דין נדרים ושבועות בבני נח (תשס"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכרתו ליעקב (כ"ה ל"ג)

הנה חזינן פעמים רבות בספר בראשית דהיה מנהגם לישבע ולנדור אף קודם מתן תורה ("ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (כ"ד ב' ג'). "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (כ"ח כ'). "ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם... ועתה השבעה לי באלקים הנה... ויאמר אברהם אנכי אשבע" (כ"א כ"ב-כ"ד). וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו" (כ"ו ל"א) ויל"ע אי נתחייבו בני נח בקיום שבועותיהם ונדריהם. ותינח בשבועת האבות שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה [ואפשר דה"ה בשבועת אליעזר עבד אברהם לפי שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים] אלא בשבועת עשיו ואבימלך מאי איכא למימר, ומה תוקף יש לשבועה זו.

א

הנה בעבודה זרה (ה' ע"ב) שנינו "א"ר אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבן נח דכתיב 'ומכל החי מכל בשר שנים מכל' וכו', אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה", ובתוס' שם הקשו "ותימה מ"ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו ויתחייבו עליו מיתה, ואין לומר משום דאזהרתיה לא כתיבא בהדיא, הא מכלל הן אתה שומע לאו כדדרשינן וכו', אלא י"ל, דהאי קום עשה הוא, דמאיש איש מרבינן שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, וקום ועשה לא קחשיב".

והקשה הגרעק"א בגליון הש"ס שם, וכן הק' המל"מ (הל' מלכים פ"י ה"ז), למה אמרינן לו קום והבא קרבן שלם, הא אפילו כשקיבל על עצמו בנדר ואמר הרי עלי מכל מקום אין בן נח מצווה על לאו ד'לא יחל דברו' ועל 'מוצא שפתיך תשמור', אלא שאם רוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקריב אבל מנלן שחייב להקריב קרבן תמים.

ב

וב"אבני מילואים" (סי' א' ס"ק ב') תי' דאין כוונת התוס' דבבני נח נאמר 'לא יחל' ו'מוצא שפתיך תשמור', אלא משום דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמסירתו להדיוט, ואם נדר להביא קרבן הוי ליה חוב גמור ולמ"ד שיעבודא דאורייתא גובין מנכסים משועבדים, וחוב זה הוא אפי' בב"נ, ולכך כל זמן שלא הקריבו כתיקונו מחויב הוא להקריב שנית מחמת שיעבוד הממון, ולפי"ז מיושב שפיר הא דהקשה המל"מ דלכאו' דברי התוס' סתרי אהדדי, דהכא נקטו דבני נח מחויבים בקיום נדריהם, ואילו בנזיר (ס"א ע"ב) שנינו דדין מופלא הסמוך לאיש בישראל אינו אלא מדרבנן, אבל בבני נח  הקדשן הקדש מדאוריתא, והקשו התוס' וז"ל "ודבר תימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעכו"ם איתא, ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוה גדול מיהא איתא בבל יחל הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכו', אבל עובד כוכבים שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל לא שייך למיעוטי" עכ"ל. ומוכח להדיא מדבריהם דב"נ אינו מחויב לקיים נדרו מדין לא יחל, והכי איתא בירושלמי (שם פרק ט' ה"א) "ישראל בבל יחל ואין העכו"ם בבל יחל". ולדברי האבנ"מ א"ש, דאין כוונתם למצוות 'לא יחל דברו', אלא דדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וחייב בדיני ממון.

