גדר תשעה באב (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

תנו רבנן, כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ואגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותנוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו" וכו' (תענית ל' ע"א).


א

 

הנה מצינו שתשעה באב חמור משאר ד' צומות בשני תחומים, א: בדיני אבילות שבו, ב: בחומר התענית.

דהנה רק בתשעה באב בלבד נאסרו חמשת העינויים משום אבילות ולא בשאר הצומות כמבואר בברייתא הנ"ל בתענית דף ל' וכבר כתב בתשב"ץ (ח"ב סי' רע"א) "אי נמי משום דבט' באב איכא מילתא אחריתי דליכא בשאר צומות אפילו איכא שמד, והוא משום חיוב אבלות כגון לא יאכל בשר ולא ישתה יין ושאר מצות הנוהגות באבל, דמשמע שהדינין ההם הם מיוחדין לט' באב בלבד משום אבלות החורבן משום גררא דהנהו דיני תנא לכולהו גבי ט' באב", והתשב"ץ הבליע בדבריו ביאור מה שאמרו שם בת"ב אסור באכילה ושתיה משום אבילות והלא אף האבל אחרי אביו ואמו מותר לו לאכול ולשתות אלא כונתם דבת"ב אסור בבשר ויין כדרך שמצינו באונן. (ובביאור דבריו פשיטא דאף דכולהו ד' תעניות ענינם אבילות על החורבן מ"מ לא נהיגי דיני אבלות אלא בת"ב בלבד).

 ומאידך מצינו בדברי השו"ע דעשו דין התענית בת"ב כמצות התענית דיוה"כ, וז"ל "ת"ב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלים מבע"י ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים" (סי' תקנ"ג ס"ב). הרי דב' פנים הם בחומר תענית זו מיתר תעניות, א' מדין אבילות שנתחדש בה, ב' משום שגזרו דיני התענית כמצות העינוי דיום הכפורים.

והנה שמתי אל לבי דקדוק גדול מדברי הראשונים דמיסוד תקנת הנביאים אין בין צום החמישי לשאר צומות ודין אחד לכולם, דהא כתבו התוס' (מגילה ה' ע"ב) וז"ל "קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא דרבי היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי, והא אמרינן (תענית ל' ע"ב) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים, ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תענית, ודורות ראשונים לא גזרו אלא רק שיהא יום תענית ולא יותר". ומאידך הרמב"ן בתורת האדם כתב, דמיסוד תקנת הנביאים נאסרו בכל הד' תעניות כל חמשת העינויים, אלא דבימי בית שני שחזרה שכינה למקומה ושבו ישראל לאדמתן חזרו והקלו בג' הצומות לאוסרן באכילה ושתיה בלבד, חזינן מדבריהם דמיסוד תקנת הנביאים אין לחלק בין תענית לתענית ודין אחד להם, אלא דפליגי ביסוד תקנתם לחומרא או לקולא. פירוש, אם באו חכמים שאחריהם להחמיר על תקנת נביאים או להקל עליה.

ולכאורה יש נפקא מינה בדבריהם, במי שנחלש בתענית עד למאד בסיבת התענית, ומשער בנפשו דאם ירחץ גופו בצונן יוטב לו ולא יזדקק למאכל ומשתה (ובמקום אחר הארכתי עוד אם חצי שיעור דשתיה חמיר טפי משיעור שלם דרחיצה אם לאו, ואכמ"ל), אם התירו לו רחיצה זו אם לאו, דלשיטת התוס' דמדברי נביאים לא אסרו אלא אכילה ושתיה בלבד (אף דמדברי סופרים נאסר אף בכל חמשת העינויים מ"מ דברי נביאים חמירי טפי) א"כ עדיף טפי שירחץ בצונן ואל ישתה. אך לשיטת הרמב"ן דכל חמשת העינויים מתקנת נביאים נאסרו, מסתברא דליכא נ"מ ואשר ירצה יעשה.

