הפסק בקריאת שמע

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד וכתב רש"י וז"ל: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע" (מ"ו כ"ט).

א

יש לעיין, דהנה כתב המחבר (סי' ס"ו ס"א) דשרי להפסיק בקר"ש מפני הכבוד, וז"ל: "בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד ואפי' באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל", עכ"ל. ובמשנ"ב שם (ס"ק ח') כתב דאפי' מלך ישראל הוי בכלל מפני היראה דכתיב "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך. והנה לענין כבוד כבר כתבו הפוסקים דבזמן הזה לא נהגו להפסיק משום כבוד וכמבואר במשנ"ב סק"ב, אבל משום יראה מפסיקין, וא"כ למה לא הפסיק יעקב בקריאתו ממוראה של מלכות (ואפשר דשאני יוסף שלא היה אלא משנה למלך ולא נהגו בו דיני כבוד מלכות ומוראו, וצ"ע).

עוד יש לדון ביסוד איסור הפסק בקר"ש אי דיבור דווקא אסור או שמא הפסק במעשה נמי חשיב הפסק, ונ"מ אי שרי לקום קימת הידור לכבוד אביו או רבו. ובשו"ת "שלמת חיים" להגרי"ח זוננפלד (סי' מ"ח) כתב בפשיטות דמותר לקום קימה שיש בה כבוד והידור, וכ"פ בספר "מקור חיים" (סי' ס"ו), ולפי"ז לכאו' אמאי לא נפל יעקב על צוארו של יוסף ונשקו הא מעשים אלו לא הוי כהפסק. אך בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ד סי' י' אות ד) כתב דאף קימת הידור גרידא חשיבא הפסק ואסור, עי"ש.

ב

הנה נחלקו הראשונים אי מהאי דינא דמפסיקין בקר"ש מפני הכבוד יש ללמוד דשרי נמי להפסיק לקדיש ולקדושה. שיטת התוספות (ברכות י"ג ע"ב) דשרי להפסיק, וז"ל: "ר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד, א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע קריאת שמע, דאין לך מפני הכבוד גדול מזה", וכתב שם הרא"ש "והא דאמר באמצע שואל מפני היראה נחלקו בו רבותינו בענין הפסקה בק"ש ובברכות לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו, יש מי שאומר שאע"פ ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל והביא ראיה מדפליגי לקמן (דף כ"א ע"ב) אם מפסיק בתפילה לקדיש ולקדושה אם לא, אע"ג דמסיק הלכתא כמ"ד שאינו מפסיק אפ"ה כיון דחזינן דבתפלה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק נחלקו אם מפסיק לקדיש אם לא, מכלל דבק"ש וברכותיה דקי"ל דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק, הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק, וכן דעתי מסכמת אע"פ שנשאתי ונתתי בדבר בפני הרב ר"מ דרוטנבורג והסכים דעתו שאין להפסיק", ולהלכה פסק המחבר (שם ס"ג) דשרי להפסיק לקדושה קדיש וברכו ק"ו מדשרי להפסיק לכבוד בשר ודם.

ומשום ק"ו זה כתב הריטב"א (יומא י"ט ע"ב) "ושמעינן מהא שאסור לקרוץ ולרמוז אפילו בדבר מצווה, ומיהו לאפרושי מאיסורא דלית ליה תקנתא מותר לרמוז ואפילו להפסיק ולומר לו, דלא גרע מן המפסיק לקרוא שלום מפני היראה או מפני הכבוד דכבוד שמים עדיף", וכן הביא ה"כף החיים" להלכה (סי' ס"ו סק"ד) משמיה דהריטב"א. וב"ערוך השולחן" (סי' ס"ו ס"ד) כתב לדון אי שרי לרב להפסיק בקר"ש כדי להשיב הלכה לשואל. ופסק דהיכא דאי אפשר בענין אחר יפסיק ויורה לשואל, ק"ו מהא דשרי להפסיק במקום כבוד בשר ודם והפסד ממון (כמבואר בביה"ל שם ד"אנס" דשרי להפסיק מפניו היינו אף בהפסד ממון ולאו דווקא בסכנת נפשות בלבד, ועי"ש).