וב"קהילות יעקב" (ע"ז סי' ב') הקשה ע"ד האבנ"מ מדברי הרא"ש (שם כ"ט ע"ב) שכתב "שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחייב לקיים דברו כאילו נדר דכתיב (דברים כ"ג) מוצא שפתיך תשמור, ולא מצי למיהדר ביה" ומדייק הקה"י דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לפי דמחויב הוא במצוות עשה לקיים דברו ולכך אנן סהדי דגמר ומקני, וכן נקטו ה"חתן סופר" (ערך אמירה לגבוה) והגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת סי' רס"ט - ר"ע) בביאור דברי הרא"ש, וא"כ בנכרי שלא נצטווה לשמור מוצא שפתיו לא אמרינן "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

וכעין דבריהם בשורש הסברא נקט ב"קובץ שיעורים" (ב"ב דף קמ"ט) לענין קנין 'אודיתא' דאחר שהודה על חוב זה שוב לא יוכל לחזור בו דהודאת בע"ד כמאה עדים חשיבא, וכיון שכך אנן סהדי דגמר ומקני.

אמנם שוב שמתי אל לבי דבירושלמי שם בנזיר נחלקו בגמ' אם עכו"ם ישנו בבל יחל עי"ש היטב.

ג

ולענ"ד נראה דלא אמרינן אנן סהדי דגמר ומקני אלא היכא דגמר ומקני מתוך הנאה ושמחה יתירה, כדאיתא בכתובות (ק"ב ע"ב) "כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך בההיא הנאה דקמיחתנו אהדדי גמר ומקני" וכמו כן בגיטין (י"ג ע"ב) "בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעביד נפשיה", וכן בב"מ (ט"ז ע"א) "א"ל רבא תהא במאמינו בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה" הרי שלא די בזה שאינו יכול להשתחרר מחובתו אלא בעינן שיהנה בפועל ורק אז אנן סהדי דגמר ומקני.

וכן חזינן מדברי ר' יוחנן (ב"מ מ"ט ע"א) דמודה דבמתנה מועטת כיון דסמכא דעתיה אסור לחזור בו, וכבר כתבו התוס' (ב"ב קכ"ג ע"ב) "ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק" ולכאו' אי אסור הוא לחזור בו אמאי לא נימא דגמר ומקני, אלא ע"כ דאין די בזה שאסור הוא לחזור בו אלא בעינן להנאה שעבורה גמר בדעתו להקנות וכבר הארכתי במק"א בביאור קנין אודיתא, ואכמ"ל.

ולכך נראה דלא נחית הרא"ש לפרש טעם הענין דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא כל כוונתו לומר דמאחר ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי אף שלא אמר לשון נדר מ"מ מחויב הוא לקיים נדרו וכמש"כ "מוצא שפתיך תשמור", ואפי' היכא דלא הקדיש אלא נתחייב להקדיש חשיבא אמירתו כמסירתו להדיוט, וכן נקט הרשב"ם (ב"ב קל"ג ע"ב) דכשנתחייב להקדיש חשיב שפיר כמסירה להדיוט, ולפי"ז א"ש תי' האבנ"מ.

אלא דיש לדון בעיקר דברי האבנ"מ, דהא לישנא דגמ' הוא "מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח", ואי אמרינן דב"נ לא נצטווה בעשה לשמור מוצא שפתיו מה שייך לומר לשון 'איסור' כיון שאין איסור לא בעצם ההקרבה, וגם לא באי קיום הנדר, ולכך נראה לפרש דברי התוס' בדרך אחר.

ד

ונראה לומר דעכו"ם הנודר נתחייב בקיום נדרו ואף דאינו במצוות 'לא יחל דברו' [כדאיתא בירושלמי ובתוס' בנזיר כנ"ל] מ"מ ילפינן מ"איש איש" דעכו"ם נודרים ונודבים נדרים ונדבות כישראל כדאיתא בנזיר (ס"ב ע"א), ובמנחות (ע"ג ע"ב) ואי נימא דכל הילפותא היא דשרי לקבל קרבנות מנכרים א"כ אמאי נקטינן לישנא דנדרים ולישנא דנדבות הא אין נ"מ ביניהם לקדושת הקרבן, אלא דמהכא ילפינן דעכו"ם נודרים כישראל ולא רק נודבים כישראל [וחלוקים הם נדר ונדבה כדאיתא במגילה ח' ע"א דנדר קאי אגברא ונדבה קאי אחפצא] וא"כ גוי מחויב לקיים נדרו ולהקריב קרבן, וכשלא הקריב עבר על דינא דילפינן מ"איש איש", [ואפשר דאינו מצות עשה ממש אלא 'רצון התורה'] ולכך אינו מחויב בקיום נדרים אחרים אלא נדרי קרבנות בלבד, ולפי"ז א"ש דברי התוס' בנזיר ובע"ז  ואין כאן סתירה כלל.

