מחלוקת ראובן ויהודה על השלכת יוסף לבור

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו. (ל"ז כ"ה-כ"ז).

א

הנה נראה בעליל שנחלקו ראובן ויהודה בדין הזורק חבירו לתוך הבור וגורם לו מיתה, האם נחשב בכך כרוצח או לא כיון שאינו אלא גורם ולא הורג בידים, דראובן אמר "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור" הרי דנקט דבהשלכת חבירו לבור אין כאן עון הריגה, וכ"כ הרמב"ן להדיא בפי' עה"ת "אין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו", ויהודה סובר היה דאף ההורג בגרמא נחשב רוצח ומשום כך אמר "מה בצע כי נהרג את אחינו", ועיין עוד בפי' הרשב"ם בדברי ראובן "השליכו אותו אל הבור, וימות מאליו" והבור ריק אין בו מים "שאם היו בו מים לא היו משליכין אותו שם שאם כן היו מטביעין אותו וממיתין אותו בידים והם אמרו ויד אל תשלחו בו" ובדברי יהודה כתב "וידינו אל תהי בו לגרום לו מיתה" וצ"ב במה נחלקו הני תרי שבטי ה', ונראה לבאר בקיצור חמשה דרכים שיש לדון בהם במה שנחלקו ראובן ויהודה.

הנה גרמת המיתה ליוסף שע"י הורדתו לבור היה יכול להיות בשני אופנים, א' ע"י נחשים ועקרבים שהיו בו והרי נחשים ועקרבים יש בהכשתן ונשיכתן כדי להמית כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ק"ד ס"ג) לגבי העומד בתפילה ונחש ועקרב באים כנגדו, וגם נחשים אגב איצצן (הדוחק שבבור) ודאי ינשכו כמבואר ביבמות (קכ"א ע"ב), ב' ע"י מיתת צמא שהרי הבור ריק ואין בו מים, ויש לעיין בשני אופני גרמא אלו האם יש בהם דין הורג ממש או דין גרמא בלבד.

ונחזי אנן, לגבי נחשים ועקרבים להדיא שנינו בסנהדרין (ע"ו ע"ב) שיסה בו את הנחש פטור ואף בהשיך בו את הנחש נחלקו ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים שפטור כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' רוצח ה"י) דאינו הורג בידים אלא גרמא בלבד עי"ש.

ולגבי מיתת רעב וצמא גם כן פטור דהנה שנינו שם (ע"ז ע"א) "אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור" וברש"י דהוי גרמא דבשעת כפיתה אין כאן דבר ההורגו ובתוס' הוסיפו דאף אם היה רעב וצמא בשעת הכפיתה מ"מ אם לא שהיה הרעב מתגבר עליו לא היה מת ומשו"כ אין הכופתו אלא גורם ופטור ופשוט שאין לחלק בין כפיתה להורדה בבור, ולכאורה צדק ראובן דאין בזה דין רציחה, אמנם אף שאין הגורם מיתה לחבירו חייב בדיני אדם כתב הרמב"ם (פ"ב מרוצח ה"ב) שחייב מיתה לשמים ועון הריגה בידו וז"ל "אבל השוכר הורג להרוג את חבירו וכו' או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצ"ב כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בי"ד" וכ"כ (פ"ג ה"י) "אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת וכו' או שישיך בו את הנחש ואצ"ל אם שיסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם", הרי דאף דישראל אינו נהרג על גרמת מיתה לחבירו הוי שופך דמים והדורש דמים ידרוש דמיו (ובמק"א ביארתי דיש בו עון רציחה ממש ואין בינו ובין ב"נ שהרג ע"י גרמא לענין חומרת העון אלא דשאני דין ישראל מדין ב"נ לגבי דין הבי"ד דבדינין דב"נ איתא שדנין על התוצאה אבל בדיני עונשין בישראל דנין על המעשה ואכמ"ל).

ולפי"ז אפשר דראובן ויהודה נחלקו בדברי הרמב"ם דראובן נקט דישראל ההורג על ידי גרמא אינו נחשב רוצח ואין עונשו חמור כ"כ וכמ"ש הרמב"ן והרשב"ם, אך יהודה נקט כדברי הרמב"ם ואמר לאחיו הלא לא מעונש בי"ד אנו יראים דאין מי שיעיד עלינו וידוננו, אך "את האלקים אני ירא" ובדין שמים הלא נתחייב מיתה ממש כדין רוצח.

ואפשר עוד דנחלקו בביאור שיטת הרמב"ם הנ"ל דראובן נקט דאף דכתב הרמב"ם דיש עון הריגה בידו מ"מ אינו חמור כרוצח ממש (ולפי"ז אפשר דאין סתירה בין דברי הרמב"ן והרמב"ם) ויהודה נקט דדינו כרוצח ממש (בנוגע לחומרת החטא וכדברינו הנ"ל) וא"כ מה בצע כי נהרוג את אחינו.