אמנם באמת נראה פשוט גם לשיטת הרמב"ן דאיסור אכילה ושתיה חמור טפי שהרי לא חזרו להקל אלא בשאר העינויים בלבד ואיסור אכילה ושתיה נשאר במקומו ועוד, הרי אף ביום הכפורים אין איסור כרת אלא באכילה ושתיה וי"א שאר העינויים אינם אלא מדרבנן, אך מ"מ נראה דכיון דחומרא בעלמא יש כאן וכל חמשת העינויים מתקנת הנביאים הם לדעת הרמב"ן אפשר דאין בזה דין הקל הקל תחלה, ועדיין צ"ע.


ב

איסור רחיצה בתשעה באב

 

יש לעיין בשורש איסור חמשת העינויים בת"ב אם מדיני אבילות הוא או משום דעשאוהו כיוהכ"פ, הנה בדיני תורה לא מצינו זה האיסור אלא בהלכות אבילות ובדיני יום הכפורים. ויש מרבותינו האחרונים שכתבו (מנחת חינוך מצוה שי"ג, חי' הגרי"ז ריש הל' תעניות) דשני דינים יש באיסור הרחיצה בת"ב, האחד מצד אבילות, והאחר מדין חומר ת"ב שעשאוהו כיום הכפורים. וכתבו להוכיח כן מהא דבתשעה באב אסור להושיט אצבעו במים (סימן תקנ"ד סעיף ז') ולא מצינו איסור זה באבל וע"כ דאיסור זה נובע ממה שהחמירו בת"ב ועשוהו כיום הכפורים.

ולפי דבריהם נפקא לן הלכתא רבתא, הנה נחלקו הפוסקים (סימן תקנ"ד סי"ט) בדין ת"ב שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אם יש לנהוג בשבת זו דיני אבלות בצנעא, דעת המחבר דעצם הת"ב הלא נדחה הוא וכמי שקבעוהו מעיקרא לעשירי באב, וא"כ ליכא חיובא לנהוג אבילות שבצנעא, ולשיטת הרמ"א לא עקרו האי יומא מעיקרא אלא דדיני התענית והלכות האבילות נדחין לאחר השבת, ולכך אף בשבת יש אבילות בצנעא וכן נוהגין. ומעתה למאי דקי"ל לאסור דברים שבצנעה בשבת זו יל"ע אי שרי לרחוץ גופו בשבת זו (באופן המותר בשבת, ופשוט), ולכאורה אי נימא דלא נאסרו חמשת העינוים אלא לחומרת התענית א"כ כשנדחית התענית נדחין גם יתר דיניה, אך אי נימא דאיסור הרחיצה אף מטעם אבילות הוא אפשר דדיני אבילות בצנעא נהיגי בשבת אף שתדחה התענית. ואם כנים הדברים דאיסור הושטת אצבע למים ורחיצה בכל שהוא מטעם דדמי ליוהכ"פ הוא, א"כ בשבת זו יש להתיר רחיצת פניו ידיו ורגליו בצינעא.

אמנם בעצם שאלתם כבר נגעו הראשונים, הנה בריטב"א (תענית י"ג ע"ב) תמה מאי טעמא תיקנו חכמים לאסור אף הושטת אצבעו במים בת"ב מה שאינו באבל, ותירץ דלא החמירו באבל כולי האי לפי שז' ימים הם וצער גדול הוא והוי כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, משא"כ בתשעה באב דחד יומא הוא ראוי לחומר אבילות להחמיר אף בזאת. חזינן איפוא, דאף לחומר הקושיא לא נטה לחדש שני דינים וכחידוש האחרונים הנ"ל. אכן כבר נמצא בית אב לדבריהם ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ (שלהי תענית) וז"ל " וממה שאתה חייב לדעת, כי כל המצות הנהוגות באבל נוהגות בט' באב ועוד יתבארו הלכות אבל במקומן, ודין תעניתו כדין תענית צום כיפור, רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקודש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד", עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשונו.דחמשת העינויים נאסרו אף משום חומרת תשעה באב כיום הכפורים. (ועיין תענית ל' ע"ב כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים).

