ביסוד איסור בל תשחית ובגדר הפקר בית דין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 

 

"ובראש המצבה גומה גדולה, לפי ששם מדליקים בכל לילה על זה האופן לוקחים בגדי פשתן לבנים וטובים כל אחד לפי ערכו, ועושים אותו חתיכות חתיכות וטובלים אותם בשמן זית, וממלאים הגומה שמן זית ודולקים אותה ונראה אורה עד צפת...ופעם אחת שלחה גבירה מקונסטנטינא בגד אחד ארוג עם כסף שוה מאה פיישא"ש הדליקה אותו לכבוד הרשב"י ע"ה, וכל אחד לפי כוחו, והרב הדליק כמה בגדים" (תיאור א' מפמליית ה"אור החיים" הק' בעלותו למירון).

"ומעיד אני באמת כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון...ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה, ושרף כמה בגדים יקרים לכבוד הרשב"י זיע"א, וגם הזקנים הספרדים פה ידעו ושמעו זה" (הגר"ש העליר קונטרס "כבוד מלכים").

****

כתבו הפוסקים לדון במנהג זה אם מותר להטיל בדים ובגדים יקרים אל תוך משואות האש לכבוד הרשב"י כמו שנהגו כמה מן הגדולים אם אין בזה איסור ד"בל תשחית".

הנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' חמישאה, יוסף דעת סי' ל"ט) יצא בערעור על מנהג זה משום בל תשחית, וכתב: "ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי אר"י בזה, שיותר היה ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם". וכן בספר חקרי לב (תנינא יו"ד סי' י"א) יצא חוצץ נגד מנהג זה וכתב: "ואיני מוצא בזה צד היתר, דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן, דאפילו בשמחת בית השואבה לא היו מדליקין כי אם מבלאי מכנסי הכהנים...ולבי אומר לי דאין רצונו של רשב"י בכך". ועיין מש"כ החת"ס בתשובותיו (יו"ד רל"ג – רל"ד) לתמוה אודות מנהגי השמחה והילולא דרשב"י: "ואף שכוונתם לש"ש ובודאי שכרם רב, אבל אני הייתי מן הפרושים". [וע"ע בפתחי תשובה יו"ד סי' רנ"א שהביא דברי החת"ס להלכה]. ולעומתם יצא רבה של צפת הגר"ש העליר זצ"ל בקונטרס מיוחד ובשם "כבוד מלכים" יקבנו, ובו האריך ליישב ולקיים המנהג. ועיין עוד בשדי חמד (ח"ו אסיפת דינים מערכת א"י אות ו' שהביא מחכמי אר"י להתיר מנהג זה. וכן כתב בשו"ת תורה לשמה (להבן איש חי, סי' ת') להתיר וכתב: "תדע כי מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג בעומר למירון ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים לכבוד הרשב"י זיע"א ואין לפקפק על זה מאחר שהם מתכוונים לשם מצוה אין כאן חשש בל תשחית ומנהג ישראל תורה הוא, ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת ביום ואע"פ שאין המקום מאיר באורם...ועכ"ז אין בזה חשש משום בל תשחית מפני שהם מדליקים לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים זיע"א ועושים לשם מצוה להכי שרי וה"ה הכא, ודע, כי מעיקרא אין כאן איסור בל תשחית מן התורה אלא הוא מדרבנן דהכי איתא ברמב"ם ז"ל הל' מלכים (פ"ו) דאיסור לאו בל תשחית אינו אלא בהשחתת אילנות ולא במשבר כלים וקורע בגדים עי"ש, והיה זה שלום", עכ"ד. וכ"כ עוד בשו"ת "ישועות מלכו" (ח"ב דף ע"ו) להמליץ על המנהג ונתן בו טעם.[1]

ונבוא לדון ביסוד דינא ד"בל תשחית" ובדין השחתה לצורך קיום מצוה, כבוד, ומנהג.[2]

