דין אחשביה במאכלות אסורות (תשסא)

מרן הגאב"ד שליט"א

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה (ל"ב ל"ג)

בחולין (צ"ו ע"ב) איתא: "האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים". וכן כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ז ה"ב)  "האוכל מגיד הנשה הפנימי ממקום שעל הכף לוקה, ואם אכלו מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות, וכמה שיעור אכילה כזית".

א

הנה מבואר בפסחים כ"ד ע"ב דהאוכל מאכלות אסורות אינו לוקה עד שיאכל כדרך אכילה, וקשה דא"כ האוכל גיד הנשה אמאי לקי הא להלכה קיימא לן דאין בגידים בנותן טעם, (פסחים כ"ב ע"א, חולין צ"ט ע"ב)  ולא רק דאין בכח הגיד ליתן טעם אלא אף בפני עצמו אין בו טעם דהא בחולין (צ"ב ע"ב)  שנינו "אמר עולא עץ הוא והתורה חייבה עליו". וביותר יש לתמוה דשנינו (פסחים כ"ד ע"ב)  דאיסורי אכילה שנאסרו בלשון "לא תאכלו" אין לוקין עליהן אלא כשאכלן כדרך אכילה, אבל באלו שאין איסורן בלשון אכילה (כבשר בחלב וכלאי הכרם) חייב עליהן אף כשאכלן שלא כדרך אכילה, וא"כ גיד הנשה דכתיב ביה לשון אכילה אין לוקה עליו אלא כשאכלו כדרך, ולכאו' כיון דאין בגידין נותן טעם ל"ש ביה דרך אכילה.

ובפרי מגדים (פתיחה כוללת להל' פסח ח"ב פ"ב סי' ב') כתב דאכן אכילת גיד הנשה אינה כדרך אכילה, ומ"מ חידוש הוא שחידשה תורה דחייב, ולפי"ז חידש שם דאם מחמת דבר אחר הוי שלא כדרך אכילה (כגון שעירב בו דבר מר או שאכלו חי או שאכלו חם עד שנכוה גרונו, וכמש"כ הרמב"ם שם פי"ד הי"א דאופנים אלו חשיבי שלא כדרך) אינו חייב על אכילתו.

ולענ"ד צ"ע בזה, דמאחר וחידשה תורה דאיסור גיד הנשה נוהג אף כשאינו דרך אכילה א"כ מה לן מאיזה סיבה ובאיזה דרך הוי שלא כדרך אכילה וצ"ע.

ב

ודרך אחר כתב בזה החזו"א (אור"ח סי' קט"ז אות ב') דהא דלוקה כשאכל גיד הנשה היינו דווקא כשערבו במינים אחרים או תיקנו בתבלינים עד דהוי ראוי לאכילה, אבל כשאוכלו כמות שהוא כיון דאינו ראוי לאכילה באמת אין לוקה עליו. ודבריו צע"ג דא"כ מאי קמ"ל עולא דגיד הנשה עץ הוא ואעפ"כ חייבה תורה עליו, הא אינו חייב אלא כשעירבו במנים אחרים והשתא שוב אינו כעץ ולכך שפיר יש לו להתחייב.

וביאור הדבר פשוט בהקדם יסוד ברור דבדין הנאת אכילה ישנם ב' דינים, א. בגברא, היינו שאינו חייב עד שיאכלנו כדרך האוכלין והיכא דהוי שלא כדרך אכילה פטור, וכמש"כ הרמב"ם (שם י"ד י'-יא')  וז"ל: "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותם דרך הנייה כיצד הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכל כשהן מרין הרי זה פטור", ע"כ. ובכל הנ"ל אין החסרון בעצם המאכל שאינו ראוי לאכילה אלא באופן אכילתו, ב. בחפצא, היינו דהחפצא עצמה אינה ראויה לאכילה, וכמש"כ הרמב"ם שם "או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור", ומקור הלכה זו מדברי הגמ' בעבודה זרה (ס"ז ע"ב)  "דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אין קרויה נבילה", ובדין זה פקע שם האיסור מהחפצא דהשתא לאו "נבילה" היא.

