מעילה בהקדש וכלי הדיוט לגבוה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא... וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה (כ"ח י"א - י"ח)

ובילקוט שמעוני איתא: "הביט יעקב וראה את השמש וילן שם, שנאמר וילן שם כי בא השמש, לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשתיו"

א

יש להקשות איך השתמש יעקב באבנים אלו, הא אבנים אלו הקדש הן דהוקדשו למזבח ע"י אברהם ויצחק, וא"כ הוי מועל בהקדש.

וב"פנים יפות" תירץ דלא ידע יעקב דאבנים אלו ממזבח שנעקד עליו אביו, וכיון דהיה בשוגג הוי מעילה בהקדש והמועל בהקדש יצא לחולין, ולכך חזר יעקב והקדיש אבנים אלו, "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" דהקדשת כלי מקדש ע"י משיחה בשמן היא, ומכיון שיצאו אבנים אלו לחולין יצק יעקב שמן על ראשה וקידשה שנית.

ולענ"ד רחוק לומר דיעקב אבינו מעל בהקדש, הא כבר אמרו "אפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם - צדיקים עצמן לא כל שכן" (גיטין ז' ע"א) (והן אמת דבתוס' שם פי' דדווקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, ואפשר דה"ה במידי דהנאת הגוף, דבמידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידם לפי שגנאי הוא, ואפשר דה"ה כשנהנה הנאת הגוף גנאי הוא, ומ"מ נראה יותר דיעקב אבינו בחיר האבות לא נכשל באיסור מעילה.

[ובשו"ת "שואל ומשיב" ראיתי (ונשכח ממני מקומו) שהקשה מהא דנדרים (י' ע"א) "רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין, עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום" ולכאו' הא כתבו התוס' דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וא"כ במילי אוחרא יכולין ליכשל ואמאי מתאוין היו להקריב קרבן חטאת, אלא דמכאן ראי' דמעלת החסידים גדולה ממעלת הצדיקים, דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן במידי דאכילה אבל חסידים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן כלל, וא"כ קשה לומר דלא נתקיים ביעקב קרא ד"רגלי חסידיו ישמור" ומעל בשוגג].

ב

ואפשר דלכך עשה הקב"ה נס ונהפכו אבנים אלו לאבן אחת והוי כשינוי ושינוי קונה, דנראה דחיבור זה חשיב כשנוי, אף דכתבו התוס' (ב"ק צ"ב ע"ב) דבכל שינוי מעשה בעינן שישתנה נמי שמו בכך, והיכא דלא נשתנה שמו בשינוי זה לא קני, מ"מ נראה פשוט דאין כוונת התוס' דבכל שינוי בעינן נמי שינוי השם ממש, דא"כ לא ניבעי כלל לשנוי מעשה ותסגי בשינוי השם לחודיה, אלא בהכרח דכוונת התוס' דבכדי לקנות בשינוי בעינן שישתנה מהותו של החפץ, ובדרך כלל כשנשתנה מהות החפץ ישתנה שמו, אבל אי"ז תנאי גמור דבעינן שינוי השם בדווקא [וע"ע בזה ב"מנחת אשר" ב"ק סי' נ"ז], וא"כ הכא נמי נראה דאבנים רבות המשתנות להיות לאבן אחת חשיב שפיר שינוי דלא גרע מגזל קורה וקבעה בבנין, אף דיש לחלק דהתם נטל קורה ועשאה בית ולכך הוי שינוי מ"מ נראה שפיר דהוא הדין כשנעשה לאבן אחת חשיב שפיר כשינוי ולא גרע מקבעו בבנין.

ואם כנים הדברים, הנה מצינו עוד בב"ק (ס"א ע"ב) דדין שינוי שייך אף בדיני תורה ולא רק בקנין גזילה, דנחלקו ב"ש וב"ה אי אתנן ששינהו כשר לקרבן ולב"ה כשר, וכן בעבודה זרה (מ"ו ע"ב) שנינו דיש שינוי לנעבד. ולפי"ז נראה דה"ה דיש שינוי להקדש. ולכך נעשה נס ונהפכו האבנים לאבן אחת ופנים חדשות וכיון דיש שינוי להקדש שוב לא מעל יעקב, ולכן הוצרך לחזור ולהקדיש אבן זו וליצוק שמן על ראשה דנהי דלא פקע ההקדש ע"י מעילה, מ"מ פקע ההקדש ע"י השינוי ושוב לא מעל יעקב אבינו בהקדש.