א

הנה איסורא ד"בל תשחית" ילפינן מקרא דכתיב: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתופשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ' י"ט). ויל"ע באזהרת לאו זה אם בעצי פרי לחודייהו הוא, או בכל מידי דאית ביה שוויות וערך. הנה הרמב"ם בספר המצות (ל"ת נ"ז) כתב וז"ל: "שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אומרו יתעלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה, כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום בל תשחית ולוקה". ומדבריו נשמע דכל הני בכלל איסור השחתה דאורייתא נינהו. ומאידך במשנה תורה (הל' מלכים פ"ו ה"י) כתב: "ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסתם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם". ומדבריו הכא נשמע לכאורה דכל אלו עניני השחתה אין איסורן אלא דרבנן ואין אסור מן התורה אלא המשחית אילנות פרי. וכשם שמצינו לכמה מרבותינו האחרונים שנקטו כדרך זו [מהר"י בסאן בתשובותיו סי' נ"א, נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' י', חיי אדם כלל י"א סל"ב, וכן נקט הרש"ש בהגהותיו ב"מ ל"ב, וכן צדד בתשובת דובב מישרים ח"ב סי' ט"ז]. אכן, כבר מצינו בדברי כמה מרבותינו הראשונים דנקטי עיקר דעניני ההשחתה כולם בכלל איסור תורה הן, וכמשמעות דברי הרמב"ם בספר המצוות, וכבר הארכתי במנח"א בראשית סי' מ"ד אות ד' דכלל יש בשיטת הרמב"ם, דיש במצוות רבות עיקר המצוה וענינים נוספים שכלולים בו עי"ש, וא"כ אף שעיקר הוא בהשחתת עצי פרי אמור, מ"מ כל עניני השחתה נכללו בו.[וכ"כ הסמ"ג ל"ת רכ"ט, סמ"ק מצוה קע"ה, וכ"כ בשע"ת לרבינו יונה ח"ג אות פ"ב, וכן דעת התוס' כנתבאר בדבריהם בכ"מ (קדושין ל"ב ע"א, ב"מ ל"ב ע"ב, ב"ק צ"א ע"ב, ובכולהו נקטו כדבר פשוט דכל גוונא דהשחתה בכלל איסור תורה הוא)].

אך צריך עיון עדיין בדברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו אלו את אלו. וראיתי בחת"ס (חו"מ סי' כ"ז) שכתב ביישוב שי' הרמב"ם דאכן כל השחתה יש בה משום בל תשחית, והא דכתב במשנה תורה דאין לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם היינו משום דהוי כלאו שבכללות לפי שכולל ענינים רבים, ואין לוקין על לאו שבכללות. [והא דהמשחית עצים לוקה, טעמא משום דכתיב "אותו לא תכרות" אפקיה רחמנא וכפליה ללאו דהשחתת העץ לומר דלוקין עליו].

ולדידי לא אדע אמאי ייחשב לאו זה כלאו שבכללות, הא ענין ההשחתה אחד הוא ולא הוי כלאו שבכללות אלא היכא דילפינן מיניה ענינים השונים ביסודם וכלאו דלא תאכלו על הדם דנדרש בכמה אנפי אך גבי איסור השחתה ענין אחד הוא ואין זה שייך כלל וכלל לאותן הלאוין החשובין ל"לאו שבכללות".

ולגודל התימה שבדברי החת"ס נראה ליישב בדוחק דאכן יסוד איסורא דבל תשחית ב' ענינים יש בו. האחד, באיסור השחתת כל חפץ ובין אדם לחבירו הוא, דאל לו לאדם להשחית דבר שיכול להנות ולשמש לתועלת בני האדם. ועוד הוזהרנו בו מטעם איסור דבין אדם למקום, וכדאיתא בב"ק (צ"א ע"ב, וכ"ה בב"ב כ"ו ע"א) ובדברי הפוסקים לדורותיהם דכריתת אילני פרי סכנה היא וחמירא סכנתא מאיסורא.[3]

ומסתברא דאין טעם איסור ההשחתה באלו אלא בין אדם למקום, היינו שלא נשחית ונקלקל טובו ויפיו של עולם. וא"כ אפשר דלכך חשבינן ליה כלאו שבכללות ואין לוקין עליו.

ובשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' פ') כתב ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר, דהרמב"ם אזיל לשיטתו בכ"מ דכל לאו שאינו מפורש בקרא וילפינן ליה מדרשא אין לוקין עליו, וכהא דנקט דקידושי כסף מדברי סופרים הם (אישות פ"א ה"ב), אף דקי"ל דקידושי כסף דאורייתא וכמש"כ רש"י (כתובות ג' ע"א, ולאפוקי מדברי רבותיו, ועי"ש מה שתמה על דבריהם), ומ"מ לקושטא דמילתא כל גוונא דהשחתה הנה הוא נכלל באיסור תורה.

