ריבית (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (כ"ה ל"ו – ל"ז).

 

א

הנה יש לעיין ביסוד איסור רבית, די"ל דלאחר שהמלוה גבה רבית האם הוי כגזל בידו דלאחר שאסרה תורה את הריבית שוב הוי כגזל, ולא רק משום מצות עשה ד"וחי" רבית קצוצה יוצאת בדיינים אלא הוי גם גדר ממוני דהמלוה מחוייב להחזיר את הריבית ללוה, או שמא אין כאן גזל כלל דמצד גדרי הממון יש שעבוד על הלוה והמלוה זכאי לגבות מה שפסקו ביניהם אלא דגזה"כ שר"ק יוצאת בדיינים משום "וחי אחיך עמך".

ובמושכל ראשון הו"א דנחלקו בזה הרמב"ם והטור, דהרמב"ם כתב את כל הלכות ריבית בהלכות מלוה ולוה בספר המשפטים, אך הטור שינה מדרכו וכתב את הלכות ריבית ביו"ד, ולכאורה נחלקו אם דיני ממונות הן או דיני איסור, אך כבר כתב הב"ח בריש סי' ק"ס לפרש את לשון הטור שם "ריבית הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא" דבאמת היה ראוי לכתוב את דיני ריבית בהלכות הלואה אלא דכיון דבסי' קנ"ח – קנ"ט שנינו את ההלכות שבין ישראל לגוי והיתר לקיחת ריבית מגוי אגב כן סידר הטור את כל הלכות ריבית ביו"ד (ועיין בהקדמה לשערי דעה על הלכות ריבית מש"כ בזה) וא"כ אין בזה פתח לחדש מחלוקת בין הרמב"ם והטור, ומעצם ההנחה דמקומם הראוי של הלכות ריבית בחשן משפט הן ודאי אין להוכיח דיש בהם גזל ודין ממוני, דסו"ס בדיני ממונות עסקינן ובהלכות שבין מלוה ולוה, וכז"פ.

והנה הרמב"ם השמיט ממנין מצוות העשה המצוה שעל המלוה להחזיר את הריבית ללוה והרמב"ן השיג עליו בזה (במצות עשה י"ז ששכח הרב) ובמגילת אסתר שם כתב שלדעת הרמב"ם הוי בכלל השבת גזילה ואין זה מצוה בפנ"ע, ולכאורה צ"ל לדבריו דמה דילפינן מ"וחי" שר"ק יוצאת בדיינים הוי כעין גילוי מילתא בעלמא דיש חיוב ממוני להחזירו והוי בכלל והשיב את הגזילה. (אמנם זה פשוט דהמלוה "קונה" את גוף המעות ואף אם לקח חפץ מסוים ברבית קנאו דהלא יש כאן דעת מקנה וכמבואר בדף ס"ה ע"א בגלימא אך מ"מ אפשר דיש עליו חוב לשלם ללוקח את מה שלקח).

והנה הפנ"י בב"מ נ"ו כתב דאונאה הוי בכלל גזל לאחר שאסרתו תורה, שהרי לא מצינו מקור אחר למצות החזרת אונאה, וצ"ע לדבריו דא"כ למ"ל קרא בר"ק דיוצאת בדיינים, וצ"ל דשאני רבית דידע דנתן כמבואר שם ס"א ע"א אך לאחר דידענו מ"וחי אחיך עמך" דיוצאת בדיינים שוב הוי נמי בכלל גזילה, ודו"ק.

ונראה עוד דנחלקו בשאלה זו הרמב"ם והגאונים בפ"ד הי"ג ממלוה ולוה שנחלקו אם מהני מחילה במי שגבה ר"ק, והרמב"ם שכתב דמהני ס"ל דהוי ככל חיוב ממוני דמהני ביה מחילה, ואף די"ל דס"ל דאף במצוה יש מחילה כמו שמצינו במצות עונה, מ"מ מלשונו דיכול למחול כמו בגזל משמע דטעמו משום דהוי חיוב ממוני, ועיין עוד בחינוך מצוה שמ"ג שהביא שנחלקו אם רק כופין על החזרת הרבית או אף יורדין לנכסיו, ודעת הרמב"ם שם בהלכה ג' דיורדין לנכסיו, ואף די"ל דיורדין לנכסיו מדין כפיה וכמ"ש הרמב"ן בסוף ב"ב מ"מ מלשון החינוך שם "כמו בגזלות וחבלות" משמע דלשיטה זו הוי חיוב ממוני ממש, וא"כ הרמב"ם לשיטתו דהחזרת הרבית הוי חיוב ממוני דרבית בכלל גזל הוא.