ועדיין יש לעיין דהא בקידושין (נ"ה ע"א) שנינו דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה ובקדושת הגוף, ובהם אין מעילה מוציאה מידי הקדש, והנה בעבודה זרה (נ"ב ע"ב) נחלקו הרמב"ן ובעל המאור אי מזבח חשיב כלי שרת וקדיש בקדושת הגוף, או דאין בו אלא קדושת בדק הבית בלבד, דלהרמב"ן הוי קדושת הגוף, ולבהע"מ הוי קדושת בדק הבית גרידא, וא"כ התינח לבעל המאור דכשמעל פקעה קדושת מזבח. אבל לשי' הרמב"ן מה איכא למימר, עוד צ"ע דאפשר דלא נחלקו אלא במזבח בית עולמים דהיה מחובר לקרקע, אבל באבן שאינה מחוברת לקרקע לכו"ע הוי ככלי שרת בלבד ובכלי שרת לכו"ע יש מועל אחר מועל, וקשה ע"ד הפנים יפות, אלא נראה דלא היה בזה מעילה כלל, כיון דע"י שינוי זה יצא הקדש לחולין, ודו"ק. [וביסוד דין הקדש אי הוי 'איסור' או 'קנין' עיין במנחת אשר פסחים (סי' ל"ה)].

ג

וכבר הקשה המגן אברהם בספרו "זית רענן" קושיה זו, דהאיך מעל יעקב באבני מזבח העקידה, ותירץ דהוי פיקוח נפש לפי שחשש יעקב מחיות השדה ומשום פיקוח נפש שרי ליהנות מאבני המזבח. (ולכאו' יש לעיין דהא לא הוי מצב פיקו"נ אלא מששכב במקום ההוא, והא גופא קשיא אמאי שרי ליה לשכב ולהכניס עצמו למצב פיקוח נפש ולהשתמש באבני הקדש, ואין לומר דאנוס היה לישן, דהלא אמר "ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה", הרי שהיה בידו שלא לישון.

אך במקום אחר דנתי להלכה אם מותר לאדם לנהוג כדרכו ותומו אף אם בכך יתחדש מצב של פיקו"נ שבו יצטרך לחלל שבת או לעבור על מצוות התורה או שמא מצווה הוא להמנע ממעשים אלו כדי שלא ליצור מצב של פקו"נ ויש בזה אריכות גדולה וראיות לכאן ולכאן, ואין כאן מקום להאריך.

ועוד תי' שם, דהוי הנאה שלא כדרך ואין בה איסור דאורייתא, דישיבה בצל האבן לא חשיבא דרך הנאה. ולכאו' הדברים נסתרים מהא דשנינו (פסחים כ"ו ע"א) "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו" והקשו שם אמאי לא הוי כמועל בהקדש, ותירצו בגמ' "אמר רבא שאני היכל דלתוכו עשוי", ופי' רש"י ותוס' דכיון דעשוי ההיכל לתוכו חשיבא ישיבה בצילו כהנאה שלא כדרך ופטור, הרי דאי לאו דלתוכן עשויות יש מעילה בצל.

וברבינו חננאל שם פי' דכיון דכתלי ההיכל עשויין לצידם הפנימי, לכך אין קדושה לצד החיצוני [ולכאו' משמע מדברי הר"ח דאיכא הקדש לחצאין, וכתלי ההיכל מצידן הפנימי קודש הן, ואילו צידן החיצון אין בו קדושה ואין בהם מעילה, וע"ע בזה במנח"א לפסחים שם].

ד

ונראה לכאורה דהכא לכו"ע חשיבא כמעילה, דהנה בב"ק (כ' ע"ב) איתא: "נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה, ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה", ע"כ, ומבואר להדיא דהנותן אבן או קורה עפ"י ארובה ודר תחתיה שו"פ מעל, וחשיבא שפיר הנאה, הרי לן דהנאת צל חשיבא שפיר כדרך הנאתה, והכי איתא נמי במעילה (י"ד ע"א) "בונין בחול ואח"כ מקדישין" ופרש"י דבונה בחול לפי שחיישינן שמא ישב בצילו וימעול, לכך בונה בחול ורק אח"כ מקדישו. ועוד דהרי באור שמח (ריש הל' שבת) נקט דהא דאמרינן "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה" היינו דווקא כשנזדמנו לו ונתכוין להנאה אבל התוקע להנאה יש בו מעילה (ועי' בזה במנחת אשר פסחים סי' ל'). וכיו"ב נראה דהנוטל אבני הקדש ובנאן למחסה ולמסתור לכו"ע יש בו משום מעילה וראי' מהניח אבן ע"פ ארובה.

ואפשר דאין כאן מעילה לפי שאליבא דאמת אם לא באו חיות רעות לא היה צורך באבנים אלו, והא דנהנה דלא נסתכן לא חשיב כהנאה בפועל דאינו אלא מבריח ארי ולא חשיב הנאה ועוד דאם לא באו חיות כלל ונתברר שלא היה צריך לאבנים אלו בודאי אין כאן הנאה דהוי כהניח קורה עפ"י ארובה ולא שכב תחתיה, ומשום כך נראה דלא עבר יעקב באיסור מעילה דבסוף לא נהנה כיון שלא באו חיות כלל, ונראה עוד דבאמת לא היה יעקב צריך כלל לאבנים אלו כדי לשומרו מחיות רעות, דלא גרע מדניאל בגוב האריות ומיוסף בבור דמגודל קדושתם שלהבת י-ה נרתעו מפניהם כל חיות רעות ומזיקים, אלא דלרוב ענותנותו חשש לתומו מחיות רעות ולכן באמת לא נהנה ולא מעל כלל.