והנה יש לעיין לשתי הדרכים ממה שמצינו בתעניות שתיקנו חכמים על עצירת הגשמים ועל צרות הכלל דנאסרו אף בחמשת העינויים כדאיתא ברמב"ם (הל' תענית פ"ג ה"ד) ואפ"ה תנינן דרחיצת פניו ידיו ורגליו מותרת, (עיין סימן תקע"ח ס"ג), דלשיטת המנ"ח והגרי"ז באבילות בלחוד הוא דלא אסרו השוטת אצבעו למים משא"כ בתעניות שאסרו בהם רחיצה וא"כ יקשה מהני צומות דהא איירי בתענית דיום אחד ולא הקילו בו. וצ"ל דכיון דגזרו להתענות כסדר בה"ב לא רצו להחמיר על רחיצת כלשהוא בצונן, וצ"ע.

עוד יש להעיר, דהא יש מרבותינו הראשונים שנקטו דאבילות יום ראשון לבד דאורייתא היא, ולסברת הריטב"א הו"ל לגזור חומרי אבילות לכה"פ ביום הראשון דהוא לבדו דאורייתא. וצ"ל אף בזה דלא חילקו חכמים בין ימי האבילות והשוו מדותיהן, ומ"מ דברי האחרונים הנ"ל חידוש הן ויש לעיין בהם טובא.


ג

דין חולה בתשעה באב

 

יש לעיין עוד במה שדימו צום דתשעה באב לצום יוהכ"פ, אם גם לגבי עצם גדר הצום דומין ושוין הן. דהנה ביום הכפורים מצינו דחולה שיש בו סכנה דהותר לו לאכול לא יאכל אלא פחות פחות מכשיעור, ועוד נתבאר ברשב"א (קידושין דף כ') דאחר שנחה דעתו והוטב לבו אסור לו לשוב ולאכול, ואי עבר ואכל חייב כרת, ויש להתבונן בהלכות אלו לגבי תשעה באב.

הנה כתב המחבר (סי' תקנ"ד ס"ו) "חיה כל ל' יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן ובמשנ"ב פירש בכונתו דא"צ אומד היינו לאומדו אי יסתכן בתעניתו אם לאו, ואף בחולה שאין בו סכנה לא גזרו בו חכמים. והנה מזה שכתב "חולה שהוא צריך לאכול" משמע לכאורה דחולה שאינו מוכרח לאכול משום חוליו וכחולים רבים בזמנינו הנוטלים תרופות דרך קבע ואינם רתוקים למיטת חוליים חייב להתענות אלא שיטול הסם לרפואתו ושוב מתהלך הוא כיתר האדם ולא הותרה התענית אלא בחולים הצריכים לאכול מחמת חוליים וכך נראה פשוט.

