דין גר תושב ושבע מצוות בני נח (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות מלכים ה"י) "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל וכו' וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח וכל מי שלא קיבל יהרג".

והנה מה שכתב שנצטוו ישראל לכוף את אומות העולם לקיים מצוותיהן כתבו כן גם הרמב"ן והריטב"א (מכות דף ט' ע"א), אולם מה שכתב שכל מי שלא קיבל יהרג לא מצינו זאת בשאר הראשונים, ולכאורה זה חידוש גדול דמה מקור החיוב על כל אומות העולם לקבל עול מצוותיהם בפני בית דין של ישראל דוקא.

עוד כתב שם הרמב"ם (הלכה י"א) "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה וכו' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם" (ויעויין בשינויי נוסחאות במהדורת רמב"ם פרנקל, דבשאר דפוסים גרסו בדברי הרמב"ם ולא מחכמיהם אמנם בכתב ידו של הרמב"ם מופיע אלא מחכמיהם).

ולדבריו (הלכה י') שבן נח שלא קיבל עליו לקיים ז' מצותיו אע"פ שהוא מקיימם בפועל מפני הכרע הדעת ונקרא מחכמי אומות העולם מ"מ יהרג יש בזה תימה דמה לן במה שלא קיבל הרי מקיימם בפועל ולמה יהרג, ועוד צריך ביאור, דלדבריו בשעה שיד ישראל תקיפה על האומות לא יהיה בעולם בני נח כלל, דהרי אם לא קיבלו ז' מצוות בבית דין של ישראל הרי הם נהרגין ואם קיבלו הרי הם גרי תושב, וחידוש יש בדבר שהרי ידוע שחלוקים דיני בני נח מגרי תושב, דגר תושב אתה מצווה להחיותו משא"כ בב"נ.

והנה יש לחקור ביסוד דין גר תושב האם זה חלות כמו גרות גמורה ודומיא דגר צדק שנעשה כישראל לכל דבר ומתחייב בכל דיני התורה ואינו יכול לחזור בו, כמו כן בגר תושב אם מקבל עליו לשמור ז' מצוות בני נח נהפך מנכרי לגר תושב ואינו יכול שוב לחזור בו, או שמא זה שם ותואר בלבד דכל זמן שמקיים ז' מצוות ב"נ נקרא בשם גר תושב וברגע שפרק מעליו עול מצותיו פקע מיניה דין גר תושב ונעשה כשאר בני נח, דאין דין גר תושב חלות ושינוי בגוף האדם אלא דין מסויים התלוי באופן התנהגותו בלבד.

והנה הגרי"ז על הרמב"ם (מכתבים) מצדד כהצד השני דמשעה שפרק מעליו עול מצוותיו פקע מיניה שם גר תושב ונעשה כשאר בני נח, אולם ראיתי להגר"י כהנמן מפונוביז' (בקונטרס שהוציאו לאור מדברי תורתו) דנקט כצד א' דגר תושב הוי חלות ואינו יכול לחזור בו לאחר שקיבל לקיים ז' מצוותיו והוי כעין גירות לחצאין, (וכעין זה מצינו בסנהדרין דף נ"ח ע"ב דעבד מותר באמו ובבתו משום שיצא מכלל כותי ולכלל ישראל לא בא, ואפשר דה"ה בגר תושב יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא עד שיקבל עליו כל מצוות התורה), ודייק מדברי הרמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה) שכלל באותו הפרק דיני גר צדק וגר תושב, וחזינן שדין אחד להם ביסוד גדרם אלא שגר צדק הוא גר גמור וגר תושב הוא גר לחצאין.

ולענ"ד יש להביא כמה מקורות שמהם חזינן לכאורה דיש חלות גרות בגר תושב.

