מצות חינוך (תשנ"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח י"ט)

א

הנה ידוע דחובת האב לחנך בנו המבוארת בריש ערכין "קטן היודע לשמור גוף נקי אביו קונה לו תפילין וכו'", מדרבנן הוא, ודבר זה מבואר במקומות רבים בש"ס ובפוסקים, והדברים פשוטים וידועים, אך לדידי נראה פשוט וברור דשורש מצוה זו דאורייתא היא, ומקורה במקרא מלא דכתיב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הרי שאאע"ה זכה לאהבת וקירבת הקב"ה מפני שציוה בניו אחריו, וא"כ רצונו ית"ש שכל אחד מישראל יחנך בניו לאהבה וליראה.

אלא, דמדאורייתא מצוה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו, ומתקנת חכמים יש גדר ברור מסוים ומוגדר בחיוב זה, דכחיוב הגדול במצות מדאורייתא כך חיוב הקטן במצות מדרבנן מדין חינוך, ולכך קטן היודע לנענע חייב בלולב, קטן שא"צ לאימו חייב בסוכה, וחיוב מוגדר זה מדרבנן הוא.

והנה הקשו התוס' בפסחים (פ"ח ע"א) בסוגיא דשה לבית אבות דאורייתא או דרבנן, וז"ל: "וא"ת האיך מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו, לספות לו בידיים אסור כדאיתא וכו', ותירצו דהתם ילפינן מ"לא תאכילום" ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי", עכ"ל.

ובמנ"ח (מצוה ה') תמה, דהא נקטו התוס' (תו"י יומא דף פ"ב) דאין מצות חינוך אלא על האב ולא על האם, והתם מיירי בקטן שאין לו אב, ומבואר שם דאעפ"כ נמנה קטן זה על קרבן פסח, ועוד דמצות חינוך דרבנן היא והאיך שרינן איסור דאורייתא כדי לקיים מצוה דרבנן. ועוד, דלשיטת ר"ל (נזיר כ"ט ע"א) מצות חינוך על הבן ולא על הבת, והכא בפסחים שנינו שמביא קרבן פסח על בנו ובתו הקטנים.

ונראה ברור דנקט המנ"ח דכונת התוס' משום מצות חינוך דרבנן ובאמת נראה טפי דלא נתכוונו התוס' אלא ליסוד הכללי של מצוה זו שהיא דאורייתא, דנתחייבו אב ואם לחנך בניהם ובנותיהם ליראה, וחידשו דשרי למנות קטנים על הקרבן כדי לחנכם במצוות ויסוד דבריהם הוא דבכל מעשה שיש בו מצווה אין בו איסור ספייה, דאינו דומה לשרץ ונבילה, ודו"ק.

ב

הנה כתב המנ"ח (מצוה שי"ג) דאיסור הוא לספות לקטן בידיים ביוהכ"פ, ולכן אסור להאכיל לקטנים אלא כדי חיי נפש, ובמשנ"ב (סי' תרט"ז ס"ב) הביא לדברי המג"א דקטן שהגיע לחינוך אסור לספות לו בידיים ולא רק לאביו לבדו אסור אלא אף לאחריני, וככל שאר דבר איסור שאסור להאכילו אלא דמ"מ לא אסרו אלא בהגיע לחינוך ובשעה"צ (סק"ט) כתב לחדש דב' דינים הם בחינוך לתענית, דהנה כתב המחבר (שם ס"ב) דמט' שנים ולמעלה מחנכים לשעות, ומבן י"א ואילך מתענים ומשלימים ולכך מבן י"א ולמעלה איסור הוא בהאכלתו, אבל מבן ט' ועד בן י"א אין איסור להאכילו, דהא א"א שבשנים אלו יש איסור בעצם אכילתו דהא אין מחנכין אותו אלא לשעות (היה רגיל לאכול בג' שעות יאכל בד' שעות וכדו') אבל עצם אכילתו אין בה איסור, משא"כ בקטן מבן י"א שמחויב להתענות ולהשלים נוהג בו איסור ספייה.

