דין מה שקנה עבד קנה רבו (תשנ"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א' א')

א

כתב רש"י "שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ובפירוש הריב"א על התורה הקשה בשם ר"ת מאורליינ"ש, הלא כנען עבד הוא כדכתיב (בראשית ט' כ"ה-כ"ו) "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו, ויאמר ברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו" ומה שקנה עבד קנה רבו, וא"כ אף לפני שכבשו בני ישראל את ארץ ישראל שלהם היתה על ידי קנין עבד, (ועי"ש שתירץ בשם הרב ר' אהרן מפטר דכנען נהיה עבד גם ליפת כדכתיב "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו", ומטעם זה יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שנטלתם גם חלק יפת). ודנו בקושיה זו המהר"ל בגור אריה, והט"ז בדברי דוד עי"ש, ובשפתי חכמים הביא מה שתירץ בספר נחלת יעקב דאין יד עבד כיד רבו אלא במה שקנה בדרכי הקנינים ולא במה שירש ממנחיליו עי"ש. (ויעויין באור החיים לקמן (י"ב ו') דכתב להדיא דאף בירושה אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו).

ולכאורה יש לעיין טובא בהלכה מחודשת זו, דאף דמצינו חילוק בין קנין לירושה בקטן דאף שאין לו קנין מכל מקום נוחל ומנחיל, אין זה ענין לעבד, דקטן אין לו קנין רק משום שאין בו דעת (דהרי בדעת  אחרת מקנה חידשו הראשונים דיש קנין לקטן) ומשום כך נוחל ומנחיל דבירושה אין צריך דעת דאין היא תלוי' במעשה האדם ורצונו, אבל עבד שאין לו קנין לעצמו משום שרשות אדונו עליו וממונו הוא כשורו וחמורו, וכמבואר בדברי רש"י בב"מ (י"ב ע"א) דמציאת עבדו שלו שהרי גופו קנוי לו עולמית כדכתיב (ויקרא כ"ה מ"ו) "והתנחלתם אותם", נראה לכאורה דלא רק "קנינו" לרבו אלא אף "בעלותו" לרבו. ומשום כך אין לדמות עבד גם לעובר שאמרו בו בב"ב (קמ"א ע"ב) דאף למ"ד המזכה לעובר לא קנה "שאני ירושה הבאה מאליה" דאין לדמות עבד שהוא קנין רבו לקטן או עובר.

ובאמת יש לעיין בדין יד עבד כיד רבו, אם דין הוא בקנין העבד דידו כיד רבו ואין לו יד לקנות לעצמו אלא כל קנינו לרבו כעין גדר שליחות וזכיה או כדין חצר הקונה לבעליה, ולפי"ז אפשר דמה שזכה שלא ע"י קנין אלא ע"י ירושה באמת לא קנה רבו, או שמא אין לעבד בעלות עצמאית כלל דכיון שהוא ממון אדונו ממילא כל אשר לו לאדונו הוא ואף מה שזכה בו מכח ירושה.

ויש להוכיח לכאורה דכל בעלותו לאדונו, ממה שכתבו השער המלך (פ"ו מעבדים הי"ב), והקצות החשן (סי' רמ"ט סק"ב), דאף מה שהיה לעבד לפני שנמכר לעבדות עובר לאדונו ונקנה לו, וכ"כ בשו"ת לחם רב (סי' רכ"א), הרי דלא רק מה שקנה בדרכי הקנינים בהיותו עבד שייך לאדונו אלא אף מה שהיה ברשותו בהיותו בן חורין קנוי לאדונו כשנעשה עבד וק"ו דמה שירש בהיותו עבד של אדונו הוא, (דבאמת יש לומר דאף אם גם ירושתו נקנה לאדונו מ"מ מה שהיה ברשותו לפני היותו עבד לא קנה אדונו, דרק בממון שזוכה בו תחת רבו יש זכות לרבו ולא במה שהיה ברשותו לפני כן), ועיין בערוך השלחן יו"ד (סי' רס"ז סעיף לט-מ') שהביא את דברי השער המלך ונטה לומר דבאמת אין האדון זוכה במה שהיה בבעלות העבד בהיותו בן חורין, דא"כ איך יקבל העבד כסף מכירתו דמיד זוכה בזה האדון, עי"ש.