א. בכריתות ט' ע"א נחלקו לגבי גר תושב אם חייב בשביתה ממלאכה בשבת, לחד מ"ד מותר במלאכת דבר האבד כדין ישראל בחולו של מועד, ולחד מ"ד מותר במלאכת אוכל נפש בלבד כדין ישראל ביו"ט, ולאידך מ"ד מותר בכל המלאכות כדין ישראל בחול, וברבינו גרשום שם דף י' ע"ב ביאר פלוגתתם, דלכו"ע גר תושב יש בו מקצת גרות, ונחלקו האם גירות זו מחייבתו בשמירת שבת כדין יו"ט בישראל או כדין חולו של מועד, ואף למ"ד דאינו חייב בשביתה בשבת כלל מ"מ מודה הוא דגר תושב יש בו מקצת גירות, אך אין זה אלא לגבי קיום ז' מצות ב"נ ולא לגבי שביתה ממלאכת שבת, ומבואר בדבריו דסבר דגר תושב יש בו מקצת גירות.

(וביבמות דף מ"ח ע"ב מרבינן מקרא "וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג י"ב) גר תושב, ונחלקו שם רש"י ותוס' בביאור הגמ', דלדעת רש"י גר תושב חייב בשביתה ממלאכה בשבת דהמחלל את השבת כעובד ע"ז, וגר תושב הלא קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז, והתוס' הקשו ג' קושיות לפירושו, ואחת הקושיות היא מהסוגיא הנ"ל דמוכח דלחד מ"ד אינו חייב בשביתה כלל, (ולכאורה הו"ל להקשות טפי דהא לא נחלקו שם אלא בגדר השביתה שחייב גר תושב לשבות בשבת אבל לכו"ע אינו חייב לשבות כדין ישראל בשבת, ולדעת רש"י מוכח דחייב בשביתה גמורה דהרי בכל מלאכת שבת אמרינן דהוי כעובד ע"ז וצ"ע), ומכח קושיות אלו כתבו התוס' לפרש דברי הגמ' דאיירי בעושה מלאכה לצורך ישראל, ובזה מצווה הישראל בעליו למנעו ממלאכה זו דומיא דוינפש דבן אמתך).

ב. כתב המאירי ביבמות דף מ"ח ע"ב דבזמן הזה שאין יובל נוהג גם אין נוהג דין גר תושב דאין מקבלין גר לחצאין, וחזינן מדבריו דגר תושב יש בו מקצת גרות.

ג. בכסף משנה (פ"ו מהלכות מלכים ה"ד) ביאר בדברי הרמב"ם דשבעה עממין ועמלק אם קבלו עליהם שבע מצוות יצאו מכלל ז' עממין ועמלק והרי הם כבני נח הכשרים, וחזינן דגר תושב הוי כקטן שנולד ויצא מכלל ז' עממים, וכלשון הגמ' שהבאנו לעיל בסנהדרין (נ"ח ע"ב) שיצא מכלל כותי.

ד. כתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הל' ד'-ה') "כל הבועל גויה וכו' אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין וכו', והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעין בו" ולכאורה מוכח בדברי הרמב"ם דגר תושב יש בו מקצת גרות דאל"כ מדוע אין קנאין פוגעין בו הלא נכרית היא ומה לן דאביה מקיים ז' מצוות ב"נ, ועוד נראה כן ממה שכתב "והבא על בת גר תושב" דבפשטות משמע דאין היא עצמה גיורת תושב אלא מכח אביה, וע"כ דיש בו גירות לחצאין דאל"ה איך נאמר דבתו הוי כגיורת כיון דהוא עצמו יכול לחזור בו ולהיות כנכרי.

ואעפ"כ לענ"ד נראה דגר תושב אינו גר לחצאין ואין בו חלות של גרות כלל, אלא הוא נכרי גמור שקיבל על עצמו הנהגה מסוימת לקיים שבע מצוות בני נח, ומדויק כן מדברי הרמב"ם הנ"ל שנצטוינו מפי משה ע"פ הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח וכל מי שלא קיבל יהרג, ואם נאמר דכל גר תושב יש בו חלות גרות א"כ בשעה שיד ישראל תקיפה לא יהיה מושג של נכרי בעולם אלא או ישראל או גר תושב שהוא גר לחצאין, ואין זה נראה כלל.