וברמב"ם (הל' שביתת עשור פ"ב ה"י) כתב "קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות, כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש, היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות, בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות", עכ"ל. וברבינו מנוח שם דייק בל' הרמב"ם שכתב "קטן בן ט' ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות", ובסוף דבריו הוסיף וכתב "כדי לחנכו במצות", ומה טעם כפל דבריו, ועוד, דבטעמא דבן ט' כתב "מחנכין לשעות", ולא כתב דהוא כדי לחנכו במצות, ועוד דלענין בן י"א כתב ד"מתענה ומשלים מדברי סופרים" ולענין בן ט' לא כתב דחיובו מד"ס הוא.

וכתב בביאור דברי הרמב"ם "ומה שכ' הרב כאן כדי לחנכו במצות ולעיל נמי כתוב מחנכין אותו לשעות, בא להודיענו דתרי חנוכי הוא כדאמרינן בגמ' אמר רבה תרי חנוכי הוו, חד לעינוי וחד להשלמה, וחנוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמוד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב (משלי כ"ב) חנוך לנער על פי דרכו וגו' וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה כדאמרינן (סוכה מ"ב ע"א) יודע לדבר אביו מלמדו תורה ציוה לנו" עכ"ל, וביאר לדרכו דלכך לענין בן י"א לבדו דמתענה ומשלים כתב הרמב"ם שהוא מדברי סופרים. ומדבריו מוכח כמבואר דחיובא דתיקנו חז"ל מדין חינוך חיוב מוגדר הוא ושייך בו איסור דלא ספינן ליה בידיים, אבל בחינוך דבן ט' שאינו אלא מדין החובה הכללית המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר בזה אין איסור ספייה בידיים, (ואין תימה דהביא קרא "דחנוך לנער" ולא קרא דכי ידעתיו, דהלא זה גם לשון הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח) "אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'" ובטעם הדבר נראה משום דמקרא זה נכתב בלשון ציווי, או משום סיפא דקרא דכתיב "גם כי יזקין לא יסור ממנה" דזהו טעם החינוך ודו"ק).

עוד ראי' להבנה זו, דהנה כתב הריטב"א (ריש סוכה) וכן נקטו הפוסקים במצות חינוך דרבנן דאין המצוה מתקיימת אלא במצוות שלימות וכשרות ולכך צריך ליתן לבנו ד' מינים כשרים וכן כזית מצה ומרור וא"כ מה שייך חינוך לקטן ביוהכ"פ לשעות הא אי"ז קיום מצות העינוי, וכ"ת מתקנת חז"ל קטנים חשיבא כחולים שיש בהם סכנה ומשום כך כל מצותם בתענית שעות, זה אינו, דהא כתב הרמב"ם בדין חינוך שעות "היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלוש" ופשוט הוא דבג' שעות אכתי לא הוי כחולה שיב"ס וא"כ איך יתקיים דין חינוך בהכי, ולפי המבואר אתי שפיר דחינוך זה אינו מדין חינוך דרבנן אלא מחובת האב ללמד ולהרגיל את בנו לתורה וליראה, ובגדר זה אין קפידא שיהיה החינוך באופן הראוי ממש לקיום המצוה.

ג

הנה כתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ד ה"א) וז"ל: "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ארבעה מהן עוון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו, ואלו הן וכו' הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו", ולכאו' אי נימא דכל חובת האב בחינוך בנו אינה אלא דרבנן אמאי מעוכב הוא מן התשובה הא משום איסור דרבנן לא מסתבר שמעוכב הוא מלעשות תשובה. אמנם יש לדחות שהרי כתב הרמב"ם שם דכיון שאילו היה מוחה היה פורש הרי הוא כמחטיאו וא"כ ודאי שחטא בידו שלא הוכיחו ודו"ק.

