מצות פריה ורביה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א' כ"ח)

א

הנה מצות פריה ורביה מצוה גדולה היא וכמבואר בכמה מקומות בש"ס, (גיטין מ"א ע"ב, חגיגה ב' ע"ב, ב"ב י"ג ע"א) דלא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה י"ח) "לא תהו בראה לשבת יצרה", וכבר כתב החינוך במצוה א' וז"ל "והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת וכו', והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאד שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו".

נחלקו האחרונים בגדר מצוה זו, האם היא בתוצאת המעשה שיהיו לו בנים וכל זמן שלא נולדו לא קיים המצוה ולאחר שנולדו מקיימה כל זמן שהם חיים, ואין הביאה אלא הכשר מצוה כדי שיהיו לו בנים, או שמא עיקר המצוה בעצם הביאה אלא דמחויב בה עד שיהיו לו בנים.

דעת המנחת חינוך (מצוה א' ובמצוה ש"ו) וכ"כ בשו"ת פרי יצחק (ח"א סי' מ"ב) דעיקר המצוה היא בתוצאה שיהיו לו בנים, וכתב לפי דרכו ליישב סתירת הסוגיות, דבראש השנה (כ"ח ע"א) מבואר דשוטה שאכל כזית מצה בליל פסח בשעה שהיה שוטה לא יצא ידי חובתו ואם נתפקח מחויב לאכול שוב כזית מצה, דהמקיים מצוה בשעת פטור לא יצא ידי חובתו, ומאידך גיסא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש ביבמות (ס"ב ע"א) בהיו לו בנים בגיותו ונתגייר האם קיים מצות פריה ורביה, ודעת ר' יוחנן דהלכה כמותו דקיים המצוה, וכן פסקו הרמב"ם (פרק ט"ו מהלכות אישות ה"ו), והשו"ע באבן העזר (סימן א' סעיף ז'), והרי קיום המצוה היתה בשעת פטור דכל זמן שלא נתגייר אינו מחוייב בפריה ורביה כמבואר בסנהדרין (נ"ט ע"ב) דבני נח אינם מצווים בפריה ורביה, ומאי שנא משאר מצוות דאם קיימם בשעת פטור לא יצא ידי חובתו וחייב לקיימם שוב.

וכתב המנחת חינוך ליישב, דכיון דגדר המצוה היא בתוצאת המעשה שיהיו לו בנים לא אכפת לן אם נולדו בשעת הפטור דהיינו בשעת גיותו דאין זה אלא הכשר מצוה, משא"כ במצה דהמצוה היא בעצם האכילה וכיון דאכל בשעת הפטור לא יצא ידי חובתו ואם נתפקח בליל פסח חייב שוב לאכול כזית מצה.

ולפי זה אזיל ר' יוחנן לשיטתו שם ביבמות, דנחלקו ר' יוחנן ורב הונא אם היו לו בנים ומתו אם קיים מצות פריה ורביה, לדעת רב הונא קיים המצוה, ולדעת ר' יוחנן לא קיים המצוה משום דבעינן 'לשבת יצרה', ועל כרחך דסבר ר' יוחנן דעיקר מצות פריה ורביה היא בתוצאה שיהיו לו בנים, דאם עיקר המצוה היא במעשה הביאה מה לן דמתו בניו, אלא דר' יוחנן אזיל לשיטתו דבעינן שיהיו לו בנים וכיון דמתו לא קיים מצות פריה ורביה.

ובטורי אבן בר"ה שם תירץ באופן אחר סתירת הסוגיות, דלעולם יוצא אדם ידי חובתו בקיום המצוה אף אם קיימה בשעת פטור, וכגון בעבד דחייב במצוות כאשה ופטור מקיום מצות עשה שהזמן גרמא, ונטל לולב בעודו עבד דהוי ליה שעת הפטור ובו ביום נשתחרר ומתחייב בכל המצוות, דאינו צריך ליטול שוב לולב דכבר יצא ידי חובתו אף דקיימה בשעת פטור, דלא בעינן אלא שיהיה בר דעת בשעת עשיית המצוה והא איכא, ולכך בגר אף דנולדו הבנים בשעת גיותו יצא ידי חובתו במצות פריה ורביה דהוי בר דעת בשעת קיומה, משא"כ לגבי שוטה שאכל מצה לא יצא ידי חובתו לא משום שאכל בשעת הפטור, אלא משום שלא היה בר דעת בשעת קיום המצוה וכמתעסק בעלמא דמיא דאין מעשה המצוה מתיחס אליו, וכמו שמצאנו בכמה מקומות דהמתעסק לא יצא ידי חובתו.