ובע"ז (ס"ד ע"ב) נסתפקה הגמ' האם גר תושב יכול לבטל עבודה זרה כשאר נכרים, וצדדי הספק הם האם כיון שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז שוב אינו יכול לבטלה, או שמא כיון דבשאר עבירות הוא בר מיניה של עובדי כוכבים יכול הוא לבטל, ומשמע דגר תושב אף שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מ"מ מכלל נכרי לא יצא דעדיין הוא בר מיניה בשאר עבירות שלא קיבל על עצמו.

ומשום כך נראה לי דגר תושב אינו בכלל גירות כלל, ומה שהבאנו מהמקורות הנ"ל להוכיח דישנו בכלל גירות, נראה דבאמת אין מהם ראיה כלל כפי שיבואר לקמן.

בהא דכריתות (ט' ע"א) דצריך לשבות בשבת ממלאכה כדין ישראל ביו"ט או בחולו של מועד, ברור בעיני שאין זה מדאורייתא, אע"פ שבערוך לנר שם כתב להדיא דהוי דין תורה, מ"מ אין זה נראה, דמנלן לחדש דבכלל "וינפש" בשבת ישנה שביתה לחצאין כיו"ט וחוה"מ, ובשיטה מקובצת (שם אות ח') הביא גירסא בשם תוס' "דגר תושב שקבל עליו ז' מצוות ולא שבת מ"מ החמירו בו שלא יעשה מלאכה לאחרים אלא לעצמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה" ומדנקט לשון החמירו משמע דאינו אלא חומרא מדרבנן, וזה גם הביאור בדברי רבינו גרשום שכתב דהוי מקצת גירות וכונתו לגירות מדרבנן ואין מזה ראיה כלל לעצם גדר גר תושב.

ומה שהבאנו להוכיח מדברי המאירי ביבמות (מ"ח ע"ב), נראה בזה דהמאירי הביא שם את שיטת הראב"ד דאע"פ שאין דין גר תושב בזמן הזה משום דאין יובל נוהג, מ"מ לענין זה שאתה מצווה להחיותו נוהג אף בזמן הזה, ועל זה כתב המאירי שאין מקבלין גרים לחצאין ואין כונתו לגר תושב שהוא גר לחצאין, אלא בא לדחות את דברי הראב"ד שמקבלין גר תושב בזמן הזה רק לענין זה שאתה מצווה להחיותו, אלא ס"ל דכיון דבזמן הזה שאין יובל נוהג אין מקבלין אותו לכל דיניו הוא הדין דאין מקבלין אותו לגבי שאתה מצווה להחיותו.

וגם מדברי הכסף משנה דכתב דז' עמים שקיבלו עליהם לקיים שבע מצוות ב"נ יצאו מכלל ז' עממין, אין להוכיח דהוי גירות לחצאין, דהלא כתב "והרי הם כבני נח", וכונתו דנכרי מז' עמים שקיבל עליו ז' מצוות אין בכלל הדין המסוים דז' עמים שנצטוו ישראל שלא להחיותם אלא כשאר בני נח הכשרים, אך אין הכרח כלל דיש בו חלות גרות.

וליישב דברי הרמב"ם דכתב דהבועל בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו, ולכאורה מוכח דגר תושב יצא מכלל ארמי, צריך לומר דהנה המרדכי ביבמות (ריש פרק החולץ סימן ק"ז) כתב בשם רב נחשון גאון, דיבם שהיה מומר לעבודת כוכבים בשעת קידושי אחיו וכשמת אחיו עדיין עומד בהמרותו, אינו זוקק אשת אחיו ופטורה בלא חליצה ואפילו חזר המומר בתשובה לא משגחינן ביה, וכתב הטעם משום דזיקה ליבום נעשית בשעת הקדושין וכיון דבשעת הקדושין היה מומר הרי נאסרה עליו שעה אחת, ובהמשך דבריו שם כתב דמומר אין נקרא בשם יהודי ולא הוי בכלל "אחיו", ובפרט מומר לעבודת כוכבים דהוי כמומר לכל התורה יעו"ש בדבריו, ומשום כך אין צריכה אפילו חליצה ומותרת לשוק.

