שמיטת כספים (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה' (ט"ו ב').

נחלקו הראשונים ביסוד דין שמיטת כספים אם הוי אפקעתא דמלכא דהתורה השמיטה את החובות בסוף שנת השמיטה ואין הדבר תלוי כלל בהשמטת המלוה ומחילתו או דמצות התורה היא על המלוה להשמיט ולמחול וכפשטיה דקרא ד"שמוט כל בעל משה ידו" וכ"ז שלא השמיט המלוה חובו יש חיוב ממוני ושיעבוד על הלוה לשלם.

דעת רוב הראשונים דאפקעתא דמלכא הוא כמ"ש הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תשע"ה ובשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ו וכ"כ המרדכי בפירקן אות ש"פ בשם רבינו אביגדור, אך דעת היראים בסימן קס"ד (ובדפוסים שונים בסי' רע"ח) שאין השביעית הפקעת התורה ובאמת יש חוב ממוני על הלוה אלא שהמלוה מצווה להשמיטו וז"ל "וחוב שעבר שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי המלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין למלוה לדין שישמט חובו כאשר צווה (נצטווה) ובי"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני וכו' ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר" (כמו שכופין על סוכה ולולב עי"ש), הרי דיש חיוב על הלוה לשלם אלא שלעומתו חייב המלוה להשמיט, עי"ש.

והנה כיוצא בשאלה זו מצאנו גם לענין רבית, דבדברי הריטב"א בקידושין ו' ע"א מבואר דבאמת יש חיוב ממוני על הלוה לשלם את הרבית ואם גבאו המלוה וקידש אשה במעות הרבית מקודשת היא דלא  הוי גזל בידו אלא דהתורה אסרתו והחזון איש באהע"ז סי' מ"ב אות א' כתב כנגד דברי הריטב"א דאי אפשר שיהא שיעבוד במקום שהתורה אסרה לממש אותו ומכיון שאסרה תורה את הרבית ע"כ אין בו שיעבוד וחיוב דלא שייך חוב אלא במה שראוי לגביה עפ"י תורה, ומשום כן פירש את דברי הריטב"א בדרך רחוקה, וכל החזיון הזה נכתב גם בחזו"א יו"ד סי' ע' אות א' עי"ש.

ולכאורה נסתרת סברת החזו"א מדברי היראים דהלא שמיטת כספים דומה לרבית בזה שיש איסור בגביית החוב ואעפ"כ ס"ל ליראים דלא הוי אפקעתא דמלכא ויש חוב על הלוה לשלם, הרי דאין שיעבוד הממוני תלוי בהיתר הגביה, אמנם הנחת החזון איש נסמכת על דעת רוב הראשונים דס"ל בשמיטת כספים דהוי הפקעת התורה ואף אם לא השמיט המלוה את חובו פטור הלוה מלשלם.

אמנם נראה דשאני רבית משמיטת כספים דרבית הוי חטא מתחילתו ומעיקרא אין החוב ראוי לגביה משא"כ בשמיטת כספים דהחוב ראוי מעיקרו לגביה אלא שהשביעית משמטתו ואפשר דאין בזה הפקעת השיעבוד אלא איסור בלבד, דברבית הוי עצם החיוב וההלואה בעבירה משא"כ בשמיטת כספים דאין האיסור אלא בגביה, ועוד דברבית גם הלוה בכלל האיסור ואף העדים בכלל לא תשימון הם משא"כ בשמיטת כספים שלא נצטוה בו אלא המלוה דעליו נאמר לא יגוש ושמוט ואין איסור על הלוה, ואף דלכאורה לפי הבנת החזו"א גם בשמיטת כספים ראוי לומר דהוי הפקעת גמורה של החוב כיון שאסור לגבותו ולקבלו בתורת חוב, נראה יותר דכיון שע"י אמירת אעפ"כ מותר לו לגבות חובו אפשר דאין הפקעה גמורה של עצם החוב, משא"כ בריבית שאי אפשר לגבותו בשום דרך ואופן, ודו"ק.