וכמו כן שמעינן ממתניתין (מכות ח' ע"א) דהאב המכה את בנו ומת אינו גולה "אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בי"ד" ויל"ע איזה מצווה מקיים האב בהכאה זו שלכך פטרוהו מגלות, ודוחק לומר דמיירי כשהכהו כדי ללמדו תורה, ועוד דברש"י שם כתב וז"ל: "יצא האב המכה את בנו בתוכחתו להטותו לדרך אחרת" משמע דמיירי בהכאה כדי לחנכו במצות וכדמייתי עלה קרא: "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" הרי דהאב המכה פטור מגלות משום דמקיים מצווה דאורייתא דחינוך. וע"ע בקידושין (ל' ע"א) עה"פ "חנוך לנער עפ"י דרכו" דלחד מ"ד משיתסר וברש"י "ללמדו תוכחות" הרי דאף בבנו הגדול מצוה ללמדו תוכחות וזה משום המצוה דאורייתא, שהרי מצות חינוך דרבנן ליכא אלא בקטנים, וז"פ.

והנה נחלקו הראשונים אי מצוות חינוך דרבנן חיילא נמי אאם, שי' התוס' ישנים (יומא פ"ב ע"א) דאין מצוה אלא על האב, וז"ל "ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הלכך נמי אין נזהרין להפרישו, ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה שמא היה להם אב וחנכם בכך, ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכתם למצוה בעלמא", עכ"ל. ועיין בתרומת הדשן (סי' צ"ד) שהאריך בזה ונקט דאם נמי מחייבא מדרבנן במצוות חינוך, עיי"ש).

ולדרכינו נראה לבאר דבריהם בפשטות, דהא דהלני המלכה חינכה בניה "למצוה בעלמא" היינו דאין חובת האם במצווה זו כחובת האב, לפי דחובת האם אינה אלא חוב כללי לחנך בניה אחריה לתורה וליראה, משא"כ חיוב האב דגדר מסוים יש בו, וכמבואר דכחיוב הגדול מדאוריתא כמו כן מחויב האב לחנך בנו מדרבנן. ולפי"ז נראה נמי דהא דפליגי (נזיר כ"ט ע"א) אי במצוות החינוך נצטווינו נמי על חינוך הבנות או דאין החיוב אלא חינוך הבנים בלבד ולא נחלקו אלא בגדרי חובת החינוך אי חיילא נמי אבת, ומ"מ פשוט דחובה הכללית לחנך ביתו אחריו לתורה וליראה היא אף אבת.

ושו"ר לשמחתי כיסוד דברינו בחזו"א (אהע"ז קמ"ח לדף ל') עי"ש ותשבע נועם.

ד

והנה יסוד הדברים נראה פשוט, דחובה על האדם לקיים רצון ה' אף בדברים שלא נימנו במנין התרי"ג מחמת שלא נאמרו בלשון ציווי מפורש, ומ"מ נצטווינו בהם לפי ד"רצון התורה" הם.

וכבר כתבתי להוכיח גדר זה מהא דאמרו בב"מ (ל"ב ע"א) "צער בעלי חיים דאורייתא", ולא הובא שם מקור איסור זה, וכבר כתב הרדב"ז (ח"ה סימן קס"ח, סי' אלף תקמ"ב) דאין בצער בע"ח לא לאו ולא עשה אלא איסור בלבד הרי דשייך איסור דאורייתא שאין בו לא לאו ולא עשה אלא דזה גדר "רצון התורה".