ויש לדייק בלשונו שכתב דנאסרה עליו שעה אחת, דמשמע דאסורה לו כשאר חייבי כריתות דאין קדושין תופסין בהם, ומשום כך אינה זקוקה ליבום וחליצה אם נפלה לפני מומר, וצריך לברר שיטה זו דמומר אם עובד ע"ז אין הוא בכלל ישראל, והלא ידוע מה שאמרו חז"ל "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" ואף אם עבר כל עברות שבתורה לא יצא מכלל ישראל.

ובחזון איש (אבן העזר סימן ד' אות י') ביאר על פי מה דאיתא בסנהדרין (פ"ב ע"א) א"ר חייא בר אבויה כל הבא על הכותית כאילו מתחתן בעבודת כוכבים דכתיב ובעל בת נכר וכו', וחזינן דעיקר החומר בכותית הוא משום עבודה זרה, וא"כ במומר לעבודה זרה הוי בכלל נכר ולכך אין קדושין תופסין בו עי"ש.

ולפי"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם דהלא מבואר שם בגמ' דכל הדין דהבועל ארמית קנאין פוגעים בו היינו שבא על ארמית שהיא בת עובדי כוכבים כמו שפרש"י שם והיא בכלל בת אל נכר ולכך קנאין פוגעין בו משום חומר עוונו, אבל בגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז אין בתו בכלל בת אל נכר ומשום כך כתב הרמב"ם דאין קנאין פוגעין בבא על בת גר תושב, ובאמת גר תושב הוי כנכרי לכל דבריו ואין בו משום גרות כלל אלא דאינו בכלל בת אל נכר כיון שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז.

ומשום כל הנ"ל נראה דאין חלות גרות בגר תושב, וכשאר נכרי הוי, אלא חלוק הוא באופן הנהגתו שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר מצוות ב"נ, ומשום כך צריכים אנו לנהוג כלפיו ביחס שונה, כמו הדין שאתה מצווה להחיותו שאין נוהג בשאר נכרים וכן גוי שהרג בשגגה גולה, אך אין זה מדין גרות לחצאין, ואינו דומה כלל לעבד כנעני דאמרינן דיצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא דהלא חייב במצוות כאשה ובו ודאי שייך לומר דהוי גרות לחצאין.

ובזה מיושב נמי דעת הרמב"ם שהבאנו בתחילת דברינו, דנצטוינו מפי משה על פי הגבורה לכוף כל הגויים להיות גרי תושב לקיים ז' מצוות בני נח ואם לא קיבל יהרג, ונתקשינו דא"כ בטלה תורת נכרים דהרי אם לא קיבל יהרג ואם קיבל הוי גר לחצאין, ולפי המבואר לק"מ דבאמת אין בגר תושב חלות גרות כלל אלא הנהגה מסוימת וכנכרי גמור נחשב ועל זה נצטוינו לכוף כל הגויים שיתנהגו כגרי תושב שלא לעבוד ע"ז וכו', אך מה שכתב בסוף דבריו "ואם לא קיבל יהרג" עדיין צריך ביאור מנין לקח הרמב"ם דין מחודש זה דב"נ נהרגין על אי קבלת שמירת ז' מצוות.

והנה הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"ו) כתב דהקונה עבד כנעני מיד העכו"ם אם לא רצה למול חוזר ומוכרו לעכו"ם, ואם התנה עמו מתחילה בעוד שהיה עדיין אצל רבו העכו"ם מותר לקיימו אצלו כשהוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח ויהיה כגר תושב, אבל אם לא קיבל עליו ז' מצוות יהרג מיד, וכתב הכסף משנה דמקור דברי הרמב"ם שאם לא קיבל יהרג הוא מסנהדרין (נ"ח ע"ב) דאמר מר אזהרתן זו היא מיתתן, ודבריו תמוהין דהלא אזהרתן זוהי מיתתן איירי כשעובר על אחד מז' מצוותיו לאחר שקיבלן ונהיה גר תושב, אך מנלן לחדש דאף אם לא קיבל כלל נהרג.

