שמעשה הנכרי נחשב כמעשה הבי"ד, הרי דבמצוות שכל ענינם בתוצאה לא צריך כלל דין שליחות לייחס את המעשה למשלח דהלא עכו"ם לאו בני שליחות הן, וא"כ היכן נאמרו דיני השליחות במצוה, ואין לומר דאה"נ במצות לא נאמר דין שליחות, דהא ילפינן בקידושין (מ"א ע"ב) ממצות שחיטת הפסח דשלוחו של אדם כמותו, הרי שבמצוה ודאי נאמר דין שליחות.

ו

ומשום כך נראה שיש ג' גדרים במצות, א. "פועל", ב. "פועל יוצא" ג. "פעולה". דהנה יש מצות שענינם בפועל דהיינו בעושה המצוה ומצוות אלו הן עיקר עבודת האלוקים, ובאלו לא מועילה שליחות, דכל אחד ואחד מחוייב בתפילין ובציצית וכדו'. מאידך יש מצות שכל ענינם בתוצאה ובעצם המעשה אין עבודת אלוקים, כעשיית מעקה שמעשה העשיה אינו גדר מצוה כלל, וכן בהריגת חייבי מיתות בי"ד דאין המצוה בעצם ההריגה, אלא עיקרה בתוצאה דנתבער הרע וכמש"כ "ובערת הרע מקרבך", ובאלו אין צריך לדין שליחות. ויש גדר נוסף, והם מצות שיש בהם גם פועל יוצא, וגם פעולה, דהיינו, דאף ב'מעשה המצוה' יש חשיבות, וכמצות מילה דמעשה המילה יש בו דינים [וכדאיתא בע"ז כ"ז ע"א דלחד מ"ד בענין מילה לשמה, וכן לכו"ע מילה ביום ולא בלילה, ע"כ שיש ענין בעצם המעשה, משא"כ בעשית מעקה וטבילת כלים דאין בהם דינים וזמן דענינם רק בפועל יוצא ואע"פ שחייבי מיתות בי"ד אין נהרגין אלא ביום, מ"מ אי"ז מדיני מצות "ובערת הרע", אלא דמעשה זה חשיב כדין ואין ב"ד דנים אלא ביום] וכן הוא בשחיטת הפסח, דאף דענין הקרבנות ריצוי וכפרה, מ"מ גם בעצם המעשים יש דין עבודה, ולכך מצות אלו אינם "בפועל" או "בפועל יוצא", אלא "בפעולה" דמלבד הענין בתוצאה יש בהם ענין גם במעשה ובעצם הפעולה ובמצות אלו שייכא שליחות וצריך דין שליחות, וא"א לקיימם ע"י מי שאינו בר שליחות.

ז

ויש בדברי הראשונים בית אב לשני הדרכים הנ"ל, דהנה בפי' הר"ש משאנץ על תו"כ (פ' אמור כ"ג מ') הק' מדוע בעינן לדרשה ד"ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד", הא כשם שאינו יכול להניח תפילין עבור חבירו כך לא יוכל ליטול ד' מינים עבורו, ותי', דאין כונת התו"כ ללקיחת כל אחד ואחד מבנ"י, אלא לקיחת כל אחד מהד' מינים דא"א לקיים המצוה בחלק מהן, [ופי' זה מתיישב רק בתורת כהנים, אבל בבבלי סוכה (מ"א ע"ב, מ"ג ע"א) שנינו "שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד וע"כ דכוונת הדרשה דכל אחד ואחד חייב בה, ולכך פי' התוס' בסוכה (כ"ט ע"ב) דרשה זו כפשוטה שאין אחד מוציא את חבירו במצוה זו, ודין זה דבעינן לקיחת כל הד' מינים יחד ילפינן בבבלי מ"לקיחה תמה"] ומדבריו מבואר כשי' מהר"ח או"ז דבמצוות שעל הגברא פשיטא דלא מהני שליחות ודימה לולב לתפילין הרי דלא ס"ל לחלק כסברת הקצות בין מעשה לממילא וזה ברור בכונתו.

