גלוח ביו"ט משום כבוד מלכות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה (מ"א י"ד).

"מפני כבוד מלכות" (רש"י).

א

הנה צריך עיון לכאורה איך הותר ליוסף להתגלח הלא מבואר במס' ר"ה (י' ע"ב) דיו"ט של ראש השנה היה וגלוח שערות הלא מלאכת גוזז יש בה, ולכאורה נראה פשוט דהיה בזה פקוח נפש דכל המפר דברי המלך פרעה אחת דתו להמית, אך מפשטות לשון רש"י משמע קצת דלא נצטווה לעשות כן ע"י המלך ומשרתיו אלא שמדעתו עשה כן משום "כבוד מלכות".

ובתורת משה להחת"ס כתב לישב לפי שיטות הראשונים דאמירה לעכו"ם מותרת לצורך מצוה והיא שיטת הבה"ג כידוע, וכיון דכבוד מלכות מצוה היא הותרה לה אמירה לעכו"ם, (והחת"ס כנראה לשיטתו דכתב בשו"ת חו"מ סי' ק"צ דמצוה לכבד אפילו מלך רשע והוכיח כן מפרעה ואחאב שכובדו ע"י משה רבינו ואליהו הנביא עי"ש).

וחידוש עצום כתב בספר ארעא דרבנן (אות של"ו) דמצות כבוד מלך דאורייתא היא ודוחה אפילו איסור תורה ומוכיח כן מיוסף שהתגלח בר"ה לכבוד המלך, ומתוך כך מתיר להפליג בספינה חוץ לתחום משום כבוד מלכות אף אם תחומין דאורייתא עי"ש. והדברים תימה דאף אם נאמר דכבוד מלכות הוי דאורייתא, מ"מ אין עשה דוחה ל"ת שבכרת ואיך ידחה לאו דמלאכת יו"ט שיש בה כרת, ועוד דאיך נוכיח הלכה זו ממעשה אבות דלפני מת"ת דאף שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה בודאי א"א להוכיח ממעשיהם הלכה לדורות (ועיין לעיל פרשת וישלח סי' ל"ט-מ' מה שנתבאר בארוכה בענין מעשי אבות לפני מתן תורה), ועוד דשאני גילוח שערות דלכאורה הוי מלאכה שאין צל"ג ואין בה אלא איסור דרבנן ואיך נוכיח ממנו לגבי איסור דאורייתא (עיין לקמן אות ב').

וביותר תמוה דלכאורה פשוט דיוסף לא גילח את עצמו דאין דרך כלל לאדם לגלח את עצמו ובפרט למי שנקרא ע"י המלך ומתגלח לכבודו וכי חסרו ספרים בארץ מצרים ואיך נוכיח מכאן דכבוד המלך דוחה איסור דאורייתא, ועיין לקמן אות ב' מה שנתבאר בענין מסייע.

ושמחתי בראותי שגם בספר מושב זקנים על התורה כתב דמשום פקו"נ התגלח יוסף בר"ה וכמו שנתבאר בתחילת דברינו עי"ש.

ב

והנה נחלקו הראשונים במלאכת גוזז, כשאין הגוזז צריך לשערות ולצמר כלל וכל כונתו לנקות את העור אם הוי מלאכה הצריכה לגופה, דעת התוס' בשבת (צ"ד ע"ב) דכיון שאינו צריך לשערות הוי אצל"ג אך הרמב"ן שם (ק"ו ע"א) וכן הריב"ש (סי' שצ"ד) נקטו דהוי צריכה לגופה דמלאכת גוזז בשני החלקים היא, בשערות ובעור, וכל שצריך לתיקון אחד משני ענינים אלו נחשב צריכה לגופה (ובמנחת אשר למס' שבת סי' פ"ה נתבארו שיטותיהם באריכות גדולה). וכעי"ז נחלקו הט"ז והש"ך (יו"ד סי' קצ"ח) בנטילת צפרניים לצורך טבילה אם יש בו מלאכה דאורייתא, דעת הט"ז שם (ס"ק כ"א) דהוי מלאכה דאורייתא ומשום כך אסר אפי' על ידי גוי, אך דעת הש"ך (ס"ק כ"ה) ובנקודת הכסף שם דהוי משאצל"ג ואין כאן אלא איסור דרבנן ומותר ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה, עי"ש.

ולפי"ז נראה דביוסף הצדיק שלא התכוון בגילוחו לצורך השערות הותר לו להתגלח ע"י גוי משום מצות כבוד המלכות לשי' התוס' והש"ך, אך לא לשיטת הרמב"ן הריב"ש והט"ז.