ויש שדייקו מלשון השו"ע (עיין חידושי הגר"ח אות מ"ה, ערוך השלחן שם) דמקום חולי לא גזרו רבנן גזירת התענית וכמי שהותרה אצל חולה דמי, ואינו חייב להחמיר ולאכול פחות מכשיעור. ומאידך כתב המשנ"ב (ביה"ל שם) משמיה דהפתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חולער"א חזקה, יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה. אכן, באמת נראה טפי דלאו הכי הלכתא, ובת"ב אין דין פחות מכשיעור, חדא מדלא הביאוהו המחבר והרמ"א בהל' ת"ב ולא טרחו להשמיענו כפי שנכתב (בסי' תרי"ח) בדיני החולה ביום הכפורים (וכבר כתבנו שסמכו האחרונים כה"ג לעשותו ראיה גמורה, וכלשון החזו"א (שביעית סי' ז') "היה זה לראשית חובתם להשמיענו הלכה זו, ומדסתמו ולא פירשו זו אצלי ההוכחה היתרה מכל הראיות", וכעי"ז איתא בבית מאיר סימן ר"מ), ועוד נראה פשוט דאין דברי פתחי עולם אמורים כלפי החולים בחולירע דפיקוח נפש גמור הוא, ולא כיון אלא להבריאים שבאותו מקום דאף הם יש להם לאכול ולפקח נפשם כדי שלא יחלו, ולפי שבריאים הם לא שייך לומר לגביהם דבמקום חולי לא גזרו רבנן להכי נתחייבו לאכול פחות פחות מכשיעור. ואף דסיים המשנ"ב שם וכתב "כך יש להורות לשואל בתשעה באב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא לבא בעי" מ"מ נראה פשוט דאין הדברים אמורים כפסק הלכה אלא כדרך הראוי' לקיים מצות חכמים דכן נכון להורות לכתחלה דבהכי לא נעקר התענית לגמרי, ואף דמעיקרא דדינא הותר לזה שלא להתענות מ"מ רחמנא לבא בעי ויר"ש יש לו לחוש ולא יאכל כי אם פחות מכשיעור, כנלע"ד פשוט ומוכרח מלשונו הזהב דנקט "כן ראוי להורות", דלאו היינו עיקרא דדינא אלא להבא לצאת יד"ש. ומה"ט סיים וכתב "ורחמנא לבא בעי", ואף הוא לא כתבו אלא כהערה וציון בסוגריים, ודו"ק בזה.

ועיין בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ט הערה קט"ו) שהביא משמיה דמרנא הגרש"ז אוירבך לחדש דשמא ענין אכילת פחות פחות מכשיעור משום מצות עשה דעינוי הוא, דאף דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ כל שלא אכל כשיעור לא ביטל למצות העינוי, והנה אם כנים הדברים אין זה ענין אלא ביום הכפורים בלבד ולא בת"ב דלא נצטוינו בו במ"ע דעינוי נפש. ועיין בחלק המילואים שהביא הגרש"ז לדברי הנצי"ב דנקיט דלמ"ד חצי שיעור אסור מן התורה ביטל בזה אף את מצות העינוי, עי"ש שעמד בצ"ע.

ואכתי זאת לא נדע, אם החולה שאכל כדרכו להשבת נפשו והוטב לו אם יש לו להמשיך ולהתענות מעתה, או שמא נפקע מהמשך הצום והפסיד תעניתו ומעתה אינו חייב לשוב ולהתענות. ובתשובות חת"ס (או"ח סי' קנ"ז) כתב להאריך בדין החולה בת"ב אם יוכל לעלות לתורה בקריאת המנחה (דהא כתב המחבר סי' תקס"ו ס"ו "יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית ציבור מי שלא התענה") ועי"ש שהביא כמה צדדין להתיר, חדא משום דמקור זה הדין מתשובות מהרי"ק הוא, והתם לא איירי אלא בתענית בה"ב, וענין תענית בה"ב אינה ביום מיוחד ומסוים דווקא אלא דתוך כללות ימי השנה המתענה קיים מצות חכמים ואשר אינו מתענה הנה הוא אצלו כשאר ימי החולין, אך ת"ב שאני, שאף מי שמחמת חוליו אינו מתענה מ"מ יום חורבן הבית הוא והוקבע כיומא דתעניתא, להכי אף האוכל לרפואתו לא הפסיד וחייב בקריאתו של יום. עוד כתב להתיר מטעם דאף מי שהוזקק לפקח נפשו ולאכול כצורכו מ"מ אסור הוא ביתר ארבעת העינויים שתיקנו חכמים, ולפי ששיך הוא בכלל התענית לא הפסיד ויכול לעלות לתורה.