ב

והנה יש לעיין באיסור בל תשחית דהנה תנינן בריש תמיד דבכ"א מקומות היו כהנים ולויים שומרים במקדש, ותניא התם: "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד וא"ל איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר". ופי' הרא"ש וז"ל: "ורשות היה לו לשרוף כסותו, ואין כאן משום בל תשחית דהפקר בי"ד הפקר". ולכאורה תימה הוא, דמה בכך דהפקר בי"ד הפקר והפקיעו רשות הבעלים מן הכסות, הא אכתי השחתה היא, והדרא קושיא לדוכתיה.

ולבאר דבריהם שומה עלינו לדון בהקדם ביסוד דינא דהפקר בי"ד הפקר. הנה חזינן בדברי רבותינו האחרונים דאיכא דמאן דס"ל דהפקר בי"ד ענינו בהפקעת הממון מיד בעליו גרידא, אולם אין ביד הבי"ד ליתן ולהעניק זה הממון לאחר, (עי' מחנ"א הל' משיכה סי' ב', נתיבות רל"ה סקי"ג, גט פשוט סי' ק"כ סק"ה. ודלא כמ"ש הרשב"א (גיטין ל"ו ע"ב) דמהני ההפקר אף להקנות וליתן וכדילפינן מאבות דיש בידם להקנות ולהנחיל למי שירצו, וע"ע ביש"ל ( יבמות פ"י סי"ט) דנקט דשמא דפלוגתא דאמוראי היא). ותמה אני על דבריהם, דהא ברוב סוגיות הש"ס שזכרו לדינא דהפקר בי"ד, אין ענינם בהפקר והפקעה אלא בהקנאה ונתינה. ונביא בקצרה לעיקרי הסוגיות:

הנה בגיטין כ' ע"א נתבאר דיש כח ביד חכמים להקנות וכדברי רבא אי משום דכתיב וכתב ואיהי כתבה "אקנויי אקני ליה רבנן", ופרש"י דהפקר בי"ד הפקר, ומוכח דיש כח בידם אף להקנות דהא בעינן שיהא הגט ממונו של בעל (כמבואר בפשטות הסוגיא ובתוס' שם כ"ב ע"ב, וכ"ה בשו"ע סי' ק"כ, וליכא למימר דהפקיעו רבנן את הגט וממילא זכה בו הבעל דחצירו וידו זוכין לו שלא מדעתו, דהא באמת לא הפקיעו חכמים את הגט אלא את ממון האשה וכמש"כ רש"י שם, ואכמ"ל).

ביבמות פ"ט ע"ב נתבאר לענין קידושי קטנה דרבנן דבעל יורשה משום דהפקר בי"ד הפקר, ואף הכא  ליכא לפירושה כהפקעה גרידא דהא פשיטא דזוכה הבעל בירושתה אף בלא מעשה קנין וכשאר ירושות.

תנינן בגיטין (נ"ה ע"ב) לגבי חטאת גזולה דהוי גזלן ע"פ תקנ"ח, ואם שחטה בחוץ חייב  כרת ד"אוקמה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה", ופרש"י דהפקר בי"ד הפקר, הרי דבכוחם לאוקמיה ברשותיה דגזלן ולא רק להפקיע רשות הבעלים (וליכא למימר דמאחר והפקיעו לרשות הבעלים קונה הגזלן משום קנין גזילה, דאין זה משמעות הסוגיא, ועוד דהא נתספקו התוס' בב"ק ס"ט ע"א בנתיאשו הבעלים כשהיתה הגזילה ברשות הפקר אי קנאה הגזלן, ואי נימא דאין כח הקנאה בידם לא יקנה הגזלן אא"כ תהא הגזילה ברשותו, ובגמ' לא משמע הכי אלא דאוקמוה ברשותיה, וז"ב.

כתבו הר"ן ושאר הראשונים (שם ע"ח ע"א) דהא דמהני קנין ד' אמות משום הפקר בי"ד הוא, הרי דמהאי טעמא בידם להקנות ולהכניס החפץ ברשותו של אדם (ועי"ש עוד דלא פליגי הרמב"ן והר"ן אלא אי תקינו שיהא המקום קנוי לו או החפץ).