אך לכאורה סתר הרמב"ן את דבריו דבבכורות (דף כ"ה) כתב דמריטת הנוצות שבמקום שחיטה הוי אצל"ג כיון שאינו מכוון אלא לצורך שחיטה הרי דלא הוי צל"ג אלא בצריך לשער, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ח ס"ק נ"ט) עמד על דברי הרמב"ן האלה וכתב בתוך דבריו דשאני הא דבכורות דכיון דאין צריך לגיזה כלל אלא לצורך מצות שחיטה לא הוי צל"ג משא"כ כשצריך לנקות את העור וכ"כ בבה"ל (ריש סי' ש"מ) ע"ש, ונראה בביאור דבריהם דשאני המכוין לנקות את העור כדי להשתמש בו כהא דעורות התחשים או המסתפר ונוטל צפרניו דהוי צל"ג מהמורט נוצות רק לצורך השחיטה שאינו שימוש בגוף הדבר וכמילתא אחריתי הוא ואין זה תיקון או ניקוי העור ומשום כך הוי אצל"ג.

ולכאו' נראה לפ"ז דה"ה בנטילת צפרניים לצורך טבילה דאף לשי' הרמב"ן לא הוי צל"ג ודומה למריטת נוצות לצורך שחיטה דמה בין צורך טבילה לצורך שחיטה שניהם צורך מצוה ולא שימוש הדיוט בגוף הדבר ולפי"ז יש ליישב את דברי המג"א (ריש סי' ש"מ) שהביא את דברי הט"ז שאוסר נטילת צפרניים ע"י גוי לצורך טבילה וסמך לדבריו את דברי הריב"ש, אך הסיק להלכה דמותר ליטול צפרניים ע"י גוי ולכאו' סתר דבריו מיניה וביה, ובמחצה"ש כתב דחזר בו תוך כדי דיבור, וזה דוחק גדול, ולהנ"ל אפשר דאף דקיי"ל כריב"ש דאף כשאין צורך בשערות הוי גוזז, שאני נטילת צפרניים לצורך טבילה בלבד דהוי אצל"ג וכמריטת נוצות לצורך שחיטה.

אך באמת יש לחלק בין מריטת נוצות שאין בה כל צורך כי אם לענין שחיטה בלבד לנטילת צפרניים שהיא דרכו של אדם אף ללא טבילה, ואף אם האשה מקדימה ליטול צפרניה לצורך טבילה או קוצצת אותם סמוך לבשר רק משום טבילה ושלא לצורך טבילה היתה מגדלת אותם יותר מ"מ אינו דומה למריטת נוצות דהוי דבר משונה וכל ענינו רק לצורך שחיטה בלבד וקרוב טפי לאצל"ג, וכך נראה לישב שיטת הט"ז שאוסר ליטול צפרניים לצורך טבילה אפילו על ידי גוי.

ובאמת נראה דכאשר צפרניה גדולות עד שהיתה קוצצת אותם אף לולי הטבילה יש להחמיר טפי דבכה"ג נראה לומר דהוי צל"ג לשי' כל הפוסקים הנ"ל, ועפי"ז מסתבר דגם ביוסף בבית האסורים לשיטת הרמב"ן והריב"ש יש בגילוחו איסור דאורייתא ודומה לנטילת צפרניים לטבילה דבלאו כבוד מלכות הי' מתגלח וניח"ל בכך ולא דמי למריטת נוצות לצורך שחיטה.

ומדברי כל הפוסקים הנ"ל שדנו ופלפלו אם נטילת צפרניים הוי אצל"ג להתירו ע"י גוי מוכח דסברו דאף משאצל"ג דינו ככל שבות להתיר בו אמירה לנכרי במקום מצוה וככל שבות דשבות במקום מצוה, וזה דלא כמ"ש רעק"א (שו"ת סי' י"ז) דמשאצל"ג חמירא טפי לענין זה דלא מצינו מי שיתיר כיבוי נר ע"י גוי לצורך ד"א וחלק משום סברא זו על בעל הסדרי טהרה עי"ש.

ויסוד דברי רעק"א דחמירא משאצל"ג משבות דעלמא, יש לו מקורות רבים בדברי הראשונים והאחרונים, עיין שבת (מ"ו ע"ב) במה שאמרו דהיכא דמתכוין עובר בדאורייתא גזרו אף בדשא"מ וכתבו התוס' דאף במשאצל"ג גזרו כיון דאילו היה צל"ג היה מה"ת משא"כ בשבות שכולו מדרבנן, ועיין בר"ן וראשונים סוף המצניע דכבוד הבריות דוחה שבות אבל לא משאצל"ג, וכן כתבו האחרונים בשיטת תרומת הדשן שהתיר פס"ר בדרבנן דמ"מ במשאצל"ג חמור טפי ועיין בזה בבהגר"א (ריש סימן שי"ד), ועוד דוגמאות רבות יש לעיקר הנחה זו, אך מ"מ חזינן מדברי הפוסקים הנ"ל דלגבי אמירה לנכרי דין משאצל"ג כדין שאר שבותים שהתירו במקום מצוה, ועיין עוד בזה בדברי הביאור הלכה בסי' ש"מ סי"ג שנקט כן לגבי פתיחת אגרות ע"י גוי.