ה

החת"ס בשו"ת אור"ח (סי' מ') הקשה וכי מאחר דנשתמש יעקב באבנים אלו האיך הקדישן למזבח, הא כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"א ה"כ) "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה" עכ"ל.

ולכאו' את"ל דאבנים אלו כבר היו אבני מזבח מזמן העקידה ולא יצאו לחולין ע"י יעקב וכדברי ה"זית רענן" לא קשה מידי, דלא נפסלו כלים אלו בכך. אבל אי נימא דכיון דנשתמש בהן יעקב יצאו לחולין וכדברי הפנים יפות א"כ האיך מצי לשוב ולהקדישן הא כלי הדיוט הן, וצע"ג.

ו

בשו"ת "זכרון יוסף" (סי' קי"א) הביא מה דאמרו במדרש דברישא כתיב "ויקח מאבני המקום" הרי דהיו אבנים רבות, ובסיפא כתיב "ויקח את האבן" הרי שלא היתה שם אלא אבן אחת, אלא דנתקוטטו האבנים ביניהם היכן יניח צדיק ראשו ונעשה נס ונהפכו לאבן אחת, והביא שם הכרח לדברי המדרש, דהנה כתב הרמב"ם דדין זה דבעינן שיהיו הכלים לשם הקדש מתחילת עשייתן אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד גם כלים שנשתמש בהן לחולין קדשו וכשאין כלים אחרים יקדישן אפי' לכתחילה (ובאמת לא מצאתי הלכה זו בדברי הרמב"ם, ואפשר דכוונתו לדקדוק לשון הרמב"ם שם "ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה" ומשמע דלכתחילה הוא דאין עושין אבל בדיעבד מהני) והנה אי נימא דלא נעשו אבני המקום לאבן אחת, א"כ אמאי הקדיש דווקא להאבן אשר שם מראשתיו הא לכאו' היה לו ליקח אבן שלא נשתמש בה, אלא בהכרח דלא היו שם אבנים נוספות לפי שנעשו האבנים כולן לאבן אחת, ומכיון דליכא אבנים אחרות "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה".

ז

הנה המג"א (אור"ח סי' מ"ב ס"ק ג') כתב דהיכא דנקרעו רצועות התפילין ובא לקשרן או לתופרן שנית, יזהר דצד הרצועה שהיה סמוך לקשר התפילין ישאר גם עתה סמוך למקום הקשר, ומייתי ראי' מהא דאיתא בתוספות (שבת צ"ח ע"א) דבזמן סידור קרשי המשכן ע"ג העגלות היו נותנים ראשו של זה לצד ראשו של זה משום דגנאי הוא שיהיו ראשי הקרשים מונחים לצד רגליהם של קרשים אחרים, הרי דאפילו בגוף אחד אמרינן דחלק זה עדיף על חלק זה.

ובסי' ח' (ס"ק ו') כתב המג"א דלכך נהגו לעשות עטרה לטלית דראש הטלית לא יתהפך ויהיו ציציות ראשו מאחור, וכדחזינן בקרשים, דקרשי צד צפון נשארו לעולם על מקומם בצד זה ולא נשתנו לצד אחר, לפי דצד צפון חשיב טפי שסמוך לו היו שוחטין הקרבנות, ולפיכך יש ליזהר בזה גם בציצית, ונראה דד' כנפות הציצית ד' גופים הן, ולכך מייתי ראי' מקרשי המשכן דהיה מקומם בצד זה וכיון שכך שוב אין להחליפן לצד אחר, ומשא"כ בסי' מ"ב דהתם מיירי בחפצא אחת, היינו דרצועה זו עצמה יש בה מקום דקדיש טפי, ולכך מייתי ראי' מקרשים דאף בחפצא אחת אמרינן דראוי שיניח ראש כנגד ראש ולא ראשו של זה לצד עיקרו של זה, הרי דאף בחפצא דמצוה אחת אמרינן דאין משנין מקדושה חמורה לקדושה פחותה הימנה.

ובאליהו רבא (סי' מ"ב) הק' ע"ד המג"א מאבני המקום דיעקב אבינו, דהנה נעשה נס ונעשו כולן לאבן אחת, ולכאו' מה תקנה יש כאן הא עדיין יטעון כל צד דראוי שעליו ממש יניח צדיק ראשו, אלא דמכאן ראיה דכיון דהוי חפצא אחת אין נ"מ בין קרוב לרחוק. ודלא כהמג"א.

ולענ"ד יש להשיב, דאפשר דגם זה היה נס דנעשו כולן לאבן אחת היינו לאבן קטנה ובדרך נס לא היה בזה קרוב ורחוק ועליו הניח צדיק ראשו, ויש עוד לחלק בזה ואכמ"ל.