איתא ביבמות פ"ו ע"ב דקנס עזרא הסופר ללויים מפני שלא רצו לעלות ולשכון בארץ ישראל, ותקון דיהא המעשר ראשון ניתן לכהנים ולא ללוים, ועי"ש בריטב"א שתמה היאך תקון עזרא האי תקנתא, הא יש בה ביטול מצות עשה דנתינת מע"ר ללוים, ותירץ דמאחר דהפקר בי"ד הפקר מהאי דינא שוינהו עזרא לכהנים כשלוחי הלוים בקבלת המתנות. ושמעינן מדבריו דמהאי דינא דהפקר בי"ד יש כח ביד חכמים אף להקנות ולאשווי לזה כשלוחו של זה.

כתב רש"י (ב"מ י"ח ע"ב) דאי ס"ל דסימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה בסימניה משום דהפקר בי"ד הוא, וכ"כ התוס' בדף י"ט ע"א, ושוב חזינן דכח בידם אף להקנות החפץ לבעליו.

בב"ב קמ"ז ע"א בשמעתתא דמתנת שכ"מ כתב הריטב"א דהא דתקינו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו הוי משום דהפקר בי"ד הפקר, ואף הכי אין בידינו לפרשה מדין הפקר גרידא, דהא זכה זה במתנתו מכח דברי שכ"מ.

ע"ע ברשב"ם שם קל"א ע"א דהפקר בי"ד הפקר מהני להקנות לגבי תנאי בי"ד אף לדבר שלא בא לעולם.

עיין בתוס' ב"ק (ס"ח ע"ב) שכתבו וז"ל: "דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל, ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר בי"ד הפקר".

כ"כ רש"י גיטין ל"ו ע"א לענין פרוזבול: "דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה".

כן נתבאר בר"ן נדרים כ"ז ע"ב ד"ה והוא דקנו, וברשב"ם ב"ב קע"א ע"א ד"ה בשלמא. וכן נ"ל להוכיח מדברי הרמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד ה"ו דס"ל דכח הבי"ד אף ליתן וכמש"כ "ומאבד ונותן", (כ"ה הגירסא המתוקנת ולא כמו שנשתבש בדפוסים ישנים "מאבד זכותן") ויש להאריך בזה טובא ואכמ"ל.

ולדידי פשיטא לי דהא דאמרו דהפקר בי"ד הפקר היינו דכל דיני הממונות נמסרו ביד חכמים, ובידם להתקין תקנות, לגזור גזירות, ולחדש הלכות בדיני הממון. אם כנים הדברים דברי הרא"ש כמין חומר, דהא דקשיא לן דהאיך בידם לעקור דבר מן התורה ולבטל ללאו דבל תשחית, הא לא קשיא, דאכן מאחר שנמסר הדבר לחכמים וכל דיני הממונות הופקדו בידם מעתה יש בכחם להפקיע ולהתקין אף בעקירת דבר מן התורה ומאחר שיסוד האיסור דבל תשחית הוא בצערם והפסדם של הבריות שוב יש בידם לתקן ולהנהיג היתר בדיני הממון מדינא דהפקר בי"ד הפקר, ודו"ק. (ועיין בספרי "מנחת אשר" עמ"ס גיטין סי' ס"א ובקונטרס מנח"א שביעית שהארכתי בזה).

ג

ומעתה נשוב לדין שריפת הבגדים. דהנה כיוצא בזה יש לעיין לכאורה בהאי מנהגא דתברינן מנא בשמחת נישואין (כדאיתא בתוס' ברכות ל"א ע"א, וכ"ה ברמ"א או"ח סי' תק"ס ס"ב, אבהע"ז סי' ס"ה ס"ג) ואמאי לא חיישינן בזה משום בל תשחית. אלא דכבר כתב הפמ"ג (או"ח שם): "ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם, ואין משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב". והנה מהכא שמעינן דהיכא דהשחתה זו יש בה טעם לעורר הלבבות או להזכיר חורבן הבית אין בזה משום בל תשחית, דהא אינו משחיתו כדרך השחתה אלא לקיום המנהג.[4]

ומטעם זה נראה כדברי המתיר שריפת הבגדים לכבוד רשב"י, וכדרך שמצינו בעבודה זרה (י"א ע"א): "מעשה שמת רבן גמליאל הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי", ופרש"י ששרף כלי תשמיש השווין שבעים מנה, וכ"מ בסוגיית הגמ' שם דכן נהגו לשרוף ולהשחית ממון ולעקר בהמה וחיה לכבוד מלך ונשיא, וא"כ מסתברא דכבוד תנא לא גרע, ובוודאי כבוד אור המופלא רשב"י, ולכך יש ליישב ולקיים מנהג זה.[5]