ויש עוד לדון בזה בדין מסייע וכבר נחלקו הט"ז והש"ך שם ביו"ד באשה המושיטה את ידה לגוי שיטול צפרניה אם יש ממש בסיוע זה ואסור הוא או לא עי"ש.

ג

במה שנחלקו הגדולים במי שאנוס לגלח זקנו בשבת[1]

בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' ע"ח) דן בחייל בצבא נכרי שקיבל פקודה לגלח את זקנו ביום השבת משום ביקור של שר חשוב במחנה, ונשאלה שאלה בבית המדרש כיצד עדיף לנהוג, שיגלח את זקנו בסם או שיניח לספר המחנה לגלחו בתער, ופסק דעדיף שיגלח בסם שאין בו איסור תורה דגוזז אינו חייב אלא בכלי ולא ביד, אבל אם יניח לגוי לגלחו בתער עובר בלאו דהשחתת זקנו דגם המסייע חייב כמבואר במכות (כ' ע"ב), ואף דהגוזז חייב אף משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו וכמו שכתב המנחת חינוך במלאכת קוצר ובמלאכת גוזז, וקוצר הלא חייב אף ביד, לגבי קוצר הרי הוי משאצל"ג כיון שאינו צריך לשער, אלא דלגבי מלאכת גוזז חידש הריב"ש דאף כאשר הכונה אינו לצורך השער אלא לנקות את העור הוי מהצל"ג, וא"כ ממ"נ אין כאן איסור דאורייתא משום גוזז הלא הוי כלאחר יד ומשום קוצר הלא הוי משאצל"ג, עיי"ש.

ויש לענ"ד לעיין בכל פרט בדבריו, דמ"ש דפטור במגלח ע"י סם כיון דהוי ביד ולא בכלי, מסתבר טפי דכיון דכך אורחיה חייב מה"ת ולא הוי כלאח"י ואין זה דומה כלל להממרט שערו בידיו דלאו אורחיה [ואין נראה לומר דזה דין בעצם המלאכה שחייב רק בכלי ולא ביד ולא משום כלאח"י הוא, דהרי בבכורות (כ"ה ע"א) חזינן דבתולש חייב אף ביד, וכן בשבת (ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז אף דלא הוי בכלי הרי דאין זה תלוי אלא אם הוי אורחיה או לא ועיין בביאור הלכה (סי' ש"מ ס"ב), וא"כ נראה דגילוח בסם הוי אורחיה ויש בו גוזז דאורייתא].

וראיתי שכן כתב הגרצ"פ פראנק בהר צבי (יו"ד סי' קמ"ד) ונחלק משום כך על מסקנת הדובב מישרים ולכאורה יש להביא ראיה דע"י הסם הוי אורחיה ממה שכתבו הפוסקים דאסור לרחוץ ידיו ושאר מקום שער בסבון שמשיר שער משום דהוי פסיק רישיה דגוזז הרי דע"י חומר משיר שער יש איסור תורה, אך באמת אין נראה דגם באלו הוי אורחיה כיון דהם אינם עשויים לשם הסרת שער אלא לשם ניקוי ולכאו' נראה טפי דבאמת אין בהם איסור דאורייתא, אך מ"מ משחה וסם העשוי לשם גילוח ודאי מסתבר דהוי אורחיה. (ועי"ש בה"צ דברים נכונים בביאור דברי רש"י בקידושין (כ"א ע"ב) דאף שכתב דהנוקב אוזן עבדו ע"י סם "אין זה כח האדם אלא מאליה" אין להוכיח מדבריו כלל דהוי בכלל גרמא ולא מעשה עי"ש).

ובמה שכתב הדובב מישרים דגוזז חייב אף משום קוצר, נלענ"ד פשוט דבודאי אין הגוזז חייב אף משום קוצר דלעולם א"א שעל ענין אחד יתחייב משום שני מלאכות, אף שמצינו שעל מעשה אחד חייב שנים, דא"א שיהיה אחד מאבות מלאכות שלעולם מתלוה עמו מלאכה נוספת, וכבר הארכתי ביסוד זה במנחת אשר לשבת (סי' ס"ב) וראיתי שכיונתי בזה לדעתו הגדולה של החזו"א (סי' י"ח משביעית אות א – ב) עי"ש.