והנה המגן אברהם בסי' תרל"ז ס"ק ב' הביא בשם היראים ליישב קושי' התוס' למ"ל קרא לפסול לולב הגזול תיפו"ל דהוי מצוה הבא בעבירה דצריך קרא לפסול גזל עכו"ם למ"ד מותר דאין בו עבירה ומ"מ לא הוי לכם, והחת"ס בחידושיו בסוכה דף ל' תמה בדבריו דכיון דמותר ואין בו גזל למה לא הוי לכם, ונראה לכאורה דהיראים לשיטתו דס"ל דאין גדרי הבעלות נקבעים ע"י דיני איסור והיתר של התורה ואפשר שיהא שיעבוד ממוני אף במה שאסור לגבותו ומאידך אפשר שיהא היתר נטילה ושימוש אף במה שאינו שלו, והחת"ס נקט כסברת החזו"א דדין התורה באיסור והיתר היא הקובעת את גדרי הבעלות והזכויות הממוניות, ואי אפשר שדיני האיסור וההיתר יסתרו את זכויות הבעלות והקנין.

אך אף שנראה נכון דהיראים הלך בזה בדרכו הסלולה, באמת אין שני הדינים תלוים זב"ז כלל ואף אם נסבור כדברי היראים והמג"א לגבי דין לכם יש לחלוק על דברי היראים לגבי שמיטת כספים ודברי הריטב"א לגבי רבית, דבאמת אין פלא לומר שמותר לו להשתמש בממון חבירו וליטלו אף דלא הוי לכם וכל טענת החזון איש אינו אלא לגבי חוב ושיעבוד וכמ"ש החזו"א שם דחוב אינו קנין אלא שיעבוד וחיוב תשלומין וכל שאינו ראוי לתשלומין אי אפשר שיהא חוב עי"ש, וז"פ. (ובגוף שיטת הריטב"א לגבי רבית ע"ע במחנה אפרים דיני רבית סי' ב' ואכמ"ל).

(ועיין מה שנתבאר בזה לקמן מ"ד).

ב

והנה נחלקו האחרונים כעי"ז לגבי הפקר פירות שביעית אם הוי אפקעתא דמלכא או מצוה על הבעלים להפקיר דהמבי"ט ס"ל בח"א סי' י"א וסי' כ"א דאף מי שגדר כרמו ולא הפקירו פירותיו הפקר דרחמנא אפקרה לפירות שביעית אך האחרונים הבינו בדעת הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד דאין הפקר הפירות אפקעתא דמלכא אלא מצוה על הבעלים להפקיר ואם הבעלים לא הפקירו את הפירות לא הוי הפקר והנוטל מפירותיו הוי גזל בידו, וכ"כ בפאת השלחן בהל' שביעית סי' כ"ג ובמנ"ח מצוה פ"ד, הרי דנחלקו בהפקר הפירות אם הוי אפקעתא דמלכא או מצוה על הבעלים להפקיר כעין מה שנחלקו  הראשונים בשמיטת כספים.

אך אף שיש דמיון בין שתי הפלוגתות בודאי לאו הא בהא תליא ואף מאן דס"ל דהפקר הפירות הוי אפקעתא דמלכא יכול לסבור כדעת היראים בשמיטת כספים דלא הוי הפקעת התורה אלא מצוה על הגברא, וכך מסתבר דבהפקר הפירות כתיב קרא "והשביעית תשמטנה" ופשטות משמעותו שהשביעית היא המשמטת את הפירות מן הבעלים אלא שגם הבעלים מצווים לנטוש כדכתיב "ונטשתה" אבל בשמיטת כספים כתיב רק "שמוט כל בעל משה ידו" ואגברא קאי שהמלוה מצווה להשמיט.

ובקונטרס מנחת אשר על שביעית בסימן ט' הארכתי לבאר דבאמת מודה הב"י לדעת המבי"ט דהפקר הפירות הוי אפקעתא דמלכא וכמבואר להדיא בב"מ ל"ט ע"א ושם בדף ק"ו ע"א ונדרים מ"ב ע"ב (ויש לזה עוד ראיות מפורשות מהירושלמי ועיין ירושלמי שקלים פ"א ה"א (דף ג.) ועיין בחזו"א שביעית י"ט כ"ד וסי' כ' ז' ואכמ"ל) וכל כונת הב"י שם אינו אלא לחדש דפטור הפקר מתרו"מ אינו משום דין הפקר לחוד אלא בעינן שיהא גם מציאות של הפקר שבו יש לעני חלק ונחלה עמך ואם הבעלים גדרו כרמם ואין ללוי וגר חלק ונחלה בו חייב בתרו"מ אף דרחמנא אפקריה עי"ש היטב, ומ"מ אפשר דבשמיטת כספים לא הוי אפקעתא דמלכא ולא אפקריה רחמנא אלא מצוה יש על הבעלים להשמיט וכפשטי' דקרא דשמוט כל בעל משה ידו כנ"ל.