ומאידך, בראבי"ה (הל' לולב סי' תרצ"ז) הביא בשם ר"י מאורליינ"ש שדרשת חז"ל דבענין לקיחה לכאו"א נאמרה דווקא ביום הראשון, אבל בשאר הימים אחד מוציא את הרבים ידי חובתן וכ"כ האגודה (מס' מנחות פרק הקומץ סי' ד') ולכאו' כבר מצינו דעה זו בתוס' מנחות (כ"ז ע"א) שהביאו בשם י"מ דדין לקיחה תמה נאמר ביו"ט ראשון בלבד, וז"ל: "וי"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב, כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון, ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וליתא", עכ"ל. הרי דלשיטת הי"מ בשאר ימים אחד מוציא את הרבים יד"ח, [וכחידוש ה"יד המלך" הנ"ל], והדברים חידוש עצום, ומ"מ יש מהם ראי' להבנת הקצוה"ח דשליחות שייכא ב"מעשים", דהא מצות ד' מינים מעשה היא, ולכן הו"א דשייכא בה שליחות אלמלא דרשת חז"ל דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד.

ובתוס' סוכה (מ"א ע"ב) הקשו למה לא דרשינן דבעינן ישיבת סוכה לכאו"א, ותי' דבסוכה ילפינן מדכתי' "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ומדבריהם שמעינן חידוש עצום ומבהיל דלולי דרשה זו הוה אמינא דיחיד יוציא את הרבים יד"ח במצות סוכה ודבר זה קשה להבנה.[2] ובחי' חת"ס שם פי' הא דדרשינן דבלולב בעינן לקיחה לכאו"א, לא דהו"א דיחיד יוציא אחרים במצוה זו, אלא הו"א דבי"ד בלבד יתחייבו בנטילת לולב, כהא דבספירת העומר דרשינן שתהא ספירה לכאו"א, וכתבו התוס' במנחות (ס"ה ע"ב) דהו"א דחיוב זה קאי אבי"ד, והדברים תימה, דהא בספה"ע פירשו התוס' דהו"א דהוי כספירת שנות היובל דקאי אבי"ד, אבל מהיכי תיתי דחיוב לולב קאי אבי"ד בלבד, דמאי שנא משאר מצות, ולכאורה אפשר דהו"א דחיוב מצוה זו קאי אכהני המקדש וכדחזינן שהיה לולב ניטל במקדש כל שבעה וכמצות ערבה שאינה נוהגת אלא במקדש, ושוב ראיתי במאירי סוכה (מ"א ע"ב) שאכן פי' דהו"א דמאחר שאינו בא אלא לרצות על המים, די בכך שיטלוהו שלוחי בי"ד עי"ש, והוא חידוש גדול, ומ"מ מלשון התוס' "אחד נוטל בשביל כולם" משמע דהוי מדין שליחות וכל אחד מישראל יכול ליטול עבור כולם אך קשה להבין דבר זה לגבי סוכה שאינו מעשה ואינו כד' מינים אלא מצוה לקבוע דירתו בסוכה ואיך הו"א דאחד יוציא אחרים, וצע"ג. ומ"מ מבואר דבעצם שייך דין שליחות במצות לולב וזה ראיה לדרכו של הקצות דדין שליחות נוהג בכל מעשה אף במצוות שבגברא.

ח

ועדיין צ"ב בשי' האו"ז הש"ך והקצוה"ח אמאי לא מהני שליחות במילת הבן דלשני הדרכים הנ"ל ראוי שיהני בה שליחות, ונראה, דהנה ידועים דברי התורי"ד (קידושין מ"ב ע"ב) וז"ל: "יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי, ולאו מילתא הא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום, בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וכן ציצית וכל המצות", עכ"ל, ובאחרונים נסתפקו בדבריו מה גדר מצוות שבגופו, ורבים הבינו בכונתו כאחד מב' הדרכים הנ"ל, או דמצוה שאין בה מעשה אלא מציאות בגופו הוי מצוה שבגופו, או דמצוה שעיקרה בעבודת הגוף הוי מצוה שבגופו.

ולענ"ד נראה דאין כאן גדר מחודש של 'מצוות שבגופו', אלא דכל המצוות שבתורה הם 'מצוות שבגופו', דחייב אדם לקיימם בגופו, וכדברי הרי"ד המפורשים: "וכן לולב וכן ציצית וכן כל המצות" הרי שכל המצות חשיבי כמצות שבגופו ואין כונתו לחדש באיזה מצות אין שליחות אלא באיזה מצות יש שליחות, דשליחות ל"מ אלא במצות שיש בהם 'כח הבעלים' דעצם גדר השליחות האצלת כח הבעלים הוא וכאילו מעביר הבעלים את כוחו לשליח, ולכן נקט התורי"ד דודאי דבקידושין ובגירושין מהני שליחות, דבקידושין הוא המקדש, ובגירושין הוא המגרש, וכן בקרבן פסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם (וכמו שדייק הגרי"ז מדברי רש"י (זבחים נ"ו ע"ב) שכתב בהא דאין הפסח נאכל אלא למנויו וז"ל: "למנויו שנמנו בשעת לקיחתו" ומשמע מדבריו שמינוי זה גדר קנין הוא מדין 'בעלות' וחשיבי כבעליו, ולכך בקרבן יש שליחות).