היוצא מכל הנ"ל, דלהבנת האבנ"מ בכל נדרי הקדש אמרינן דעכו"ם נודרים כישראל ומחויבים בקיום נדרים משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ואפשר דאפי' בנדרי צדקה אמרינן כן לשי' הפוסקים דס"ל דבצדקה נמי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי) ולדרכינו בנדרי קרבנות לחודיה הוא דנתחייבו עכו"ם לקיים נדרם, כדילפינן מאיש איש.

ה

הגרש"ק בספרו "נדרי זריזין" (נדרים ח') כתב דב"נ נתחייבו בקיום נדרים משום אביזרייהו דעבודה זרה, לפי שאמרו חז"ל: "הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליה קרבן" ופרש"י (נדרים כ"ב) "כאילו בנה במה לעבודת כוכבים" וכיון דהוזהרו בני נח על עבודת כוכבים יש להם ליזהר ולקיים נדריהם (ויל"ע, דהא בגיטין (מ"ו ע"ב) וביבמות (ק"ט ע"ב) פרש"י דהמקיים כאילו הקריב עליה קרבן היינו בשעת איסור הבמות, וכ"פ הר"ן בנדרים שם דהוי כמוסיף על איסורי תורה, ועוד, דלפי"ז אסור ב"נ לקיים נדרו לפי שהנודר כאילו בנה במה, אבל המקיימו כאילו הקריב קרבן לע"ז ולכאו' עדיף שלא יקיים נדרו משיקיים ויקריב לע"ז, אלא ע"כ דאין לזה שייכות לדין ע"ז (וידוע שפרש"י עמ"ס נדרים אינו של ראש הראשונים רש"י, אלא של אחד הראשונים). עכ"פ עדיין לא נתבאר ענין שבועת בני נח, וצ"ב ענינה של שבועה זו.

ו

ובמל"מ (הל' מלכים פ"י ה"ז) וב"פנים יפות" (ריש פר' מטות ד"ה זה הדבר) נתקשו גם הם בענין שבועת בני נח וכתבו לחדש דשבועה הוי אביזרייהו ד'ברכת השם', ואיסור מגדף נכלל בז' המצוות שנצטוו בני נח, וב"קרן אורה" (נזיר ס"א ע"ב) הביא לדברי המל"מ והקשה דזו מנלן ומה ענין זה אצל זה ודחה את דבריו.

ובאמת נראה דיש יסוד גדול לדבריהם, דהלא כתב בחינוך (מצווה ל') "כי הנשבע בשם הגדול לאמת דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקיל ביראת אלקים כאומר בלבו שאין אמת תאלמנה שפתיו, וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם - כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד שענינה הוא שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלקי" עכ"ל.