ג

הקשה התומים בסי' ס"ז ס"ק כ"ה במה דאמר שמואל בגיטין ל"ז ע"א דיתומים אי"צ פרוזבול משום דיד יתומים אנן ותיפ"ל דלאו בני מיעבד מצוה הם ואינם מצווים במצוות השמטת כספים, ותירץ דנפ"מ כשהיו קטנים בשעת ההלואה וגדלו לפני השמיטה דבשעת חלות השמיטה הוי כבר ברי חיוב ומ"מ אי"צ פרוזבול משום דיד יתומים אנן, ולכאורה יש לתמוה דמסתבר דאין הבי"ד יד יתומים אלא כ"ז שהם  קטנים וכשגדלו לפני השמיטה אין הבי"ד כידם כלל בשעת חלות השמיטה, ואף שכתב הר"ן בסוגיין לגבי מה שאמרו דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע דדי בכך שיש להם קרקע בשעת כתיבת  הפרוזבול אף שאין להם בשעת השמיטה אין זה דומה לני"ד דהר"ן ביאר דבריו דכיון דבעינן שיהא ללוה קרקע דאם אין לו קרקע הוי מילתא דלא שכיחא ולא תקנו בה חכמים תקנתם וכיון שיש לו קרקע  בשעת כתיבת הפרוזבול די בכך, אבל פשוט לכאורה דלאחר שגדלו היתומים שוב אין הבי"ד כידם.

אמנם גוף קושי' התומים צריכה ביאור דלפי מש"כ הראשונים דשמיטת כספים הוי אפקעתא דמלכא לכאורה לא קשה מידי דאף שאין היתומים בני מצוה מ"מ התורה הפקיעה את החוב והוי כנמחל אף במלוה קטן, ונראה מדבריו דס"ל כשיטת המהרשד"ם בשו"ת חו"מ סי' ס"א דהתורה לא הפקיעה את החוב של קטן שאינו מצווה במצוה זו דרק כשהמלוה הוא בר חיובא הפקיעה התורה חובותיו ולא במלוה קטן, וכעין דבריו כתב החזו"א שם לגבי הפקר הפירות בשביעית דאף אם הוי אפקעתא דמלכא אפשר דלא הפקירה תורה פירות עכו"ם אלא פירות של ישראל המצווים במצוות השמיטה, אך המבי"ט בתשובתו הנ"ל לא חילק בכך וכתב דכיון דהוי אפקעתא דמלכא אף פירות נכרים הפקר הם, ובאמת נראה פשוט לחלק בין עכו"ם לקטן ואף אם נאמר דפירות נכרים אינם הפקר בשביעית נראה פשוט דפירות משדות קטנים בודאי הפקר הם דשאני קטן מגוי דבמינו בר מצוה הוא ואתי לכלל חיוב, אך מ"מ שיטת הרשד"ם דחובות קטנים אינם נשמטים וכפי הנראה זה סברת התומים, אך לול"ד נראה יותר דאם הוי אפקעתא דמלכא נוהג דין זה אף בשל קטנים וכנ"ל.

אך לשיטת היראים קשה דכיון דגדר שמיטת הכספים אינו אלא מצוה על המלוה להשמיט ולמחול את החוב למ"ל מה דאנן יד יתמי אנן ותיפ"ל דלאו בני מיעבד מצוה הן וכקושית התומים.

ונראה בזה עפ"י מה שיש לחקור בשיטת היראים האם כל גדר שמיטת כספים אינו אלא גדר איסורי דהתורה אסרה על המלוה לנגוש חובו וציוותה עליו להשמיטו אך לפי גדרי הממון הוי ככל חוב דעלמא, או שמא משמעות הלאו דלא יגוש אינו איסור בעלמא אלא ביטול זכות הגביה ואף דיש חיוב ממוני על הלוה אין למלוה זכות גביה ואין בי"ד נזקקין לתביעתו.