ומכל זה חזינן דהפוסקים לדורותיהם למדו ק"ו מכבוד ומורא בשר ודם שמותר להפסיק לעניני מצוה שונים.

ג

וביסוד הלכה זו צ"ב אמאי יתחייב כלל בעניית קדיש וקדושה באמצע קר"ש, (וכן בקימת הידור דכבוד אביו ורבו) הא קיי"ל בכל מקום דהעוסק במצווה פטור מן המצווה.

ובאמת נחלקו האחרונים אי חובה היא להפסיק לקדיש ולקדושה או אינה אלא רשות, ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה' אות ד') כתב דאע"פ דשרי להפסיק בקר"ש משום כבוד רבו מ"מ אינו אלא רשות ולא חובה לפי שהעוסק במצוה פטור מן המצווה. וצ"ע אי דווקא בכבוד רבו אמרינן דרשות הוא או שמא אף בעניית קדיש וקדושה רשות הוא ופטור כדין עוסק במצווה. (וכבר כתבו התוס' בסוטה מ"א ע"ב לחלק בין כבוד בשר ודם אף שיש בו מצווה ככבוד מלך ות"ח לבין כבוד השכינה עי"ש, ויש לחלק כן גם בני"ד, ודו"ק).

אבל בשו"ת "שלמת חיים" (שם) כתב דחייב להפסיק לעניית קדיש וקדושה ואם לא ענה נראה ככופר בקדושת המקום ח"ו, וכ"כ בספר "נשמת כל חי" להגר"ח פלאג'י (ח"א סי' ד') ובשו"ת תורת חיים או"ח סי' ס"ו סק"ח (ולכאו' הדברים מחודשים, דהא אינו עושה מעשה המוציאו מן הכלל, אלא ששתק ולא ענה ואמאי חשיב כאילו כפר ועוד דהרי הוא עומד בתפילה ועונה אמן קדיש וקדושה במנין שלו ואינו נראה ככופר כלל, וצ"ע). אך באמת נראה מפשטות דברי הפוסקים בכל מקום דחייב להפסיק לקדיש וקדושה ואין זה רשות גרידא ושוב יל"ע אמאי לא יפטר כדין עוסק במצווה. ויתירה מזו קשה, דהא כבר כתב הריטב"א (סוכה דף כ"ה ע"א) דעוסק במצווה פטור מן המצווה אינו פטור בלבד אלא דאיסור נמי יש בו, לפי שאסור לבטל מצווה זו כדי לקיים מצווה אחרת, וז"ל: "וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות", וא"כ אם תמצי לומר דבנידון דידן שייך לומר עוסק במצווה פטור מן המצווה א"כ האיך הותר לו לענות קדיש וקדושה אם ירצה. (ונהי דהריטב"א יחידאה הוא באמת צ"ע אף לולי דבריו אלא דלשיטתו אלימא קושייתינו טפי).