וכבר נחלקו הראשונים אי הנשבע צריך שישבע בשם [עי' ר"ן ריש נדרים, וכן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בהל' שבועות פ"ג ה"ג] ולכאו' כל דברי החינוך הם למ"ד דשבועה בעי שם אבל למ"ד דשבועה לא בעי שם צ"ב אמאי קחשיב כ'ברכת השם', אלא דכבר כתב הר"ן (שבועות פ"ב) דלמ"ד דשבועה א"צ שם אי"ז משום דשבועה לא בעי שם כלל, אלא משום דנחשב כאילו נשבע בשם דכל ענין השבועה הוא כשישבע בשם, וכ"כ בתורי"ד (ריש נדרים אות כ"ה) דשבועה לא בעי שם משום דהוי ככינוי, והנה כבר כתב הרמב"ם (הל' שבועות פ"א ה"ג) דגם הנשבע על העתיד ולא קיים נדרו חשיב כשבועת שקר ועבר על "לא תשבעו בשמי לשקר", וא"כ אי ננקוט כדברי הרמב"ם וכמ"ד דשבועה בעי שם (וה"ה אם אין צריך שיזכיר השם בפיו אלא דחשיב כנשבע בשם) וכדברי החינוך בענין שבועת שקר, קרוב הדבר כסברת המל"מ והפנים יפות דשבועת שקר הוי אבזרייהו ד'ברכת השם'. ונהי דבישראל אין איסורו משום 'ברכת השם' מ"מ כבר כתב ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"ט) "בן נח חייב על הגזל, בין שגזל גוי בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל" ומדבריו למדנו דנהי דישראל ועכו"ם נצטוו על הגזל, מ"מ גזל דעכו"ם יש בכללו טפי, דז' מצוות בני נח ז' שרשים הם, ונקטו התוס' (ב"מ ע' ע"ב) דבני נח הוזהרו על ריבית ובכלל גזל הוא, ואע"פ דהתם (ס"א ע"א) שנינו שלבני ישראל ריבית אינה בכלל גזל מ"מ ז' מצוות בני נח כוללים ענינים רבים אף שנשנו לישראל בלאוין אחרים, ולפי כ"ז יש מקום לדברים הנ"ל דשבועת ב"נ בכלל "ברכת ה'" הן, ומ"מ לפי נתיב זה חייבין ב"נ בשבועה בלבד ולא בנדרים.

ז

בספר "חמדת ישראל" לבעל "כלי חמדה" (דף פ"ח) כתב דכל השבועות שמצינו אצל האבות ענינם בין אדם לחבירו, ולא מצינו שנשבעו שבועות ביטוי ונדרי איסור, דכל שבועותיהם היו לחזק בריתות וקנינים [כשבועת יעקב ועשיו שענינה לחיזוק קנין הבכורה, וכן שבועת אברהם ואבימלך ענינה לחיזוק הברית שכרתו ביניהם]. ולכך שבועות אלו בכלל הדינים שנצטוו עליהם בני נח לפי שענינם בין אדם לחבירו. ויל"ע, דאם ענין השבועה הוא בין אדם לחבירו גרידא ומשום דינים נגעו בה, מה תוספת יש בשבועה יתר על הקנין וההסכם עצמו שהן הם יסוד הקנינים והדינים, ואף אי נימא דכיון שהיה מנהגם להשבע דמי לסיטומתא עדיין צ"ב מה צורך ראו בקנינים אלו, כיון שקנו בדרכי הקנין האחרים, וצ"ע.

ועוד דרך כתבו בזה ה"משך חכמה" (פר' יתרו), וה"אבני נזר" (יו"ד סי' ש"ו), דבני נח נתחייבו בכל המצוות שיש בהם טעם ואובנתא דליבא, ומכיון דמסברת הלב יש לו לנשבע לקיים שבועתו נצטוו בני נח לקיים שבועותיהם ונדריהם.

ויסוד דבריהם יש לו בית אב בדברי הראשונים, דהנה רבינו ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד בבלי (הובא בריש ברכות) כתב וז"ל: "ונאמר כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדור דורים" עכ"ל.

וכן איתא ברבינו בחיי (פ' וירא) דלא נהפכה סדום אלא מפני שהענישו כל העוסק בצדקה ובגמ"ח, דב"נ מחויבים בעשיית החסד שהיא סברת הלב[1], וכ"כ הנצי"ב (בהסכמתו לספר "אהבת חסד" להחפץ חיים) דבני נח נתחייבו במצוות השכליות.