ולפי"ד התורי"ד אין דין שליחות במילת הבן לפי שאין בה דין 'בעלות', דהאב אינו 'בעלים' על בנו ואין כאן דיני קנינים וחלות, ולכך במצות האב למול את בנו אין דין שליחות, וזהו הביאור בשיטת האו"ז הש"ך והקצוה"ח שביאר שי' הש"ך לפי"ד התורי"ד ולא פי' הבנת הדברים, ואפשר דיסוד הדברים נכון אף לפי הסוברים שיש שליחות במילת הבן דסברי דחיוב זה יסודו בכעין גדר בעלות דמשום שהוא אב חייב למול את בנו, דאע"פ שאין הבן קנינו של אב מ"מ לענין מצות המילה שיש בה חיוב על האב ייחשב כבעלים במצוה זו ויוכל למנות שליח, אך יותר נראה דהסוברים דיכול למול את בנו ע"י שליח נקטו דאין השליחות קשורה בהכרח בגדר בעלות, אלא כאחד משני הדרכים הנ"ל ודו"ק.

ט

וגדר שליחות במצוה אינו שייך לדין שליחות בעבירה, דכבר ביארתי הנלענ"ד דדין יש שליח לד"ע אינו מהדין הכללי דשלוחו של אדם כמותו וכ"כ בנתיה"מ (סי' קפ"ב), וכן מוכח מדברי התוס' שבועות (ד' ע"א) דהיכא דילשד"ע אפי' ע"י נכרי יש שליחות, ומשמע שדין זה אינו מדין שלוחו של אדם כמותו דבכל מקום דהא נכרים לאו בני שליחות נינהו, אלא צ"ל דשליחות בעבירה ענינה הוא דכשם שאסור לאדם עצמו לעבור עבירה, ה"ה דאסור להביא לידי חטא ע"י אחרים, ומעין דין גרמא הוא, ובזה נראה ביאור דברי הגמ' בקידושין (מ"ג ע"א) "מודה [שמאי הזקן] באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב, שהוא חייב ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב", ולכאורה תימה דבלא"ה לא שייך בזה שליחות דכבר כתב הפנ"י (ב"ק נ"ו ע"ב) דענין שליחות הוא ששולח את חבירו לעשות מעשה בשבילו ולמענו, וא"כ מאי קמ"ל שמאי הזקן דבאכילת חלב לא מהני שליחות, ולכאורה אינו אלא כמסית בעלמא אבל גדר שליחות לא שייך בזה כלל דאיך יאכל ויבעול בשביל חבירו ולדרכינו א"ש, דשליחות לד"ע אינה מדיני שליחות בכל התורה ולכך הו"א דגם בזה ייענש המשלח, דמ"מ גרם לעבירה שתיעשה ע"י אחרים, ובאמת בגמ' אמרו סברת "דברי הרב ודברי התלמיד" בקידושין (מ"ג) לגבי שלד"ע, ובסנהדרין (כ"ט) בענין חטא הנחש וחוה, ואפשר דשני ענינים אלו גדר א' להם, דאין העבירה מדיני 'שליחות' אלא בגרימת החטא, וכנ"ל, וע"ע בספרי מנח"א ב"ק (סי' נ"א), ואכמ"ל.

 


[1] ומש"כ רש"י בקידושין (מ"א ע"א) דהמקיים מצוה בגופו מקבל שכר טפי ומשמע דאף ע"י שליח מקבל שכר, היינו שכר העסק והטירחא ולא שכר על עצם הקיום כנלענ"ד.

[2] ולגודל התימה נראה דהו"א דמצות סוכה מוטלת על הבית ואחד מבני הבית יוציא את כולם וכלשון הרמב"ן עה"ת שם, וכעין שמצינו בנר חנוכה נר איש וביתו, ואכתי צ"ע.