ויש להעיר גם על מש"כ הדו"מ דאילו היה חייב משום קוצר הי' חייב אף ביד דבקוצר לא מצינו שפטור ביד, דנראה מדבריו דפשוט לי' דגדר כלאח"י תלוי במלאכה ולא במעשה ומשום כך נקט דמעשה אחד כגון גלוח ע"י סם, יהי' כלאח"י לגבי מלאכת גוזז ואורחיה לגבי מלאכת קוצר, אך כבר הראיתי פנים במנח"א לשבת (סי' ע"ה) דנראה יותר דגדר כלאח"י תלוי בכל מעשה ומעשה בפנ"ע ולא בשם המלאכה וא"כ נראה יותר דממ"נ אם דרך להתגלח ע"י סם יתחייב אף משום גוזז ואם אין זה דרכו יפטר אף משום קוצר, אמנם הראיתי שם פנים גם לצד השני דגדר זה דכלאח"י תלוי בשם המלאכה, עי"ש.

ובענין מה שדן להקל בשימוש בסם עפ"י דברי המהרי"ק (קל"ז) דהעושה מלאכה ע"י כפיה הוי משאצל"ג כבר דנתי בזה בהרחבה במנח"א לשבת (סי' פ"א אות ב') והסקתי עיקר דלא הוי משאצל"ג, דגדר זה אינו תלוי במניע של העושה אלא בצורך שיש במלאכה, והצורך אינו נקבע בהכרח ע"י עושה המלאכה אלא על ידי מי שהמלאכה נעשית בשבילו, ולכן מסתבר דמלאכתם של עובדי כפיה אין בה פטור של משאצל"ג עי"ש מה שנתבאר בזה באריכות.

ובהר צבי הסיק שם שטוב להתגלח ע"י גוי בתער, דאי' שבת חמור מלאו דהשחתת זקנו, ואף שבהשחתה יש חמשה לאוין ולפי"ד הר"ן ביומא (דף פ"ג) חמור איסור קל  פעמים רבות מאיסור חמור פעם אחת, מ"מ באיסור גוזז חייב בכל ב' שערות וא"כ איסור שבת חמור גם בכמות וגם באיכות, אמנם גם בסברא זו יש לדון לפי מה שדנתי בהרחבה במנח"א לפסחים סי' ע"ד בענין האוכל מאכ"א אכילה מרובה האם יש שם אכילה לחוד על כל כזית וכזית או שמא הוי אכילה אחת אף שבודאי אכילת איסור בשיעור מרובה חמורה יותר מאכילה בשיעור מועט עי"ש, ואפשר דכן הדבר גם לגבי מלאכת גוזז, וצ"ע.

אמנם אפשר דאם לא יסייע כלל לגוי הספר אלא ישב בדד כאבן שאין לה הופכין אינו עובר כלל דקיי"ל כר' אשי במכות (כ' ע"ב) דניקף חייב משום דמסייע ומשמע דכשאינו מסייע אינו חייב, ואף שכתב הט"ז (סי' קצ"ח ס"ק כ"ב) לגבי נטילת צפרניים לאשה ע"י גוי שא"א שלא תסייע, מפשטות לשון הגמ' שם משמע דאין זה הכרח שיסייע דהלא אמר שם ר' אשי דמה דתני ניקף חייב מיירי במסייע ומשמע דאין זה הכרח שיסייע, ואפשר דשאני נטילת צפרניים דא"א בלא סיוע דבדרך כלל אין אצבעות האדם מזומנות לנטילת צפרניים והגוי לא יטול צפרניה אם לא שתושיט לו ידיה אבל בהקפת הראש וגלוח זקן אי"צ כ"כ לעשות מעשה ולסייע ובפרט בחייל המגולח בע"כ, ולפי"ז יש סיבה נוספת לא להתגלח בסם אלא להניח לגוי לגלחו בתער כרצונו בלא סיוע, ואפשר דבמתגלח בע"כ נגד רצונו אין כלל גדר מסייע אף אם יטה ראשו מצד אל צד לפי תנועות הספר וצ"ע.

אך באמת שאלה זו, אם יש איסור כשאינו מסייע בהקפת הראש והשחתת הזקן תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז שם ביו"ד ובמנח"א לשבת (סי' ע"ט) הראיתי לדעת שנחלקו בזה גם הרמב"ם והראב"ד וגם שני דעות בריטב"א במכות שם, עיין בזה היטב ואכמ"ל. (ועיין עוד מש"כ בזה במנחת יצחק ח"א סי' ס"ג ואכמ"ל).

 


[1]  העתקנו כאן מה שמצאנו בכתבי רבינו שליט"א על הלכות שבת מאמר הנוגע לעניינו.