ד

ובהכרח צ"ל דהכא לא שייך לומר דיפטר מדין עוסק במצווה, ונראה לבאר טעם הדבר בב' דרכים, א'. אפשר דכשעוסק במצווה ואתרמי ליה עניית קדושה וקדיש ל"ח כב' מצוות נפרדות דכיון דעוסק בזו יפטר מחברתה, משום דקר"ש ותפילה, קדיש וקדושה, כולהו יסוד אחד להם ומיסוד העבודה הם והיינו קדושת המקום וקבלת עול מלכות שמים, (אע"פ דקר"ש מצווה בפני עצמה היא במנין המצוות וכן תפילה, מ"מ ענין אחד להם וכיון דעבודה נינהו הוי כחדא מילתא לענין דין עוסק במצוה), וא"כ לא שייך בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה לפי ששניהם יסודם וענינם אחד ואין כאן הנחת מצווה זו בכדי לקיים אחרת, (ודמיון רחוק העוסק בסיפור יציאת מצרים אינו פטור מאכילת מצה ומרור), ב'. ובדרך אחר יש לומר דהא דמפסיקין לקדיש ולקדושה אינו דין כללי אלא דין מסוים דכיון שהתירו להפסיק בקר"ש משום כבוד הבריות ע"כ דמשום כבוד המקום מחויבים להפסיק ק"ו מכבוד בשר ודם, וכיון דהוא דין מסוים ומחודש בקר"ש לכך לא אמרינן ביה עוסק במצוה פטור מן המצוה, לפי דפטור עוסק במצווה טעמו בפשטות דמאי חזית לבטל מצווה זו בכדי לקיים אחרת (ועי' בשאגת אריה סי' צ"ז, ובקוב"ש ח"ב סי' ל"ב שכתבו לדון אם אף כשעוסק במצווה דרבנן או בספק מצוה נפטר מקיום מצווה דאורייתא, ועי"ש שנקטו דפטור, ובקוב"ש הוסיף דכך מסתבר מהא דדרשו סוכה כ"ה ע"א דהעוסק במצווה פטור מן המצווה דכתי' "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" בשבת דידך ובלכת דידך, לאפוקי כשהליכתו וישיבתו לדבר מצוה, ומכאן למדו (סוכה שם) דשלוחי מצווה אפי' בשעת הליכתם פטורין מן המצווה דמכשירי מצווה נמי דוחין את המצווה, וא"כ ה"ה דהעוסק בקיום מצווה דרבנן פטור מקיום מצווה אחרת אף שהיא דאורייתא) אבל היכא שאמרו דלכבוד אדם שרי להפסיק שוב אין כאן דחייה וביטול מצווה, ולכך לא אמרינן עוסק במצווה פטור מן המצווה, ודו"ק.

ה

ובגדר הא דאמרו דרשאי להפסיק לכבוד המקום ולכבוד הבריות יל"ע אי הותרה ענייה זו רק היכא דעדיין לא יצא יד"ח עניית ברכו, איש"ר, וקדושה קודם לכן, אבל היכא דכבר יצא יד"ח אפשר דאינו רשאי להפסיק, הנה דעת ה"תהלה לדוד" (סי' ס"ו סק"ה) דלא התירו אלא היכא שלא יצא יד"ח, אבל היכא דיצא יד"ח אסור, וה"ה דאינו רשאי להפסיק לעניית איש"ר אלא לקדישים שמחויב בענייתם אבל אידך לא, אך מדברי הפוסקים משמע דאף ביוצא יד"ח שרי להפסיק.

ונראה פשוט דהא דנחלקו אי שרי להפסיק לקדושה ולעניית איש"ר היינו דווקא בקורא קר"ש לצאת ידי חובתו, אבל היכא דכל קריאתו אינה אלא לחומרא ולהידור (כגון הקורא שנית בתפילין דר"ת) מחויב הוא לכו"ע להפסיק לעניית איש"ר וקדושה בכל גווני אף דיצא כבר יד"ח, ויש לעיין לפי"ז דנשים מחויבות להפסיק קריאתן ולענות איש"ר וקדושה דכל קריאתן אינה אלא לחומרא ואינה מעיקרא דדינא דנשים פטורות מקר"ש משום דהוי מ"ע שהזמ"ג.

עוד יל"ע בגדר הא דאמרו דשרי להפסיק לכבוד המקום אי גדר הדברים כהותרה דכיון דכבוד המקום הוא אין זה הפסק או כדחויה, דבאמת הוי הפסק, אלא דהתירו להפסיק משום כבוד המקום, וכיון דהתירו לפסוק ולענות תיקנו נמי דאינו צריך לחזור לראש, ובמק"א הארכנו בזה, ואכמ"ל.

ו

והנה יש להסתפק בהגדרת מצוות קריאת שמע, אי כל ענינה קבלת עול מלכות שמים ויסודה מעמוד העבודה, או דיסודה מעמוד התורה הוא דמצווה האדם לקרוא פרשה זו שבתורה בוקר וערב, ולענ"ד נראה דנחלקו הבבלי והירושלמי בזה, דהנה מבואר בשבת (דף י"א ע"ב) "חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקר"ש ואין מפסיקין לתפילה, א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפילה", ומבואר דרשב"י וחביריו מפסיקין לקר"ש דזמנה דאורייתא אבל תפילה אינה אלא דרבנן. ומאידך בירושלמי (ברכות ח' ע"א) איתא: "רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחי: כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין", והקשו התם: "ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, ולית ליה לרשב"י הלמד ע"מ לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, וא"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו על פניו ולא יצא לעולם", ותירצו התם טעמא דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון", ע"כ. הרי דאליבא דירושלמי מצוות קר"ש מצוות ת"ת היא אלא דבשכבו ובקומו נצטווה על קריאת פרשה זו דווקא, הרי דנחלקו בבלי וירושלמי ביסוד מצווה זו.