ובאמת יש לעיין בזה אם שייך להפריד ולהבחין בין עצם החוב לזכות גבייתו ולומר דיש חוב ושיעבוד אך אין למלוה זכות גביה או שמא אין להפריד בין החוב לזכות גבייתו וכשני צדדים של מטבע אחת הן, ובאמת כתב החזון איש לב"ק סי' כ"א אות ד' בתוך דבריו דא"א להתנות שלא יהי' למלוה זכות לגבות ולכפות את הלוה דאם יש חוב ממילא יש כח למלוה לגבותו ותנאי זה כדבר שאין בו ממש הוא, ומה שאמרו בנדרים ל"ג ע"ב דמתנה ע"מ שלא ליפרע היינו שהתנה שזמן הפרעון יקבע כרצון הלוה ועד שלא ירצה לפרוע הוי כלפני זמן הפרעון עי"ש.

אך באמת נראה שלא כדבריו מדברי הרמב"ם בפ"ט משמיטה ויובל ה"ט שכתב דאף דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו אם הלוה ע"מ שלא יתבענו השביעית משמטת ובכסף משנה כתב בשם מהר"י קורקוס לבאר דשאני המתנה ע"מ שלא יתבענו דחייב לשלם לצאת ידי שמים ומהני ביה תפיסה ולפיכך קרינן ביה לא יגוש, ומבואר מדבריהם דבאמת מהני תנאי למנוע מן המלוה זכות גביה והוי שיור בזכות המלוה בהלואה זו ולא כדברי החזו"א דלא מהני אלא משום דהוי כאילו לא קבע המלוה זמן הפרעון דא"כ הו"ל ממש כמלוה את חבירו לעשר שנים ולא הגיע זמן הפרעון בשנת השביעית דאין השביעית משמטתו.

אמנם בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ל"ט כתב לבאר את דברי הרמב"ם דע"כ מיירי בהתנה שלא לתבוע ועשה נדר או תקיעת כף דהוי כשבועה שלא יתבענו דאל"ה אינו יכול להתנות שלא לתבוע ואין התנאי מחייבתו ומבואר דס"ל כדברי החזו"א דבאמת א"א לשייר זכות גביה בהלואה ומשו"ה כתב דע"כ מיירי בנדר או נשבע שלא לתבוע, וכיון דמבחינת גדרי הממון יש כאן חוב ושיעבוד גמור ורק מחמת איסור נדר ושבועה אינו יכול לגבות קרינן ביה לא יגוש והשביעית משמטתו.

(וראיתי בשו"ת בנין שלמה ח"ב חושן משפט סי' א' שהביא קושי' בשם הבית הלוי איך השביעית משמטת והלא משעת בין השמשות אין החוב בר הגשה משום דהוי ספק לילה והוי ספק יו"ט של ראש השנה, ובסוף דבריו כתב דכיון דבדיני הלואה הוי החוב בר הגשה ורק מחשש איסור אינו יכול לגבות את החוב קרינן ביה לא יגוש והשביעית משמטתו וכתב לבאר כך את דברי הירושלמי עי"ש, וזה כמו שכתבנו בביאור שיטת מהר"ח או"ז בדברי הרמב"ם כמבואר, אך לכאורה יש לעיין דבשעת ביה"ש אין החוב בר הגשה לא רק משום דין יו"ט אלא כיון דהוי ספק לילה שמא כבר נשמט החוב ואף אם באמת קמי שמיא גליא דיום הוא מ"מ הוי ספק ממון ולקולא, וי"ל בזה ואכמ"ל).

אמנם אף אם נניח כדעת החזו"א דא"א להתנות ולשייר זכות הגביה בדרך שיור ותנאי אפשר דזה דין מסויים בשמיטת כספים מגזה"כ דהתורה ביטלה את זכות הגביה של המלוה אף שעצם החוב לא הופקע, ומ"מ לא הוי איסור גרידא אלא גדר ממוני דהתורה ביטלה את זכות הגביה של המלוה ואף ביתמי דלאו בני מצוה הן מ"מ הוי מעין אפקעתא דמלכא לענין ביטול זכות הגביה וצריכא להא דיד יתומים אנן.

