במעלת מצות התשובה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך"(שם י"א – י"ד)

ז' כסלו ס"ז

כבוד ידי"נ ויקירי חכם וסופר

רב הפעלים לתורה ותעודה....

ר' נחום יקירי.

עיינתי בספרך היקר ושבעתי עונג. הנני מתפעל מן ההיקף העצום בהירות הניתוח והסדר המופתי שעוברים כחוט השני מתחילת הספר ועד סופו.

הנני במספר הערות קטנות.

א: בפרק ב' האריך בשאלה שרבים עסקו בה מדוע אין אדם נפטר מעונשי בית דין ע"י תשובה. אף אני הארכתי בסוגיא זו בשיעורים בע"פ ובכתובים, ונטיית לבי תמיד היתה כעין דברי הכהן הגדול מאחיו ר' צדוק בספרו תקנת השבין, דהתשובה מחסדי השי"ת הוא ולא נמסרה בידי אדם.

אך באמת נראה דאין כונת הדברים משום דמפתח התשובה לא נמסר בידי אדם ואינה אלא ביד יוצר בראשית, דבאמת נצטוינו לקבל תשובת החוטא ולמחול ולסלוח, והרי נצטוינו להתהלך בדרכיו ולדבוק במדותיו, ועוד דהרי גם בהלכה הפסוקה יש משקל לתשובה בדרך שבו בעל העבירה חוזר לחזקת כשרות לעדות ולכל דבר, כמבואר בחשן משפט סוף סימן ל"ד אלא שהתשובה ממדת הרחמים הוא ובית הדין יונק את כל כחו וסמכותו ממדת הדין ו"אלקים נצב בעדת א-ל" כתיב, ואין רחמים בדין, כך נלענ"ד עיקרן של דברים. (ועיין לעיל סימן נ"ג באריכות).

ב: הביא מע"כ מה שכתב הגרמ"ד פלוצקי בשם מרן האדמו"ר מקוצק לפרש את מה שאמרו בקידושין מ"ט ע"ב המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ורבים הקשו דלא מצינו שחששו כן גם לגבי עדים לומר דהמקדש לפני פסולי עדות חוששין לקידושיו שמא הרהרו תשובה בלבם ונמצאו עדים כשרים, אלא דבאמת אין מתכפר לאדם בהרהור תשובה בלבד והלא ארבעה חלוקי כפרה יש, ורק בחתן שעליו אמרו בירושלמי ביכורים (ג' ג') שמוחלין לו כל עונותיו בהרהור תשובה סגי ליה, ודפח"ח.

אמנם ברור שאין זה אלא דבר חידוד ובכלל פרפראות של תורה, ולא ביאור הלכתי, דהלא רק חתן ביום חופתו מוחלין לו כל עונותיו, ולא ביום אירוסיו, ובלשון חז"ל וכן גם בהלכה אין חתן אלא ביום חופתו ובשבעת ימי המשתה, וכך הוא בלשון רש"י עה"ת (בראשית ל"ו ג') "הנושא אשה מוחלין לו כל עונותיו", והרי בימי הש"ס היו ממתינין י"ב חודש בין אירוסין לנישואין וא"כ המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק, אינו ענין למחילת עונות דחתן, ועוד דנראה לכאורה דמה שמוחלין לחתן כל עונותיו אין בו נפקותא להלכה בדיני פסולי עדות ואינו אלא ענין סגולי בין האדם לקונו, כך נראה לכאורה לענ"ד.

ג: בפרק ז' האריך כבו' בדין השב בתשובה איך ומתי חוזר לכשרותו לגבי דיני עדות ומינויי שררה.

וזה כמה דנתי בנוגע להמוני בעלי תשובה בזמנינו, שחיו שנים רבות בחילוניות גמורה ושוב חזרו אל חיי תורה, באיזה דרך יקבלו דברי חבירות ויהיו ככשרים שבישראל, הלא לפי המנהג והמציאות אין הם מקבלים דברי חברות לפני בית דין, ומעולם לא נדרשו לבא לפני בי"ד, ואין גביית עדות על תשובתן, והלא נחלקו הראשונים במי שחטא ושב בתשובה אם הוא חוזר להכשירו עד שלא העידו על תשובתו בפני בי"ד, דלדעת הר"ח והרי"ף אינו חוזר לכשרות אלא משעה שהעידו עליו ואילך והש"ך בסימן ל"ד ס"ק ל"ד נקט דכך גם דעת השו"ע, ולדעת הר"ן כשר למפרע וכך דעת הש"ך שם להלכה, אך אף לשיטתם אין זה אלא אם העידו עדים בפני בי"ד על כשרותם אלא שהם כשרים למפרע משעה שלדברי העדים חזרו בהם, אך ללא עדות כלשהי אין החוטא חוזר להכשירו ומה נאמר בקשר לכל בעלי תשובה בזמנינו.