ובאופן שלישי כתב לחדש, דאין דברי המחבר אמורים אלא בשאר תעניות דמי שאינו מתענה בהם אזלא תעניתו לגמרי, אולם בת"ב מצות החולה שימעט מאכילתו כל מאי דאפשר ועדיין מצווה הוא להתענות ולהכי לא יצא עדיין מכלל המתענין. ועיין במהר"ם שיק (או"ח סי' רפ"ט) שהחזיק ידי רבו בזה ופסק דחולה הצריך לאכול בתשעה באב אין לו לאכול אלא כדי צורכו בלבד.

ומדבריהם נפקא לן דאף האוכל בת"ב לפקח נפשו הגם דמעיקרא דדינא הדין אינו מחויב באכילת פחות פחות מכשיעור, מ"מ משסיים אכילתו והוטב לו חייב להמשיך ולהשלים התענית כדיניה. נמצא א"כ דבהא דמספק"ל אי דין ת"ב כדין יום הכפורים לאו דינא חדא הוא ויש לחלק בין דין אכילת פחות מכשיעור שאין חיובו כיוהכ"פ (אלא למצוה בעלמא וכמש"כ לעיל) לדין חובת השלמת התענית דמחלוקת האחרונים היא, ולהחת"ס דינו בזה כיום הכפורים וחייב להשלים תעניתו.


ד

דין שיעורים בתשעה באב


הנה דנו האחרונים אם חולה שצריך לאכול בתשעה באב צריך לאכול פחות פחות מכשיעור, וכבר כתבתי במק"א דלכאורה נראה דאין דין שיעורין בתשעה באב, דאילו היה כן לא היו בעלי השו"ע והמפה משתמטין מלהודיענו הלכה זו, וכיון שמצינו הלכה זו בהלכות יוה"כ בסי' תרי"ח ולא מצאנוה בהלכות ת"ב בסי' תקנ"ד מדשתקי רבנן ש"מ לא ניח"ל.

ואין לומר ילמד סתום מן המפורש וכידוע דרכו של השו"ע לא לכפול הלכות ולסמוך על הלומד שיבין דבר מתוך דבר, דהלא יוה"כ חיוב כרת יש בו ות"ב הוי דברי קבלה בלבד ואין ללמוד את הקל מן החמור, ועוד דאף שדרך השו"ע לסמוך על הלומד שילמד את המאוחר מן המוקדם אין דרכו לסתום את המוקדם ולפרש את המאוחר, ומשו"כ נראה לכאורה דכיון שהמחבר סתם בהלכות ת"ב ולא כתב דהחולה יאכל פחות מכשיעור ע"כ דאין דין שיעורים בת"ב.

אך באמת מצינו כמה וכמה הלכות מהלכות הצום שלא נשנו אלא בדיני תשעה באב ומהם שלא נשנו אלא בדיני יום הכפורים ובא זה ולימד על זה ולא נתפניתי להאריך. אך מ"מ נראה מסתימת הפוסקים ומלשון השו"ע בסימן תקנ"ד סעיף ו' דבמקום חולי לא גזרו רבנן דאכן אין דין שיעורים בתשעה באב.

ומה שכתב בביאור הלכה שם בשם ספר פתחי עולם דבשעה שאין מחלת החולירע חזקה כ"כ יאכלו פחות מכשיעור לפי המבואר בסימן תרי"ח, כבר ביארתי במק"א דאין המדובר במי שכבר נדבק במחלה ונפל למשכב, דלגבי דידיה אין כלל נפ"מ אם המגפה חזקה או לא דהלא פשוט דחולה הוא, אלא הכונה למי שעדיין לא נדבק ולא נפל למשכב ואעפ"כ כיון שמחלה זו מדבקת ויש מגיפה בעיר אף הבריאים צריכים לאכול כדי לחסן את גופם מפני המחלה, ובזה נכון הדבר דיש לאכול שיעורים כיון שאין כאן חולה בפנינו ולא הותרה הרצועה לבריאים, (ובסגנון אחר, לגבי חולה הוי גדר הותרה וכלשון השו"ע שם ס"ו "דבמקום חולי לא גזרו רבנן" אבל בבריא האוכל כדי שלא ידבק במחלה הוי גדר דחויה ומשו"כ צריך לאכול פחות מכשיעור).