ובאמת נפתחה שאלה זו בתנאי ואמוראי, דבקידושין דף (כ"ג ע"ב) נחלקו ר' מאיר וחכמים אם עבד קונה את עצמו בכסף ע"י עצמו ונחלקו שם אמוראי בביאור פלוגתתן, לרב ששת נחלקו בנותן מתנה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו דלחכמים בכה"ג אהני תנאו ולא קנה רבו ולר"מ אף בכה"ג יד עבד כיד רבו, ולר' אלעזר בתנאי זה לכו"ע קנה רבו ולא אהני התנאי, ונחלקו בנותן מתנה לעבד על מנת שיצא בו לחירות ורק בזה ס"ל לחכמים דקנה העבד ולא הרב.

וא"כ נחזי אנן, לרב ששת אליבא דחכמים דבעל מנת שאין לרבך רשות בו קנה העבד ולא הרב, פשיטא דיש לעבד כח בעלות אלא שקונה לרבו, וכל ממון שאין הרב יכול לזכות בו כגון משום עכבת המקנה זוכה בו העבד לעצמו, אך לר' אלעזר דס"ל לחכמים דרק בע"מ שתצא בו לחירות מהני התנאי יש לעיין, דלכאורה מוכח אף לשיטתו דמ"מ יש בעלות לעבד שהרי מ"מ יש אופן שבו לא קנה האדון אלא העבד קנה לעצמו בנותן מתנה ע"מ שיצא בו לחירות, וע"כ שאין בעלותו לאדונו אלא קנינו לאדונו.

אך באמת דבר זה במחלוקת היא שנויה, דהנה הפרישה ביו"ד (סי' רס"ז) כתב דלאו דוקא אמרו על מנת שתצא בו לחירות קנה אלא הוא הדין בכל שימוש מסויים, כגון ע"מ שתאכל או ע"מ שתתכסה בו, וכך דעת הש"ך שם בס"ק ל"ט, אך הט"ז שם בסק"י חלק על הפרישה וכתב דלא מצינו כן בשום פוסק, ורק אצל אשה אמרו דיש לה קנין ללא בעלה כשניתן לה לשימוש מסויים אבל לא בעבד, דרק בעל מנת שיצא בו לחירות יש לו קנין דהו"ל כאילו הכסף ניתן לרבו בשחרורו. וכבר תמהו הקצות החושן (סי' רמ"ט סק"א), והביכורי יעקב (סי' תרנ"ז סק"ב), על הט"ז מדברי הרמב"ם המפורשים (פ"ג מהלכות זכיה ומתנה הי"ג) שכתב דבכל תנאי לשימוש מסויים קונה עבד ללא רבו עי"ש.

ולכאורה נחלקו הפוסקים בגדר קנין העבד בעל מנת שיצא בו לחירות, אם העבד קונה בעצם והוא שפודה עצמו מיד אדונו בכסף זה, או שמא הו"ל כאילו הכסף ניתן לאדון בשחרור העבד וככסף על ידי אחרים הוא אלא שקראוהו על ידי עצמו כיון שבפועל ניתן הכסף לעבד ולא לאדון באופן ישיר, דעת הרמב"ם הפרישה והש"ך שהעבד הוא שקנה וכיון שלא ניתן לו אלא לשימוש מסויים לא קנה רבו והוא הדין לשאר שימוש מסויים כאכילה ולבישה, אך להבנת הט"ז אין כאן דין קנין לעבד כלל והרב הוא שקונה מן הנותן כסף זה וא"כ אין ללמוד מזה כלל לתנאי אחר ובאמת אין קנין לעבד עצמו בשום ענין ללא רבו.