ופשוט היה בעיני דשאני מי שנכשל בעבירה מסוימת שכל עוד לא יוכיח במעשיו שתיקן את המעוות וחזר בתשובה פסול הוא דעבירה זו פוסלתו, אבל מי שלא נגה עליו אור ה' וחי חיי חולין ושוב שב בתשובה ובא לחסות תחת כנפי השכינה ומשנה את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה, משעה שחזר בתשובה שלמה ובכל אורחותיו ודרכיו הרי הוא הולך בדרך ה' ומדקדק במצוות, ודאי שנאמן ודינו כחבר לכל דבר וכשר לעדות.

והלא כבר כתבו התוס' ביבמות (מ"ה ע"ב, ופ"ח ע"א) דדבר הידוע לכל הוי כאילו העידו עליו עדים ואף עדיף מעדים, וכך גם בני"ד כל שהוא ירא שמים מרבים וקורות ביתו מעידים עליו שבדרך ה' הוא הולך, וכל יודעיו ושכניו ומכריו כשר הוא לעדות ולכל דבר.

ומה מאוד שמחתי לראות בספרו את תשובת רב האי גאון המובא בכלבו בסוף הספר לענין מי שסילקוהו מלהיות שליח ציבור משום שנחשד באשת איש ושוב טוען שעשה תשובה וכתב הגאון "שורת הדין, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם. ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות, ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה, ואין נראה עליו, לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו"

ולענ"ד ק"ו הדברים בני"ד ששינה כל אורחותיו וכבריה חדשה הוא.

בענין החסד שבתשובה

והנה ידועה קושית הגר"א וסרמן זצ"ל במש"כ המסילת ישרים דתשובה היא חסד של הקב"ה ובאמת מבואר כן בשע"ת לרבינו יונה שער א' סעיף א' וכ"ה בירושלמי מכות פ"ב ה"ו וכמבואר לעיל, דהלא מבואר בקידושין דף מ' ע"ב דגם במצות אם הוא תוהא על הראשונות אין מזכירין לו כל זכויותיו וא"כ מה החידוש בתשובה על החטא, וכתב ששאל את פי החפץ חיים והשיב לו דהחסד הוא בתשובה מיראה דאף היא מתקבלת אף שאינו בכלל תוהא על הראשונות, וכתב הקו"ש לפקפק בתי' זה.

ולפי המבואר לעיל (סימן נ"ב), נראה דבאמת מה דמהני תשובה שיהיה צדיק גמור אינו חסד דכך הוא גם בתוהא על המצוות שעשה וזה ענין "אין מזכירין לו" דלגבי מעמדו העכשווי אהני לו תשובה בין מחטא ובין ממצוה, אבל מה דמהני התשובה למחוק את חטאיו ולהתכפר עליהם למפרע זה החסד, ובתוהא על המצוות באמת מקבל עליהם שכר, אמנם צ"ע בלשון הגמ' שם דאם תוהא על הראשונות כשהרשיע לבסוף "איבד את הראשונות" ומשמע שאובד שכר המצוות, אך באמת אין הכרח שאיבד שכר מצוה אלא שאיבד סגולתן, ודו"ק.

ונראה עוד דמה דבתשובה מאהבה נעשין זדונות כזכויות ודאי חסד גדול הוא וכמדומה שכבר כתב כן הקובץ שיעורים, וצריך עיון בדבריו ולא נתפניתי.

אך הנראה עיקר בזה, דאין לדמות מצוה לעבירה, דשכר מצוה חסד הוא, ד"מי הקדימני ואשלם לו" ואין זה דומה כלל לדמי שכירות, אלא למתנה מחסדי הבורא ית"ש, ומסתבר דאין אדם ראוי לשכר אם תוהא על מצותיו, ואין ללמוד מזה כלל דגם תועיל בתשובה לכפר עון, ודו"ק כי פשוט הוא.

רשמתי דברים מעטים לאות חיבה וידידות, והנני בברכה שיזכה ללמוד וללמד בשלוה ונחת לאורך ימים טובים.

באהבה ובידידות

וביקרא דאורייתא

אשר וייס