וב"אבני נזר" שם, הוסיף וחידש לפי"ז דאע"פ דבשבועה בעינן ביטוי שפתיים מ"מ גם כשלא ביטא בשפתיו מחויב הוא בקיום שבועה זו מסברא ומאובנתא דליבא, והביא דכן כתב בתשו' הר"י מגאש (סי' קכ"ו) דאם כתב שבועה בכתב ידו ונתן לחבירו חייב הוא לקיים מה שנשבע, ואפי' לא הוציא שם שבועה מפיו. ולענ"ד לולי דברי הר"י מגאש היה נראה פשוט דלאחר מת"ת חיוב שבועה הוא רק בביטוי שפתיים דכל ענין השבועה הוא מדיני התורה, וכתיב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ד' ד') נמצא לפי"ז דין בני נח חמיר טפי דנתחייבו אף בשבועה ללא ביטוי שפתיים ומשא"כ בישראל.

ח

והנה יל"ע בשבועה שנשבע עשיו על מכירת הבכורה דלכאו' הוי שבועה בדבר שלא בא לעולם, וברמב"ם (הל' ערכין פ"ו הל' ל"א) כתב "יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר" ובהל' ל"ג כתב "ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונאמר "אשר נדרת לי שם נדר" עכ"ל. הרי דכשיבוא לעולם חיילא שבועה ונדר זה. [ומכאן ראיה דהרמב"ם נקט דכל מעשה האבות היו אליבא דהילכתא ולכך אפשר להוכיח הלכתא גבירתא ממעשי האבות].

אלא דלכאורה יש לעיין דבאמת נדר יעקב אבינו ב' נדרים, א: "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים", ב: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ולכאו' מפשוטו של מקרא שאמר הקב"ה "אשר נדרת לי שם נדר" משמע דקאי על נדרו ד"האבן הזאת תהיה בית אלקים", וכן פרש"י, וא"כ מאי ראיה יש לגבי דשלב"ל הא אבן זה היה דבר שבא לעולם, (עוד יל"ע דהא אי פלגא נידרא לא חייל משום דהוי דבר שלא בא לעולם אידך פלגא נמי לא חייל, דהא נדר שבטל מקצתו בטל כולו, ויש לדון בזה ואכמ"ל). וכן צ"ב דהא נדרו של יעקב היה 'נדר מצוה' ומאי ראיה איכא לנדרים שאינם נדרי מצוה אלא נדרי איסור, ובשטמ"ק (כתובות נ"ט) הביא דנחלקו בזה הרשב"א ורבו ר"ש מן ההר, דלהר"ש מן ההר נדרי איסור חיילא מדרבנן על דבר שלא בא לעולם, ולשי' הרשב"א חיילא מדאורייתא, ולכאורה נראה דאי נדרי איסור חיילי בדשלב"ל ה"ה דשבועה חיילא, ובאמת ברשב"א (נדרים ט"ו ע"ב) נסתפק בנידון זה אי חיילי נדרי איסור בדבר שלא בא לעולם.


[1]  ונראה לענ"ד דאין זה אלא קודם מת"ת אבל לאחר מת"ת אין לנו שיור רק התורה הזאת  וכל מה שלא נכתב בתורה ע"כ דאינו מיושר לבב המחייבת הנהגת האדם. (וב"אגרות  משה" (אור"ח ח"ד סי' ס"ו) נשאל אם יש איסור לתת שמות כשמות הנכרים, דהא אמרו  חז"ל דנגאלו ישראל ממצרים משום שלא שינו שמם, ומביא שם דמצינו דיש מרבותינו  הראשונים שנקראו בשמות נכריים, (ויל"ע בראיה זו, דפשוט לכאורה דלאחר שנשתקע  שם נכרי בישראל שוב אין בו פגם ואפשר דכל הני שמות כבר נשתקעו בישראל לפני  שניתנו לגדולי עולם) וכתב לחדש דהא דאחז"ל דנגאלו בזכות שלא שינו שמם,  לבושם, ולשונם, אינו אלא קודם מת"ת אבל אחר מת"ת אין בזה קפידא, ודי בשמירת  התורה להבדיל בין ישראל לעמים, והדברים מחודשים ביותר. עכ"פ בעניננו נראה  דסברא פשוטה היא, דכל שיש בו סברא ישרה כבר נכלל בתורה שהוא ספר הישר.