והנה התוס' רי"ד בקידושין שם הביא מרב האי גאון בעבד שנתנו לו כסף ע"מ שיצא בו לחירות וקנה בו דבר, דקנה העבד כיון שיש לו קנין בע"מ שיצא בו לחירות וכסף זה שלו הוא יכול הוא גם לעשות בו כרצונו, והרי"ד דחה את דבריו וז"ל "ואינו נראה לי, דהא לא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות, ואילו היה קנין לעבד באלו המעות בשום טצדקי שבעולם היה זוכה בהם האדון אלא שלא הקנם לו אלא שיצא בהם לחירות, והלכך אם קנה מהם נכסים אין קנינו קנין שאינן שלו ואין לו כח בהם אלא להשתחרר". ונראה ברור דנחלקו בשני הדרכים הנ"ל, דעת רב האי גאון דכשיש לעבד קנין בע"מ שתצא בו לחירות קנין העבד הוא, (ואעפ"כ יש חידוש רב בדבריו דמ"מ לא ניתן לו אלא לענין זה שיצא בו לחירות וכיצד יעשה בו שימוש אחר), ודעת הרי"ד דבאמת אין זה קנין העבד אלא קנין רבו, וכמו שכתבנו לבאר את שיטת הט"ז.

אמנם לכאורה אפשר דגם הט"ז מודה ביסוד הדין דהעבד זוכה ולא רבו, אלא דס"ל דמ"מ אין העבד קונה אלא במה שניתן לו לצאת לחירות, דרק במה שניתן לעבד להנות ממנו תחת רבו יש קנין לרב דקנין עצמאי לעבד סותר כל ענין העבדות, אבל במה שניתן לו לצאת בו לחירות אין לרב קנין דאין קנין זה דעבד סותר את עבדותו לאדונו כיון שלא ניתן לו ממון זה להנות תחת רבו אלא לצורך שחרור בלבד, אך מכל מקום מלשון הט"ז מבואר דשיטתו מיוסדת על הסברא דאין העבד קונה בעצם ממון זה אלא האדון עי"ש היטב.

והנה יש לעיין בעבד שקנה ואין רבו רוצה לקנות קנינו, דלכאורה מסתבר שאין האדון קונה בעל כרחו דלעולם אין אדם קונה בעל כרחו, אך יש לעיין אם בכה"ג קונה העבד או שמא אף קנינו בטל כיון שאין לו יד לקנות לעצמו, וראיתי באבני מילואים (סי' פ"ה ס"ק ב') שכתב דהאדון קונה אף אם אינו רוצה לקנות דהו"ל כאילו התנה שיד ימינו יקנה ולא יד שמאלו. אך לענ"ד נראה יותר דאין האדון קונה בע"כ ואין זה דומה כלל להרוצה לקנות בימינו דעיקר כונתו ורצונו לקנות משא"כ באדון שאינו רוצה לקנות כלל איך יקנה בע"כ. (שו"ר דכנראה אף כונת האב"מ כן היא, דודאי אין האדון קונה בע"כ אלא דגם העבד לא יקנה דא"א שיד שמאל תזכה בלי יד ימין עי"ש היטב, ואף שמצינו קנין בעל כרחו בירושה הרי דכשאין צריך מעשה קנין קונה אף בע"כ, נראה לכאורה דשאני קנין העבד דבא על ידי מעשה קנין מירושה, ובבעלות שבאה על ידי קנין מסתבר טפי דאינו קונה בע"כ אף ע"י קנין עבדו).