ובמקור איסור צעב"ח מצינו י"א דרכים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. א: שי' רש"י שבת (קכ"ח ע"ב) דילפינן לה ממצוות הפריקה דענין מצווה זו משום צערא דבהמה הרי דהקפידה תורה על צעב"ח. ב: כתב השטמ"ק (ב"מ שם) בשם הראב"ד דילפינן לה מלאו דחסימה, וכ"ה במאירי שם. ג: עוד הביא שם בשטמ"ק מש"כ הריטב"א דצעב"ח הוי הלכה למשה מסיני. ד: כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג י"ז) דילפינן לה ממה שאמר מלאך ה' לבלעם "למה זה הכית את אתונך זה שלש רגלים" הרי שנשלח מלאך להזהירו לבלעם על הכאת האתון (ועי' עוד בזה בס' חסידים אות תרס"ו). ה: כתב החרדים (פי"ד) דילפינן לה ממצוות "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום אף אתה, מה הוא חנון אף אתה וכו', ו: כתב בספר "יום תרועה" (ר"ה כ"ז) דילפינן לה מדכתי' "ודברת אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ' ח') ) [והא דדרשינן במנחות ע"ו ע"ב מכאן דחסה תורה על ממונם של ישראל - היינו למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא, עיי"ש]. ז: בשו"ת "שאילת יעבץ" (ח"א סי' ז') כתב דהא דדרשו (ברכות מ') דבאכילה קודמת בהמה לאדם מדכתי' "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר - ואכלת ושבעת" היינו משום צעב"ח. ח: כתב בהגהות החת"ס (ב"מ שם) דילפינן לה מדכתי' "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים פ'), ודבריו לכאורה חידוש הן, דלפי"ד ילפינן לה מדברי קבלה ולאו דאורייתא, אלא נראה דכונתו כמ"ש החרדים דיש לו לאדם לדבוק בדרכי הבורא ית"ש, ומקרא דרחמיו על כל מעשיו חזינן שהקב"ה רחמן ולכן על האדם לרחם כמותו וז"פ. ט: עוד כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח) דענין מצוות שילוח הקן משום מידת הרחמנות היא, (וכ"כ בחינוך מצווה תקמ"ה). י: כתבו התוס' (מגילה כ"ה ע"א) דענין איסור ד"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" משום רחמי ה' הוא, עי"ש. יא: בלאו ד"לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כ"ב י') כתב באבן עזרא הטעם לפי שכח השור גדול מכח החמור והחמור מצטער בחרשו יחד עם השור, ובעה"ט כתב הטעם דכיון שהשור מעלה גרה מצטער החמור, ומדברי שניהם למדנו משם צער בע"ח. הרי לן מכל הנ"ל דצעב"ח דאורייתא הוא אף שאינו אלא "רצון התורה".

ועיין מש"כ החזו"א (יו"ד סי' קמ"ט) דמדברי הפוסקים משמע דאין מצוות כיבוד אב ואם אלא בדברים הנוגעים לאב, כמאכילו ומשקהו, אבל בדברים שאין בהם שייכות לאב ולכבודו - אין מצוות כיבוד אב, ומ"מ כתב החזו"א דמשורש מצוות כיבוד אב למדנו דרצונו יתעלה שיכבד אדם לאביו ואימו בכל דבר ולכך היכא דע"י כיבוד זה יפסיד הבן ממון או יצטער אינו חייב בכיבוד זה אבל היכא דאין בו הפסד ממון וצער יש לכבדם דזהו "רצון התורה".

ומכל הנ"ל מוכח דאף במצוות שאין בהם לא לאו ולא עשה מ"מ חיובן דאורייתא לפי ד"רצון התורה" הן (וכדחזינן פעמים מטעמי המצוות ופעמים מדקדוקי המקראות) וא"כ פשוט וברור דאף מצוות חינוך דאורייתא היא וכמש"כ. ובעצם יסוד זה דרצון התורה הארכנו במק"א (עיין "מנחת אשר" ספר דברים פ' תבא).

ה

כתב הרמב"ם הל' חמץ ומצה (פ"ו ה"י) וז"ל "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצוות ומאכילין אותו כזית מצה", עכ"ל. ובכסף משנה הביא שיטת הרמב"ן (הובא בר"ן מגילה ט' ע"ב) דחיוב החינוך על האב רמיא ולא על הקטן, וכתב לדייק כן אף מלשון הרמב"ם מדלא כתב הכל חייבין אפילו נשים ועבדים וקטנים, אלא כתב דנשים ועבדים חייבין "וקטן מחנכין אותו במצוות", משמע דאין הקטן מחויב בעצם אלא דעל אביו מוטל לחנכו במצוות, וכיו"ב הביא מלשונו ריש הל' מגילה (פ"א ה"א), עיי"ש.