וכתב החוות דעת (יו"ד סי' ק"ג ס"ק א')  דהיכא דעירב במאכל דבר מר וביטלו מתורת אוכל וחזר ותיקנו בתבלינים עד ששוב נעשה ראוי לאכילה לוקה על אכילה זו, אך אחר שהסריח והבאיש ובטל מתורת אוכל אף דחזר ותיקנו אין לוקה עליו דהשתא הא ליכא חפצא דאיסור כלל.

ונראה דזה חידוש התורה בגיד הנשה דנהי דהוי כעץ בעלמא ואינו 'חפצא דאיסור' מ"מ אסרתו תורה, אלא דס"ל להחזו"א דאינו אלא כאיסור דעלמא, ומלקי לא לקי עד דאכלו כדרך אכילה.

ג

ולענ"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דבאמת גיד הנשה יש בו טעם אלא דטעמו קלוש, וכמש"כ הרשב"א (חולין צ"ב ע"ב)  בביאור הא דנחלקו אי יש בגידין בנותן טעם, ולכאו' נטעמיה לקפילא, אלא דטעמיה קליש (וכ"כ ה"חוות דעת" בסי' ק' סק"ז וה"מטה יהונתן" שם) .

וכן נראה בדעת רש"י (בפסחים שם)  דכתב: "אין בגידין בנותן טעם בשר" היינו דבאמת יש טעם מסויים אלא דטעם בשר אין בו, ולכך נחלקו אי חשיב כנותן טעם והוי דרך אכילה, וא"כ נראה דחשיב שפיר דרך אכילה ודלא כהפמ"ג והחזו"א.

אמנם נראה דלדבריהם יבואר הא דשנינו: (חולין ל"ו ע"ב)  "'והבשר' לרבות עצים ולבונה, עצים ולבונה בני אכילה נינהו, אלא חיבת הקודש מכשרא להו ומשויא להו אוכל" ע"כ. ולכאו' התם וודאי אינו דרך אכילה, ומ"מ חייב אי כדברי הפמ"ג דאע"פ שאינו כדרך אכילה מ"מ חידוש הוא שחידשה תורה, או דנימא כדברי החזו"א דאינו לוקה אלא כשעירבו ונעשה ראוי לאכילה.

ד

הנה בפסחים (ריש פ"ב)  איתא: "אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו", וברא"ש (שם סי' א')  כתב "יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא, ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני וז"ל, והנ"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא", עכ"ל.

וב"תרומת הדשן" (סי' קכ"ט)  נסתפק אי שרי לכתוב בפסח בדיו העשוי מתערובת חמץ, דלכאו' חמץ זה כבר נפסל מאכילת כלב אלא דכתבו התוס' (ע"ז ע"ג ע"א) בשם ר"י דדיו המבושל ביין נסך למאן דפסק דסתם יינם אסור בהנאה לא שרי לכתוב באותו דיו, ואפילו לר"ת דפסק דסתם יינם מותר בהנאה מ"מ כתב הרמ"א (יו"ד סי' קל"ד סי"ג)  דנכון להחמיר בזה משום דפעמים נותן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו והוא נעשה מיין של נכרים, ולפי"ז יש לנו להחמיר ג"כ בדיו זה בפסח מהאי טעמא וכמש"כ הרא"ש דחמץ זה נאסר באכילה, ומסיק התם, דא"צ להחמיר בזה משום דהא דאסר הרא"ש אכילת חמץ זה היינו היכא דמתכוין לאכלו ואחשביה לכך דלדידיה לא נפסל מאכילה, אבל כשמחזיק הקולמוס ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה לא מחשבינן בהא מידי. ומדבריו למדנו ביאור דברי הרא"ש דהא דאסור היינו משום דאחשביה, ולפי"ז אפילו היכא דנפסל מאכילה כיון דאכלו אחשביה וחייב עליו.