אך אם יקנה העבד או לא לכאורה מיתלא תליא במה שכתבו הראשונים קידושין (כ"ג ע"ב) במה דאין קנין לעבד אף בעל מנת שאין לרבו רשות בו, דהרשב"א כתב דכיון שהתנה עם העבד ולא עם האדון אין תוקף לתנאו דאין העבד בעל הדברים להתנות על זכות האדון, אך הריטב"א שם הביא בשם הראב"ד דלא חל התנאי דהו"ל כמתנה לקנות רק ע"י חצי גוף דאין קנין לחצאין, וכמו כן אי אפשר להקנות לעבד בלי רבו, ולכאורה לפי דברי הרשב"א אם אין האדון רוצה לקנות קונה העבד דהעבד בעצם בר קנין הוא, אבל לשיטת הריטב"א א"א לעבד לקנות ללא אדונו דהוי כחצי גוף ואם אין האדון קונה גם העבד לא יקנה, אך באמת נראה דאף לדברי הרשב"א לא קנה שהרי ביאר שם דמ"ד יש קנין לעבד בלא רבו ס"ל דהאדון קונה מן העבד ולמ"ד אין קנין ס"ל דהאדון קונה ע"י עבדו והעבד כמו חצר הוא והאדון קונה ישירות מן המקנה וא"כ שוב מסתבר דהעבד אינו בר זכיה, וצ"ע עדיין ודו"ק בזה.

סוף דבר מבואר דשאלה זו אם יד העבד לקנין בלבד ברשות רבו, או כל כח הבעלות דעבד של רבו הוא מיתלא תליא במחלוקת תנאי ואמוראי והפוסקים לדורותיהם, לדעת רב ששת אליבא דחכמים דיש לעבד קנין בע"מ שאין לרבך רשות בו ע"כ דיש לעבד גדר בעלות, ולדעת ר' אלעזר אליבא דחכמים דאין לו קנין אלא בע"מ שתצא בו לחירות נחלקו רב האי והתוס' רי"ד אם ממון זה קנין העבד הוא או קנין הרב, וגם הפרישה והט"ז נחלקו בשורש זה בדרכם.

ב

והנה בעצם קושית הריב"א דהלא כבר זכו ישראל בארץ ישראל מדין מה שקנה עבד קנה רבו יעוין בדברי הרמב"ן (בראשית י"ט כ"ו) שכתב "והנה העביד כנען לשם שני פעמים, רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו" הרי דמשום כך גזרה חכמתו ית"ש שכנען יהי' עבד לשם כדי שזרעו של שם ינחל את ארץ כנען משום דין זה דמה שקנה עבד קנה רבו. ואפשר דמשום כך פירש הרמב"ן את דברי ר' יצחק באופן אחר בתחילת הפרשה יעו"ש. ובפנים יפות פר' נח (ט' כ"ה) חידש דכל מה שגזר נח על כנען שיהיה עבד לאחיו זה היה עד מתן תורה, אבל אח"כ שוב אינם עבדים ולכך נצטרכו ישראל לכבוש שוב את ארץ שבעה עממין מיד כנען ולא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו. אלא דיש לעיין בזה, דכיון שזכו ישראל בארץ ישראל קודם קבלת התורה מה הפקיע את חזקתם ע"ז עד שהוצרכו לכובשה שוב.

ובכל עיקר דברי הנחלת יעקב שהניח לדבר פשוט דיש ירושה בעבד, באמת אין הדבר פשוט ונחלקו בזה הראשונים, דבנזיר (ס"א ע"ב) מבואר דעבדים אין להם ירושה להוריש עבד ליורשים, וכתב שם רש"י שני טעמים, א' אין לעבד קנין בלא רבו וממילא לא יתכן שיהי' עבד לעבד, ב' דאין העבדים קונים זה את זה לקנין הגוף, ומשמע מדבריו דבעצם יש ירושה לעבד אלא דלא יתכן בו ירושת עבד, אבל הרא"ש שם כתב דאין לעבד ירושה כלל כיון דאין לו חייס וממילא אין לו מורישים, וכן כתב שם השיטה מקובצת בשמו הרי שנחלקו הראשונים בכל עיקר דין נחלה בעבד.

אמנם כל עיקר שאלת ר"ת מאורליינש באמת גמ' ארוכה היא בסנהדרין (צ"א ע"א) "כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו הוא דכתיב 'ארץ כנען לגבולותיה' וכו', א"ל גביהא בן פסיסא מהיכן אתם מביאין ראיה מן התורה אף אני אביא לכם ראיה מן התורה שנאמר 'ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי" הרי דבאמת אמרינן בזה מה שקנה עבד קנה רבו, וצ"ל דעדיפא מיניה אמר ר' יצחק (ברש"י הנ"ל) דהקב"ה אדון כל הארץ הוא ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה וכו', וז"פ.