וצריך לומר בזה דאין כוונת הרמב"ם לחדש דאם לא קיבל כלל חייב מיתה אלא דוקא באופן שעבר על אחת ממצותיו אך באופן שעדיין לא קיבל כלל אין נהרג ע"ז דאין חיוב המיתה משום שלא קיבל אלא משום שעבר, ועדיין צ"ע בכ"ז.

ומשום כך כתב הרמב"ם דאם עשאן מפני הכרע דעתו אין זה גר תושב ועוד כתב שם "כל המקבל ז' מצוות ונזהר לעשותן" הרי דמיירי במי שמקבל ומקיים, וצריך לומר ד"מי שלא קיבל יהרג" הכונה למי שלא קיבל ועובר, ואף שהדברים נראין דוחק, כן אמיתת הבנתם לענ"ד.

ב

בסנהדרין (ס"ד ע"ב) נחלקו תנאי בגדר גר תושב, לדעת ר"מ כל שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד ע"ז, ולדעת חכמים כל שקיבל עליו שבע מצוות ב"נ, ולדעת אחרים שקיבל עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

ובביאור הלכה (סימן ד"ש ס"ג) הוכיח מדברי הגמ' דאף דלהלכה נקטינן דגר תושב מחויב בז' מצוות ולא יותר ודינו כשאר נכרים דאם שבת חייב מיתה, מ"מ זה מעיקר הדין אך אם בשעת קבלתו קיבל על עצמו לקיים עוד מצוות ואפילו לשמור שבת מהני קבלתו ומחוייב לקיימם, דהרי לאחרים מקיים כל מצוות התורה חוץ מאיסור נבילה, וא"כ אפשר דאף לחכמים מהני קבלתו דכל דאיכא למעט בפלוגתא עדיף.

ויש להסתפק לדבריו באופן דגר תושב קיבל על עצמו עוד מצוות מלבד ז' מצוות ב"נ וחזר בו מקיום שאר מצוות, [דהרי הוכחנו לעיל דגר תושב אינו חלות גירות אלא הנהגה מסוימת ויש בו חזרה] האם נאמר דמהני חזרתו אף לגבי ז' מצוות דהוי כחטיבה אחת, או שמא כל זמן שעומד בהנהגתו לקיים ז' מצוות לא אמרינן דחזר בו גם מחלק זה.

ולכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות מלכים ה"ג) דכתב "בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחורי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם אין שומעין לו אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילו אותו ב"ד יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד וכו'" ומבואר בדבריו דאותו קטן שקיבל על עצמו תוספת מצוות ע"י ב"ד מ"מ כשחוזר מקבלתו אינו חוזר אלא מתוספת שאר המצוות אך נשאר גר תושב.

אך יש לדחות דהרמב"ם אזיל לשיטתו דכופין ישראל את שאר האומות לקיים ז' מצוות ב"נ ואם לא קיבל יהרג, ולדבריו אותו קטן שהגדיל חייב להיות גר תושב ככל הגוים ולכך כשחוזר בו מהני חזרתו רק מקיום שאר המצוות, ומדוייק מה שכתב בתחילת דבריו דגר שרוצה לחזור בו מאחורי ה' ולהיות גר תושב בלבד, ומדוע נקט "להיות גר תושב" ולא כתב להיות גוי גמור בלא קיום מצוות כלל, אלא משום דסבר דכל גוי חייב להיות גר תושב וא"כ אין להוכיח מדבריו דשייך חזרה מקיום תוספת מצוות ודו"ק.

ובגוף דברי הרמב"ם צ"ע במה שכתב "אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג" למה יהרג וכי בעצם הרצון להיות גוי חייב מיתה כל זמן שלא עבר על אחת מהעבירות שחייב עליהן מיתה, וצע"ג.

שו"ר שכבר תמה בזה הגרי"ז במכתב בסוף ספרו על הרמב"ם.