אמנם דברי הטורי אבן דהמקיים מצוות בשעת פטור יצא ידי חובתו, נסתרים מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות חמץ ומצה ה"ג) דכתב וז"ל "אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות", וכן הוא לשון המחבר (או"ח תע"ה ס"ה), וחזינן דחיוב השוטה לאכול שוב כזית מצה משנתפקח אינו משום דהיה כמתעסק כדברי הטורי אבן, אלא משום דקיים המצוה בשעת פטור, ועל כרחך צריך לומר כסברת המנחת חינוך הנ"ל ליישב סתירת הסוגיות, וגם עצם הנחת הטורי אבן דקטן דינו כמתעסק כיון דאינו בר דעת אין נראה לענ"ד, דהלא מבואר בחולין (י"ג ע"א) דקטן אית ליה מעשה ואף מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה בדרבנן, הרי דלא הוי כמתעסק כלל, ובמקום אחר הארכתי להוכיח דאין דופי כלל במעשי מצוות דקטן מלבד זאת שאינו בר חיובא, ואכמ"ל.

ובמנחת חינוך שם יישב עוד לפי שיטתו הא דמבואר ביבמות (כ"ב ע"א) דאם הוליד ממזר נחשב כבנו לכל דבר, ובירושלמי יבמות (פרק ב' ה"ו) מבואר דאף לגבי פריה ורביה נחשב כבנו, וכתבו הראשונים דלא מיבעי באופן שנשא גר ממזרת דהוי בהיתר, אלא אף אם נולד באיסור כגון שבא ישראל על חייבי כריתות, נחשב הממזר כבנו לכל דבר אף לגבי מצות פריה ורביה, ולכאורה הלא הוי מצוה הבאה בעבירה ואיך יצא ידי חובתו בהולדת ממזר, ותירץ לפי דרכו דמצוה הבאה בעבירה אינה אלא באופן דבשעת קיום המצוה עושה גם כן העבירה, כגון בלולב הגזול דבעידן קיום המצוה עובר על עשה ד"והשיב את הגזילה", וכן באוכל מצה של טבל וכדומה, משא"כ במצות פריה ורביה דהעבירה היא בעצם הביאה ואין המצוה אלא בתוצאה כשיש לו בנים ולא בשעת העבירה, ולכך נחשב בנו ממזר כבנו לכל דבר אף לגבי מצות פריה ורביה.

ובהגהות הר צבי לגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל על טור אבן העזר (סימן א') חלק בזה על המנ"ח, וסבר דגדר מצות פריה ורביה אינה בתוצאת המעשה שיהיו לו בנים אלא דמעשה הביאה היא גוף המצוה, ובאמת מסתבר לומר כן דלא יתכן לומר דקיום המצוה יהיה תלוי בדבר שאין ביד האדם לעשותו, דכי בידו להוליד בן ובת, ועל כרחך דעיקר המצוה היא הביאה, אלא דאינו נפטר מקיום מצוה זו עד שיהיו לו בנים, וכל זמן שלא נולדו מחויב ועומד במצוה זו, ודרך זו נראית מדקדוק לשון חז"ל (שבת ל"א ע"א) דבתחילת דינו של אדם שואלין אותו "עסקת בפריה ורביה" דאין שואלין אותו אם קיים פו"ר אלא אם עסק בה, ודו"ק.

ולפי זה צריך לבאר את הסוגיא הנ"ל דהיו לו בנים בגיותו קיים מצות פריה ורביה לדעת רבי יוחנן, דהלא בזמן המעשה היה פטור דעדיין לא נתגייר ואיך יפטר מלקיימה שוב בהיותו בן ישראל, וצריך לומר דהא דאמרינן קיים מצות פריה ורביה אין הכוונה דקיים המצוה בפועל, אלא דנפטר מחיובו ואינו מחויב יותר לקיים המצוה כיון דיש לו בנים, דכל עיקר חיוב מצות פו"ר הוא באופן דאין לו בנים, והכא כיון דיש לו בנים אף דנולדו בשעת גיותו שוב אינו מחויב לקיים המצוה.

ויש להביא ראיה דלשון קיים אין מתייחס בהכרח לקיום המצוה אלא למה שנפטר מלקיימה, מהסוגיא הנ"ל לגבי היו לו בנים ומתו, דנחלקו ר' יוחנן ורב הונא אם קיים מצות פריה ורביה, וקשה איך נאמר שלא קיים המצוה והלא הוליד בנים ובנות, ועל כרחך דהא דאמר רב הונא "לא קיים מצות פו"ר" היינו דשוב מחויב לקיים המצוה כיון דמתו בניו, וכל זמן שאין לו בנים או משום שלא נולדו או משום שמתו מחויב לקיים מצוה זו, ובזה חלק ר' יוחנן וסבר דדוקא באופן שלא נולדו לו בנים כלל בזה אמרינן דמחויב עדיין במעשה המצוה עד שיולדו לו בנים, אך באופן שנולדו אלא שמתו שוב אינו מחויב במצוה זו.