ולהנ"ל יל"ע אמאי לא מתרצינן בשופי דאע"פ דגיד הנשה עץ הוא מ"מ כיון דאחשיבה לאכילתו חזר לאיסורו ולכך לקי.

אך באמת פשוט דנהי דאמרינן דכיון דאחשביה נאסר, מ"מ אינו אלא מדרבנן וכמש"כ התרוה"ד שם וכ"כ הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק ח')  והחזו"א (פסחים סי' קט"ז ס"ק ו') , ולכך עדיין צ"ב אמאי ילקה על אכילה זו הא אין איסורה אלא מדרבנן, ומ"מ נתחדשה הלכה בבי מדרשא דאף שנפסל החמץ מאכילה כיון ד'אחשביה' יש איסור באכילתו.

ה

והנה בה' מקומות מצינו גדר 'אחשביה' במאכלות אסורות, אך נראה דלא דמו זה לזה וה' גדרים חלוקים הם, ונבאר בקצרה דבר דבור על אופניו.

הנה במכות (י"ז ע"א)  שנינו "רבי שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן" וכתב הריטב"א וז"ל "ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא, אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות", ויש שפירשו בדבריו כדרך מש"כ החכם צבי (תשו' פ"ו)  שחידש דהא דלר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה היינו דווקא היכא שעושה מעשה המחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור, ולפי"ז נקטו דה"ה בכל שהוא לענין מלקות, דכיון דאחשביה להאי איסורא ואכלו חייב עליו אף שאין בו כזית, (וכתבו האחרונים דלנתיב זה מבואר מש"כ התוס (ע"ז ס"ז ע"א) דבחצי שיעור בתערובת מודה ר"ש דאינו לוקה דבתערובת ליכא 'אחשביה' כ"כ החוות דעת יו"ד סימן ק"ד סק"א וכ"כ בישועת יעקב והדברים ידועים).

ובאמת נראה דלא דמי כלל לדברי הח"צ, דהא הכא אף להריטב"א אין גדר 'אחשביה' בהחשבת האדם אלא דהתורה אחשביה לאכילתו לחייבו עליה, דמכיון דאכל במזיד החשיבה תורה אכילה זו כדי לחייבו במלקות, אבל האוכל בשוגג דאין כוונתו לחטא אינו חייב קרבן אלא בכזית.

ומצינו עוד גדר 'אחשביה' של תורה בדברי האחרונים בשיטת הרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (שם ה"ו)  וז"ל: "האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתיים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר", עכ"ל. ולכאו' קשה דהא כבר כתב הרמב"ם דאין בגידין בנותן טעם וא"כ אמאי לקי, וב"שער המלך" תי' דכיון דאכילה זו חשיבא לענין גיד ה"ה דחשיבא נמי לענין איסור נבילה. והתם וודאי אין כוונתו דאחשביה גברא דמה ענין איסור גיד לאיסור נבילה לגבי האדם, ועוד דהא אחשביה זה אינו אלא מדרבנן, ואמאי יתחייב נמי משום נבילה, אלא ע"כ דכיון דהחשיבתו תורה לעבור עליו באיסור גיד עובר נמי משום נבילה, ואחשביה זו גדר גרירה היא.

ובעצם דברי הח"צ יל"ע, דמנלן דטעמיה דחצ"ש אסור מה"ת משום דאחשביה הוא, הא בגמ' (יומא ע"ד ע"א)  לא מצינו טעמא אלא משום דחזי לאיצטרופי, ומשום גזה"כ ד"כל חלב", ואפשר דאין כונתו לחדש טעם חדש לדינא דחצי שיעור, אלא דמ"מ אין ללמוד איסור בל יראה ממאכלות אסורות ד'אחשביה' ודו"ק. (עכ"פ מדבריו שמעינן דגם אחשביה דגברא נאסר מדאורייתא דהא חצ"ש דאורייתא הוא ולהח"צ טעמא משום דאחשביה, ולפי"ד הדרא קושיא לדוכתיה דמאי חידוש איכא בהא דגיד הנשה עץ הוא הא עכ"פ אחשביה דאורייתא הוא ולכך חייב ולהמבואר דאין עיקר הדין משום אחשביה אלא דלא ילפינן מיניה איסורא אחריתי ניחא.