ונראה עוד דבאמת אין הלכה זו שכתב הבה"ל הלכתא פסיקתא אלא מעין הנהגה ראויה וכלשון הבה"ל שהוסיף בסוגריים "כך יש להורות לשואל בת"ב, דבהכי לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא לבא בעי" ומלשון זה משמע דאין כונתו לקבוע מסמרות להלכה אלא מעין המלצה יש כאן דיכול הוא לחזק את גופו בעוד אין התענית נעקר לגמרי ודו"ק.

אך בשו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ז כתב לגבי חולה שצריך לאכול בת"ב אם יכול לעלות לתורה במנחה, דכיון שאסור לו לאכול יותר מן הצורך ואם די בשתיה אסור לו לאכול ואם די באכילה פעם אחת אסור לו לאכול שני פעמים עדיין הוא בכלל המתענים, ומבואר מדבריו דאסור לחולה לאכול יותר מן הצורך כפי מחלתו אלא חייב הוא לצמצם אכילתו, ומשו"כ לא יצא מכלל המתענים ויכול לעלות לתורה.

אמנם פשוט לענ"ד, דאף לשיטתו אי"צ לצמצם ולאכול פחות פחות מכשיעור, אלא דאסור לו לאכול מה שאין בו צורך לבריאותו, שהרי באמת מבואר בלשון השו"ע שם "חיה כל ל' יום וחולה שצריך לאכול אי"צ אומד" הרי דרק החולה שצריך לאכול לפי מצב בריאותו מותר לו לאכול ולא חולה שאינו צריך לאכול, והחת"ס הרחיב לחדש דאף חולה שצריך לאכול אסור לו לאכול יותר מצרכו, אבל מה שצריך לאכול אי"צ לצמצם לאכלו פחות מכשיעור.

ואף דברי החת"ס חידוש הם, ואין הם ענין למה שהביא המשנ"ב בסי' תק"נ סק"ה דאף מי שצריך לאכול לא יתעדן באכילת בשר ויין אלא לחם וכדו' שלא לפרוש מן האבילות, דמבחינת התענית אין כלל נפ"מ אם אוכל בשר או לחם (וכבר ביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ז דאף ביוה"כ אין נפ"מ מחמת גדר התענית אם אוכל בהנאה מרובה או בהנאה מועטת) וע"כ אין זה דין בתענית אלא באבילות, דהצום בת"ב הוי משום גדר צער דאבילות כמו שביארתי בקונ' על גדרי הצומות (עיין לעיל סי' א'), וכדי שלא לפרוש מן האבילות יש לו להמעיט בהנאת אכילה אך אין בזה כדי לאפשר למי שצריך לאכול לעלות לתורה דאף שהוא עדיין עושה זכר לאבילות מ"מ אינו מתענה ורק משום שהוא מצווה להמעיט ולצמצם בכמות אכילתו עדיין הוא בכלל המתענים, ודו"ק בזה כי ברור הוא.

ב. הנה נשאלתי פעמים רבות בענין חולה שנפל למשכב אך מתחזק הוא והולך וכבר קם ממשכבו אך עדיין לא חזר לאיתנו האם עדיין דינו כחולה כיון שלא חזר עדיין לאיתנו הראשון, או שמא כבר אינו בכלל "נפל למשכב" אלא דינו כבריא מעיקרא.

ותשובת שאלה זו מצינו בכנסת הגדולה בסי' תקנ"ד וגם במחזיק ברכה להחיד"א שם, דכל זמן שלא חזר החולה לאיתנו עדיין דינו כחולה, וכך נראה להורות בג' צומות, אך לענין ת"ב נראה דהכל לפי הענין, ואם קרוב הוא להרגשת בריאות שלמה ראוי לו להתענות ורק כשקרוב הוא להרגשת חולי יש לנקוט שדינו כחולה.