ג

ויש עוד לעיין בדברי רש"י בשם חז"ל דאומות העולם אומרים לישראל ליסטים אתם, והלא לקמן בפרשת לך לך (י"ב ו') כתיב "והכנעני אז בארץ" וכתב רש"י "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו וכו'" הרי דהכנענים גזלו מזרעו של שם וא"כ אין בני ישראל אלא משיבים אבידה לבעליה והכנענים הם הליסטים ולא ישראל. ובמזרחי תירץ דהוי כנען כמי שיורד לשדה חבירו שלא ברשות והשביחה שצריך ליתן היציאה אם השבח יתר מהיציאה, וכנען השביחו את הארץ ואעפ"כ לא קיבלו מאומה ולכן טוענין אומות העולם דליסטים אתם.

ולכאורה היה נראה דהכנעני קנה את הארץ ביאוש, ואף דאין יאוש בקרקע כבר כתבו התוס' בסוכה (ל' ע"ב) דהיכא דנשתקע שם בעליו יש יאוש אף בקרקע, ואפשר דסברו האומות דבאורך גלותם נשתקע שם ישראל מארץ כנען וממילא נקנה לכנעני.

אך נראה יותר דמקומות חלוקות היו בארץ ישראל, ואף דירושלים נפלה בחלקו של שם כמו שנאמר (י"ד י"ח) "ומלכי צדק מלך שלם" וכמו שפירש שם באונקלוס דשלם זה ירושלים, היו מקומות בארץ ישראל שנפלו בחלקם של חם וכנען, וראיה לדבר ממה שכתב רש"י (במדבר י"ג כ"ב) "אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול" וכו' הרי שחם בנה את חברון לכנען בנו והיתה בחלקו מתחלה ולא בחלקו של שם, אלא נראה מזה דנתחלקה ארץ ישראל בין שם לחם, וירושלים ניתנה על ידי נח לשם בעוד שחברון ניתנה על ידו לחם והוא נתנה לכנען בנו, ואם כן יטענו אומות העולם על ישראל ליסטים אתם שגזלתם אף את חלקו של כנען.

והנה הרמב"ן לקמן (ו' ט"ו - י"ד י"ח) כתב דכל ארץ ישראל לגבולותיה ניתנה לישראל, ונתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען על מנת לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון אצל עבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד, אך בשנים שהיו שליטים על ארץ ישראל היה הכל של כנען כולל ירושלים, ולדבריו צריך לומר דאומות העולם יטענו ליסטים אתם שלא ידעו מתנאי זה, או כשיטת התוס' שכבר נשתקע שם ישראל מקרקע ארץ ישראל.

ד

הנה מבואר בסנהדרין (צ"א ע"א) "פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו, כדכתיב (שמות י"ב ל"ו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם, אמר להן תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים וכו'", ולכאורה תמוה, דהלא פרעה שיעבד את בני ישראל במצרים ואיך נטיל על כל העם המצרי את חובתו של פרעה, אבל בני ישראל שאלו כלים מן המצרים ובצדק הם תובעים את שלהם.

ואפשר דמשום כך קנה יוסף את הכל לפרעה כדכתיב (בראשית מ"ז כ"ג) "ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה" וכיון שכולם היו קנויים לפרעה, מה שקנה עבד קנה רבו, ונמצאו הם וכל רכושם קנויים לפרעה ובצדק אמר גביהה בן פסיסא ששני החובות של פרעה הם, ותשלום העבודה מכסה על ביזת מצרים, ודו"ק.

ובפשטות י"ל עוד דאף שפרעה הוא זה שהעביד את העם מ"מ כל עם מצרים נהנו מעמלם מעשי ידיהם של בני ישראל וחייבים הם מדין נהנה, ודו"ק בזה.