אך נראה ברור דגדר זה דאחשביה אינו דומה לדברי הרא"ש כלל, דהא דרך אכילה נקבע בכ"מ לפי דרכם של רוב בנ"א, ואילו ענין אחשביה לכאו' הוא הפכו של גדר זה, דאמרינן דע"י שהחשיב אכילה זו חייב, ואין דין האכילה נקבע כהרוב אלא כדעת היחיד, ולכך מסתבר דלגבי פטור חמץ כשנפסל מאכילת כלב אין דין 'אחשביה' אלא דרבנן, משא"כ לגבי חצי שיעור אפשר דמהני אחשביה אף מדאורייתא, ודו"ק בזה.

ו

ומצינו עוד סברת אחשביה במהר"ם חלאוה (פסחים ו') שהביא דיש אומרים בשי' רש"י (שם ד' ע"ב)  והרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב)  דס"ל דביטול חמץ מדין 'תשביתו' הוא (ועי' במנח"א פסחים סי' דלשיטתם דין ביטול חמץ בחפצא הוא שמבטל את החמץ מתורת חמץ)  ופירשו דהמבטל חמץ ואח"כ אכלו לא עבר על (איסור תורה דהלא בטל מתורת חמץ. וזה אינו, דמכיון דחזר ואכלו אחשביה ושוב הדר לחיובו, עכ"ד. (ואלמלא דבריו נראה כדברי ספר המכתם שם, דנהי דבביטול אפקעיה מתורת חמץ מ"מ היינו דווקא לענין בל יראה ובל ימצא, אבל לענין אכילה לא פקע איסורו)  ולכאו' מדבריו חזינן דמדאחשביה חייב מדאורייתא ודלא כהפוסקים הנ"ל שכתבו דאינו אלא מדרבנן.

אלא דיש לחלק בפשטות, דלענין איסורי אכילה שאינם כדרך אכילה או דל"ח כאוכל כלל (כגיד הנשה) בכה"ג אף דאחשביה אינו דאורייתא, דהא אחשביה זה אינו כדרך בנ"א והרי דין דרך אכילה ביסודו תלוי בדרך אכילת בנ"א, ומשא"כ בביטול חמץ דאף אחר שביטלו מ"מ ראוי הוא לאכילה אלא שהאדם עצמו ביטל חמץ זה ובכה"ג דהדר ואחשביה חייב שפיר מדאורייתא, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וצ"ע.

הרי לן ה' גדרים חלוקים בגדר כללי זה, ובב' מקומות הוי אחשביה דתורה א: דברי הריטב"א בטעמא דר' שמעון דכל שהוא למלקות. ב: סברת ה"שער המלך" דגדר מיגו הוא, דמיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין איסור נבילה, ובג' מקומות מצינו אחשביה דגברא א: בחמץ שנפסל מאכילת כלב וכדברי הרא"ש, ב: בטעם איסור דאוריתא דחצי שיעור לדברי הח"צ, ג: בחמץ אחר שביטלו וכשיטת המכתם.

וסברת היסוד דאחשביה, דיש ביד האדם להחשיב מה שאינו חשוב אצל אחרים יש לו מקור בדברי המשנה בשבת (צ' ע"ב) המצניע לזרע וכו' חייב, וכן שם (ע"ה ע"ב) "כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אינו חייב עליו אלא המצניעו" ועוד מצינו בקידושין (ח' ע"ב) "לדידי שוה לי" דמהני בה' סלעים דפה"ב, הרי לן דיש ומהני החשבת האדם במה שאין ראוי לכו"ע וע"ע בחולין (ק"כ ע"א) "הקפה את הדם ואכלו, דכיון דאקפיה אחשביה וחייב על אכילתו" עי"ש, ודו"ק כי קצרתי.