ועוד בה דרך שלישית, דאפשר דנחלקו אם היה להם דין ישראל או דין ב"נ, דראובן סבר שהיה להם דין ישראל ולגבי ישראל שאני הורג בידים שחייב מיתה מהורג ע"י גרמא שפטור, אך יהודה נקט דדין ב"נ היה להם ולגבי ב"נ אין בין גורם מיתה להורג בידים ובשניהם חייב מיתת בי"ד כמ"ש הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ד) "בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג", הרי לן דבשני האופנים הנ"ל כפתו לפני הארי (וה"ה לפני נחשים ועקרבים כיוסף בבור), או הניחו ברעב עד שמת (כיוסף בבור שאין בו מים) נהרג עליו בבי"ד, וא"כ אפשר דראובן סבר דדין ישראל להם ואינם חייבים על גרם הריגה ויהודה סבר דב"נ הן וחייבין כרוצח ממש.

(ובגוף הענין דב"נ נהרג אף על גרם מיתה לחבירו יעויין עוד לעיל בפר' נח סי' י"א ובמה שנתבאר עוד בפרשת שמות. ובנוגע לשאלה אם היה לאבות דין ישראל או דין ב"נ כבר הבאנו במקומות רבים את דברי הראשונים בזה, עיין בפר' וישלח סי' מ"ב).

ב

ועוד יש לומר בזה דהנה אף אם ישראל פטור בהסית בו את הנחש או הניחו ברעב עד שמת, מ"מ בכפתו והביאו למקום שסוף חמה לבוא אפשר דחייב, ובדבר הזה נסתפקו התוס' בסנהדרין שם ונבאר דבריהם.

מתחלה כתבו דמה דמבואר שם דכפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור לא מיירי אלא בכפתו במקומו אך אם כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבוא חייב משום אשו דקיי"ל כר' יוחנן בב"ק כ"ב ע"א דאשו משום חציו וכמו דחייב מיתה על חציו וכמו כן נמי על אשו "ואין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר" ומשום כך חייב אם הביאו למקום שסוף חמה לבא דהוי כאשו שחייב משום חציו, אך בתירוצם השני נקטו דרק במדליק אש או מקרבו הוי כחציו דעושה מעשה בעצם המזיק והוי ככחו משא"כ במקרב הדבר אצל האש, ואפשר דהמניח אדם בתוך בור שיש בו הבל וגורם בכך לצמאון רב הוי כמניחו במקום שסוף חמה לבא.

ועיין בבבא קמא (י"ז ע"ב) במאי דאיבעי לן שם בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל אם בתר מעיקרא אזלינן והראשון חייב והשני פטור או בתר תבר מנא אזלינן והשני חייב והראשון פטור, ובתוס' שם ד"ה זרק כתבו דלא איבעיא אלא בזרק את הכלי דבזה יש מקום לומר דכבר הוי כמנא תבירא אבל בזרק חץ אל הכלי ובא אחר ושברו פשוט דהשני חייב ולא הראשון ועדיין לא הוי מנא תבירא, ולכאורה סתרו דבריהם מסנהדרין, דבב"ק משמע מדבריהם דבזרק את הכלי מסתבר טפי לחייב את הזורק מאשר בזורק חץ ובסנהדרין משמע דמסתבר טפי לחייב את הזורק חץ מהעושה מעשה בדבר שנשבר על ידו.

אך באמת נראה דלא רק שאין בזה סתירה אלא אדרבא דבריהם משלימים זה את זה, דלגבי הגברא דהיינו המזיק מסתבר טפי לחייב העושה מעשה בחץ דהיינו מקרב האש אצל הדבר ולכן הסתפקו בסנהדרין אם חייב בדיני אדם בכפת חבירו והביאו אצל האש, אבל לגבי החפצא מסתבר טפי לומר דהוי כמנא תבירא כאשר עשה מעשה בכלי וזה כונת התוס' בב"ק שם, ודו"ק בזה.

ונתבאר דנחלקו שני התירוצים בתוס' במקרב הדבר אצל האש אם חייב משום אשו, ולפי"ז אפשר דנחלקו ראובן ויהודה בשני תירוצים אלו שבתוס', דראובן נקט כתירוצם השני ומשום כך נקט דאף אם יוסף ימות בחמה או בצנה אין הם חייבין עליו (מלבד מה שפטורין אם ימות ע"י נחשים וצמא כמבואר לעיל), אך יהודה נקט כתירוצם הראשון דאם הביא את חבירו למקום שסוף חמה לבוא חייב משום אשו ואם ימות בחמה או בצונן יתחייבו עליו.

ועוד י"ל דנחלקו במה שנחלקו הראשונים אליבא דר' יוחנן דאשו משום חציו האם גם לענין מיתה אמרי' כן וחייב כאשר הרג ע"י אש או שמא לא ניתנה הלכה זו אלא לענין נזיקין וד' דברים, דעת הרמב"ם (פ"ג מהל' רוצח הלכה י') דאינו חייב מיתה על אשו וכ"כ בחי' הר"ן בסנהדרין שם, אך דעת התוס' בב"ק שם וכן בסנהדרין דהוי כחציו ממש לכל דבר אף לחייבו מיתה משום רוצח, ולפי"ז י"ל דבאמת לא נחלקו ראובן ויהודה בשאלה אם מקרב את הדבר אצל האש הוי כאשו דלכו"ע הוי כאש וכחציו אלא דראובן נקט כדעת הרמב"ם והר"ן דלגבי חיוב מיתה לא אמרי' כלל אשו משום חציו, ודעת יהודה כשי' התוס' דאף לענין מיתה אמרי' אשו משום חציו ומשום כך אמרו "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (ובגוף המחלוקת בין הרמב"ם והתוס' עיין מה שכתבתי במנחת אשר לב"ק סי' י"ג).