ונראה דלשיטתייהו אזלי, דהנה בברכות (כ' ע"א) איתא: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע" וכו'. "קר"ש פשיטא, מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים, קמ"ל", ומאידך בירושלמי (י"ד ע"ב) איתא: "נשים עבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע, נשים מניין, ולמדתם אותם את בניכם את בניכם ולא את בנותיכם", (ובבבלי קידושין כ"ט הובא מקור זה לפטור נשים מת"ת) הרי דלשיטתייהו אזלי דלהבבלי גדר עבודה הוא ונשים פטורות משום מ"ע שהז"ג ולכך אף רשב"י וחביריו הפסיקו מתלמודם וקראו קר"ש, ולהירושלמי מצוות קר"ש חלק ממצוות ת"ת היא ולכך ילפינן פטור נשים מהא דלא נצטוו בת"ת דכתי' "את בניכם" ולא את בנותיכם, וא"כ אף רשב"י וחביריו לא הפסיקו לקר"ש לפי דאין מבטלים שינון מפני שינון, ודו"ק. ושו"ר מש"כ בזה באו"ש (ת"ת א' ב').

ז

הנה היכא שעוסק בלימודו ואיתרמי ושמע קדיש או קדושה יל"ע אי חייב לפסוק מתלמודו לעניית קדושה ואיש"ר, נחלקו בזה גדולי זמנינו, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל נקט דאינו חייב לפסוק לעניית איש"ר וקדושה וסמיך אלישנא דמחבר (סי' נ"ה ס"ב) שכתב "היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות", הרי דרשות היא ואינה חובה. וכן מטו משמיה דהגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' פ"ט).

וכבר דנו בזה קמאי בשו"ת מים רבים (סי' ב') ובשו"ת דברי דוד (סי' מ"א) כתבו דאינו חייב לבטל מתלמודו כדי לענות ב"ה וב"ש ובפתחי תשובה על או"ח (סי' קכ"ד) הביא דבריהם וכתב דאינו פטור אלא מב"ה וב"ש שאינם מדינא דגמ' אבל בעניית אמן צ"ע אם לא ברשב"י וחביריו דתורתן אומנותן עי"ש, ועוד יש להעיר דהאחרונים הנ"ל מיירי בת"ת דרבים שמתבלבלים ע"י ענייה זו ומשמע לכאו' שלא הקילו בת"ת דיחיד.

ובספר "אשי ישראל" (מדור השו"ת אות קצ"ה) הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א משמיה דמרן החזו"א דהיכא דבשעת לימודו שמע איש"ר וקדושה חייב לענות, דכיון דיכול לענות מחויב הוא לענות וחובה היא. ובאמת כבר כתב כדבריו בספר נשמת כל חי להגר"ח פלאג'י, ואפשר דיש לו סמך בדברי הרמ"א (סי' קכ"ה ס"ב) שכתב "ומי שאמר סדר קדושה ובא לבהכ"נ ומצא ציבור עונין קדושה חוזר ועונה עמהם", ומשמע קצת מלשונו דחובה היא ולא רק רשות, ודו"ק.

ומקור דברי הרמ"א מתשו' הרשב"א (ח"א סי' רמ"ט) שנשאל במה שאמר רבינו יהונתן דאסור לענות קדושה ב' פעמים וסמך דבריו על דברי התוספתא, ותמה הרשב"א על דבריו דלא מצינו תוספתא בענין זה בשום מקום, ואם נמצא בתוספתא כן הרי דהיא ברייתא דלא מתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא, דאין טעם להלכה זו. אך מדברי הרשב"א לא נשמע אם ענייה זו חובה היא או רשות. ובשו"ת שלמת יוסף (סי"א אות ב') הביא תשובת הגאון מרוגטשוב שכתב לחלק בין עסוקים בגמ' לעסוקים במקרא, דהעוסק במקרא צריך לענות אבל העוסק בגמרא לא, (וכתב דכ"ה בירושלמי פ"א דברכות). ולכאורה טעם הדבר לפי שהלומד בעיון כל הפסק גורם לו שיתבטל מלימודו ועל זה וכיוצא בזה נאמר כל חפציך לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים.

ובשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' ק"ב תשובה ח') כתב לחדש יתירא מזו דהלומד באמצע חזרת הש"צ פטור מדינא מלענות אמן דהוי עוסק במצוה, וכ"כ באשל אברהם סי' רט"ו ס"ב וזה חידוש עצום דכל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחר דוחה ת"ת וצ"ע.

ולענ"ד נראה עיקר להלכה דהיכא דעסיק בתלמודו, אם כבר יצא יד"ח בענייתו פטור מענייה זו, אלא דעכ"פ יענה קדוש וברוך בקדושה ואיש"ר לחודיה, דהם עיקר הקדושה והקדיש.

וגם במי שמתפלל במנין אחד ושמע ממנין אחר ראיתי בספר שיח תפלה במכתב הגרח"ק בשם החזו"א דחייב לענות, אך גם בזה פשוט דאם יענה על כל דבר יתבלבל לגמרי מתפלתו ולא מסתבר שחייב לענות עם מנין אחר ויבטל מעיקר תפילתו וחובתו, ומשו"כ נראה להלכה דלא יענה אלא איש"ר בקדיש וקדוש וברוך בקדושה שהם עיקר.

ח

עוד יל"ע במה דכתב המחבר (סי' ס"ו ס"א) דהא דשרי להפסיק מפני הכבוד ומפני היראה היינו דווקא בפסוקי קר"ש, אבל בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו" אסור להפסיק, וצ"ע דהא פסוק זה אינו אלא תוספת לפרשת קר"ש כדאיתא בפסחים (נ"ו ע"א) דמזכירין בשכמל"ו בלחש כיון דיעקב אמרו ומשה לא אמרו, (ובטור (סי' תרי"ט) כתב דטעם הדבר הוא לפי שכשעלה משה למרום שמע שהיו מלאכי השרת אומרים פסוק זה, והוריד סוד זה לבני ישראל, ולכך מזכירין בלחישה, משל למה הדבר דומה, לאדם שגנב תכשיט מארמונו של מלך ונתנו לאשתו והזהירה שלא תצא בו לרה"ר שלא יתגלה ענין זה ברבים. וביום הכיפורים אומרים פסוק זה בקול רם דאזי בני ישראל מתעלין כמלאכי השרת ובדין הם אומרים בשכמל"ו), וא"כ תימה הוא, דפסוק זה שאינו אלא תוספת חמור טפי מקר"ש עצמה, וקושי' זו גדולה שבעתיים לפי משמעות דברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א הל' ד') דאין זה אלא מנהג בלבד, וז"ל "נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה", עכ"ל. וביותר קשה לפמש"כ הצל"ח שם משמיה דהמהרש"א דהא דנסתפקו אם לומר בשכמל"ו מחשש הפסק הוא, הרי דאינו מפרשת קר"ש, ודבריו נסתרים לכאו' מדברי הטור (סי' ס"א) שהביא בשם ר"ת דקודם קר"ש יש לומר "קל מלך נאמן" ודחה את דבריו דהא בגמ' מבואר דאמרינן בשכמל"ו בלחש משום דיעקב אמרו ומשה לא אמרו, והא פסוק ד"קל מלך נאמן" יעקב נמי לא אמרו וא"כ מ"ט אמרינן ליה, ע"כ דמנהג טעות הוא, ואי כמש"כ הצל"ח דמטעם הפסק נסתפקו באמירת בשכמל"ו הא בפסוק ד"קל מלך נאמן" ליכא הפסק, דהלא נאמר לפני קר"ש, (אך אפשר דאכתי איכא חשש הפסק בין קר"ש לברכותיה, ודו"ק). ולחומר הקושיא צ"ל דכיון דאין זה אלא פסוק אחד ומישך שייכי לפסוק ראשון דקר"ש החמירו בו טפי לענין הפסק, ועדיין צ"ע.