ד

בשיטת הרא"ש

וכעין זה נראה בשיטת הרא"ש, דהנה כתב הרא"ש בגיטין פ"ד סי' כ' דשני דינים יש בשמיטת כספים דמתחילת שנת השמיטה יש לאו דלא יגוש אך לענין השמטת החובות במצות עשה דשמוט כל בעל משה ידו אמרו דאין השביעית משמטת אלא בסופה ודקדק כן מלישנא דקרא דכתיב (דברים ט"ו א') "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו וכו' לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" הרי דלא יגוש יש מ"כי קרא שמיטה לה'" דהיינו מתחילת השמיטה אך מ"ע דשמוט יש "מקץ שבע שנים" דהיינו מסופו.

והקשה הקצות בסי' ס"ז סק"א דהרא"ש סותר דבריו דהטור שם הביא בשמו (ומקורו בשו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד') שלא מחה במה שלא נהגו במקומו להשמיט את החובות בשמיטה דכיון שנהגו כולם שלא להשמיט הו"ל כאילו התנו ע"מ שלא תשמטני בשביעית ודבריו קיימין בדבר שבממון, אך לפי"ד דמתחילת השנה יש רק לאו דלא יגוש ולא ביטול עצם החוב באפקעתא דמלכא הוי מילתא דאיסורא ולא דבר שבממון והו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.

ונראה בדרך הנ"ל דגם לאו דלא יגוש הנוהג מתחילת שנת השמיטה לאו איסורא גרידא הוא אלא גדר ממוני של ביטול זכות הגביה והוי ככל דבר שבממון דמהני בי' תנאי.

וארווחנא בזה להבין את מה שכתב הרא"ש שם בסוף דבריו דכיון דיש לאו דלא יגוש מתחילת השנה צריך לכתוב פרוזבול בערב שביעית דוקא ואין כותבין פרוזבול בשביעית "וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית" ולכאורה תמוה מה ענין כתיבת הפרוזבול ללאו דלא יגוש דאטו כתיבת פרוזבול הגשה היא והלא אינו נוגש אלא מוסר שטרותיו לבי"ד והם גובין וכמו שכתבו רש"י והראשונים דזה כל היתר הפרוזבול שעל ידו נחשב הבי"ד כנוגשים ולא הוא וא"כ למה אין כותבין פרוזבול בשביעית, ולפי המבואר ניחא דכיון דבטל זכות גבייתו כשחל עליו לאו דלא יגוש בתחילת שנת השמיטה שוב אין בידו למסור לבי"ד לגבות חובו דמה מסר ראשון לשני כל זכות שיש לו וכיון שבטל זכותו וכחו אין בי"ד יכולים לגבות חובו מכחו וכמו שאין נזקקין לגבות חובו כך אין כותבין לו פרוזבול, ודו"ק בזה.

אמנם ראיתי במהר"י קורקוס על הרמב"ם פ"ט משמיטה ויובל הל"ל שכתב בשם הרא"ש דמהני פרוזבול שנכתב בשנת השביעית אלא דלכתחלה אין כותבין פרוזבול בשביעית, וכפי הנראה דייק כן מלשון הרא"ש שכתב דאין נזקקין לכתוב לו פרוזבול בשביעית אך מ"מ מהני הפרוזבול, ולפי"ד ע"כ דאין זה משום דאין לו שום זכות גביה כדרכנו אלא תקנת חכמים הוא שלא לכתוב פרוזבול בשביעית משום דנראה כנוגש ע"י שמוסר לבי"ד לגבות חובותיו, ועדיין צ"ע בזה.

ה

אם הוי אפקעתא דמלכא

הנה האחרונים נקטו דשאלה זו אם שמיטת כספים אפקעתא דמלכא הוא או מצוה על המלוה למחול חובו מחלוקת הראשונים היא, ואכן כך נראה לכאורה דבמחלוקת הראשונים היא שנוי' דהרשב"א בשו"ת ח"א סי' תשע"ה ובמיוחסות סי' רנ"ו כתב להדיא דהוי אפקעתא דמלכא וכ"כ המרדכי שם בגיטין סי' ש"פ בשם רבינו אביגדור וכ"מ בשו"ת הרא"ש כלל ע"ז ס"ד וכך נקט המנ"ח במצוה תע"ז שכתב בפשיטות דהוי גזל ביד המלוה אם גבה חוב שעבר עליו השמיטה ומאידך גיסא ס"ל להיראים דאין בזה אפקעתא דמלכא אלא מצוה על המלוה להשמיט ולמחול וכופין אותו לעשות כן כנ"ל וכן הביא המרדכי בשמו שם בסי' שפ"ד עי"ש.