ד

הנה כיוצא בזה יל"ע אי שרי להשחית ולשרוף בגד או כלי משום מניעת חטא או איסור. ועיין בשו"ת תורה לשמה (שם) שכתב להתיר לבעל לשרוף ולהשחית בגדי אשתו משום צניעותא [וכתב שם דאיירי במקום דליכא חששא דתיגרא ויעשה בערמה ובדעת, ודוקא היכא דמחמתו תמנע מכאן ולהבא מלבישת מלבושא דפריצותא] ואין בזה משום בל תשחית מאחר דכוונתו לש"ש ולדקדוק הדין.

ויש להביא ראיה לדבריו מהא דאיתא בברכות (כ' ע"א) דקרע רב אדא בר אהבה כרבלתא בשוקא משום פריצותא, הרי דבמקום תיקון הפרצות וחיזוק בדקי הדת לא חיישינן לאיסורא דבל תשחית. (ועי"ש עוד בתשובת הבן איש חי דמהאי טעמא אין לפקפק בהאי מנהגא דמשיאין משואות לכבודו דרשב"י ושורפין שם חתיכות בגדים חשובים, דמאחר דמתכוונים לשם מצוה שוב אין כאן חששא דבל תשחית ומנהג ישראל תורה).

ועיין בשו"ת מנחת יצחק להגר"י וויס זצ"ל (ח"ג סי' מ"ה) שנשאל אודות סוחר השוהה בעיר רחוקה לצורך עסקיו, ובשהותו שם לא מצא כי אם פת פלטר (ולפי ששעת הדחק הוא התירו לו לאכלו) ונשתמר מן הפת בכליו, אם עתה בבואו למקום דמצוי שם "פת ישראל" הותר לו לאבד ולהשחית פת העכו"ם המצויה ברשותו כיון דהשתא אין להקל באכילתה. וכתב דאין לחוש על איבוד פת זו, דמאחר דשוב אין ראוי לו לאוכלה תו ליכא בל תשחית. ואף מדבריו שמעינן כנ"ל, דהיכא דאין זה דרך השחתה אלא לאפרושי מאיסורא ולהרחיק מן העבירה תו לא חיישינן לאיסורא דהשחתה.

ה

עוד יש לדון במה שנהגו שרי ופקידי השלטון לאבד ולהשמיד עודפי יבולי פרי וירק כדי שלא יוזל השער ותפגע פרנסת עובדי האדמה, אם אין כאן משום בל תשחית (ולא נחתינן אלא לדינא דבל תשחית, אכן פשיטא דאי שפיר מצינן לקיים השער בנתינת העודף לעניי הארץ לאו כיאות עבדי).

והנה בתענית (כ' ע"ב) איתא: "אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוי עביד רב הונא, אמר ליה כל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא". ופרש"י דעביד הכי משום דאי נשתייר להו לגננין אזלא לאיבוד דמכמשא בשבתא ונמצא מכשילן לעתיד לבא דלא מייתי ירק לסעודת שבת. ולכאורה איכא למשמע דכה"ג שרי ואין בו משום השחתה, ברם, כבר כתב רש"י בסוף דבריו וז"ל: "וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותן בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי" הרי דלא ניח"ל לפרושי דברים כפשוטן, משום איסור בל תשחית, (ואף דמסתברא דע"י הולכתן בנהר נפסדו לפחות חלק מן הפירות, מ"מ לא נתכוין רב הונא להפסידם), ולפי"ז אין מכאן ראיה לני"ד. (ומה שלא נתנם לעניים, כדי שלא יסמכו ע"ז לע"ל עי"ש).

ויש מי שפירש (הגהות ר"י מעמדין שם) דאף דהאי ירקא אזיל לאיבוד, מ"מ לא חיישינן לאיסורא דבל תשחית, דהא לא כיון רב הונא לאבד ולהשחית זה הירק אלא בכדי שלא תצא מכך מכשלה ולא יגרע מכבוד השבת, ולפי"ז לכאורה ראיה לני"ד דאין בכה"ג איסור דבל תשחית, ע"כ.

 


[1] עיין בדבריו שרמז יש בדבר, דרשב"י בעת שישב במערה בלי לבוש ועסק בתורה נתעלה כמעלת אדה"ר קודם החטא, וזה שמרמזים בשריפת הבגדים שהצדיק הזה לא היה צריך למלבוש, עי"ש.