ולכאורה יש לתמוה ע"ד הכס"מ דהא בכמה מקומות חזינן לשון הרמב"ם שכתב דקטנים חייבין משום מצות חינוך, כ"ה בפ"ו מסוכה ה"א "קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות", הרי דחייב הקטן משום מצות חינוך, וכן בפ"ז מהל' לולב הי"ט כתב "קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות", ובפ"ה מברכות ה"א כתב "הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות" וכ"ה בהלכות ציצית פרק ג' הלכה י' ובהלכות תפילה פרק ז' הלכה י', הרי דבכל הני דוכתי כתב הרמב"ם דחייבין הקטנים עצמן ולא רק דמחויבין לחנכן, וע"כ דאין בזה דיוק ולאו בדווקא נקט במצה ובמגילה דחובה לחנכן באלו.

וביותר יש לתמוה על מאי דמסיק הכסף משנה שם דהרמב"ם והרמב"ן בדרך אחד הלכו דהא כל תמצית דברי הרמב"ן שם לבאר דהקטן לא חשיב מחויב בדבר ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן, ודלא כסומא דאף שחיובו מדרבנן מ"מ מוציא אחרים ידי חובתן, דכיון דאין החיוב על הקטן בעצם אינו יכול להוציא אחרים יד"ח אף דכל חיובן דרבנן הוא, ועיי"ש בדברי הר"ן. והנה הרמב"ם להדיא ס"ל דקטן מוציא את אביו בברכת המזון אם לא אכל האב כדי שביעה כמבואר בדבריו בפ"ח מהל' ברכות (הלכה ט"ו - ט"ז), וא"כ פליג הרמב"ן על עיקר דברי הרמב"ם ודלא כהכס"מ, וצע"ג.

והנה במה שנחלקו הרמב"ן והרמב"ם פליגי נמי רש"י ותוס' בברכות (מ"ח ע"א) ודעת רש"י שם כדברי הרמב"ן דאין הקטן מוציא אחרים ידי חובתן כיון דאין החיוב עליו אלא על אביו, ובתוס' שם כתבו דהקטן מוציא את המחויב מדרבנן, וזו שיטת הרמב"ם כמבואר.

אמנם לענ"ד נראה דלא נחלקו הראשונים ביסוד גדר החינוך אי רמי על הקטן עצמו או על אביו, דבאמת כו"ע מודו דעיקר חיוב החינוך על האב הוא לחנך את בניו במצוות כמבואר בנזיר (כ"ט ע"א) דהאב חייב לחנכו ולא האם, ומכל הסוגיא שם מבואר דחיוב זה על האב הוא, וכן מסתבר דהא אם אין דעת לקטן ולא הטילה תורה עליו עול מצוות אין נראה בסברא שישימו חכמים עול עליו ויחליטוהו לבעל אחריות ובעל דעת מספקת להתחייב במצוות וכי נתחכמו על חכמת הבוחן כליות ולב, ולכן נראה דכו"ע מודו דיסוד גדר החינוך על האב הוא ולא על הקטן עצמו, אלא דלשיטת התוס' והרמב"ם מ"מ חשיב הקטן כבר חיובא מדרבנן להוציא אחרים ידי חובתן כיון דתקנו חכמים דחייב הקטן בעשיית מעשים אלו אף אם עצם החיוב על האב הוא מ"מ נכלל בתקנתם דמעשי הקטן מעשי מצווה הם ולא כמעשה קוף בעלמא, וכיון דמעשה מצווה הם מעשיו יכול הוא להוציא אחרים ידי חובתן אם חיובן דרבנן, דאף מצוות הקטן ככל חיובי דרבנן הם ומעשיו מעשי מצוה אף דעיקר חיובו על האב הוא לחנכו. (ובהגדרת הדברים אפשר עוד, דחיוב האב לחנכו במצוות משוי להו מצוות מחוייבות ודי בכך לשוויה בר חיובא להוציא אחרים יד"ח דמ"מ המצוות הם בגדר מצווה ועושה, ודו"ק).