ז

בביאור שיטת החזו"א

הנה כתב החזו"א (אור"ח סי' קט"ז אות ז')  דדין אחשביה ל"מ היכא דנפסל ממש מאכילת אדם, וכ"מ דאמרינן דחייב משום דאחשביה היינו היכא דראוי בעצם לאכילת אדם אלא שיצא בדעתו מתורת חמץ, וכן היכא דנמאס בעיניו ככופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט וקילור, שלא ניטל טעם החיך מהן אלא שנמאסות בעיניו מחמת הפעולות שנעשו בהן, ובכה"ג מהני אחשביה לחייבו מדאורייתא לפי דתורת חמץ פקעה ע"י מחשבתו גרידא היכא דחרכו קודם זמנו חייב. דלישנא דגמ' הוא "חרכו" ולא "שרפו" וכ"כ החכם צבי תשו' ע"ה דחמץ שנשרף ל"ש ביה אחשביה דהשתא ליכא חפצא הראויה לאכילה. ודבריו נסתרים לכאו' מדברי הרא"ש דלעיל שכתב להדיא דאף שנפסל מאכילת כלב אסור לאכלו, ובחזו"א הביא לדברי הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ד הי"ב) שכתב "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו", ומדייק מדבריו דהא דחייב משום דאחשביה הוא. וצ"ע דלא מייתי לשי' הרא"ש דהיכא דאחשביה אפי' נפסל מאכילת כלב חייב), ועוד כתב (שם אות ה')  חידוש גדול דאפשר דאחשביה ל"מ לחייבו על אכילת נבילה אלא רק באכילת חמץ, לפי שחמץ סיבת איסורו מתחדשת בכל רגע ורגע, ואף דקודם דאחשביה ל"ח כחמץ מ"מ השתא דאחשביה חשיב שפיר כחמץ, דאיסור חמץ הוא כל זמן שחפצא זו חמץ היא, ומשא"כ איסור נבילה דסיבת האיסור מיתלא תליא בזמן מיתת הבהמה ואי השתא הוא דהוי חפצא דבשר לא שייך בו כלל איסור נבילה, ולכך אין דין אחשביה אלא בחמץ ולא בנבילה.

והחזו"א שם הפליג עוד בפלפולו וכתב, דאפשר דאף בחמץ לא יתחייב היכא דאחשביה משום דע"י אחשביה נחשב כאוכל אבל אינו נחשב כחמשת מיני דגן דהא פקע תוארו ממנו בשעה שנמאס ואף דהשתא אחשביה לא יחשב בזה לחפצא מחודשת דדגן, אך במנחות (ס"ט ע"ב)  שנינו דחיטין שירדו בעבים כשרים למנחות הרי דנחשב שפיר כדגן וא"כ אפשר דה"ה היכא דאחשביה לחמץ הוי שפיר חפצא דאיסור, ועוד כתב שם לדמות אחשביה דנבילה להמבואר בסנהדרין (נ"ט ע"ב)  בתרי אטמי דבישרא שירדו מן השמים עי"ש, וכל זה פלאי.

ח

חידושי דין בענין 'אחשביה'

מצינו בדברי הראשונים והאחרונים כמה חילוקים וחידושי דין בהלכה זו דאחשביה ונסדרם מן הקל אל הכבד.

מדברי הרא"ש למדנו דאין אחשביה אלא באכילה ולא בשאר הנאות, וסברא פשוטה היא דרק באכילה ניתן שם אוכל למה שנפסל מאכילה, וז"פ.