[2] והנה השואל ומשיב כתב עוד דאין ספק דבימיו של רבינו האר"י לא נהגו יום זה בשמחה יתירה אלא כיום תפלה ותחנון. אך ראה מה שכתב גדול תלמידי רבינו האריז"ל, ה"ה רבי חיים ויטאל בספרו "שער הכוונות" (דף פ"ז) (כידוע נכתבו ע"י הרה"ק ר' שמואל ויטאל בשם אביו), אודות המנהג לעלות ביום ל"ג בעומר לקבריהם של רשב"י ובנו ר"א ולשמוח שם: "ראיתי את רבי שהלך לשם בל"ג בעומר עם בני ביתו ושהה שם שלשה ימים בשבוע, וזה היה בבואו בפעם הראשונה ממצרים". וכן העיד רבי יונתן שאגיש על רבו האר"י (שעה"כ שם): "בפעם הראשונה לפני שבאתי אליו אל האר"י הק' ללמוד, הביא את בנו הקטן למירון עם כל בני ביתו, שם ספרו לילד את שער ראשו כמנהג הידוע ועשו משתה ושמחה". וידוע מה שכתב החיד"א בספרו "עבודת הקודש" (סי' ח'): "אודות המעשה ממהר"ר אברהם  הלוי זלה"ה שהלך לקבר הרשב"י בל"ג בעומר ונהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה"א את אבלי ציון וכו', וגם בהיותו שם אמר נחם וכו', ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי האריז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לי אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אמר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן יהיה בנחמה בקרוב, ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין, וכתבתי כל זאת להורות כי יש שורש במנהג הנזכר ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא אחד מחמשה תלמידים גדולים של רבי עקיבא, ועוד מעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מרבנן קדישי, והאריז"ל עשה שם יום משתה ושמחה", עכ"ד. וא"כ תימה הוא מש"כ השואל ומשיב, דהא אנן חזינן להדיא דמנהג האר"י לעשות יום זה למשתה ושמחה.

[3] ועיין בשו"ת אבני צדק להגאון מסיגעט שהפליג עד למאוד בחומר האיסור, וכתב דאף היכא דיש להתיר לקוץ האילן מ"מ סכנה הוא, ודלא כדברי הפוסקים כולם.

[4] וראה בקונטרס  "כבוד מלכים" הנ"ל דנתן טעם בשריפת הבגדים לכבוד הרשב"י זיעא משום צער ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו וכשם שעושים זכר לחורבן כך צריך לעשות זכר לצדיקים וכדברי בעל בינה לעתים "כי העלאת זכר החורבן בכל שנה ושנה הוא סימן כי יש תקווה לגאולה, וכן סילוקן של צדיקים מה שמצטערים הוא לאות על הנחמה כי נשוב להנות מאורם" "ולכך בהתבונן כל אחד עם נגעי עצמו  האיך חושך ואפילה כסתנו וכבהמות נחשבנו הלא גם לבו ובשרו ישרוף אולי יכול לכלול לנגוע בקצה קדישא האילן הזה" עכ"ד. ולטעם זה לכאורה שפיר הוא דומה לשבירת הכוס בשמחת נישואין ועיין.

[5] אמנם בדברי הט"ז או"ח סי' שי"א סק"ד משמע דשורפין על המלכים משום דבגדיו אסורין לכל אדם, וכ"כ במג"א שם ס"ק ט"ז, אך מ"מ נראה להוכיח מהא דשרף אונקלוס הגר כלי תשמישו של ר"ג שלא היה אלא נשיא ואין כליו ובגדיו של נשיא אסורין לעלמא, ש"מ דמאחר דדרך כבוד הוא שרי. אמנם התוס' סתרו משנתם בסוגיא זו, דהכא נקטו דמשום כבוד המלך ליכא איסורא דבל תשחית, אולם בב"מ (ל"ב ע"ב) נקטו דאף דאיכא איסורא דבל תשחית מ"מ גדול כבוד מלכות שדוחה איסורא דבל תשחית, ולדבריהם יש לעיין דדילמא לא אמרו אלא בכבוד מלכות בלבד. אכן נראה טפי דאף לדבריהם הכא כבוד התורה אלים טובא ולא גרע לפי שמצוה רבה היא ודוחה איסורא דבל תשחית.