ובאמת חזינן מלשון התוס' דאף שנחלקו על רש"י למסקנא מ"מ להלכה לא דחו את עצם יסוד דבריו דעל האב רמיא לחנכו במצוות ולא על הקטן עצמו.

ויש להוכיח דכן שיטת התוס' דיסוד גדר החינוך על האב הוא, מדבריהם בעירובין (צ"ו ע"א) שכתבו לדון אי אשה מברכת על מ"ע שהזמן גרמא, ועי"ש שכתבו דאין לדמות אשה לסומא המברך על המצוות דסומא מ"מ מדרבנן חייב, שוב כתבו שם דאין לדמות אשה לקטן המברך ברכת המזון "דקטן אתי לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא", ולכאו' דבריהם תמוהים דהא כבר כתבו דשאני סומא מאשה כיון דעכ"פ מדרבנן חייב וא"כ היה להם לומר דה"ה דקטן מברך דהא בקטן שהגיע לחינוך עסקינן, ומאי קשיא להו טפי בקטן, אלא מכאן נראה דאליבא דאמת שאני קטן מסומא, דסומא חייב בעצם מדרבנן אבל בקטן עיקר המצוה על אביו לחנכו במצוות, אלא דמ"מ שאני מאשה כיון דאביו חייב לחנכו ואתי לכלל חיוב כמבואר, ודו"ק בזה.

ויש ליתן טעם קצת לדרכינו בחילופי לשונות הרמב"ם הנ"ל דבאכילת מצה ובמקרא מגילה נקט לשון מאכילין אותו ומחנכים אותו לקריאה, דכיון דעיקר החיוב על האב הוא ובמעשים אלו שייך שיתוף בין המחנך להמתחנך על ידו, ולכן שייך לומר דמאכילים את הקטן, ועוד דבזמן חינוך קטן למצוה כתב מזמן שיכול לאכול כזית פת וזה קטן ממש שעדיין מאכילין אותו, ועי"ש במ"מ שלמד הלכה זו מקרבן פסח, וזו מצות האב להאכיל לבנו על מנת לחנכו במצוות, וכן במגילה דדרך המצוה הוא דהאחד קורא וכולן שומעין, ובוודאי דזו דרך חינוך הקטן. וזו כוונת הרמב"ם דמחנכין אותו לקריאה היינו שקוראין לו והוא שומע, משא"כ בסוכה לולב וברכת המזון דאין בהם מעשה ושיתוף בין המשפיע למקבל והקטן בעצמו עושה מעשה מצותו לכך נקט בהם לשון חיוב על הקטן עצמו, ודו"ק בכל זה.

והנה הקשו התוס' ישנים (יומא פ"ב) במה שאמרו "קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו", והלא אם מצוה לחנכו ק"ו שמצוה להפרישו מן האיסור, ותירצו דמצות חינוך מוטלת על האב בלבד ולא על האם, ותמה הגרעק"א בגהש"ס סוכה (ב' ע"ב) וז"ל "וק"ל ואיך אמרינן בסוגיא 'וכ"ת קטן שא"צ לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא אשגחה ת"ש ועוד' וכו' הא אפילו מדרבנן לא מחייבה איהי לחנך אותם וצע"ג"  הרי להדיא דגם האם חייבת מדרבנן לחנך בניה.

והקהלות יעקב בסוכה (סי' ב') כתב ליישב לפי שיטת התוס' דמצות חינוך מוטלת אף על הקטן והוא בר חיובא מדרבנן, דזה כונת הגמ' דכיון דכל מעשיה היו עפ"י חכמים מסתבר שהקפידה לחנך ילדיה למלאות מצוותם הם שנצטוו מדרבנן לישב בסוכה, עי"ש.

אמנם לפי דברינו שעיקר מצות חינוך על האב לבדו הוטלה אלא שמכח מצוותו הוי מצות הקטן בכלל בר חיובא, לכאורה קשה דכיון שליכא חיוב על האב בקטן שא"צ לאמו שוב אין מצוה כלל אף לא על הבנים, אך באמת נראה דע"י מצוות החינוך הכללית שעל האב הו"ל כאילו גם הבנים הוו בר חיוב, ונראה להוסיף עוד, דהרי זה פשוט דכל מהות מצות החינוך לא בשביל האב תיקנוה אלא בשביל הבנים כדי להרגילם ולחנכם במצוות, אלא שחנוך זה על האב מוטל אך ענינו ומהותו כדי להרגיל קטנים לחנכם במצוות, ומשו"כ אף כשליכא אב אמרו דהילני המלכה מסתמא קיימה רצון חכמים בתקנת החינוך לחנך בניה למצוות, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ו

הנה בחיי אדם (כלל ס"ו ס"ב) כתב דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וברכת המזון אך לכאו' זה תימה דמנ"ל לחדש זאת ובחז"ל לא מצינו אלא שקטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון הקודש ותורה (ועיין רש"י סו"פ עקב ומקורו), אך לגבי בהמ"ז לכאו' צריך שיגיע לחינוך ולהדיא מבואר בב"י (סי' קצ"ט) מהריב"ש דבן ו' עדיין לא הגיע לחינוך לגבי בהמ"ז.

אך נראה דכונת הח"א דבהגיע לחינוך כבר חייב לחנכו לברך בהמ"ז כדין וכעיקר דין חינוך בכל המצוות שצריך לקיימה בשלימות וכמבואר בריטב"א (סוכה ג') וז"פ, אבל קודם שהגיע לחינוך לגבי בהמ"ז ושאר מצוות שבדיבור מן הראוי לחנכו מעט מעט בנוסח כל דהו (דמציאות החיים מוכיחה שבענינים אלו א"א לחנך ולהרגיל ילדים לקיימם באחת, וע"כ צריך להרגילם מעט מעט), וד"ז מבואר גם במשנ"ב (קפ"ז סק"ד ובשעה"צ שם ו'-ז') דילדים קטנים פחותים מח' שנים (שזה גיל הגיע לחינוך ברכות) די בנוסח כל דהו עי"ש.

ואפשר עוד דמצות חינוך זו יסודה במה שנתבאר לעיל דיש מצות חינוך דאורייתא להשתדל באופן כללי לחנך לתורה ולמצוה, מלבד מצוה דרבנן על הקטן ואביו לקיים את כל המצוות בזמניהם ופרטיהם, ודו"ק.

וחידוש עצום יש בשו"ת ארץ צבי (סי' כ"ט) שאלה הנוהגים לברך עם הקטנים בורא נפשות אחרי אכילת פת עושים כדין דאין זה ברכה לבטלה, והשתית דבריו על דברי המג"א (סי' ר"י) דאם אכל חצי זית מז' המינים וחצי זית מדבר שברכתו שהכל מברך בנ"ר הרי דלא הוי ברכה לבטלה אף על הפת וז' המינים, ולול"ד נראה לחלק דאף שז' המינים מצטרפים לשיעור המחייב בבנ"ר דלא מסתבר שיפטר בלא כלום שהרי אכל כזית וכי משום שאכל דבר חשוב יפטר לגמרי, אבל כשאכל כשיעור ומתחייב בבהמ"ז או אף במעין ג' נראה דהוי ברכה לבטלה ממש ואין בזה מצות חינוך, והארכתי בזה במק"א.

ונראה עיקר בזה, דיש לחנך קטנים בגיל הרך עוד לפני שהגיעו למצות חינוך לברך ברכות הנהנין ובהמ"ז בנוסח כל דהו וגם כי יזקין לא יסור ממנו וכדברי הח"א, וכן עמא דבר.