אך באמת נראה לענ"ד דלכו"ע אין התורה מפקיעה את עצם החוב בשביעית ואם גבאו המלוה אין המעות גזילה בידו ולא כדברי המנ"ח ולא לענין זה כתבו הראשונים דהוי אפקעתא דמלכא אלא רוח אחרת היתה בקרבם כמבואר להלן.

דהנה מבואר בגיטין דף ל"ז ע"ב דהמחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמיטה, (ומקורו במשנה שביעית פ"י מ"ח) ואמר רבה "ותלי ליה עד דאמר הכי" ופרש"י "אם הוא רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אעפ"י כן" ובטעם הדבר כתב רש"י "ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב" ולכאורה דבריו תמוהים ואין להם פשר דאיך יתלה את חבירו על עץ עד שיתן לו מתנה והלא הוי גזל גמור ואף בדיעבד אין המתנה קיימת כמבואר בב"ב מ"ח ע"ב דתליוהו ויהיב אין מתנתו מתנה וכיון דהחוב נפקע ובמתנה הוא נותן לו איך יכפנו על כך ויתלנו על העץ אם אין כאן חוב, ומלשון הגמ' מבואר דאפילו לכתחלה מותר לו לתלותו וכ"כ הב"ח בסי' ס"ז עי"ש, ועוד צ"ב במש"כ רש"י דאין בזה לא יגוש כיון דאינו תובעו משום החוב, ותמוה דאם אינו תובעו משום החוב משום מה הוא תובעו וע"כ הוי כמתנה ממש וא"כ הוי גזילה.

ואף הראשונים שדחו פי' רש"י ופירשו שכונת רבה אינו לכפיה ולתליה על עץ אלא שתולה בו עיניו כעני בפתח כדי שיתבייש ויתן לו, לא דחו דבריו באמת הבנין בטענת גזל אלא הקשו לפי דבריו דא"כ בטלה תורת שביעית כמו שכתב הרא"ש דא"כ בטלה תורת שביעית דכל מלוה יכפה את הלוה לשלם וגם הריטב"א דחה פרש"י בד"ז עיין בדבריו אך לא צווחו דהוי גזילה כהא דתלוהו ויהיב מתנה, וא"כ יש לתמוה בכפליים גם בשיטת רש"י וגם בשיטת הראשונים שדחו דבריו, כיצד יתלה חבירו על העץ ויכפנו לשלם חובו לאחר השביעית כיון שפקע חובו לגמרי ואין כאן חוב.

ונראה בזה דבאמת לא פקע עצם החוב כלל ע"י שמיטת כספים וגם אין מצוה על המלוה למחול את החוב ולהפקיעו בעצם ד"שמוט כל בעל משה ידו" כתיב ומשמעות השמיטה היא עזיבה וכמ"ש החינוך במצוה תע"ז "לעזוב החובות בשנת השמיטה" וכל מצותו לעזוב את החובות ולא לגבותן אך אינו מחוייב למוחלן וגם התורה לא הפקיעה את עצם החוב, אלא אסרה על המלוה לנגוש את הלוה ולגבות חובו אך עצם השיעבוד במקומו עומד, ולפיכך ס"ל לרש"י דאם תולהו על העץ שיתן לו את שלו אין בזה איסור כיון שאינו תובעו משום חובו ולא בבי"ד, וכיון שאין כאן "גביית חוב" אינו עובר בלאו ועשה דשביעית וגם גזל אין כאן כיון שיש לו שיעבוד על הלוה ונכסיו וממונו גביה, וגם הרא"ש והריטב"א מודים ביסוד הדברים דאין כאן גזל כיון שיש למלוה ממון תחת יד הלוה אלא דמטעם אחר דחו פרש"י וסברי דמ"מ אסור לכפות את הלוה לשלם חובו אף כשאינו עושה כן בדרך גביית חוב.

ויסוד הדבר דאין שמיטת כספים הפקעה וביטול של עצם החוב, אלא דין הנהגה מסויימת באופן מימוש החוב דהמלוה מנוע מלגבות בדרך גביה, ודו"ק.