והנה הט"ז חידש בסימן קס"א סק"ג ובחו"מ סי' ט' סק"א דאין חיוב להחזיר רבית אלא א"כ הלוה תובע ולא כמ"ש הסמ"ע שם סק"א (ובב"מ ס"א ע"ב משמע ברש"י כמ"ש הט"ז שכתב רק "יוצאת בדיינים אם חבירו תבעו בחייו, עי"ש). ובהשקפה ראשונה נראה דנחלקו בהנ"ל דלט"ז הוי מצוה בלבד ולסמ"ע הוי ככל חוב ממוני ואין עצם החיוב תלוי בתביעה, אך באמת נראה דאף להסמ"ע אין זה חיוב ממוני אלא מצוה בלבד אלא דס"ל דאין מקום לחדש שהדבר תלוי בתביעת הלוה וכמ"ש שם הקצות בס"ק א' ובחידושי ההפלאה בחו"מ שם וגם בספרו בכתובות ק"ה ע"ב חולק על הט"ז ומ"מ חידש שם דלא שייך בחיוב החזרת רבית ניתוק לעשה כיון דכל המצוה הוא משום חיות הלוה ולא משום פרעון חוב הרי דאף שחולקים הקצות וההפלאה על חידוש הט"ז מ"מ פשיטא להו דאין כאן חיוב ממוני אלא מצוה בלבד.

ב

ובאמת שורש שאלה זו גמ' ארוכה היא בב"ק קי"ב ע"א ובב"מ ס"ב ע"א בהניח להם אביהן מעות של רבית דאין חייבין להחזיר ורמב"ח הוכיח מזה דרשות יורש כרשות לוקח ונקט דקונה בשינוי רשות ורבא אמר דלדידיה אזהר רחמנא להחזיר לבריה לא אזהר, הרי דלרמב"ח הוי כגזל ביד המלוה (ולכאורה לשיטתו הוי גזל ממש מדקונה בשינוי רשות ולפני כן אינו קונה וצ"ע מהא דגלימא וצ"ע), ולרבא נראה דאין כאן אלא מצ"ע דלבריה לא אזהריה רחמנא וכן באמת ביאר בשער המלך פ"ה מאישות הט"ו שיטת רבא שהלכה כמותו. אך המחנה אפרים בהלכות ריבית סי' ב' נקט דהוי גזל ביד המלוה אף לרבא אלא שגזה"כ דאין הבנים חייבים להחזיר עי"ש, אמנם הרמב"ן בב"מ ס"ה ע"ב כתב להדיא דאין על המלוה אלא מצ"ע בלבד להחזיר וקנה את המעות עי"ש.

וכבר נחלקו הראשונים בשני דרכים אלו בשיטת רבא הריטב"א פירש להדיא כהבנת השעה"מ דלשיטת רבא אין החזרת רבית אלא מצוה בלבד וביאר עוד בדרכו דלא מהני מחילה ברבית כיון דאין בו שעבוד, ולשיטתו אזל בדף ס"ה ע"ב שם כתב דלא צריך להחזיר חפץ שלקח ברבית בעין, אך השט"מ שם בשם הר"ש משנץ כתב דבאמת יש בהחזרת רבית שעבוד ממוני ומחזירו בעין ופירש שיטת רבא כהבנת המחנ"א, עי"ש.

סוף דבר להרמב"ם לכאורה הוי כגזל ולשיטתיה אזיל בג' מקומות, א' בהשמטת מצ"ע דהחזרת רבית, ב' במה דיורדין לנכסי המלוה, ג' במה דמהני מחילה, וכך נקטו המגילת אסתר והמחנ"א. להרמב"ן אין כאן אלא מצ"ע ולשיטתו השיג על השמטת הרמב"ם וכך נקט השעה"מ בשיטת רבא שהיא מסקנת ההלכה. וסתימת הפוסקים בכ"מ דבאמת אין בזה אלא מצות עשה בלבד, ועיין בדגול מרבבה בסי' קס"א שהסתפק במת הלוה אם חייב המלוה להחזיר ליורשיו ונקט דפטור כיון שאין בזה חיוב ממוני אלא מצ"ע בשביל חיות הלוה בלבד ולא בשביל יורשיו וכ"כ בפ"ת שם ס"ק ו' עיין בדבריהם.

והנה התוס' בב"מ דף ע' נתספקו אם גוי מצווה על הרבית משום גזל, ובתי' א' כתבו דאכן כן ולכאורה שני התירוצים בהא פליגי אם יש ברבית גזל או אין כאן אלא גדר איסורי בלבד, ודו"ק. (ואף דבישראל יש לאו לחוד על רבית ועל גזל ובב"מ ס"א ע"א אצטריכו להו, כבר ביארתי במק"א דז' מצוות דב"נ שרשים הם וכוללים ענינים רבים עיין מנחת אשר לבראשית סי' ט' אות ז').