ולענ"ד נראה בזה דרך אחר, ויתישב לדרכנו גם מה שהקשו בבן ממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה, דזה ברור דאף אם המצוה בעצם מעשה הביאה היא, מ"מ פשוט דאין מהות המצוה וענינה במעשה הביאה אלא בתוצאה, וכמ"ש במשנה בגיטין (מ"א ע"ב) "לא נברא העולם אלא משום פריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה" הרי דענין המצוה יישובו של עולם, וכבר הארכתי במקום אחר דבמצוות שכל ענינם בתוצאה אין פסול מצוה הבאה בעבירה, ולא מצינו בש"ס ובראשונים דין זה אלא במצוות שבגברא שכל ענינם בעשיית המעשים כגון בלולב הגזול, ובמצה של טבל, ובשופר של עולה וכדומה, אבל במצוות שכל ענינם וגדרם בתוצאת המעשה אין פסול מצוה הבאה בעבירה כיון דמ"מ תוצאת המעשה קיימת, ולכך קיים המצוה אף ביש לו בן ממזר.

ונראה עוד בדרך זה, דבמצוות אלו נפטר אף אם עשאן בשעת הפטור אם התוצאה קיימת, כיון שאין עיקר גדרן וענינם במעשה אלא בתוצאה, ומשום כך קיים מצות פו"ר אף בהיו לו בנים בגיותו, משא"כ באכל מצה בשעת שטותו כיון דבמצות מצה מעשה האכילה היא מהות המצוה וענינה לא קיים המצוה. (ובמקום אחר כתבתי יסוד זה אף לענין מצוות צריכות כוונה, דגם הלכה זו לא נתחדשה אלא במצוות שבמעשה ולא באלה שבתוצאה, ואכמ"ל).

ב

ובמה שנחלקו האחרונים בעיקר מצות פריה ורביה האם הוא בעצם מעשה הביאה או שמא בתוצאה שיהיו לו בנים, נראה להביא שתי מקורות לדרכי ההבנה הנ"ל מדברי הפוסקים והראשונים, דהנה בחלקת מחוקק (אבן העזר סימן א' ס"ק ח') נסתפק לגבי אשה שנתעברה באמבטי' אם קיים האב מצות פריה ורביה או לא, ובבית שמואל (שם ס"ק י') הביא ספק זה והוכיח מדברי הב"ח דקיים ונחשב לבנו לכל דבר, אך הט"ז שם (ס"ק ח') דחה דבריו וכתב דלא קיים בזה מצות פריה ורביה, ונראה ברור דנחלקו בגדר מצוה זו, דלדברי החלקת מחוקק והבית שמואל עיקר המצוה ושורשה היא בתוצאת המעשה, ולכך נקטו דאף בלא מעשה ביאה קיים המצוה דאינה אלא הכשר מצוה וכדעת המנחת חינוך, אבל הט"ז סבר דעיקר המצוה היא במעשה הביאה וכיון דבנידון דידן לא עשה מעשה לא קיים המצוה.

ולכאורה נראה דכבר נחלקו הראשונים בזה, דכתב הרמב"ם (בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה ה"א וה"ב) וז"ל "שלוש נשים נאסרו על כל הכהנים גרושה זונה וחללה וכו' כל כהן שנשא אחת מהשלוש נשים אלו בין גדול בין הדיוט לוקה" וחיוב המלקות הוי משום לאו דלא יחלל זרעו, וכתב שם המגיד משנה דאינו עובר בלאו זה אלא באופן שנולדו לו בנים אבל אם לא היו לו בנים אינו עובר בלאו זה ואינו לוקה דלא יחלל זרעו כתיב, אך בתוס' רי"ד קידושין (ע"ז ע"א) כתב וז"ל "אבל אם גמר ביאתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואע"פ שלא נתעברה שאין העיבור תלוי בידו אלא בידי שמים והוא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא", ומבואר בדבריו דאף אם לא נולדו לו בנים הרי הוא לוקה על עצם הביאה והוא עיקר הלאו דלא יחלל זרעו, ובפשטות נראה דנחלקו בפלוגתא הנ"ל, דלדעת המגיד משנה אינו לוקה אלא אם כן נולדו לו בנים משום דאזלינן בתר התוצאה דהוא עיקר החטא והפגם, והביאה לא הוי אלא הכשר לדבר עבירה וכשיטת המנחת חינוך לגבי מצות פריה ורביה, אך לדעת התוס' רי"ד נראה דעיקר החטא הוא במעשה הביאה של כהן בפסולה וכלשונו דעל הביאה הזהירו הבורא ומשום כך אף דלא נולדו לו בנים עובר בלאו דלא יחלל זרעו וכשיטת האחרונים לגבי מצות פריה ורביה דאזלינן בתר המעשה ולא בתר התוצאה, והנה אף דיש לחלק בין מצוה לעבירה ואינם דומים לחלוטין ביסוד גדריהם, נראה יותר דגדר אחד להם ביסוד ענינם ויש מדברי הראשונים הללו בית אב לסברת האחרונים הנ"ל.