ובתוס' רי"ד בסוגיין כתב "פי' בדיבור בעלמא שאמר משמיט אני קיים המצוה ואח"כ מותר לגבות חובו, אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי, פירוש כיון שקיים המצוה ואמר משמט אני, אבל אם לא הביאם לו כלל אינו יכול לכופו שיביאם אליו שהרי לא קיים שום מצוה" ומבואר בדבריו דמצות המלוה לומר משמט אני דילפינן מזה דבר השמיטה אינו גדר מחילה אלא "דיבור בעלמא" של עזיבת החוב ולאחר שקיים מצותו יכול לכפותו לשלם חובו, וע"כ דעדיין יש כאן חוב, וצריך לומר בדעתו ובדעת רש"י דמה שאמרו דצריך שיאמר במתנה אני נותן לך אינו מתנה ממש אלא ביאורו דאסור ליתן לשם פריעת חוב אלא לשם מתנה וכמו שכתב ביראים שם "והא דתנן כשהוא נותן לו אל יאמר בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך ומשמע דאין החוב מוטל עליו שהרי אינו רשאי לומר בחובי אני נותן, דכי אמר בחובי משמע ע"י נגישה נותן, ותיקון לשון דיבור הוא שתיקנו לומר במתנה שיהא הדבר ניכר ונראה שלא ע"י נגישה נותן לו".

(ונראה לכאורה דמה שדרשו מ"וזה דבר השמיטה" דצריך לומר משמט אני הוא כעין מה שדרשו במכות י"ב ע"ב "רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל  מהן שנאמר וזה דבר הרוצח" וכמבואר בשביעית פ"י מ"ח דהוי דין אמירה בעלמא וכן דרשה דידן הדומה לו אינה אלא דין אמירה שצריך לשמט בדיבור אך אין זה הפקעה של עצם החוב). אך מ"מ צריך לי עיון בדברי הרי"ד דמשמע מלשונו דמכיון שקיים מצותו ואמר משמט אני שוב מותר לו לגבות חובו בכל דרך שהוא, וקשה דאטו אומר משמט אני בשקר וכאילו היה לחש בעלמא ואם מותר לו לגבות חובו מיד אחר אמירה זו מה משמעות השמטה זו שהוא אומר משמט אני, ורש"י כנראה נשמר מזה בכתבו דרק אם אמר הלוה אעפ"כ ובא לחזור בו רשאי המלוה לתלותו עי"ש וצ"ע בזה.

והנה היראים כתב בתחילה דיש מצוה גמורה על הלוה לשלם חובו לאחר השמיטה ואם לא ישלם הוי בכלל "לוה רשע ולא ישלם" אלא דאסור למלוה לנוגשו וחזר בו שוב מתוך המשנה וסוגית הגמ' במכות ג' דשם מתבאר דהלוה פטור מלשלם לאחר השמיטה ולפיכך העדים שרצו לקרב את זמן הפרעון לפני זמן השמיטה באו להפסידו וחייבין לשלם אם הוזמו, אך נראה דלא חזר בו היראים אלא ממה שרצה לומר דהלוה חייב באמת לשלם אך נראה דאף למסקנתו מ"מ לא פקע החוב לא ע"י התורה ולא ע"י השמטת המלוה וכונת ההשמטה היא עזיבה והנחה ולא מחילה כמו שכתב בתחילת דבריו עי"ש, אלא דכיון שהתורה אסרה על המלוה לנגוש וצוותה עליו להשמיט חובו ה"ה דאין הלוה מצווה כלל לשלם חובו, אך צ"ע בלשונו שכתב דהמלוה מצווה למחול, ולפי"ז גם לדידיה קשה איך יתלנו לאחר שמחל את החוב, ואפשר דלאו דוקא נקט מחילה, וצ"ע.

ואפשר דביסוד דבר זה לא נחלקו הראשונים כלל ואף הרשב"א מודה בו ומה שכתב הרשב"א בתשובותיו דשמיטת כספים אפקעתא דמלכא היא כונתו רק דפטרתו תורה מלשלם וממילא פטור גם משבועתו דכשנשבע לשלם חובו לא התכוין אלא לחוב שחייב עפ"י תורה לשלמו אבל כשעברה עליו השמיטה ונפטר מה"ת לשלם חובו הו"ל לענין שבועתו כאילו נמחל החוב ונפטר גם משבועתו ולענין זה כתב הרשב"א דשביעית אפקעתא דמלכא הוא, אך אין הכרח מלשון זה דאפקעתא דמלכא דהוי הפקעת עצם החוב, ועיין תומים שם בסוף ס"ק כ"ו שכתב בדעת הרא"ש "דמתחיל תיכף אפקעתא דמלכא ואינו יכול לתובעו ולא יגוש את רעהו" הרי דכתב לשון זה אף בלאו דלא יגוש בתחילת השמיטה שעדיין אין בו הפקעת עצם החוב כלל, (ועיין רש"י ב"מ ל"ט ע"א שפירש אפקעתא דמלכא מצות המלך, ושם בדף ק"ו ע"א נקטו לשון זה אאיסור עבודת האדמה בשביעית אף שאין בו הפקעת ממון כלל אלא איסור בלבד עי"ש), ודו"ק בכ"ז.

אמנם לכאורה משמע בתשובת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד' שדעת הרמב"ן הוא דשביעית מפקעת לגמרי את עצם השיעבוד והחוב דבתשובת הרמב"ן המובאת שם בענין אם המלוה חייב להחזיר ללוה את שטר ההלואה לאחר השביעית כתב "שביעית משמטת המלוה ומפקעת שעבודה לגמרי ואפילו בא המלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו לאחר השביעית הלוה פטור, הלכך אין המלוה יכול לעכב השטר וכו' שכל שטר שנפרע או נמחל שעבודו אז גופו של נייר של לוה הוא וכאן נמי כן הדין" ומשמע דהחוב בטל בעצם, ואף אם אפשר לדחוק בכונת הרמב"ן דכל כונתו דהתורה פטרה את הלוה לגמרי אף אם המלוה תובעו כנגד מצות התורה, ולאפוקי מדעת היראים דמתחלה סבר שהלוה חייב לשלם, ואף לאחר חזרה ס"ל דהלוה מחוייב לשלם בעצם אלא שיכול להביא את המלוה לבי"ד שיכפוהו לקיים מצות עשה ד"שמוט" אך כ"ז שהמלוה תובעו חייב הלוה לשלם, והרמב"ן מכריע דאין על הלוה מצוה כלל וכדברינו הנ"ל דאחר שהתורה אסרה את גביית החוב אין שום מצוה על הלוה לשלמו אך אפשר דהרמב"ן מודה דלא נפקע עצם השיעבוד ואין כאן גזל אם המלוה גבאו, אך יותר נראה מלשון הרמב"ן דבאמת פקע כל עצם השיעבוד דכתב "שביעית משמטת המלוה ומפקעת שעבודה לגמרי" ודימה זאת לשטר שנמחל שיעבודו ונפרע ומשמע טפי דבאמת שיטת הרמב"ן דאפקעתא דמלכא הוא לענין שגוף החוב נפקע, ודו"ק בכ"ז.

והנה בשער משפט סי' ס"ז סק"א הביא את דברי הרא"ש בהני ספיקי דלא איפשטא במלוה את חבירו לעשר שנים דכיון דשביעית בזמה"ז מדרבנן לקולא אזלינן ואינה משמטת ותמה הבית יוסף דכיון דהוי  ספק ממון ניזל בתר מוחזק ונוקים ממונא ביד הלוה וכתב השע"מ ליישב לפי שיטת היראים דבאמת חייב הלוה לשלם כ"ז שהמלוה אינו משמט ואומר משמט אני וכיון דהוי ספק דרבנן ואין המלוה חייב  לשמט ממילא חייב הלוה לשלם ע"ש אמנם לכאורה הוי שיטת היראים יחידאה, אך לפי דברינו גם הרא"ש נקט בזה כהיראים דאין השביעית הפקעת המלוה ואתי שפיר.

והנראה לכאורה עיקר בכונת הרא"ש דבאמת נקטו הרבה פוסקים דבכל ספק בתקנת חכמים אזלינן בתר עיקר דין תורה ואף להוציא מן המוחזק וכלל הוא דספק תקנה כמי שאינו ואזלינן בתר דין תורה  וכמבואר במגיד משנה פ"ד מגזילה ה"ז וברמ"א אבהע"ז קי"ח סעיף י' ובשדה חמד כללים מערכת תיו כלל ס"א האריך בזה והביא תלי פוסקים ושו"ת, וזה נראה גם כונת הרא"ש דכיון דשביעית בזמה"ז מדרבנן בספק אזלינן בתר דין תורה ואינה משמטת, אך צ"ע עדיין בזה דלכאורה לא נאמר כלל זה אלא בתקנות ולא בדינים דרבנן, וצ"ע בזה.