ג

והנה עיקר דברינו הנ"ל אינם אלא לאחר שגבה המלוה לרבית וחייב להחזירו, ויש לעיין עוד אם יש על הלוה חיוב שעבוד ממוני לשלם את הרבית אלא שהתורה אסרתן או דאין עליו שעבוד כלל דהתורה ביטלה את עצם החוב, ולכאורה הא בהא תליא דאם יש שעבוד וחוב אין הרבית גזל ביד המלוה ואם אין שעבוד על גוף הלוה ממילא המעות גזל הם ביד המלוה, אך י"ל דאף דאין שעבוד על הלוה מ"מ כיון שנתן מדעת אפשר שאין כאן גזל ומצוה בלבד רמיא על המלוה להחזיר.

והנה בשערי דעה על הלכות רבית (לבעל שער המשפט) בתחילת הספר נסתפק במי שלוה ברבית ואח"כ נעשה מומר אם מותר למלוה לגבות ממנו רבית אם אזלינן בתר שעת ההלואה או בתר שעת הפרעון.

ולכאורה פשוט דאם נשלל השעבוד ברבית, אף אם נעשה מומר אח"כ אין שום חיוב דבשעת ההלואה דהיה באיסור נפקע השעבוד אבל אם שעבוד ממוני אלא שאסור לשוב ולגבות רבית, אפשר דאם בשעת הגביה מומר הוא מותר. ובסוף הלכות רבית חידש השע"מ עוד דברבית חייב המלוה להחזיר רבית שגבה אף בספק דלא שייך גדר המוציא מחבירו עליו הראיה ודין מוחזק כיון שאין הספק בגדרי הממון אלא במצוה בלבד, ושני חידושים אלה תלויים בשאלה היסודית הנ"ל אם יש ברבית חיוב ממון או לא. (ועיין עוד בחוו"ד סי' קס"א סוף סק"ה).

וידועים דברי הריטב"א בקידושין ו' ע"ב שרוב אחרונים הבינו בפשטות דבריו דיש חיוב ממוני על הלוה לשלם את הרבית, עיין שערי יושר שער ה' פרק ג' ואבנ"ז יו"ד סי' ת"ד וחלקת יואב יו"ד סי' כ"ד ואמרי בינה בשו"ת בסוף חלק יו"ד סי' ג' ועוד, אמנם החזו"א באהע"ז מ"ב א' ויו"ד ע' א' כתב אף בשיטתו דאין כאן שעבוד, ובמנחת אשר לגיטין סי' נ"ט דנתי לחלק בין שמיטת כספים דלדעת הרבה ראשונים יש בו חיוב ממוני אף לאחר השמטת השביעית לרבית, דבשביעית לא אסרה תורה את עצם החוב אלא את הגביה בדרך גביית חוב אבל ברבית אסרה תורה את עצם החיוב והשעבוד דמשעת הלואה כבר עוברים על לא תשימון ואכמ"ל.

ד

והנה כתב החת"ס בשו"ת ח"ו סי' כ"ו דאף לולי שאסרה תורה רבית אין על הלוה שום חיוב דאין כאן אלא דברים בעלמא ולא דמיא לשכירת כלים שצריך לשלם הפחת כשמחזיר את גוף הכלי משא"כ ברבית שמחזיר את כל הכסף עי"ש. אמנם באמת מבואר בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן רכ"ג דיש חיוב ברבית מדין שכירות דכמו שחייב לשלם שכירות על בהמתו וכליו ומלאכתו כך יש שכירות על ממונו, ומש"כ החת"ס דשאני בהמה וכלים דיש בהם פחת לכאורה אין בו סברא דמה ענין פחת אצל שכירות וכי משום הפחת הוא משלם שכירות והלא אין חיוב שכירות אלא משום דזה זכות בעל הבהמה והכלים להרויח על ידם וא"כ ה"ה בממונו (וכדברי שו"ת הרשב"א כתבו מדעתם החו"ד סי' ק"ע סק"ה והחזו"א ביו"ד סי' ע' א' עי"ש) אמנם יש לטעון דשאני ממונו דמלוה להוצאה ניתנה וא"כ אינו משתמש בשל חבירו אלא בשל עצמו, וגם דוחק לומר דהוי כפסיקה והחיוב הוא על המצאת המעות ולא על עצם המעות ונראה מזה קצת סמך לשיטת החת"ס אך מ"מ מבואר שלא כדבריו בשו"ת הרשב"א הנ"ל.

אך מ"מ אף לשיטת הרשב"א וסייעתיה מסתבר דלאחר שאסרה תורה רבית, הפקיעה תורה את כל עצם השעבוד דאין שעבוד שא"א לממשו ואיסור התורה שוללת לחלוטין את דין הממון והשעבוד, ודו"ק בזה.

תגיות: