מצות מילה וגדרה וגדר המילה גילוי או הסרה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר...והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (בראשית י"ז י' י"ג).

א

הנה כבר האריכו האחרונים במצות מילה אם עיקרה בעצם המעשה דהיינו החיתוך  והפריעה, או בתוצאות המעשה דהיינו שיהיה מהול וחתום באות ברית קודש.

וכבר מילתי אמורה דבאמת מצינו בזה ג' דרכי הבנה, א' ההבנה המקובלת והפשוטה דמעשה המילה היא המצוה דהיינו הסרת הערלה ופריעת הקרום התחתון, ב' תוצאות המעשה, דהיינו שיהיה מהול וחתום. ג' שלא יהיה ערל. דהנה אף אם נניח דאין  המצוה בעצם המעשה יש לעיין בשני דרכים האם המדובר בתוצאה שלילית דהיינו שלא  יהיה ערל אלא מחוסר ערלה, או שמא יש במילה תוצאה חיובית, דעל ידי המילה נחתם  המהול בברית קודש שאות היא בין הקב"ה לזרע אברהם.

וידועים דברי הבית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) דעיקר מצות מילה בתוצאה וכדכתיב "והיתה  בריתי בבשרכם לברית עולם", והבית הלוי ביאר בדרכו את מה שנחלקו הרמב"ם והטור  בפירש אם חוזר על ציצין שאין מעכבין בימות החול, דהרמב"ם ס"ל דאינו חוזר דכיון  שכבר גמר את מצות המילה כבר אי אפשר להשלים את הידור המצוה והוי מעוות לא  יוכל לתקון אך הטור נקט "דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית  למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית דמשעה שמטיל בה ציצית מקיים המצווה כל זמן  שמונח הבגד בקופסא כמו כן במילה" ועי"ש שהאריך בזה.

ומדברי הבית הלוי משמע לכאורה דעיקר מצות מילה נמשכת באופן חיובי וכמו שמצווה  האדם שיהיו ציצית על כסותו כך מצווה שתהיה המילה על בשרו וכלשון הפסוק שהביא "והיתה בריתי בבשרכם", אך בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ל') מצינו תשובה שכתב הגר"י  פטרבורגר לבית הלוי ובו הוא דוחה את דבריו ונוקט דעיקר מצות מילה אינו אלא שלא יהיה ערל, ועוד הדגיש דגדר המצוה אינו במעשה המילה (כדרך א' הנ"ל) ולא שיהיה  "מהול" (כדרך ב' הנ"ל) אלא גדרו דביום השמיני לא יהיה ערל אלא יהיה מחוסר ערלה  עי"ש.

והנה בתחילת דבריו הביא הפרי יצחק ראיה לדברי הבית הלוי ממנחות (מ"ג ע"ב) שם אמרו "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין על ראשו ועל זרועו מזוזה  בפתח  ביתו וציצית בכנפי כסותו והיינו דכתיב 'שבע ביום הללתיך', פעם אחת נכנס דוד לבית  המרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, כיון שנזכר במילתו נתקררה דעתו", ולולי שיש מצוה נמשכת במילה שהאדם מקיים בכל שעה למה נתקררה דעתו במילתו אלא ע"כ דמצוה זו מתקיימת על ידו בכל שעה ושעה, ושוב כשחזר בו הפרי יצחק נדחק  לפרש ענין זה וכתב שנתקררה דעתו של דוד שיש זכר על בשרו שהוא עבד ה', עי"ש.

אך בעיקר דבריו, יש לעיין דאם כל מצוה זו אינה אלא שלא יהיה ערל מה שייך בזה זריזין מקדימין למצוות דלכאורה לא מצינו גדר זה אלא במצוה חיובית שענינה עבודת אלקים ולא במצוה שלילית שכל ענינה בתוצאתה, ולא בעצם המעשה, וי"ל בזה ואכמ"ל.

אך באמת כבר נחלקו הראשונים בדרכים אלו, דהנה במה שהקשו הראשונים בקדושין (כ"ט ע"א) ובמגילה (כ' ע"ב) למה צריך קרא לפטור אשה ממילת הבן והלא מצות עשה שהזמ"ג היא.

מצינו כמה תירוצים בדברי רבותינו הראשונים ועיקרי הדרכים הנ"ל נכללים בדבריהם. הרמב"ן והריטב"א תירצו בדרך אחד, והנחת היסוד שבדבריהם דאכן מצות מילת הבן הוי זמן גרמא כיון שאין היא נוהגת בלילה ומ"מ הו"א שנשים חייבות כמו בית דין, אך בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) כתב דכיון דעיקר מצות מילה  בתוצאה היא שיהא נימול באמת הוי מצוה שאין הזמן גרמא דמצוה זו שיהא נימול  נמשכת היא ואין זמן גרמא בה, וגם מהר"ח אור זרוע מתבסס שם על דברי הגמ' במנחות  בהא דדוד נזכר במילתו ונתקררה דעתו, ודבריו מכוונים לדברי הבית הלוי.

ובתוס' רי"ד שם תירץ עוד דאין מצות האב כלל למול אלא חובת אחריות והשתדלות להכין צרכי המילה שיהא הבן מהול ושלא יהא ערל, וחובה זו מוטלת עליו בין ביום ובין בלילה ומשום כך אין הזמ"ג במצוה זו, ודרך זו מכוונת לדברי הפרי יצחק דעיקר המצוה היא שיהא נימול ואין כלל מצוה בעצם מעשה המילה. אמנם התורי"ד לא כתב דאין הזמן גרמא משום קיום הנמשך אלא משום דחובת ההשתדלות מוטלת עליו ביום ובלילה ומשמע לכאורה דאין בזה מצוה נמשכת אך מ"מ דרכו מובנת לפי"ד הפרי יצחק, ודו"ק. (ובאמת הביא הפרי יצחק מהלך זה והתבסס עליו  אלא שהביאה בשם הרמב"ן והריטב"א והביא שכ"כ בספר המקנה ובאמת אין אלה דברי  הרמב"ן והריטב"א אלא דברי הרי"ד, ובגוף שי' הרמב"ן וסייעתיה יעויין מה שנתבאר  לקמן בסי' ט"ז) אך באמת משמע להדיא מדברי רש"י בשבת (ק"ל ע"א) ממש כפירוש הפר"י בהא דדוד בבית המרחץ וז"ל "שש אנכי על אמרתך אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מ"ג) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו" הרי דנתקררה דעתו משום ה"עדות" שבברית מילה ולא משום "מצות" המילה, הרי דמהר"ח או"ז נקט כבית הלוי ורש"י כפרי יצחק ושני גדולי עולם יש להם בית אב בדברי הראשונים.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאין יסוד הדברים כמו דמשמע מדברי בית הלוי וכהבנת  הפרי יצחק בדבריו דיש בזה שתי מצוות, א' למול ב' שיהא מהול, אלא ודאי דמעשה  המצוה היא עצם המילה אלא דענין המצוה וגדרה שיהא מהול והרי זה כמצוות רבות  שעיקרן בתוצאות המעשה, וניחא בזה דדוד נתקררה דעתו כשנזכר במילה דאות ברית  קודש הוא עיקר ענין המצוה מהותה וגדרה, אף דמעשה המצוה בעצם החיתוך והפריעה,  ואפשר שדרך זה מתיישב גם בדברי מהר"ח או"ז דכיון דמהות המצוה וענינה בתוצאה  נמשכת אין זה בכלל מצות עשה שהזמ"ג, ודו"ק בזה (ואין הספר מהר"ח או"ז תח"י  לבדוק לשונו וצריך בדיקה ועיון).

וראיתי שוב דברים ערבים בספר צרור המור לר' אברהם סבע מהקדמונים גולי ספרד ומשום חביבות הדברים אעתיק לשונו "והיתה בריתי בבשרכם, וזה לרמוז על מעלת זאת  המצוה, כי שאר מצוות כמו תפילין וציצית הם זמניות, כי אחר שמסירים אותם נשארו ערומים מהם, אבל מצות מילה היא תמידית לפי שנשארת בבשר וזהו והיתה בריתי בבשרכם, וזה שאמרו חז"ל בשעה שנכנס דוד למרחץ וכו' וכשנזכר במילה שבבשרו  אמר עליו שירה וכו', וזה לאות על מעלת מצוה זו שאע"פ שיהיה האדם ערום בלא  מצוות, זאת המצוה תכסה ערותו", וע"ע בדברי הרמב"ן בספר האמונה והבטחון (סופ"ז) דגם בדבריו מבואר דמצות המילה נמשכת עי"ש.

ב

הנה נחלקו גדולי עולם, החכמת אדם והדברי חיים בשאלה יסודית בהלכות מילה ונושא  השאלה במוהל שלא חתך אלא חלק קטן מן הערלה ואת עיקר הערלה דחק כלפי מטה  ופרע את עור הפריעה האם יצא בכך יד"ח, והחכמ"א (כלל קמ"ט סעיף י"ז ובבינת אדם שם) פסק דיש לחזור ולמול דלא נתקיים בכך מצות מילה וערל הוא, והדברי חיים (ח"ב סי' קי"ד - קי"ח) חלק עליו בתוקף ובעוז וכתב דהמוהלים הנוהגים לחזור ולמול תינוקות  אלו עוברים בלאו דחובל ונפסלים לעדות עי"ש, ועיין עוד בפתחי תשובה (יו"ד סי' רס"ד ס"ק י"א) מש"כ בזה.

ויסוד השאלה בזה, מה הגדר היסודי של מצות המילה הסרת הערלה או גילוי העטרה, החכמת אדם נקט דמעשה המצוה היא הסרת הערלה והרחקתו מאבר זה, והד"ח  נקט דעיקר המצוה היא גילוי העטרה ואף ללא חיתוך והסרה יצא יד"ח עי"ש.

אך כבר מצינו בתרגומי התורה בפרשתנו, תרגום אונקלוס ותרגום יונתן ב"ע שתרגמו מילה בלשון גזירה ומתבאר מדבריהם דכל עיקר פירוש מצוה זו הוא חיתוך וגזירה  ולא גילוי בלבד (וגם מה שהביא הדברי חיים מהחתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' רמ"ט) שמילה פירושה הסרה אין בו הכרח דהכונה לדחיקת הערלה וגילוי העטרה ואפשר דצריך  הסרה גמורה מגוף האדם עי"ש). וכבר הביא הד"ח שם את דברי אונקלוס וכתב דודאי  צריך לכתחלה לחתוך את הערלה אלא שבדיעבד אם לא חתכו אלא מקצתו ודחק את  רובו כלפי מטה הוי כמהול ואסור לחזור ולצער את התינוק.

וצריך ביאור בדבריו לחלק בזה בין לכתחלה ובדיעבד, אם זה מה"ת או מדרבנן, ואם  הוי מה"ת, מה טעם יש לחלק בין לכתחלה ובדיעבד, ואולי כונתו להידור בעלמא ולא לעיקר הדין וליסוד בהלכה והד"ח לא ביאר דבריו בזה.

ועוד יש להעיר בזה על שיטת הד"ח, מדברי הגמ' בשבת (קל"ג ע"א) דילפינן מקרא דאפילו יש  שם בהרת יקוץ ובגמ' פלפלו בזה בדין עשה דוחה ל"ת ולשיטת הדברי חיים הלא אפשר לקיים שניהם דלא יסיר את הנגע אלא ידחוק עור הערלה ויגלה את העטרה בדרך זו, ואין לדחות דמ"מ צריך לחתוך מעט מן הערלה דלכאורה אין צריך חיתוך כלל לשיטת הד"ח דמידי מששא יש בחיתוך מעט והלא אינו יוצא יד"ח במילה אלא ע"י  הסרת רוב הערלה ומה ענין חיתוך מעט, אך לכאורה נראה דמצד המציאות צריך לחתוך חלק מן הערלה כדי שיוכל לדחקו כלפי מטה, אך עדיין צריך עיון בזה דהלא מבואר  בדברי הרמב"ם (פ"י ה"א מטומאת צרעת) דאינו לוקה אלא אם קצץ את כל הנגע ולשי'  הד"ח יכול לחתוך מקצתו (ועיין במנחת חינוך מצוה תקפ"ד אות א' מה שנתחבט בדברי הרמב"ם האלו ובחסדי דוד בפ"ג ה"א פירש את דברי הרמב"ם בדרך אחר ואכמ"ל), ועוד  יש להעיר דהלא אם הנגע בראש הגיד ממש אינו טמא כלל כיון שאין כולו נראה בבת  אחת כמבואר במס' נגעים (פ"ו משנה ז') וברמב"ם (פ"ג מהל' טומאת צרעת ה"ח), וע"כ דהוי מן הצד וא"כ א"צ לחתוך אותו כלל, או דמ"מ אי"צ לחתוך כולו או אף רובו ושוב קשה דאין צריך לקוצצו.

וראיתי בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"ב סי' ב') שהעיר בעיקר דבר זה וכתב דמ"מ צריך לחתוך מקצת הערלה וגם הוא לא ביאר דבריו ולא כתב ליישב בדרך מרווחת עי"ש.

והנראה בזה, דעיקר שיטת הדברי חיים מושתתת אף היא על מה שנתבאר לעיל (אות א') דיש שני דינים במצות מילה, מעשה המצוה וענינה, דמעשה המצוה היא חיתוך הערלה והסרתה, ובזה מודה אף הדברי חיים וכמבואר בתרגום דזה פירוש המילה דהיינו גזירה, אך מ"מ כשלא נחתך הערלה אלא נדחק מראש הגיד הוי כמהול והערלה בטילה ושוב אין שום מצוה למולו. ויסוד השאלה והמחלוקת בין הח"א והד"ח הוא האם ערלה זו שלא הוסרה מן הגוף אלא נדחקה ממקומה ערלה הוא או כאבר המדולדל שבטל שמו וכמי שאינו הוא, אמנם אף לשיטת הדברי חיים לא קיים בדחיקה זו מצות מילה.

ונתיישב בזה הסתירה שיש לכאורה מדברי התרגום לשיטת הד"ח, ונתבאר כונת הד"ח דודאי לכתחלה צריך לחתוך את עור הערלה ולא לפורעו ולדוחקו וגם מה שהקשינו מהא דמילה דוחה צרעת מתיישב לפי דרכנו דמצוה עשה דמילה לא נתקיים אלא ע"י חיתוך הערלה והסרתה ועשה זו היא הדוחה צרעת, וז"פ.

ובתשובה לשאלה כתבתי בענין ילד שנולד עם מום בגיד שנקרא הייפוספדיאס, דנקב השתן אינו בראש האבר אלא בצידו וכיום נהוג לתקן מום זה ע"י השתלת עור מן הערלה לראש הגיד, אך א"א לעשות ניתוח זה אלא בגיל שנתיים או שלש, ויש מן הגדולים שהתירו משום שעת הדחק גדול למול לכתחלה במקרים אלו לפי שיטת הד"ח כדי לשמר חלק מן הערלה בשביל הניתוח לאחר זמן, ולענ"ד שפיר עבדי בעצם אופן המילה אך מסופקני טובא בברכת המילה דלפי דרכנו הוי ברכה לבטלה כיון שאין בזה קיום מצות מילה, ועכ"פ ספק ברכות להקל, ואכמ"ל.

ג

ובעצם שאלת הבינת אדם והד"ח ראיתי בספר יהושע להגאון ר' יהושע העשיל באב"ד זצ"ל (סי' נ"ד) שהקשה מהמבואר בשבת (דף ק"ו ע"א) דילפינן מדאישתרי מילה דמקלקל  בחבורה חייב, וקשה דשמא צריך קרא להתיר מלאכת גוזז במילה ונילף מכך דהמקלקל  בגזיזה חייב ולא בחבורה, ולכאורה יש מזה ראיה לשיטת הד"ח דאין הכרח במלאכת  גוזז לקיים מצות מילה, ואפשר שזה כונת המחבר בדבריו הסתומים עי"ש, אך לדרכנו  הנ"ל אין בזה יישוב כלל דאף שאינו שוב ערל מ"מ לא קיים מצות מילה.

אך באמת אין בזה קושיא כלל דכבר כתבתי בשיעורי מלאכות שבת דלענ"ד אין מלאכת  גוזז אלא בגידולי הגוף כמו צמר ושער ונוצות וצפרניים ולא בכורת חלק מעצם גוף  בעלי החיים  כמו המחסר אבר וכדומה, ולפי"ז אין כלל מלאכת גוזז במעשה המילה, (אמנם  מצינו בשיטה מקובצת בכתובות דף ה' ע"ב דיש מלאכת גוזז במילה, אך זו שיטה  יחידאה, וביאור שיטתו נראה דכיון דהערלה "יתור" הוא בגוף האדם מישראל ולהינטל  עומד הוי כשיריים ויש בו מלאכת גוזז, ודו"ק כי קצרתי).

ועיין עוד בחידושי חתם סופר בשבת שם שכתב דכשאמרו חז"ל המקלקל בחבורה  אין כונתם למלאכה מסויימת אלא לכל מלאכה שתיעשה בדרך חבורה ואף מלאכת  הגוזז בכלל.