וכבר הבאנו דמדין אחשביה אינו חייב אלא היכא דנתכוין לאכילה ולא בדיו שבקולמוס וכמש"כ התרוה"ד. וב"בינת אדם" (סי' ל"ח ס"ק נ"ב)  כתב לחדש עוד לגבי פירות המתולעים דכיון דמתכוין לאכול הפרי ולא התולעים אין כאן אחשביה על אכילת איסור דהא אין כוונתו באכילת התולעים אלא דאין בידו להסירם ובכה"ג ל"ח אחשביה ופטור, וזה רבותא לגבי דברי תה"ד, דבדבריו ליכא כונת אכילה כלל, משא"כ הכא כוונתו להנאת אכילה אלא דאינו מתכוין לאכילת התולעים.

ויתירה מזו כתב בחזו"א (או"ח קט"ז ס"ק ט')  לדון בסמי רפואה שיש בהם חמץ אי מותר לאכלן בפסח היכא דלא חזו לאכילה, ונקט דמכיון (דעיקר כוונתו לסמי הרפואה עצמן אף דמעורבין בדבר שיש בו חמץ מותר לאכלן ואין בזה משום אחשביה, ומדבריו למדנו חידוש נוסף על דברי ה"חכמת אדם", דהא התם מצויין תולעים אלו בע"כ אבל הכא לדעתו ולרצונו נוטל סם זה לרפואה ויש לו ענין בחמץ שבו שהוא חלק מן הסם, מ"מ כיון דאינו עיקר כונתו לא אמרינן ביה אחשביה. וכעין דברי החזו"א כתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ל"ג סוף אות ה') לגבי שאלת הג'לטין דכיון דעשוי לדבק ואינו אלא מעמיד אין בו אחשביה.

ויתירה מזו כתב בחוות דעת דבכל תערובת של איסור והיתר אין דין אחשביה שמא לא החשיב אלא את התערובת ולא את האיסור בפני עצמו.

ובספר "יד אברהם" הביא מש"כ השו"ע (סי' פ"ד סי"ז, וכ"ה ברמ"א סי' קנ"ה ס"ג)  משמיה דהמרדכי (פסחים תקמ"ה)  דשרץ שנשרף מותר באכילה לחולים, ומביא שם דב"מנחת יעקב" פליג וס"ל דשרץ שנשרף מותר אף לבריאין דהא שרץ שנשרף אינו ראוי לאכילה. וכתב שם ה"יד אברהם" דאף דין אחשביה לא שייך הכא, לפי שדין אחשביה אינו אלא היכא דעצם האכילה הויא להנאתו ולרצונו, אבל היכא דאינו להנאתו אלא שאוכלו לרפואה - ל"ש אחשביה, וכ"פ ה"כתב סופר" (או"ח סי' קי"ד) . וא"כ לשיטתם אף דעצם האכילה היא אכילת איסור וחפצו באכילה זו מ"מ כיון דאינו להנאה אלא לרפואה שרי.

וגדולה מזו נסתפק הכתב סופר שם בדין חולה הזקוק לאכול ביום הכיפורים דאפשר דכיון דאין כוונתו להנאה אלא לבריאות גופו גרידא ליכא דין אחשביה אף דמיירי באכילה ממש ולא בסמי מרפא.

ובשו"ת ארץ צבי (סי' פ"ח)  כתב דחולה הזקוק לאכול ביוהכ"פ ראוי לו לאכול אוכלין שאינם ראויין לאכילה פחות מכשיעור, דתרי אחשביה לא אמרינן, (לפי"ד הח"צ דחצ"ש אסור מה"ת משום דאחשביה הוא) , ובכה"ג מותר הוא לכתחילה, והשתית דבריו עמש"כ הרמ"א בחשן משפט (סימן כ"ב ס"א) דאינו יכול לומר נאמן עלי אבא כבי תרי, דיכול להכשיר ע"א כשנים או פסול ככשר אבל לא מהני בתרי מילי, ודימה הא דנאמן עלי להא דאחשביה עי"ש, ודבריו דברי חידוש הם כמובן לכל מעיין.

הרי לן שמונה חידושים בגדר אחשביה זה למעלה מזה ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.